אתה עומד בכניסה, הדלת סגורה, אתה לא יודע מה יש מעברה, אתה צריך להחליט. אתה חושב לעצמך האם זו באמת דלת שאני רוצה לפתוח? למה היא ולא אחרת? איך אתה יודע שאתה לוקח את ההחלטה הנכונה?
בסופו של דבר יש משהו שגורם לך לקחת את אותה החלטה, אצלך זה בדרך כלל רעיון שמסקרן אותך, לבסוף אתה בוחר, אתה פותח את הדלת ועובר בכניסה, אתה כעת עיוור.
אתה מגשש, לאט לאט, אתה נמשך פנימה, ההתחלה תמימה, זה לא כזה נורא אתה חושב, אך אתה יודע, כמה מטרים ראשונים לא יכולים להגיד לך הרבה על אותו מקום בו אתה כעת נמצא ואתה בכלל חושב שזה מקום אחר לחלוטין, אם אתה מסתכל אחורה אתה עדיין יכול לגשש את דרכך אל עבר הדלת, אתה תמיד יכול לחזור אחורה לפתוח אותה להתחרט, לפחות בהתחלה, כי יש לך כלל, אם עברת חמישים מטרים עברת יותר מידי בשביל לחזור בחזרה.
אז אתה נכנס עוד פנימה, מגשש, הוא תפס אותך בהחלט, כבר אין דרך חזרה וכעת אתה יודע שאתה תהיה חייב לגלות מה יש בקצה של החדר והדרך היא ארוכה, אתה לא מוכן לחוויה כזאת, הזהירו אותך לפני זה נכון אבל עדיין רצית בעצמך לחוות את אותה חוויה, וכעת כשאתה בפנים אתה מתחיל להרגיש את זה, אתה מתחרט, אתה רוצה לחזור בחזרה אך לא יכול.
על העיוורון –
רציתי לחזור בחזרה כי זה ספר קשה, כן, זה ספר קשה. למה? זאת שאלה שאני שואל את עצמי כמה ימים אחריי שקראתי אותו.
הסופר ממחיש בכתיבה מאוד מושקעת ואיכותית מזה עולם של עיוורים, וכשנכנסתי לספר הזה לא חשבתי שמתוך בסיס הרעיון הזה יצמחו עוד כל-כך הרבה רעיונות לגבי צדו האפל של האדם.
בעוד אני קורא קטעים שלפי דעתי מאוד קשים שאותם אני לא אחשוף פה, אני מצאתי את עצמי במצב של חוסר נוחות, רוצה להפסיק לקרוא מכעס מסוים מפני שתגובתי הראשונית הייתה הוא מגזים לחלוטין, זה לא נכון, דבר כזה לא יכול להביא להתנהגות כזו של בני אדם אך בין ההפסקות של הקריאה, (והייתי צריך הרבה כאלה.) מצאתי את עצמי חושב, תגיד... למה אתה כל-כך בטוח?
וזה מה שהסופר הזה עשה ובגלל זה רציתי לחזור בחזרה. הוא גרם לי לערער על הביטחון שלי מרגע קבלת הרעיון שיש עולם של עיוורים שבו אני גם עיוור, בו אני אומר לעצמי העולם יכול להתנהל כסדרו אומנם זה קשה אך בני אדם ימצאו דרך לכך שאני חושב על משהו שלעולם לא חשבתי עליו, מזה ראייה בעצם? אולי אני לא חשבתי על זה עד הסוף? אולי לקחתי את בצורה מובנת מאליה? התשובה היא כן, ברור שלא חשבתי לעומקו על מזה אומר בעצם עולם של עיוורים.
הסופר כן חשב על זה עד הסוף, בהחלט, הוא הגיע לנקודות מאוד קשות לגבי טבע האדם, רעיונות שאתה מסרב לקבל אך מבין שהסירוב נובע מכך שאתה לא רוצה לחשוב שזה מה שאתה ברגע שלוקחים ממך משהו כה מובן מאליו.
אז החלטת לחזור בחזרה, לא רצית להמשיך, אך לא יכולת, היית עיוור ולא הייתה לך ברירה להמשיך וללכת עם שאר הקבוצה שמונהגת על ידי הסופר בדמות האישה היחידה שכן רואה. הוא לקח אותך עד לקצה תוך כדי ייסורים רבים, ולבסוף פותח לך את הדלת, אתה עובר בה, נפרד לשלום וסוגר אותה אחריך.
אתה פוקח את העיניים ושואל את עצמך האם אתה עדיין עיוור?
תודה למבקר האחרון שביקר את הספר הזה שאני לא זוכר את שמו, הזכרת לי שרציתי לקרוא אותו:)
