פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 631 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-1 חודשים סיפורי כלבים - פעם בשבועיים Tuval
פעם בשבועיים הם מגיעים לפה, עמרי ואור הילדים שלי, אני רוצה שיהיה להם טוב כשהם באים, שיהיה להם חיוך על הפנים, אין בעולם הזה משהו כמו לראות אותם מחייכים, שווה הכל, הכל.
הבטחתי להם שכשהם מגיעים לפה בפעם הבאה, אנחנו נלך לאמץ כלב. בחיי כמה שהם שמחו, קפצו , חיבקו, שרו, למה לא ? העולם כל-כך יפה בעיניים שלהם, לפעמים כשאני מסתכל עליהם אני רק רוצה זוג עיניים כאלה, לתפוס את העולם כמו שהם תופסים אותו ולא לעשות כאילו, באמת לחשוב שהעולם הזה טוב.
אימא שלהם ואני סיימנו בצורה הכי מכוערת שעניין מסוג זה יכול להסתיים, בחיי התקופה הזאת איתה, החודשיים האחרונים ? לא משהו שאני מתגאה בו, בוא נאמר ככה.
לא אסלח לעצמי לעולם על מה שהעברנו אותם, אני והיא, היא ואני, אבל עכשיו ברוך השם זה בסדר, אנחנו לא מדברים בינינו אבל כל אחד עושה מה שהוא צריך, לא יותר, מנסים שלא פחות.
יש לי חבר שכבר עבר את התהליך הזה, אבל מרצון ובלי ילדים גם, מה שעושה את הדבר לפשוט יותר ברמה שאני לא יכול להסביר, ובכלל אני מאמין שהוא התחתן רק כי הוא היה צריך, זה מה שהיה מצופה ממנו בגיל מסוים, והתגרש כי הוא כל-כך רצה להיקרא גרוש. החבר הזה, יש נשים שלא יאהבו את הגישה שלו אליהן, אפשר להגיד שהוא לא מהגברים האלה שאתה רוצה שאחותך, בהנחה שיש לך כזאת, תתפוס. אני ממשיך לדבר איתו רק כי הוא מתקשר אליי פעם בשבוע בערך, מציע לי מדי פעם שנצא למצוא קצת "זונות" אבל אני ? לא רוצה למצוא שום דבר כבר, רק רוצה לראות את הילדים שלי מחייכים, זה הכל.
בכל מקרה החבר הזה אמר לי שהזמן זה העוזרת הכי טובה ושהיא מסדרת הכל בדיוק כמו שאישה טובה צריכה לסדר. הוא חמור רציני בקיצור, אבל אני כן מסכים איתו לגבי העניין עם הזמן, חלקית, לא יודע אם הוא באמת מסדר משהו כמו "אישה טובה", אבל הוא כן מטאטא דברים טוב מתחת, רק הבעיה שלפעמים צריך לנקות גם שם ואז מה קורה ? לא יודע, אני אף פעם לא הייתי אחד שמשקיע יותר מידי בניקיונות, הייתי רב על זה הרבה עם האוצר לשעבר של חיי שלטענתה ניקיונות זה לא הדבר היחיד שלא השקעתי בו, אלא כל דבר בחיים האלו, ויכול להיות שהיא צודקת, אולי.
כשהיא מורידה אותם אצלי, אנחנו עושים את עצמנו כאילו אכפת לנו אחד מהשני, ברגע שהם נכנסים לדירה שלי ואנחנו נשארים בחוץ, החיוכים יורדים, אין יותר מידי דיבורים, אין יותר מידי משום דבר. היא נוסעת ומשאירה אותם איתי, אני מניח שבשבילה זה סוג של חופשה כל שבועיים, אם יש בזה איזה משהו חיובי אז אני מניח שזה זה, איך שאני נכנס לדירה ורואה אותם יושבים על הספה מול הטלוויזיה הכול נשכח.
אז אנחנו הולכים ביחד לאמץ כלב. אור ועומרי, אור הקטן בן 9 עדיין מסתכל עליי כאילו אני אלוהים, כאילו כל מה שאני עושה את עצמי יודע אני באמת יודע, לילדים היום יש שאלות מסובכות, לא זוכר שכשאני הייתי ילד אז היה אכפת לי מכל-כך הרבה נושאים שיש להם תשובה, אבל באמת אין להם תשובה. עומרי גדול יותר, בן 11, אני יכול לראות את הכעס שלו לפעמים, משהו בצורה בה הוא מסתכל עליי השתנה מאז שעזבתי, העיניים שלו, משהו בעיניים שלו. זה לא משהו שאני מדמיין.
אנחנו הולכים למכלאה ברגל, נתתי להם לבחור בין אוטו לבין ללכת ברגל, וגם נתתי להם להבין שאני רוצה ללכת ברגל, לא כי אני באמת רוצה אלא כי יש לי בעיות עם המצבר, זה תמיד המצבר באוטו המזויין הזה או שזה כל מיני דברים אחרים. עומרי תמיד הולך מקדימה, וגם הפעם למרות שהוא לא יודע איפה זה. אור נצמד אליי, שואל אותי כל מיני שאלות על אימא שלהם, למה לא יכולתי להישאר איתם בבית, למה אני לא אוהב את אימא, למה אני שונא את אימא, למה אני לא יכול לראות אותו כל יום, הרבה למה, מבלי הרבה תשובות אמתיות ממני, כשאני רוצה שהוא יפסיק לשאול אותי שאלות, אני קורא לאח שלו שיבוא וילך ביחד אתנו, הוא עוצר ומחכה לנו. אחריי כמה דקות אני מעדיף שהוא לא היה הולך אתנו, כי יש לו כל מיני הסברים יותר מידי ישירים לשאלות שאור חוזר ושואל אותי, אני רוצה להגיד שההסברים לא נכונים אבל הם כל-כך אמתיים, מתומצתים בכמה מילים, בשפה שמזמן שכחתי איך מדברים, בשפה שאם כולנו היינו מדברים אותה אולי הכול היה פשוט יותר, אין מסביב אצלם עדיין, אין.
אנחנו עוברים ליד בניין ושומעים נביחות, אני לא טורח להסתכל הצידה, אור מחבק את הרגל שלי ואומר לי שהוא רוצה שאני אחזור הביתה. הבתים והבניינים פה מאוד ישנים בשכונה הזאת, מתפוררים, אפורים, בני לפחות 30 שנה, מקסימום 4 קומות, מתפרשים לרוחב סביבם המון פחי אשפה גדולים וחתולים עוד יותר גדולים. אחריי כמה מטרים אני שם לב שעומרי נעצר, אני מסתכל אחורה ורואה אותו מסתכל על משהו. אני קורא לו לבוא אבל הוא לא בא, אני חוזר עם אור אליו לראות למה הוא לא זז.
אני שואל אותו על מה הוא מסתכל והוא מצביע לכיוון, אור מסתכל לשם ואני רואה שהוא מבין על מה עומרי מצביע אבל אני לא מבין. אני שואל אותם מה הם רואים ועומרי מסביר לי שהם מסתכלים על הכלב הקשור, ושצריך לשחרר אותו. אני מסתכל על עומרי ואומר לו שזה כלב של מישהו ושאנחנו לא יכולים לעשות מה שבא לנו. אור נעמד ליד עומרי ואומר לי שהכלב מסכן ואז עומרי אומר לי שהוא סובל ואומר לי שוב שצריך לשחרר אותו, הוא מבקש ממני להסתכל עליו שוב.
אני מסתכל על הכלב באמת בפעם הראשונה, וכשאני מתמקד בו, אני רואה על פניו כמה הוא עייף, אני רואה את הייאוש בעיניו, הוא קשור לשרשרת באורך פחות ממטר, אין לו מקום להתחבא מהשמש, אני לא רואה שום צלחת עם מים, שלא נדבר על אוכל, סביבו יש מלא גללי צואה כי הוא אינו יכול לזוז לשום מקום חוץ מהרדיוס של מטר, יש כמה בורות שהוא חפר בתוך האדמה, השרשרת שהוא קשור היא דקה ועשויה מטבעות חלודה של ברזל קשורה לקולר דק שעושה רושם שממש צמוד לו לצוואר . לא מגיע לו לחיות ככה, אבל אני מגיע להחלטה שאנחנו צריכים להמשיך ללכת, ואני אומר את זה לעמרי ולאור. עומרי שואל אותי למה אנחנו לא יכולים להציל את הכלב ואור מצטרף אליו וחוזר בדיוק על אותה שאלה ובדיוק בדרך שעמרי שואל אותה. אני משקר ואומר להם שיש לכלב הזה בעלים שדואג לו כבר, אני מנסה להישמע כאילו אני באמת מאמין לדברים שאני אומר, עמרי מסתכל עליי לכמה שניות ושואל אותי איך אני יודע, אני אומר לו שאני יודע כי אני יודע ומבקש ממנו לבוא. הם שניהם לא זזים. הכלב הפסיק כבר לנבוח, הוא רק מסתכל עלינו כי אין לו משהו אחר לעשות. אני מסתכל לעבר הבניין מנסה לראות אם יש שם מישהו לדבר איתו על הכלב, אך אין אף אחד בסביבה. רק אני, הילדים שלי והכלב.
אני שואל אותם מה הם בדיוק רוצים שאני אעשה, והם לא עונים לי, רק מסתכלים על הכלב ומצביעים לעברו. אני עומד לכמה שניות, ומבין שהם עקשנים כמו אימא שלהם, הם בטח שלא לקחו את זה ממני. אני אומר להם שאני הולך אליו לבד, ושלא יעזו לזוז מבלי שאני אומר להם. אני מסתכל על הכלב והוא עליי. הוא לא נובח, הוא לא נוהם, כאילו הוא מחכה לי, או למישהו שיבוא וישחרר אותו, שרק ישחרר אותו. העיניים שלו, אני מהופנט מהם, הלשון שלו בחוץ, הוא שוכב מתנשם ומתנשף, מה עשיתי שזה מגיע לי הוא שואל אותי כשאני הולך אליו לאט לאט, ואני אומר לו שהכל יהיה בסדר שאני בא לשחרר אותו. כשאני מתקרב אני רואה על הצוואר שלו פצעים עמוקים ומוגלתיים, בטח מהניסיונות שלו להשתחרר, אני רואה על אוזן ימין שלו מספר קרציות, אני מעריך שגם אוזן שמאל היא ככה, הוא לא קם אליי, אני רואה שפשוט נגמר לו הכוח אפילו לזה. כל הגוף שלו מלא בפצעים, יש מקומות שיש בהם קרחות קטנות ללא פרווה, הוא בקושי מרים אליי את הראש שאני מתכופף אליו, אני שואל את עצמי איך אף אחד לא עזר לו עד עכשיו ומתעלם מהעובדה שגם אני המשכתי ללכת אם עומרי לא היה נעצר. אני רואה איך קשרו לו את הרצועה אל הצוואר ומבין שהכלב כמעט חנוק מהקולר שלו. כשאני מושיט את ידי לשחרר את הקולר הוא נוהם מעט, אך לאחר כמה שניות מפסיק. אני מסתובב אל עומרי ואור ורואה אותם מסתכלים עליי, אור משום מה עומד על קצות האצבעות. עומרי צועק לי ושואל אותי אם אני צריך עזרה. אני צועק לו ללכת עם אח שלו לחדר אשפה של הבניין למלאות מים באיזה כלי ולהביא לי. עומרי לוקח את אור והם רצים להביא מים. הכלב לא יכול ללכת גם אם הוא רוצה, הוא חלש מידי. עמרי ואור חוזרים אחרי כמה דקות עם דלי שחור מפלסטיק מלא במים, הם עומדים במקום איפה שאמרתי להם לחכות, אני קורא להם לבוא אליי. עומרי לוקח איתו את הדלי מים ושופך כמעט חצי ממנו עד שהוא מגיע אליי.
אור ועמרי נעמדים לידי ומסתכלים על הכלב השוכב, אני רואה שאור מתחיל לבכות, עומרי מחבק אותו ואומר לו שהכלב יהיה בסדר. אני לא יודע באיזה שלב הוא נהיה כזה בוגר, אני לא מבין איך גם. אור שואל אותי בקול רועד מה אנחנו עומדים לעשות ואני לא יודע מה לענות לו. אני שואל אותם אם הם יודעים מה אימא שלהם עושה עכשיו, עומרי אומר לי שהוא חושב שהיא בבית, אני מבקש ממנו להתקשר אליה ולשאול אותה אם היא יכולה להגיע עם האוטו שלה, עומרי שואל אותי למה אי אפשר להביא את האוטו שלי ואני אומר לו לא לשאול אותי שאלות מיותרות.
אימא שלהם לא עונה להם. אני מסתכל מסביב, וחושב מה לעשות, אור שואל אותי במשך כל הזמן הזה איך נציל את הכלב. עומרי אומר לו להיות בשקט ושהוא מפריע לי לחשוב. אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס ומחליט להזמין מונית. ומקווה שבעל המונית ייתן לי להכניס את הכלב אל תוך המונית, אני מעריך שכל הדבר הזה הולך לעלות הרבה כסף. אין מכונית בשבילי גם בחודש הבא. אחרי רבע שעה הנהג מונית מגיע, הוא מצפצף לנו אני אומר לעומרי לרוץ אליו ולסמן לו איפה אנחנו, אני בינתיים מרים את הכלב, הוא מאוד רזה , אני מרגיש את העצמות שלו. אור לידי לאט, ומחזיק לי בחולצה, אני מבקש ממנו שיעזוב אותה כי זה מפריע לי להמשיך ולהרים את הכלב.
אנחנו מגיעים למונית, והנהג יוצא החוצה, הוא אומר לי שהוא לא מכניס "את זה" לרכב שלו ומצביע על הכלב. עומרי ואור מסתכלים עליי, אני מניח אותו בעדינות על המדרכה. ומבקש מנהג מונית בשקט בשביל הילדים, לתת לי לקחת אותו, הוא מסרב. עומרי נעמד מולו ומתחיל לצעוק עליו לתת לנו לעלות את הכלב למונית. אני מבקש מעומרי להפסיק ואומר לנהג שאני אשלם לו כפול ממה שהוא לוקח רק שייקח אותנו, ואז אני מבין שאני אפילו לא יודע לאן זה אמור להיות. הנהג מונית עושה כאילו הוא לא מקשיב, נכנס למונית ונוסע, משאיר אותי את הילדים והכלב איך שאנחנו.
אחריי כמה דקות נעצר סמוך אלינו רכב, החלון נפתח. נערה צעירה, אני מעריך שבת 17 שואלת אותנו אם אנחנו צריכים עזרה. לפני שאני מספיק לענות לה, עומרי עונה ואומר לה שאנחנו חייבים לעזור לכלב ומצביע עליו. היא שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותנו לווטרינר, ואני רק רוצה להוציא אותה מהאוטו לחבק אותה ולהגיד לה תודה.
בדרך היא מספרת שקוראים לה רינת, היא לפני חודשיים השתחרר לה המלווה, ועומרי שואל אותה מזה אומר, אני אומר לו שעוד 6 שנים הוא יידע כבר. היא שואלת מה קרה לכלב המסכן, ואני עונה שמה שקרה לו זה שהוא פגש אנשים מסכנים. אנחנו שומעים אותו נושם בכבדות ואור שואל אותי אם הכלב יהיה בסדר, אני אומר לו שהכל יהיה בסדר אבל אני חושב שאפילו אור כבר לא מאמין לי. אחריי 10 דקות רינת מורידה אותנו אצל הווטרינר שמואל, היא אומרת לי שהוא הווטרינר הכי טוב באיזור ושהוא פעם הציל לחתול שלה את החיים, ולכלב של חברה שלה גם. אני רואה על הפנים של אור ועומרי כמה הם שמחים, לפני שאנחנו יורדים מהרכב אני אומר לה שלא תפסיק להיות בן-אדם טוב, שלא תיתן לשנים לקחת את זה ממנה, היא לא כל-כך מבינה למה אני מתכוון, ואני מקווה שהיא לא תבין.
הכלב נכנס לטיפול ממש כמה דקות אחריי שנכנסו איתו למרפאה. אני מסתכל על עומרי ואור, רואה איך הם מסתכלים עליי, רוצים לדעת מה יהיה.
הווטרינר היה שם כשנכנסנו הוא בדיוק עמד בסמוך לעמדת הקבלה ודיבר עם המזכירה שלו. הוא לא היה נראה מופתע כלל מהמצב של הכלב, אני מניח שהוא ראה דברים הרבה יותר גרועים, אבל הוא גם לא היה אדיש מצד שני, הוא התכופף לעמרי ולאור ואמר להם בקול מרגיע, של סבא שהייתי מאוד רוצה שיהיה להם, שהוא יטפל בכלב בצורה הכי טובה שהוא יכול, ושהוא מבטיח להם שהוא יהיה בסדר.
אימא שלהם מתקשרת אליי, אומרת לי שעמרי שלח לה הודעה, על מה שעשיתי, אני אומר לה שאני לא עשיתי כלום ושאם עומרי ואור לא היו מכריחים אותי, בטח שלא הייתי חושב אפילו לעצור ולעזור לכלב המסכן הזה. היא שותקת לכמה שניות, ואז היא שואלת אותי אם אני חושב שפעם היינו טובים כמוהם. אני אומר לה שאם כן, אז זה היה לפני יותר מידי שנים, היא לא מגיבה לזה ושואלת אותי אם היא יכולה לעזור במשהו, אני אומר לה שאני חושב שאנחנו נהיה בסדר והשיחה מסתיימת.
אנחנו מחכים, אור נרדם על הכתף של עומרי, אני מסתכל עליהם ומבין שהם אחים טובים, ומקווה שהם תמיד יהיו אחים טובים אחד אל השני, אני איכשהו יודע שכן. הדלת נפתחת והווטרינר שמואל מתקרב אלינו, אני לא יכול לראות על פניו מה קרה שם בתוך החדר. אני קם אליו, ושומע את מה שיש לו להגיד.
במהלך השבועיים האלו שהכלב היה אצלי, עמרי ואור לא הפסיקו להתקשר אליי לשאול איך הכלב מרגיש ואני בתגובה נתתי להם את אותן התשובות, שהוא בסדר ושהוא יהיה בסדר ושהוא מחכה להם שרק יבואו לראות אותו.
הם מגיעים אליי, והם בקושי מצליחים לזהות את הכלב, הוא נראה אחר לגמרי, הפרווה שלו גדלה, הוא העלה כמה קילוגרמים מהאוכל הכי יקר שיכולתי לקנות, עדיין רואים את הסימנים של הפצעים על הצוואר שלו אבל אני מעריך ששבוע הבא כבר לא יהיה אפשר לראות אותם, הוא הבריא בקצב מהיר מאוד. גם אין לו קרציות. הוא רק צולע קצת על רגל אחת, שם מסתבר היה לו זיהום. אני מסתכל עליהם מחבקים את הכלב, צוחקים, מאושרים, ולרגע אני מרגיש שאני רואה את העולם דרך העיניים שלהם, העולם היפה והטוב, אימא שלהם עומדת ומסתכלת עליהם גם, אני חושב שהיא רואה את אותו הדבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-1 חודשים יפה מאוד . לא מניה ולא מקצתיה
סיפור מצויין . ספר יותר על האם , מעניין לגלות את הרבדים הפסיכוזיים שלה .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-1 חודשים תודה לא מניה ולא מקצתיה Tuval (ל"ת)
-
-
