החיסרון היחיד של הספר האדיר הזה הוא שהוא היה יותר מדי קצר. 192 עמודים. זה מסוג הספרים שאני מחפשת כל חיי ולא מבינה איך לא קראתי אותו קודם. כתוב בצורה עניינית, קצבית ומרתקת.

הספר מתרחש בעולם שבו מגפה מסתורית הפכה את רוב האנושות ליצורים דמויי ערפדים. רוברט נוויל, האדם שנראה כחסין למחלה, חי לבדו ונאבק לשרוד. בימים הוא מחפש מזון ותרופות, ובלילות מתבצר בביתו מפני היצורים שבחוץ. במקביל, הוא מנסה להבין מה גרם לאסון והאם יש סיכוי לתיקון.

מעבר לעלילה הפוסט אפוקליפטית, זהו ספר חכם ומדויק, שלא נמרח ולא מתאמץ להיות משהו שהוא לא. הקצב שלו מצוין, המתח נשמר לאורך כל הקריאה, והכתיבה מצליחה להיות גם פשוטה וגם מתוחכמת. אין בו סצנות מיותרות או רגעים חלשים, והוא מצליח להחזיק עניין עד העמוד האחרון. זה אחד הספרים האלה שאתה מסיים ומיד מרגיש צורך להמליץ עליהם, פשוט כי הם עשויים טוב ועושים את העבודה כמו שצריך.

בום! בום! בום!
{הערה: ביקורת זו נכתבה בין בום אחד למשנהו, בין אזעקה ראשונה לאזעקה שנייה, ובין ייאוש לתקווה. לכן, ביקורת זו תוקדש לכל תושבי הדרום (ועכשיו גם למרכז ואפילו לצפון) ומקווה שתפיקו ממנה רק טוב.}

****

אני, כאזרח גאה במדינת ישראל, יודע שאני לא לבד. נכון, התקופה כרגע כלל וכלל לא פשוטה: החמאס מפגיז אותנו בטילים ועושים לנו את העוול ואנחנו, בכל פעם שנשמע קול האזעקה, צריכים לרוץ מהר מהר למקלטים או לחדרי המדרגות, להשאר שם כמה זמן, לשמוע את כל הבומים, לקוות שזה לא יפגע בנו או במישהו אחר שאנחנו מכירים, ואז לחזור הביתה, מפוחדים ומבוהלים.
בחיי שהמדינה הזו השתגעה. פשוט נפלה על הראש.
אבל, כמו שכבר אמרתי, אנחנו לא לבד. וכשאני אומר שאנחנו לא לבד, אני מתכוון לזה שיש עוד אנשים במצבי, שיש עוד אנשים שעוזרים, תומכים ועושים כל שביכולתם כדי שאנו, האזרחים הגאים במדינת ישראל, לא נפגע.
האנשים האלו יכולים להיות כל אחד מכם: חיילים (ובמיוחד אלו שבפיקוד העורף) , מילואימניקים שמתנדבים לשרת ליד רצועת עזה, שוטרים, מדענים שעבדו שנים כדי שכיפת ברזל תהיה כשירה וכל מי שבעדנו ומתפלל לשלומנו, ואפילו גם השכנים שלנו, שאנחנו פוגשים אותם והם פוגשים אותנו בחדר המדרגות, ואז נוצרת פתאום התחושה החמימה והנעימה הזו של הביחד, שכבר עושה טוב על הלב.
אנחנו לא לבד.

אולם, כנראה שיש היכנשהו בעולם הזה, מישהו שבכל זאת מרגיש לבד. לאיש הזה יש שם. קוראים לו 'רוברט נוויל'.
רוברט נוויל הוא אדם החי בעולם חף מכל בן אנוש. במקום זה, ערפדים, נגועי המגיפה וכל מי שהוא לא בן אדם (במילים אחרות: כל מי שלא קוראים לו רוברט נוויל) , מחכים ליד ביתו האטום בקרשים ומכוסה בשום, קוראים לו לצאת החוצה כדי שיוכלו לשתות את דמו ולהפוך אותו לאחד מהם, ואם לא די בכך אז הנשים מפתות אותו.
נוויל איבד כבר את כל היקר ללבו. החלום שלו הוא למצוא מישהו כמוהו. מישהו שיבין אותו. בן אדם.
אבל זה רק חלום. וחלומות, לא נועדו כדי להגשים אותם, אלא כדי לחלום אותם. אז נוויל ממשיך לחלום. החלומות רק גורמים לו לשנוא יותר את היצורים המחרידים האלו, הזעם פורץ ממנו בסערה והוא מתחיל במסע ההרג שלו. ובד בבד הוא שוקע במחקר שלו על הערפדים שבו הוא יגלה שכל מה שהוא חשב עליהם עד עכשיו, הכל שקר. בין היתר, הוא מתחיל לשאול את עצמו האם יש צדק במעשיו. האם באמת הערפדים הם אלו שאשמים בכל או שמא הם חפים מפשע ועושים את שהם עושים בדיוק מהסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה- כתוצאה מברירת מחדל? (כשם שאנחנו חושבים האם גם עזה עושה אותו הדבר והאם גם שם יש הרבה אנשים שהם חפים מכל פשע).
ובכל זאת, למרות כל הספקות, הוא ממשיך להרוג.
אך מהר מאוד הייאוש חונק אותו והוא מתחיל לקלוט שלא משנה כמה ערפדים ירצו לשתות מדמו או כמה אויבים יהיו לו- כל עוד יש לו מישהו שיעמוד לצדו ויעזור לו (ולא משנה מי) הוא ירגיש שאכן יש אי שם תקווה.
האם חלומו של נוויל יתגשם בסוף? האם בין כל האויבים שלו, הוא ימצא גם מישהו כמוהו? האם לסיפור הנוראי הזה, יכול להיות גם סוף טוב?
בשביל זה אתם צריכים לקחת לידיים את היצירה המופתית הזו של ריצ'רד מתיסון ולהתחיל לקרוא.

ביצירה מופתית זו של ריצ'רד מתיסון, הוא זורק אותנו, הקוראים, על ההתחלה, ללא כל הקדמות מיותרות וללא רחמים, אל תוך כאוס אחד גדול- כמו אומר: "לפעמים, לא צריך רק לקרוא על כאוס ועל טבעי. לפעמים, צריך גם להרגיש את זה"
ואכן, הקוראים חשים את הכאוס, את הייאוש, את התקווה, את הדמויות והם מבינים שמדובר פה בספר חד פעמי, מבריק וגאוני, ומרגש עד דמעות שבתוך תוכו מבצבץ מושר השכל חכם למדי.
ו... כל מילה מיותרת. כל מילה נוספת רק תהרוס אז שלום שלום ואני בטוח שעוד נתראה.

****

בום!!!
{שמעתם את זה?}

אני יכול להבין את האפיל לערפדים, למרות שזה לא הז'אנר שלי (בלשון המעטה). "אני האגדה" בכיכובו של וויל סמית' היה הסרט הגרוע ביותר שראיתי (בכל ז'אנר). כשפגשתי את האיש שהוציא את הספר לאור בעברית, הוא הסכים איתי, וטען שהסרט עשה לו עוול. ואוי, כמה שהוא צדק.

רוברט נוויל הוא האדם האחרון על פני האדמה, או לפחות כך נדמה לו. בתום תקופה שכללה מגפה, אנרכיה וגסיסה המונית (כולל של היקרים לו), רוברט נותר ספון בביתו כנגד המתעדים להורגו – ערפדים צמאי דם.

לא בכדי רוברט שרד, בשעות היום הוא ממשיך בביצור הבית מפני הפולשים תוך הרחקת גווייתם המחליאה, ובשעות הלילה הוא עושה כל שביכולתו כדי לעמעם את חושיו, תהיותיו ובדידותו, לרוב באמצעות אלכוהול שאסף מבעוד מועד.

זהו לא רומן ערפדים קלאסי, או פנטזיה, מדובר למעשה בספר מד"ב. מתסון בוחר גיבור ששם ללעג חלק ממאפייני הערפדים המוכרים לנו מהפולקלור. רובם אינם נכונים, ואלו שכן, חייב להיות בהם היגיון מדעי, וגיבורו מוצא אותו.

האם הערפד כה נורא? איך הוא שונה מהיתוש הניזון גם כן מדם אנושי תוך גרימת מחלות ומוות. איך הוא שונה מכל יצור חי-מת אחר שנאבק כדי לשרוד?

הופתעתי מהמותרות שיכול היה עוד רוברט להרשות לעצמו (בשר, סיגריות ואלכוהול), אבל זה הגיוני כשמתברר שעברו רק חמישה חודשים. מתסון לא דייק בכל המונחים המדעים, בדגש על הבקטריולוגיה, אך ייתכן שהייתה פחות מפותחת בזמנו.

מסכת הייסורים הפיזית ובעיקר הנפשית צולחת אל הקורא ומגבירה את אהדתו כלפי דמותו האנושית ורבת התעוזה של רוברט. תהיותיו על מהות החיים וההיאחזות בהם רלוונטית גם למי שאינו נותר בגפו בעולם פוסט-אפוקליפטי. התפניות בעלילה מצליחות לכבוש את הקורא, הן מבחינת התחכום והן מבחינת הרגש.

ספר חכם, מעמיק ויצירתי,
מומלץ.

היום נשארתי לבד בבית. הרגשתי קצת לא טוב בבוקר, בלי חום אבל לא נורא. אז ביקשתי מאמא, הקראתי לה את המערכת כדי שתסתפק; והיא הרשתה לי להישאר היום בבית, כמובן באזהרה לא להדליק את הטלוויזיה והמכשירים הדיגטליים, לישון הרבה ולשתות מלא תה (היא מהאנשים שירעילו אותך בכמויות תה. שברת רגל? קח תה. התעלפת? תשתה תה).
היה מדהים לראות איך הזמן עובר במהירות כשנשארתי לבדי; ראיתי טלוויזיה (קצת!), המשכתי לקרוא ספר שקראתי כבר מיליון פעמים, ישנתי במשך שעה וחצי או שעתיים. ניגנתי. הבטתי בהפתעה בשעון; לא יאומן איך בבית ספר בשיעור תנ"ך או פיזיקה דקה עוברת כמו שנה, וכאן בבית, בממלכה הפרטית שלי, לבד, הזמן עובר במהירות מדהימה.
כעבור זמן מה היה לי דחף חזק לאכול משהו טעים. ניסיתי להמשיך לקרוא, אבל חשבתי יותר מידי על סנדוויץ' חביתה. בבית אין אוכל טעים, אבל לא הייתי רעבה. אז יצאתי החוצה והלכתי אל הספריה (פיתרון חכם, לא?).

אי אפשר להגיד שהספר לא השביע את רעבוני, אבל זה לא העניין. עכשיו כשאני מול המחשב כותבת את הביקורת, ואני מסתכלת על אחורה על היום הזה, הוא נראה לי ארוך מידי, מתמשך יותר מידי, כאילו הדברים שעשיתי בכל היום הם הרבה ליום אחד, והוא עוד לא נגמר.
אומנם על הזמן שהיה לי לבד היום, התענגנתי. אבל מה היה קורה אם הזמן הזה היה נמשך מעבר למצופה? ימים? שבועות? חודשים? אפילו שנים?

ריצ'רד מתיסון, בספר מצמרר חושף אותנו לפחד הגדול ביותר של האדם: היות האדם לבדו. בלי איש לחלוק איתו דברים, או לריב, או סתם לדבר, אפילו לשתוק. העובדה המפחידה הזאת שאין עוד מישהו איתך. אפילו האדם שאתה הכי מתעב. אתה לגמרי לבד.
רוברט נוויל הוא האדם האחרון בעולם שנשאר שורד. הוא לא מיוחד בצורה יוצאת דופן. רנדומלי לחלוטין, ללא כישורים מיוחדים, שמנסה להמשיך ולשרוד בעולם האפל הזה, לגמרי לבדו. בין השאר, הוא נוטה לחושב מחשבות רבות על נשים ועל מין. זה מראה כשגם שאתה האדם האחרון בעולם ועסוק בהישרדות לאורך כל הזמן, האנושיות בך נישארת, וזה לא ממש מונע ממך להיות חתיכת חרמן.
הספר הוא ספר אפוקליפסיה; וחלק נרחב בו לוקחים ערפדים, שמחלתם התפשטה במגפה, עוד דרך כלשהי להשמדת העולם. הוא מדבר על יצר ההישרדות, על הפחדים שלנו כאנשים, על מאבקים שחלקם נראים כאבודים מראש, על היצר האנושי.
ספר מוצלח, מעורר אימה ומחריד לעיתים.


"נראה כי יש לנו פחד מזולתנו, ואנו מפחדים מעצמנו."



נ.ב – תודה ליעל שבעקבות המלצתה השאלתי את הספר.

כל זמן שקראתי אותו נאבקתי בעצמי. הייתי עייפה ורציתי לישון, אבל רציתי יותר לקרוא. וזה הזכיר לי תקופה אחרת, פנס מתחת לשמיכה ואמא שצועקת "לכי כבר לישון! הספר לא יברח!" ידעתי שהוא לא יברח, אבל לא יכולתי להרפות.
קניתי אותו אחרי שראיתי ואהבתי את הסרט. חכיתי אתו מספר חודשים, כי בדרך כלל סרט אינו יכול להיות טוב כמו ספר, אז רציתי קצת לשכוח אותו. למעשה יכולתי לקרוא אותו מיד כי הסיפור שונה לגמרי, ופרט למעט מאד פרטים (שמות למשל) אין שום קשר בין הסרט הטוב לספר המצויין.

הספר יצא לאור בשנת 1954 והוא עוסק במגפה שהפכה (ב1976...איזה מזל שאני קוראת את זה היום...) את כל בני האדם לערפדים. האדם היחיד המחוסן מפני המחלה, מנסה לשרוד בעולם שונה, וחווה את הפחד הכי גדול של בני האדם: להיות לגמרי לבד. לא לשמוע עוד קול אנושי, לא לקבל משוב מאדם אחר, לא לחלוק, לא לאהוב, לא לצחוק, לא לשתף פעולה ולא לריב עם אדם אחר.

הערפדים של מתיסון אמנם סובלים מכל מה שערפדים סובלים בכל האגדות: הם רגישים לאור השמש ולשום, פוחדים מצלב וממראה, ויתד מעץ הורגת אותם. אבל אין בהם כלום מ"כוחות העל" המיוחסים לערפדים. למעשה מדובר באנשים חולים, שאיבדו את אנושיותם ויחד איתה את יכולתם לחשוב להבין ולתכנן. מתיסון אף מספק במהלך הסיפור הסברים רציונליים לתופעת הערפדים. הספר עוסק ביכולתו של היחיד להתמודד עם בדידותו ועם זכרונותיו, ולהמשיך להיות אדם. הוא כתוב נפלא, בתמציתיות ובעומק, מתאר את מחשבותיו ורגשותיו של האדם האחרון על כדור הארץ. התרגום הולם את הספר (יעל ענבר) ההוצאה חביבה עלי (ינשוף) והביקורות הקודמות שקראתי על הספר (של bell , קורנליוס והינשוף) תרמו לי ענין ונקודת ראות. ספר נפלא, ומפחיד, מעורר תקווה וגם ייאוש.

אני חושב שהספר טוב מן הסרט, וכמעט כולם כבר צפו בו, ראשית: יש ביניהם קווי דימיון מעטים והרבה הבדלים. בסרט בכיכובו של וויל סמית', רוברט נוויל הוא אחד האנשים המעטים שנותרו בעולם והוא מסתובב עם כלבתו ואוסף מצרכי מזון וצד חיות משוטטות, אך בספר המצב עוד יותר מורכב, בספר הוא האדם היחיד שנשאר בעולם וזאת אני יכול להבטיח.

שנית: במציאות שהתרסקה למיליוני רסיסים קטנים הגיבור הראשי הוא אדם עצבני גבוה ובלונדיני, נוטה לשתיית אלכוהול ואומלל מאוד. ובקיצור אדם טראגי יותר מהגרסא המוסרטת והחטובה. הספר מתאר יותר את המחשבות והרגשות שהוא חווה בעולם שאיבד את אנושיותו, רעב לחברת אישה, והכל כתוב בצורה קולחת ובלי מכשולים. בסרט ניתן לחוות שברירים מהמקור, גם הדרמה לא משתווה, המשותף בין השניים הוא סבל ואובדן, אך לעולם לא הבדידות.

ולסיכום: ספר מצויין, האזנתי אפילו באנגלית לפני זמן-מה. אלכוהוליסט או לוכד ערפדים ממולח עם מזרק ומעבדת מחקר, רוברט נוויל הוא לוחם אמיץ והרובינזון קרוזו של הפרברים.

תתעלמו מהכריכה! דבר ראשון - תתעלמו מהכריכה!
דבר שני - אין קשר!! לסרט!!
הספר נכתב ב1954 ומאז נעשו לו 4 גרסאות קולנועיות
אף אחת מהן לא קשורה או קרובה לספר עצמו

לגבי הספר:
הספר, אף על פי שהוא דק, הוא מותחן אפל וקודר שמחבר אותך לדמות שהיא אף אחד וכל אחד -
שמו רוברט נוויל, והוא עובד במפעל, זה כל מה שתדעו עליו עד סוף הספר, באותה מידה זה היה יכול להיות כל אחד אחר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה, גם התיאור של הסביבה הוא מאוד כללי.
בסיכוי של אחד לבליון, הוא היחיד שיש לו חיסון טבעי למגפה מסתורית שהשמידה את כלל האנושות.
הוא לא פטריוט, הוא לא וירולוג, הוא לא מנסה עדיין למצוא תרופה למען תחושת ההשלמה העצמית שלו,זה לא הוליוודי וזה לא הפי-אנד, ואין זומבים שיש בהם תחושת אנושיות למרות שחושבים שהם חיות. זה לא! הסרט!
הספר לוקח את הקורא,תופס אותו בקישקעס, קושר לו שרשרת מאוד כבדה לרגליים וזורק אותו למקום מאוד חשוך, אפל וקר באוקיינוס מאוד חשוך
מתיסון הצליח בצורה מדהימה לתאר מה קורה לבן אדם שכל מה שנשאר לו להתמודד איתו - זה עצמו
אתמול, היום, מחר, אין תקווה, אין סיכוי למשהו טוב יותר, יש רק את עצמך, יום אחרי יום אחרי יום.
רגשית, שכלית, פסיכולוגית, איד, אגו וסופר אגו ולבידו, מתיסון נוגע בכולם ובקורא דרך הנושאים האלה.
ואם כל זה לא מספיק, הוא צריך להתמודד עם זה
שבחוץ יש מוטציות, שרוצות שיצטרף אליהן,
שיכנע ל"נורמה החדשה",
ורק בדף האחרון ממש, מבינים למה הספר נקרא "אני אגדה"
(ולא כפי שתורגם)

חובה לקרוא - אבל לא בלילה!

אני האגדה הספר שונה לחלוטין מהסרט.
זה חייב להיות ברור די מההתחלה. (לדעתי). סיפור על ערפדים. הישרדות. בדידות ובעיקר סיפור מורכב ומלא בעומק ויאוש. אבל הספר לא מייאש כלל אלא נקרא כספר מסע. מאין יומן אישי של האדם האחרון על פני כדור הארץ. אבל לא רק. מומלץ בחום לא רק לחובבי האימה והזאנר
כי זה ממש לא זה. הספר הרבה יותר עמוק מסתם ספר על ערפדים. 5 מתוך 5 מבחינתי. והוא גם קצר. שזה בונוס שלא גורע מהעלילה. :)

"לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא"

החלטתי לפתוח במילים לשיר "לא טוב היות האדם לבדו", כי חשבתי שהמילים שלו מתאימות לסיפור.
הפחד הכי גדול של האדם, כפי שצוינו פה כבר בכמה ביקורות טובות, הוא להיות לבד.
בלי חברים, משפחה, או אפילו האנשים הכי שנואים. להיות לבד לגמרי....

(זהירות!!!!!!!!!! מכאן עלולים להיות ספוילרים חמורים!!!!!!!!!!!).


תקציר:
"האדם האחרון על כדור הארץ ישב בתוך חדר ופתאום נשמעה דפיקה בדלת.
בעולם נטול רחמים וחסר אל,בין עולם המתים לעולם החיים,מתרחש אני האגדה ספרו החשוב ביותר של ריצ'ארד מתיסון,המהווה הצצה דרך צוהר נסתר אל משעול שבו אמורים לפסוע.
בספר קודר ומעורר השראה פורש מתיסון את סיפרו של בן האנוש הבודד בעולם,בן בלי בית,אדם רדוף שדים המייחל למותו ולמרות זאת נאבק בחיים ובמוות בעת ובעונה אחת.רוברט נוויל מנסה לשרוד מול עולם אכזר,דומם,לא אנושי,שבגד בו והותיר אותו מאחור."


הספר מציג לנו את רוברט נוויל, האדם האחרון בעולם. ברוב הספר מוצגת לנו שגרת היומיום של רוברט נוויל,
מטלות שהוא צריך לבצע, מחקרים שהוא עורך, המחשבות שעולות בראשו(בעיקר על נשים), התיסכול, הפחד והחיים המאיימים והלא נודעים שהוא חיי.
כל זה מוצג מבלי שהוא מוציא כמעט אף מילה מהפה.
אין לו עם מי לחלוק את התסכול והפחד, את המטלות היומיומיות, אפילו סתם מחשבות רגילות.

הרעיון הכללי של הספר הוא להציג בפנינו איך האדם היחיד על פני כדו"א חיי לבדו בעולם, מנסה להתמודד במציאות הלא פשוטה, כה אכזרית שאליה נכנס בעל כורחו. האמנם?

בהתחלה חשבתי שזה הרעיון היחיד של הספר, אבל לא. מצאתי בו עוד כמה רעיונות, מסרים, שאלות פילוסופיות:







"לא טוב היות האדם לבדו"
=======================

טוב, אז נתחיל מהרעיון המרכזי שהספר מעלה:
מה קורה כאשר אדם נאלץ לחיות לבדו, ללא אף אדם נוסף וסביבה לתקשר איתה?

בתחילת הסיפור רוברט נואש לחברה. הוא חייב לדבר עם מישהו, או סתם לראות יצור חיי(חיה או בנאדם)ואנושי.
מישהו שהוא יכול לתקשר איתו. במשך הספר רוברט עובר תהליך איטי מלא ייסורים.
מאדם רגיל שיש לו את הרצון לתקשר עם אנשים, הצורך במגע וחום אנושי, הוא נהיה אדם מבודד, קר, רובוטי במובן מסויים, מאבד גם טיפה מהאנושיות שבו ולא יודע לתקשר עם הסביבה. לפחות לא בצורה הנורמלית.
אז הספר מצליח להעביר את הרעיון באופן יפה ומשכנע. כל מחשבה ופעולה של רוברט, כל תגובה שלו, הכל היה אמין.
הריי איזה בנאדם רגיל, שעלול להגיע למצב של לחיות המון זמן לבדו לא היה משתגע? או מאבד את היכולות החברתיות שלו?
אני חושבת שהתגובות שלי, אם הייתי חס וחלילה מגיעה לסטיאציה הזאת, לא היו שונות משל רוברט.
כשאדם נכנס לסביבה מסויימת או מצב אחר וזר לו, הוא חייב לפתח לעצמו הרגליי התמודדות, אחרת הוא יישבר ולא ישרוד.







הערפדים,הדת והמדע
==================
טוב, אז הספר מבהיר לנו שכל מה שחשבנו על ערפדים ועל המקור המסתורי של היווצרותם הוא בולשיט אחד גדול.
לא שדים, לא פיות לא השטן ולא בטיח:
זה הכל וירוס, חיידק שהתפשט בגלל יתושים וחרקים אחרים.
בספר מסתבר לנו שכל האמונות התפלות על הצלבים, היתדות, השום, המראות והחשיפה לשמש, להכל יש הסברים מדעיים, או רק בגלל אמונות תפלות.
בכלל, כל ההסברים על זה היו מעניינים. אמנם זה מוריד קצת מהנופח הרומנטי שבד"כ מקיף את נושא הערפדים, אבל זה היה כתוב בצורה אמינה(כן, אפילו שאני יודעת שזה לא נכון^^).
היה מעניין לקרוא על התופעה הזאת בעין מדעית ולא צורה מיסטית, כמו שזה מופיע בהרבה ספרים.
בעצם, כשחושבים על זה, זה לא נשמע כ,כ מופרך אחרי הכל....
גם אם אנחנו לא נתפתח להיות ערפדים או משהו, אנחנו עדיין עוברים כל מיניי תהליכים אבולוציונים.
מי יודע איך בניי אדם יהיו עוד כמה שנים.....

דת- שמתי לב שהסיפור בין רוברט נוויל לרות מזכיר לי קצת את שימשון הגיבור ודלילה.
שימשון היה איימת הפלישתים. הוא היה בלתי מנוצח, חזק. הנשק הסודי שלו היה השיער שלו.
כשדלילה מפתה את שימשון לגלות לה את סודו, היא מסגירה אותו, הפלישתים תוופסים אותו, גוזזים את שיערו וזה הסוף שלו.
רוברט נוויל, כמו שימשון, הוא איימת הערפדים. הוא בלתי מנוצח. רק שלרוברט, להבדיל משמשון, היה ידע, וידע הוא כוח.
אז מופיעה רות(שגם שמה, למרבה האירוניה, הוא שם תנ"כי)מציגה את עצמה כניצולה בעצמה, שאיבדה את משפחתה.
היא גם, בדרכה שלה, מפתה את רוברט לגלות לה "סודות מדיניים".
היא מצליחה ומביאה בכך לסופו של רוברט.
אמנם הסופים של רוברט ושימשון מעט שונים, אבל יש בהם גם הרבה קווי דימיון. לדעתי, בכל אופן.....




רוברט נוויל-
השריד האחרון של האנושות או אדם שמרן שמפחד משינויים והעתיד?
==========================================================
נוויל מוצג בספר כאדם האנושי האחרון על גבי כדו"א. הוא מנסה להילחם בתופעת הערפדים, להחזיר את האנושות למה שהייתה,
במקום לוותר, להיכנע לחלוטין לחיים החדשים, ולמוטציה שהתפתחה. למה שהאדם הפך להיות....
ברור שברוב הסיפור הייתי בעדו, אבל(ותמיד מופיע ה "אבל" הזה) באיזשהו שלב רוברט שואל את עצמו למה בעצם לא לוותר?
למה לא להיות חלק מהם? הוא דוחה את האופציה הזאת בגלל שהוא לא רוצה להיות כמוהם, ולאבד מהאנושיות שלו.
הוא חושב שהם אכזריים(ואולי הוא גם צודק), אבל מי אמר שבניי האדם ה"רגילים" הם כ"כ טובים?
בשלבים מסויימים בסיפור הוא גם מאבד מהאנושיות שלו. הריגת ערפדים, רק לשם החזרת האנושות.
זה בא לייצג, לדעתי, את האדם הפרימיטיב, השמרן שמפחד משינויים. מהעתיד.
זה מפחיד אותו כי הוא לא מכיר את זה. כל העולם הזה, במובן מסויים זר לו, והריי עכשיו המצב טוב, אז למה בכלל לנסות לשנות אותו? למה לחדש?

רוברט נוויל לא יכול להתקיים בעולם הזה בגלל שהוא כבר לא שייך לו. הוא מהדור הישן, השמרן, זה שמפחד מהשינויים ולא יכול להיכנס לחברה החדשה.
ה"חסינות" שלו מהמחלה מייצגת, בעיניי, את הדעות שלו. את התקופה שאליה שייך ואת חוסר היכולת להיות חלק מאותה חברה שהערפדים מנסים להקים.

************

איך אפשר לסיים ביקורת כזאת?
קשה לי להגיד...
הספר הזה עורר בי הרבה רגשות והעלה הרבה מחשבות ומסקנות.
מדהים שהספר הזה הוציא ממני את כל הניתוח הזה(:

אני ממליצה על הספר, כי הוא כתוב באופן מעניין, מעורר עניין ומחשבה.