“בתחילת הסמסטר שזה עתה נגמר החלטתי לבדוק מה מתרחש בגטו הסמוך, אחד מהשניים המתקיימים זה לצד זה באוניברסיטה, כפי שאמר הפרופ' בשיעור אליו התגנבתי. שמו של הגטו הראשון הוא מדעים מדוייקים. זה הגטו היצרני, הגטו שמכניס כסף לסטודנט ולמדינה. הגטו השני הוא כל מה שאינו נמצא בגטו הראשון, כמו מדעי החברה או מדעי הרוח. היצרניים מכנים אותו בחיבה לגלגנית "מדעי הדשא", לא משום שהוא ירוק יותר, שהרי ברור באיזה צד הירוקים, אלא על שום הסטודנטים שיש להם זמן פנוי לשבת עליו. בין שני הגטאות מתקיימת תנועה אך היא דלילה מאד. במדוייקים נשמרים הגבולות בדייקנות, אצל הרוחניים עושים רוח מכל משוואה. רק יחידי סגולה מצליחים לגשר על המרחק, על אף שמן הבחינה הפיזית אינו עולה על כמה מטרים. וכך קרה שהעברתי מספר שנים בלי לדעת מה קורה מעבר למחיצה, ומסמסטר לסמסטר גברה סקרנותי עד שהחלטתי להשביעה.

השיעור עסק במורה נבוכים. נכנסתי לחדר קטן עטוף כולו ספרים ישנים ובמרכזו שולחן גדול סביבו ישבו התלמידים. למראה גילם הממוצע, שהיה כפול משלי, התמלאתי מבוכה, שמא טעיתי בכתובת, אבל המורה הבטיחני שהגעתי למקום המתאים. היותי מן הגטו השני הקנה לי את החירות להאזין בחופשיות, פטורה מהכורח לסכם או מן הדאגה להגשת עבודה. אומנם גדול המצווה וגדולה למידתו, אך די לי במטלות שאני מחוייבת בהן. הגעתי עם אוזן כרויה ולב פתוח, וזכיתי בשיעור מרתק. היינו קבוצה קטנה ואינטימית, אפילו לא מניין, התעכבנו על כל מילה ומילה ולא היינו מחויבים לשום הספקים. כל שאלה, גם אם הצריכה אותנו לסטות לדרכים צדדיות, זכתה למענה, והיינו צועדים בהן בחדווה רבה. חיכיתי לשיעורים האלו, כל יום רביעי בארבע. זמן רב לא נהניתי כך בשיעורי באוניברסיטה, הקורסים האחרונים שנכחתי בהם הטילו עלי שעמום נורא והיה נדמה לי שהכבידה ראתה בהצנחת הראש שלי אתגר אישי. שם, בחדר הקטן, הצטמצם העולם לשעה וחצי של לימוד שחיזק אצלי את ההכרה שאין לאדם הנאה גדולה יותר מן ההנאה שבהרחבת הדעת.

מי שאחראי לשעות הלמידה הקסומות הללו הוא המרצה שלנו, פרופ' מנחם לורברבוים. החומר ביד המרצה, ברצותו יעניין וברצותו ישעמם, והוא לשמחתנו רצה בראשון. לא תמיד הסכמתי איתו, היו פעמים שדבריו קוממו את ציפור נפשי הדתית, על אף ובעיקר בגלל שהוא חובש כיפה בעצמו, אבל תמיד הקשבתי בעניין. פעמים רבות השתאיתי נוכח היקף הידע העצום שלו, שמות הספרים והמאמרים ששלף בזה אחר זה, הציטוטים ואינספור האזכורים שהעלה. המפגשים הללו עוררו אצלי מחשבות על כמות הזמן וההשקעה הנדרשים לאדם כדי להכשיר עצמו להיות כלי שופע כזה. שאלתי את עצמי כמה שעות יהיה עליו להשתלם בעיון, בניתוח, בכתיבה, בהוראה, בטרם יוכל לעמוד כך מול שומעיו ולרתק אותם באוצר ידיעותיו. מובן שהכשרה מעין זו לוקחת שנים. על כך נוסף הצורך בסביבה תומכת, שתאפשר מפגש של מורים ותלמידים, הכוונה אישית והפריה הדדית, ושהאוניברסיטה היא דוגמא מובהקת לה (אך לא יחידה). מה אם היה אפשר לדלג על כל אלו, על העמל הכרוך בקניית ידע, על המשאבים הנדרשים להקנייתו, ופשוט להטביע במוח את החומר? להפוך בן-לילה למקצוען בתחום בו בחרת, מבלי לעבור במסלול המפרך של חרישת המוח וזריעתו בדמעה?

בעולם המתואר ב"מקצוע", אחד מתשעת הסיפורים הקצרים המופיעים בקובץ זה, האנשים קוצרים את מקצועם ללא עבודה. הם באים למכון, עוברים מבחני התאמה, וכל מה שמומחה לתחומם נדרש לדעת מועבר לראשם מתוך גלילי סרט מיוחדים. סרט כזה בתקופת מבחנים משול לתפוח-אדמה בורשה, סטודנטים משני הגטאות היו עושים הרבה כדי להניח עליו את ידם. ומה יהא על היצירתיות? ועל חדוות הלימוד? האם בעולם כזה יש מקום לשיעורים מעוררי ציפייה? סיפור מקורי, מעניין ומעורר מחשבה ביחס הפוך לגודלו. פרט אליו קראתי גם את "ילד קטן ומכוער" שהיה גם הוא מסקרן ומצית דמיון, אך היה זה מקצוע שהמשכתי להרהר בו. את השאר לא קראתי כיוון שהתבקשתי להחזיר את הספר לפני שסיימתי אותו, ועדיין אין סרטי קריאה בנמצא. מזל.”

“צאו וראו מה בין אייזק אסימוב להרוקי מורקמי. לא מזמן סיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים 'הפיל נעלם' של מורקמי, וחשתי שאני נסחף בזרם התודעה של הסופר הפריק הזה אל מערבולת של מוזרות וחוסר טעם, עד שהושלכתי אל חוף שומם של 'מה לעזאזל קראתי עכשיו??', תשלובת הזויה של בלבולי מוח, שיכרון וניסיון זול לדבר אל התאוות שלנו. אין מסר, אין סדר, אין סיפור. וכאשר חודש אחר-כך נתקלתי כמעט לראשונה בסיפוריו הקצרים של אייזק אסימוב, חשתי שמצאתי את חוף המבטחים של יקום הסיפורים הקצרים. מה ראוי להיקרא סיפור קצר? מתוך שלל סוגות וסגנונות אפשריים ובהשוואה לאומנות הציור, דומני שסיפור קצר ראוי לשמו לא יכול להיות קשקוש שמוצג במוזיאונים פוסט-מודרניים ונמכר במאות מיליוני דולרים למוזיאונים אחרים. לא ולא (ראו: https://www.youtube.com/watch?v=lNI07egoefc). כי כפי שאומנות אמיתית היא זו שדורשת מן האדם התעלות על עצמו, כך סיפור קצר דורש מן הכותב אותו עבודה קשה באמת. סיזיפית אפילו. לא פלט אקראי ומטורף. סיפור קצר טוב דורש תכנון מקדים, רעיון בסיסי ומסר כלשהו, בסופו של דבר. קראתי את סיפוריו של מורקמי ולא הבנתי מה האיש רוצה. קראתי את סיפוריו של אסימוב, ולעזאזל, רציתי לבכות. כל סיפור וסיפור יש לו תזה, יש לו עולם, יש בו גרעין שעשוי להתפתח לרומן! האיש הזה חושב! המצחיק ביותר ('תחושת העוצמה') הוא גם המביא להרהורים הכבדים ביותר, הפנטסטי ביותר ('הילד הקטן והמכוער') הוא גם המרגש (עד דמעות!) ביותר, וכל סיפור וסיפור שם (אולי מלבד 'הלילה הגווע' הבלשי) מכריח אותך לשבת ולחשוב על החיים ומשמעותם. 'השאלה האחרונה' ו'כל הצרות שבעולם' הן בעיניי קלאסיקות פילוסופיות.
לאחר כל זאת, צאו וראו מה בין אומנות הסיפורת לבלבולי מוח.
אז אם אתם רוצים ללמוד איך כותבים סיפור קצר - הגורו האידיאלי בעיני הוא אייזק אסימוב.”

“* עשויים להיות ספוילרים*

תשעה סיפורים קצרים. את אלה שהופיעו, בסדר יורד של מה שאהבתי:


השאלה האחרונה - ממש מותח את המושג של הנצח ושל ההתפתחות האנושית של הידע וצריכת האנרגיה. מיינד: בלואון!
עדכון: לאחרונה גיליתי שהסיפור הזה מסתובב ביו-טיוב כשליאונרד נימוי מקריין אותו - חפשו אותו!!

מקצוע - אתה חושב שה"מאטריקס" היו אלה שהמציאו את המושג של למידה בהשתלה מיידית ואתה רואה משהו שמקדים אותו ב40 שנה, ועל הדרך מראה לך שזה לא רעיון טוב כמו שזה נשמע ואף מקדם את הרעיון של למידה מסורתית בבתי ספר.

תחושת עוצמה - בעולם של אסימוב המציאו מחשבים כדי לעזור עם חישובים מורכבים לצרכים צבאיים. בעולם של הסיפור שלו, הוא דמיין מלחמה ממוחשבת בעולם שבו אנשים שכחו לעשות חישובים פשוטים בעצמם. בעולם שלנו, אחרי כמה חודשים בהוראה פרטית אני רואה שלזה אנחנו ככה מלההפך!

הילד הקטן והמכוער - מדהים אותי שגם בשנות החמישים ידעו שלניאנדרטלים יש תבונה עילאית, ושהוא הצליח להוציא מזה עלילה שמכניסה מחקר מדעי עם מוסר אנושי למסלול התנגשות.

העיטים אצילי הנפש - עוד נגיעה מהעולם של אסימוב, המלחמה הקרה, ובפרט מאזן האימה. ולקח לי זמן להבין את זה.

איית את שמי באות ס' - בהתחלה הסכמתי עם כל מילה, גם אני לא מסכים בשיט עם נומרולוגיה אבל אפילו הוא נתן טיעונים משכנעים. עדין אהבתי אותו פחות או יותר מאותה סיבה כמו הסיפור הקודם. טוויסט בעלילה פחות או יותר מאותו סוג.

כל הצרות בעולם - עלילת "מי עשה את זה" שקשורה באופן רופף לסיפור האהוב עליי. הסוף שלו היה גם ממש מפתיע!

הלילה הגווע - עוד טכנולוגיה שראיתי אותה בתרבות הפופ, עוד עלילת "מי עשה את זה", אלא שהפעם הידע המדעי שהיה נכון בשנות ה50 ששיבחתי, הפעם פישל.

אני בנמל מאדים בלי שושנה - זה אולי הסיפור שהכי פחות הבנתי. זו הייתה בקלות הבחירה להכי אהוב עליי.”

“ספר חשוב, תשעה סיפורים מרתקים ששניים מהם מדהימים - האחד עוסק בבחירת מקצוע בחיים והשני סיפור מרגש על ילד שהגיע מהעבר - מקסים”