“צדה האפל של שירת מרים ילן שטקליס

לפני מספר ימים ניהלתי שיחה עם מכרה על ספריה של לאה גולדברג ובשלב מסוים השיחה נסבה אל שירתה של מרים ילן שטקליס שאת מרבית ספריה קראתי לאחרונה.
שתיהן עסקו בכתיבה לילדים אך לא היו להן ילדים משל עצמן.
וזה גרם לי לחשוב שאף על פי שלא היו להן ילדים, כמה היטיבו להבין את נפשו של הילד, כמה ידעו לגעת בו, כיצד ידעו לכתוב דברים שיעניינו כל ילד ולא רק ילדים החיו בתקופותן, אלא כל ילדי ישראל גדלו על ברכיהן, שנים רבות לאחר מותן.
הן באמת ובתמים הרגישו חיבה עזה לילדים, ולאה גולדברג אפילו התרועעה איתם לא מעט והייתה מין ילדה מגודלת בעצמה.

איך הן הצליחו ומצליחות עד עכשיו? מהו סוד הקסם של כתיבתן?

קחו לדוגמא את ילן שטקליס, כיצד ידעה היא בדקדקנות ומיומנות לתאר את אכזבתה של ילדה קטנה מהמתנת שווא לחברה מיכאל, או לתאר את הצתת דמיונו של ילד בעקבות יום גשום ומשמים, כיצד ידעה לחדור אל לבבות של הילדים ולדבר איתם בגובה העיניים כאילו בעצמה הייתה ילדה קטנה ולא אישה בוגרת.
אני חושבת שזו אומנות.
אני חושבת שהכתיבה בפני עצמה היא אומנות וכפי שאמרתי לאחד מחברי סימניה היקרים: תמיד סברתי שסופר הוא גם פסיכולוג, כי סופר טוב יודע איך להיכנס אל הנפש ולשנות בה משהו, להפגיש אותך עם ספקותייך וחששותייך, להציב בפנייך מראה.
ואחת כמה וכמה ספרות ושירת ילדים.
לדעתי כתיבת ספרות ושירת ילדים היא קשה פי כמה, כי למעשה הכותב צריך לנסות ולדבר אל קהל יעד שאינו בן גילו ולהצליח בריתוקו, לכתוב בגובה העיניים ולגרום לו להמשיך בקריאה ואת זאת שטקליס עשתה מצוין.
למרות שלא היו לה ילדים משלה היא הצליחה להיכנס אל ראשם של הילדים ולהבין לליבם, להבין את הלך רוחם, מה מעניין, משמח ומעציב אותם.
וראו איזה פלא, אין היא מצליחה לרתק ילדים אלא אף מבוגרים רבים! כל מבוגר שיקרא את שיריה או סיפוריה מיד יצלול אל עולם נוסטלגיה, אל עולם ילדותו. וגם מי שמעולם לא הכירו את יצירותיה, אני בטוחה שלא ישארו מקופחים ויצליחו להפיק הנאה מקריאתן.

ולכן אין זה מפתיע שלא מעט מבקרי ספרות החליטו לנתחם ולחפש מעבר להיותם שירי ילדים נוסטלגיים, בתקווה כי מסתירים הם יותר מנראה לעין, למשל, נטען שהשיר "יש לי סוד" מתאר את מרים עצמה, כילדה, שברגע האחרון נצלת על ידי איכר בשם סרגיי ממעשה אונס מתועב ואת הטראומה המלווה אותה בעקבות אירוע זה.
או הסיפור " משרוקית" שבעצם מבוסס כביכול על חטיפתה של מרים על ידי צוענים והתערבותו של אחיה, מליק.

הכתיבה של שטקליס אומנם פשוטה, אין מטאפורות בומבסטיות, ציוריות גרנדיוזית ופלפולים הגיגיים ארכאיים ורוב רובה מתארת סיטואציות יומיומיות אך היא חודרת את הלב, בין אם אתה מבוגר או צעיר, אתה מפיק את מסקנותיך האישיות מהיצירות, ומה שעוד מעניין, הוא הפער בין קריאתן דרך עיניים צעירות וקריאתן בגיל בוגר, כיצד נחשף בפניך צד אחר, ואתה רואה את מה שבעבר כשהיית ילד, היה נסתר מעינייך.

חשוב לציין ששטקליס לא רק הצטיינה בכתיבת יצירות פרי עטה אלא גם תירגמה יצירות אחרים, למשל טולסטוי. תירגומיה כה משובחים עד כי ניתן לטעות ולחשוב שהיא למעשה כתבה את הסיפורים הללו, עד כדי כך היטיבה לשלוט בשפה העברית.

אני שבה לקרוא את שירה של שטקליס "דני גיבור" ועיניי נתקלות בשורת הסיום: אך למה זה אמא, למה בוכות הדמעות בעצמן?

אני מצטמררת.

משהו בשורה הזאת, דבר מה לא מוסבר, לופת את הקרביים ולא מרפה.

משהו בי מתרוקן,

נשאר חלל.”