|
איש הי-טק. עוסק בראיה מלאכותית ורובוטיקה. חובב צילום קריאה וכתיבה.
|
» דירג 0 ספרים » כתב 0 ביקורות » יש ברשותו 0 ספרים » מוכר 0 ספרים » נרשם לסימניה לפני 6 שנים ו-6 חודשים » ביקר לאחרונה בסימניה לפני 10 חודשים » כל ההתכתבות שהיתה ביניכם » סופרים מועדפים » הספריה המרכזית רחובות |
|
|
» רשימת הסופרים של יעקבשדה
|
מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות |
|
יעקבשדה עוקב אחרי
|
מתוך הפורומים:
מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות |
מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות |
פינת היצירה:
מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים
1.
רסק ירקות
רסק ירקות
כשזה קרה בפעם הראשונה, חופי הרגיש כאילו קיבל זרם והיה בטוח שפגע בקצה המרפק בפינת השולחן או במסעד הכיסא שלצידו, כי כשקירב את כוס הרסק אל פיו, הרגיש חבטה חזקה במקום לא מוגדר בין זרועו לבין שפתיו. הכוס עפה מידו והתנפצה אל הקיר ותכולתה ניתזה בקֶשֶת אלכסונית על השולחן, המקרר והחלון.
חופי קילל נמרצות את הגולמניות שלו, את הכוס ובעיקר את העובדה שלא נשארו בבית ירקות לסיבוב נוסף. הוא נאלץ לצאת לעבודה על בטן ריקה, בלי רסק ירקות הבוקר האהוב עליו.
למחרת בבוקר, למוד ניסיון מיום האתמול, חופי וידא שזרועו חופשייה כשהוא מגיש את הכוס לשפתיו. ברגע שהן נגעו בכוס, זה קרה שוב. זרם חשמלי חלף בין ידו האוחזת בכוס לבין שפתיו. הפעם הוא שם את נפשו בכפו ולא הרפה מהכוס. חלק מהרסק ניתז, אבל כמחצית הכוס נותרה מלאה כשהונחתה במהירות על השולחן.
לאחר שהתאושש התבונן בכוס בפליאה ובחשש. מכיוון שלא מצא הסבר, החליט להמשיך בלגימה, אלא שלמען הזהירות החליט להביא את הרסק אל פיו באמצעות כפית. הוא שלף כפית מתכת מהמגירה והכניס אותה לתוך הכוס. ברגע שהכפית נגעה ברסק, חופי הרגיש זרם חשמלי רב עוצמה עובר מזרועו אל גופו. רפלקסיבית, ידו השליכה את הכפית.
חופי לא האמין. רסק הירקות חִשמל אותו. עצם הרעיון נראה מופרך בעליל, אבל זה קרה.
כשחשב על הגיחוך שיעורר אם יספר שחטף זרם מכוס רסק ירקות, רצה לקחת את הכוס אל הכיור, לשפוך את תכולתה, לשטוף אותה היטב ולשכוח מכל העניין. אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי לספר על כך לרון. רון שכנו היה מהנדס אלקטרוניקה, והוא עבד במכון ויצמן. אם יש מישהו שלא יצחק לו, זה רון.
חופי התקשר אליו ובלי לפרט אמר לו שנתקל בבעיה חשמלית מוזרה. תוך פחות מעשר דקות רון הופיע, שמח לעזור. חופי סיפר לו בקיצור מה קרה והצביע על הכוס. רון חייך כאומר "אתה חושב שתוכל לעבוד עליי?" וללא היסוס נטל את כפית המתכת והכניס אותה לכוס. מיד זינק ממקומו, מעיף את הכפית אל התקרה.
אחרי שבחן את הכוס מכל הכיוונים, רון גירד בראשו במבוכה. אובד עצות, החליט לקרוא לפרופסור מַלאֵגו, ראש המחלקה לאנרגיות חלופיות במכון ומועמד מוביל לתפקיד נשיא המכון הבא. מי אם לא הוא יפתור את התעלומה?
פרופסור מַלאֵגו הגיע במהירות, מלא סקרנות לאור דיווחו של רון. אף על פי שהיה ממוצע קומה ונמוך במעט מחופי, מַלאֵגו גרם לחופי להרגיש כאילו הוא מביט בו מלמעלה. הפרופסור בחן את הכוס סביב-סביב. הוא ביקש לפרק נורה מתקרת המטבח וטבל אותה בזהירות ברסק שבכוס. הנורה הבהבה קלות ואז נדלקה באור זוהר.
רון ומַלאֵגו עמדו המומים סביב השולחן והחליפו השערות לגבי התופעה. חופי התרגש מכך שמדען חשוב מגיע אליו הביתה לבדוק את הסיפור, אבל בעיקר הטרידה אותו המחשבה שעוד לא יצא מהבית לשפץ את הדירה של יששכר, שכבר החל לרטון בגלל הפיגור בעבודה.
רון ומַלאֵגו עטפו בזהירות את הכוס עם הרסק.
"ניקח אותו למכון לבדיקות נוספות," אמר הפרופסור. חופי שמח. שיתעסקו עם הרסק, מה אכפת לו. העיקר שיוכל להמשיך בשיפוץ ושיששכר יירגע.
כעבור יומיים, טלפון. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
"שלום, חוני," אמר מַלאֵגו.
"זה חופי."
"סליחה, חופי. אפשר לבוא אליך הערב לכמה רגעים? ניסינו להכין רסק כמו שאתה עשית, אבל יוצא לנו רסק רגיל. אכפת לך להכין עוד כוס, בדיוק כמו קודם?"
חופי גר לבד, חי חיים שקטים. עבודה ואחר כך הביתה - אוכל פשוט, סרט בטלוויזיה ולישון. הוא לא אהב את השיבוש שהאירוע הכניס לחייו. מצד שני, הייתה בו יראת כבוד לאנשים בעלי מעמד. הוא הבין שפרופסור מַלאֵגו הוא אדם חשוב. לכן הסכים כשהוא רוטן בליבו.
כדי לקצר את משך ההפרעה, חופי החל מיד בהכנת הרסק. הוא חזר על תהליך ההכנה והמינון, בדיוק כמו בפעם הקודמת. כשהכוס הייתה מלאה, הוא לקח את המנורה וטבל אותה ברסק. היא נדלקה מיד באור בהיר, כמקודם.
הפרופסור, שהגיע כעבור שעה קלה, התלהב כמו ילד. "אני עוד אקבל נובל על התגלית הזו... וגם אתה," הוסיף לאחר שהייה. המחשבה על פרס נובל הייתה רחוקה מחופי כמו שרסק ירקות היה רחוק מזרם חשמלי, עד אתמול. הוא שמח כשהפרופסור לקח מיד את הכוס ומיהר החוצה ללא עיכוב, שולח לו שלום זריז מהדלת.
למחרת, באמצע עבודת השיפוץ, בשעה שהדביק את אריחי החרסינה זה לצד זה על הקיר, עבודה עדינה ומדויקת מאוד, הטלפון הנייד של חופי צלצל. חופי, שקיווה שזהו לקוח חדש, עצר, ניגב את ידיו במכנסיו וענה.
"שלום, אני מדברת עם חופי?"
"חופי, מדבר."
"כאן יונית מלשכת ראש העיר."
לשכת ראש העיר? אם הם צריכים שיפוץ, זו יכולה להיות חתיכת עבודה, התרגש חופי.
"לראש העיר אני תמיד מוכן לעזור," החניף.
"ראש העיר שמע שגילית המצאה חשובה מאוד והיה רוצה לברך אותך על התגלית."
"אה, זה?" התאכזב חופי, "זה בסך הכול קצת חשמל ברסק. בוויצמן לקחו לבדוק. בטח ימצאו שזה לא משהו מיוחד."
"בכל זאת, ראש העיר ישמח. מתי נוח לך? אפשר מחר בעשר בבוקר?"
חופי ראה איך עוד יום עבודה הולך לו לאיבוד. מצד שני, לסרב לראש העיר? ראש עיר נעלב יוכל לגרום צרות לתושב פשוט כמו חופי.
"טוב, עשר מחר זה בסדר," מלמל חופי.
"מצוין. תהיה בבית. אה, ואם אפשר, ראש העיר ישמח להדגמה של ההמצאה."
"זה לא המצאה," ניסה חופי לשכך את ההתלהבות, "זה רק רסק ירקות."
"כן, כן. ההמצאה של הרסק," הפגינה יונית בקיאות. "אז מחר בעשר."
קליק. הטלפון דמם.
שבריר של תהייה עלה במוחו של חופי – כיצד ראש העיר כבר שמע על העניין? וכמו שצץ כך חלף בן רגע. חופי חזר לשיפוץ.
שבע וחצי בערב. חופי סיים זה עתה לאכול את ארוחת הערב הצנועה שלו והתיישב לצפות בחדשות. הטלפון צלצל. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
"שלום, חופי. מחר בעשר אני מביא אליך לביקור את שר האנרגיה."
"איך... איך השר שמע עליי?"
"מה פירוש איך? אני סיפרתי לו. שר האנרגיה צריך להיות מעודכן בכל עניין חשוב שקשור באנרגיה."
"זה כבוד גדול. גם ראש העיר התקשר וביקש להגיע בשעה הזאת."
"האפס הזה? כבר הוא דוחף את האף," מַלאֵגו נשמע רוטן, "מעניין מי הדרעק שגילה את העניין לראש העיר, אבל שזה לא יטריד אותך. אני אודיע ללשכה שלו שאתה לא פנוי."
"המזכירה של השר לא יכולה לדבר עם יונית של ראש העיר ולסגור איתה?" חופי אומנם לא היה אדם מתוחכם, אבל אפילו הוא הריח שמשהו מסריח.
"יש בעיה בין השר לראש העיר, אבל אני לא רוצה לערב אותך בפוליטיקה משעממת. אל תדאג. יהיה בסדר."
למחרת בבוקר צלצול בדלת. חופי כמעט סיים לשתות את קפה הבוקר. הוא ויתר על הכנת הרסק מחשש שיתחשמל. רון עמד בדלת.
"בוקר טוב, חופי. מצטער להפריע לך כל כך מוקדם. אתה יכול להכין עוד כוס רסק שאקח למכון? רק הרסק שלך עובד. אנחנו מנסים כל הזמן את אותו המתכון וכלום. חצי מכון כבר שתה אצלנו רסק ירקות, אבל חשמל אין."
חופי כבר לא התרגש. בתנועות מדודות חתך את הירקות והפירות, הכניס למַמְחֶה, תיבל והפעיל. לאחר שמילא כוס, הכניס פנימה את נורת המבחן. היא נדלקה כמו תמיד. הוא מסר את הכוס באדישות לרון.
"אה, ועוד דבר. השר לא מגיע הבוקר. אנחנו מחכים לעדכון, אבל בינתיים אל תקבע שום דבר עם ראש העיר."
מצוין, חשב חופי, סוף-סוף אפשר לצאת לעבודה בשקט, בלי בלבולי מוח. הוא התארגן במהירות ויצא לשפץ הוא אך התחיל לעבוד, ממשיך להניח חרסינות מהמקום שבו סיים אתמול, והנייד שלו צלצל.
"מר חופי?"
"מדבר."
"זאת חגית מלשכת שר האנרגיה. לצערי צריך לשנות את מועד הביקור של השר אצלך. אפשר היום בשמונה בערב?"
"שמונה זה בדיוק הזמן של החדשות," התרעם חופי, "אפשר קודם?"
"לצערי, לשר יש חלון זמן פנוי בדיוק בין שמונה לתשע."
"דווקא כשאני רואה בטלוויזיה את החדשות? נו, טוב, בשמונה." רוחו נפלה אך הוא הרגיש שמיותר להתווכח עם מזכירת השר.
"מצוין. שמונה." קליק ושקט.
לפני שחופי גמר להדביק עוד שורת אריחים, הטלפון הנייד שוב צלצל.
"שלום, מר חופי. זאת יונית. לגבי הביקור, אפשר לדחות להיום בערב בשבע?"
"מצטער, אי אפשר. אני לא פנוי."
"אז תבחר אתה את הזמן, ראש העיר יתאים את עצמו לזמן שלך."
"מצטער. פשוט לא יכול היום. נדבר בפעם אחרת."
דממה לרגע, ואז: "מר חופי, כאן ראש העיר. תדע שאתה מביא כבוד גדול לעיר שלנו וחשוב שכולם ידעו. לכן אני רוצה לברך אותך באופן אישי. אני בטוח שחשוב לך שהעיר שלך תזכה לכבוד המגיע לה בזכותך. אני מבין שאתה מאוד עסוק בפרויקטים גדולים. אז תגיד לי אתה מתי אפשר ואני אנסה להתאים את הזמן שלי לשלך. מה אתה אומר?"
חופי חשב רגע, "אדוני ראש העיר, תודה רבה. אני מאוד מתרגש. תן לי לבדוק ואני אודיע לך בחזרה מתי אפשר."
"מצוין. יונית תתקשר אליך היום אחר הצהריים. מאוד חשוב לעיר אם נוכל להיפגש היום."
"תגיד, אתה גם עובד לפעמים, או שרק מדבר בטלפון?" יששכר, בעל הדירה ששכר את חופי כקבלן לשיפוץ חדר האמבטיה שלו, הקשיב כל הזמן וכעסו גבר משיחה לשיחה. "התחייבת לי שאתה גומר בשבוע. אחרי יומיים יש כבר יום איחור, ואתה בטלפון כאילו הכול דבש. תזכור שלפי החוזה על כל יום איחור, התשלום יורד בעשרה אחוזים!"
חופי הרגיש אשם. הוא קנה לו שם של בעל מקצוע אמין, ולא אהב למעול בהתחייבויות שלו, מה גם שידע שיששכר צודק. תסכולו מהמצב אליו נקלע הלך וגבר. שעת הצהריים הגיעה. חופי סיים את הדבקת האריחים על הקיר הראשון וסקר את עבודתו בסיפוק. הוא התכונן להמשיך לקיר השני ואז... הנייד.
"שלום, האם אני מדברת עם מר חופני?"
"חופי... נו, לא חשוב... את צריכה שיפוץ?"
"מדברת שרית מלשכת ראש הממשלה. ראש הממשלה שמע על התגלית הנפלאה שלך ורוצה לברך אותך באופן אישי. אני רוצה לתאם מועד לביקור אצלך וכמובן להדגים לראש הממשלה את ההמצאה הנפלאה."
"שרית, אין כאן המצאה, תאמיני לי. חבל על הזמן של ראש הממשלה. בטוח יש לו דברים חשובים יותר –"
"מר חופי, אתה לא צריך להצטנע. שמענו מפרופסור מַלאֵגו על ההמצאה שלך וראש הממשלה ממש התלהב. אז אני קובעת את הביקור לשמונה בערב. תכין את ההמצאה להדגמה לראש הממשלה."
"תשמעי, שרית –"
קליק, דממה.
חופי הביט ביששכר שעמד מולו בפנים אדומות ונראה כאילו עוד רגע יתפוצץ. בשקט הרים את השפכטל ביד אחת ואת אריח החרסינה בידו האחרת ופנה אל הקיר.
בארבע אחר הצהריים, לאחר שסיים את הקיר השני, הוא לקח את הנייד ולחץ על מספר מהזיכרון.
"כאן לשכת ראש העיר, מדברת יונית."
"שלום, יונית, מדבר חופי. ביקשתם שאחזור אליכם עם זמן לביקור אצלי."
"נכון, תודה שחזרת. מה אנחנו סוגרים?"
"היום בשמונה מתאים לכם?"
"שמונה? מצוין. אין שום בעיה."
"טוב. אז היום בשמונה אצלי."
קליק. חופי סגר לפני שיונית הספיקה להגיב.
ערב. חופי עמד במטבח, אסף את הירקות הקבועים והתחיל להכין את הרסק. לאחר שסיים את ההכנה, הטביל את נורת הבדיקה בכוס. היא נדלקה, כרגיל. הוא הוסיף ירקות, והגדיל את הכמות עד שהפכה לכפולה. שוב טבל את הנורה ברסק וחייך בשביעות רצון.
בשש וחצי נכנס רון.
"שמעתי שסגרת עם השר לשמונה."
חופי הנהן.
"הכול מוכן?"
הנהון נוסף.
"מצוין. אין לך מושג כמה הביקור של השר יעזור למכון שלנו," חכך רון את ידיו זו בזו והתיישב בפינה בציפייה.
בשבע נשמע צלצול בדלת. פרופסור מַלאֵגו נכנס, נפוח מתמיד.
"שלום, חופי. אנחנו מוכנים?"
חופי שוב הנהן.
"אתה יודע, הנורה עדיין דולקת בתוך הרסק שנתת לנו לפני יומיים! מדהים כמה אנרגיה חשמלית יש בכל כך מעט רסק. זה נהדר. אנחנו עוד לא מבינים איך נוצר החשמל ברסק שאתה מכין, אבל תהיה בטוח שנגלה. הבעיה היחידה היא שבינתיים רק אתה מצליח לעשות את הרסק כמו שצריך. אנחנו לא מצליחים לחזור על התוצאה למרות שאנחנו מכינים אותו בדיוק כמוך."
חופי משך כתפיו.
שבע וחצי. חריקת צמיגים וקול טריקת דלתות נשמעו מהרחוב. חופי, מלאֵגו ורון הציצו מבעד לחלון. כמה מכוניות משטרה ומכוניות שרד שחורות חנו ברחוב וחסמו אותו לתנועה. אנשים יצאו מהן ופנו לכיוונים שונים.
כעבור שתי דקות נשמעה דפיקה בדלת. חופי פתח אותה לרווחה. שלושה אנשים בחליפות ואישה בחצאית כהה וחולצה בהירה עמדו בפתח.
"אתה חופי?" לקחה האישה את הפיקוד. "נעים מאוד, אני שרית. ראש הממשלה יגיע בעוד שלושים דקות. תרשה להם לבדוק את הדירה?"
"בבקשה."
השלושה התפזרו בחדרים. חופי לא הבין מה יש לבדוק, אבל ישב על מקומו בשקט.
ברבע לשמונה זמזם מכשיר הקשר של אחת החליפות, "עורב משלוש, יש כאן מצב."
"שלוש מעורב, איזה מצב?"
"נמצא כאן ראש העיר. אומר שקבע פגישה עם האזרח בביתו בשמונה."
"ראש העיר? אתה בטוח?"
"כן, הוא הזדהה."
"אמור לו להמתין. אני בודק." החליפה הצליבה מבט עם שרית.
שרית פנתה לחופי, "תגיד, קבעת עם ראש העיר לשמונה?"
"כן."
"איך? הרי קבענו שרוה"מ מגיע בשמונה."
"גם ראש העיר ביקש הדגמה. אמרתי לו לבוא להדגמה עם ראש הממשלה."
שרית קיללה בינה לבינה והחליפה דברים בשקט בטלפון הנייד, לבסוף אמרה לחליפה, "תן לו לעלות."
לא עברו חמש דקות ושוב, "עורב משלוש. יש עוד מצב."
"שלוש, מה עכשיו, לעזאזל?"
"נמצא כאן שר האנרגיה. גם הוא הגיע להדגמה."
שרית נראתה על סף התקף זעם. "שר האנרגיה? רוה"מ אמר במפורש – " התחילה לצעוק ופתאום נזכרה שהיא אינה לבדה והשתתקה.
שוב פנתה להתלחש בנייד. חופי שמע רק מילים קטועות "פאשלה... קואליציה... נבוא חשבון..." כשסיימה, שלחה בו מבט שאילו ירק אש, היה הופך את חופי לערמת אפר.
"תן גם לו לעלות."
בתוך דקותיים נכנסו שני המכובדים לחדר. ראש העיר היה מאושר. לא רק שזכה בהדגמה, אלא שזו תהיה במחיצת ראש הממשלה. אולי יוכל להשחיל כמה בקשות, הרי הם מאותה מפלגה. לעומת זאת שר האנרגיה נראה כאדם שזה עתה נודע לו שנפתח נגדו תיק במשטרה. הוא נעץ מבט זועם בשרית ופנה ממנה להתלחש עם פרופסור מַלאֵגו.
כמעט שמונה. ברחוב שוב המולה. דקה אחר כך ראש הממשלה נכנס לחדר, מלווה בפמליה ובה כמה כתבי טלוויזיה וצלמים של הרשתות הגדולות. עננת רוגז חלפה על פניו כשראה את שר האנרגיה, ראש המפלגה השותפה בקואליציה. הוא נד לו בראשו ופנה ממנו לראש העיר, איש מפלגתו, "מה שלום ידידי ראש העיר? נו, תראה איזה גאונים גרים בעיר שלך," ובלי לחכות לתשובה עבר הלאה וניגש אל השולחן שכבר היו מונחים עליו כמה סוגי ירקות, מלח ולימון. צוותי הטלוויזיה מיקמו את המצלמות מולו. שר האנרגיה מיהר לעמוד לימין ראש הממשלה, מקפיד שלא להביט בו, ואילו ראש העיר נעמד מעט מאחוריהם. פרופסור מַלאֵגו נדחף ונעמד לצידו של חופי מעברו השני של השולחן והתבונן בראש הממשלה בארשת חשיבות, כאילו הוא חתן השמחה.
בדיוק בשמונה ניתן האות.
המצלמות התחילו לצלם, ראש הממשלה פנה לחופי בפנים חגיגיות ואמר, "התבשרתי על התגלית המרעישה שלך, ידידי חופי, והחלטתי לבוא ולראות אותה במו עיניי. נאמן למדיניות שלי לתמיכה בהמצאות מהפכניות, אני אדאג אישית שהדרך לפיתוח התגלית שלך תיסלל במהרה, בלי כל עיכובים. וכעת, אשמח לראות הדגמה של ההמצאה."
חופי הנהן ללא מילים ופנה לעבודה.
הוא חתך את הירקות והכניס אותם למַמְחֶה. סחט פנימה מיץ ממחצית הלימון והבזיק קורט גרגירי מלח. כשסיים, הפעיל את הממחה. העיסה הסתחררה ברעש בעוד כולם מביטים בה מרותקים.
כעבור כדקה, חופי עצר את הפעולה ומזג את הרסק אל הכוס הגדולה שעמדה על השולחן.
עוד לפני שחופי הניח את הקנקן, פרופסור מַלאֵגו זינק אל הנורה ואחז בה. בארשת של חשיבות, ער לכך שכל העיניים וכל המצלמות ממוקדות בו, הכניס אותה הפרופסור לאט אל תוך הכוס. שקט מוחלט השתרר בחדר.
מאומה. הנורה לא נדלקה. מופתע, מַלאֵגו דחף את הנורה עוד פנימה. כלום. הוא הפנה מבט של "מה לעזאזל קורה כאן?" לעבר חופי. זה החזיר לו מבט של, "אין לי מושג!". פניו של ראש הממשלה האדימו. הוא פנה אל שר האנרגיה, "נראה לי, ידידי השר, שמשרדך קצת מיהר לחגוג." השר המושפל נדהם כיצד שוב הצליח ראש הממשלה להפוך אותו לשעיר לעזאזל במחי משפט אחד, ונותר חסר מילים.
"אין דבר, חופי ידידי. אני בטוח שזו רק מהמורה קטנה בדרך. אין לי ספק שתצליח," אמר ראש הממשלה ומיד אותת לשרית. זו סימנה לצוותי הצילום. הצילומים חדלו ואור הזרקורים כבה.
תוך רגע החדר התרוקן. ראש הממשלה היה הראשון לצאת, ופמלייתו בעקבותיו.
שר האנרגיה רתח על מַלאֵגו. אחרי כמה חילופי דברים קשים, גם הוא עזב בזעם את החדר. הפרופסור לא ידע את נפשו. הוא ניגש לחופי וצעק עליו בתסכול, "מה קרה?! למה זה לא עבד?!"
חופי משך כתפיו בארשת פנים נבוכה.
"איזה ביזיון, איזה ביזיון!" מלמל מַלאֵגו ותפס את ראשו, רואה כיצד הסיכוי שלו להפוך לנשיא המכון טובע ברסק. הוא שלח מבט ממושך בכוס ובנורה, כמו קיווה שהנורה תתעשת ותידלק בכל זאת, ואז עזב את החדר.
חופי נותר לבד. על השולחן עמדה מיותמת כוס מלאה כדי מחציתהּ ברסק ירקות. הוא ניגש בנחת למגירה, הוציא כף וחזר להתיישב. בלי חיפזון החל לאכול את הרסק, מתענג על כל כף.
כמה טוב לחזור לשגרה, חשב, חשמל זורם מרסק ירקות. ביג דיל. בשביל זה אני צריך לדפוק לי את החיים? לקלקל את השם שלי אצל הלקוחות? כמה גרגרי סוכר במקום מלח ושלום על ישראל.
חופי המשיך לאכול בנחת את הרסק המתקתק.
כשזה קרה בפעם הראשונה, חופי הרגיש כאילו קיבל זרם והיה בטוח שפגע בקצה המרפק בפינת השולחן או במסעד הכיסא שלצידו, כי כשקירב את כוס הרסק אל פיו, הרגיש חבטה חזקה במקום לא מוגדר בין זרועו לבין שפתיו. הכוס עפה מידו והתנפצה אל הקיר ותכולתה ניתזה בקֶשֶת אלכסונית על השולחן, המקרר והחלון.
חופי קילל נמרצות את הגולמניות שלו, את הכוס ובעיקר את העובדה שלא נשארו בבית ירקות לסיבוב נוסף. הוא נאלץ לצאת לעבודה על בטן ריקה, בלי רסק ירקות הבוקר האהוב עליו.
למחרת בבוקר, למוד ניסיון מיום האתמול, חופי וידא שזרועו חופשייה כשהוא מגיש את הכוס לשפתיו. ברגע שהן נגעו בכוס, זה קרה שוב. זרם חשמלי חלף בין ידו האוחזת בכוס לבין שפתיו. הפעם הוא שם את נפשו בכפו ולא הרפה מהכוס. חלק מהרסק ניתז, אבל כמחצית הכוס נותרה מלאה כשהונחתה במהירות על השולחן.
לאחר שהתאושש התבונן בכוס בפליאה ובחשש. מכיוון שלא מצא הסבר, החליט להמשיך בלגימה, אלא שלמען הזהירות החליט להביא את הרסק אל פיו באמצעות כפית. הוא שלף כפית מתכת מהמגירה והכניס אותה לתוך הכוס. ברגע שהכפית נגעה ברסק, חופי הרגיש זרם חשמלי רב עוצמה עובר מזרועו אל גופו. רפלקסיבית, ידו השליכה את הכפית.
חופי לא האמין. רסק הירקות חִשמל אותו. עצם הרעיון נראה מופרך בעליל, אבל זה קרה.
כשחשב על הגיחוך שיעורר אם יספר שחטף זרם מכוס רסק ירקות, רצה לקחת את הכוס אל הכיור, לשפוך את תכולתה, לשטוף אותה היטב ולשכוח מכל העניין. אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי לספר על כך לרון. רון שכנו היה מהנדס אלקטרוניקה, והוא עבד במכון ויצמן. אם יש מישהו שלא יצחק לו, זה רון.
חופי התקשר אליו ובלי לפרט אמר לו שנתקל בבעיה חשמלית מוזרה. תוך פחות מעשר דקות רון הופיע, שמח לעזור. חופי סיפר לו בקיצור מה קרה והצביע על הכוס. רון חייך כאומר "אתה חושב שתוכל לעבוד עליי?" וללא היסוס נטל את כפית המתכת והכניס אותה לכוס. מיד זינק ממקומו, מעיף את הכפית אל התקרה.
אחרי שבחן את הכוס מכל הכיוונים, רון גירד בראשו במבוכה. אובד עצות, החליט לקרוא לפרופסור מַלאֵגו, ראש המחלקה לאנרגיות חלופיות במכון ומועמד מוביל לתפקיד נשיא המכון הבא. מי אם לא הוא יפתור את התעלומה?
פרופסור מַלאֵגו הגיע במהירות, מלא סקרנות לאור דיווחו של רון. אף על פי שהיה ממוצע קומה ונמוך במעט מחופי, מַלאֵגו גרם לחופי להרגיש כאילו הוא מביט בו מלמעלה. הפרופסור בחן את הכוס סביב-סביב. הוא ביקש לפרק נורה מתקרת המטבח וטבל אותה בזהירות ברסק שבכוס. הנורה הבהבה קלות ואז נדלקה באור זוהר.
רון ומַלאֵגו עמדו המומים סביב השולחן והחליפו השערות לגבי התופעה. חופי התרגש מכך שמדען חשוב מגיע אליו הביתה לבדוק את הסיפור, אבל בעיקר הטרידה אותו המחשבה שעוד לא יצא מהבית לשפץ את הדירה של יששכר, שכבר החל לרטון בגלל הפיגור בעבודה.
רון ומַלאֵגו עטפו בזהירות את הכוס עם הרסק.
"ניקח אותו למכון לבדיקות נוספות," אמר הפרופסור. חופי שמח. שיתעסקו עם הרסק, מה אכפת לו. העיקר שיוכל להמשיך בשיפוץ ושיששכר יירגע.
כעבור יומיים, טלפון. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
"שלום, חוני," אמר מַלאֵגו.
"זה חופי."
"סליחה, חופי. אפשר לבוא אליך הערב לכמה רגעים? ניסינו להכין רסק כמו שאתה עשית, אבל יוצא לנו רסק רגיל. אכפת לך להכין עוד כוס, בדיוק כמו קודם?"
חופי גר לבד, חי חיים שקטים. עבודה ואחר כך הביתה - אוכל פשוט, סרט בטלוויזיה ולישון. הוא לא אהב את השיבוש שהאירוע הכניס לחייו. מצד שני, הייתה בו יראת כבוד לאנשים בעלי מעמד. הוא הבין שפרופסור מַלאֵגו הוא אדם חשוב. לכן הסכים כשהוא רוטן בליבו.
כדי לקצר את משך ההפרעה, חופי החל מיד בהכנת הרסק. הוא חזר על תהליך ההכנה והמינון, בדיוק כמו בפעם הקודמת. כשהכוס הייתה מלאה, הוא לקח את המנורה וטבל אותה ברסק. היא נדלקה מיד באור בהיר, כמקודם.
הפרופסור, שהגיע כעבור שעה קלה, התלהב כמו ילד. "אני עוד אקבל נובל על התגלית הזו... וגם אתה," הוסיף לאחר שהייה. המחשבה על פרס נובל הייתה רחוקה מחופי כמו שרסק ירקות היה רחוק מזרם חשמלי, עד אתמול. הוא שמח כשהפרופסור לקח מיד את הכוס ומיהר החוצה ללא עיכוב, שולח לו שלום זריז מהדלת.
למחרת, באמצע עבודת השיפוץ, בשעה שהדביק את אריחי החרסינה זה לצד זה על הקיר, עבודה עדינה ומדויקת מאוד, הטלפון הנייד של חופי צלצל. חופי, שקיווה שזהו לקוח חדש, עצר, ניגב את ידיו במכנסיו וענה.
"שלום, אני מדברת עם חופי?"
"חופי, מדבר."
"כאן יונית מלשכת ראש העיר."
לשכת ראש העיר? אם הם צריכים שיפוץ, זו יכולה להיות חתיכת עבודה, התרגש חופי.
"לראש העיר אני תמיד מוכן לעזור," החניף.
"ראש העיר שמע שגילית המצאה חשובה מאוד והיה רוצה לברך אותך על התגלית."
"אה, זה?" התאכזב חופי, "זה בסך הכול קצת חשמל ברסק. בוויצמן לקחו לבדוק. בטח ימצאו שזה לא משהו מיוחד."
"בכל זאת, ראש העיר ישמח. מתי נוח לך? אפשר מחר בעשר בבוקר?"
חופי ראה איך עוד יום עבודה הולך לו לאיבוד. מצד שני, לסרב לראש העיר? ראש עיר נעלב יוכל לגרום צרות לתושב פשוט כמו חופי.
"טוב, עשר מחר זה בסדר," מלמל חופי.
"מצוין. תהיה בבית. אה, ואם אפשר, ראש העיר ישמח להדגמה של ההמצאה."
"זה לא המצאה," ניסה חופי לשכך את ההתלהבות, "זה רק רסק ירקות."
"כן, כן. ההמצאה של הרסק," הפגינה יונית בקיאות. "אז מחר בעשר."
קליק. הטלפון דמם.
שבריר של תהייה עלה במוחו של חופי – כיצד ראש העיר כבר שמע על העניין? וכמו שצץ כך חלף בן רגע. חופי חזר לשיפוץ.
שבע וחצי בערב. חופי סיים זה עתה לאכול את ארוחת הערב הצנועה שלו והתיישב לצפות בחדשות. הטלפון צלצל. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
"שלום, חופי. מחר בעשר אני מביא אליך לביקור את שר האנרגיה."
"איך... איך השר שמע עליי?"
"מה פירוש איך? אני סיפרתי לו. שר האנרגיה צריך להיות מעודכן בכל עניין חשוב שקשור באנרגיה."
"זה כבוד גדול. גם ראש העיר התקשר וביקש להגיע בשעה הזאת."
"האפס הזה? כבר הוא דוחף את האף," מַלאֵגו נשמע רוטן, "מעניין מי הדרעק שגילה את העניין לראש העיר, אבל שזה לא יטריד אותך. אני אודיע ללשכה שלו שאתה לא פנוי."
"המזכירה של השר לא יכולה לדבר עם יונית של ראש העיר ולסגור איתה?" חופי אומנם לא היה אדם מתוחכם, אבל אפילו הוא הריח שמשהו מסריח.
"יש בעיה בין השר לראש העיר, אבל אני לא רוצה לערב אותך בפוליטיקה משעממת. אל תדאג. יהיה בסדר."
למחרת בבוקר צלצול בדלת. חופי כמעט סיים לשתות את קפה הבוקר. הוא ויתר על הכנת הרסק מחשש שיתחשמל. רון עמד בדלת.
"בוקר טוב, חופי. מצטער להפריע לך כל כך מוקדם. אתה יכול להכין עוד כוס רסק שאקח למכון? רק הרסק שלך עובד. אנחנו מנסים כל הזמן את אותו המתכון וכלום. חצי מכון כבר שתה אצלנו רסק ירקות, אבל חשמל אין."
חופי כבר לא התרגש. בתנועות מדודות חתך את הירקות והפירות, הכניס למַמְחֶה, תיבל והפעיל. לאחר שמילא כוס, הכניס פנימה את נורת המבחן. היא נדלקה כמו תמיד. הוא מסר את הכוס באדישות לרון.
"אה, ועוד דבר. השר לא מגיע הבוקר. אנחנו מחכים לעדכון, אבל בינתיים אל תקבע שום דבר עם ראש העיר."
מצוין, חשב חופי, סוף-סוף אפשר לצאת לעבודה בשקט, בלי בלבולי מוח. הוא התארגן במהירות ויצא לשפץ הוא אך התחיל לעבוד, ממשיך להניח חרסינות מהמקום שבו סיים אתמול, והנייד שלו צלצל.
"מר חופי?"
"מדבר."
"זאת חגית מלשכת שר האנרגיה. לצערי צריך לשנות את מועד הביקור של השר אצלך. אפשר היום בשמונה בערב?"
"שמונה זה בדיוק הזמן של החדשות," התרעם חופי, "אפשר קודם?"
"לצערי, לשר יש חלון זמן פנוי בדיוק בין שמונה לתשע."
"דווקא כשאני רואה בטלוויזיה את החדשות? נו, טוב, בשמונה." רוחו נפלה אך הוא הרגיש שמיותר להתווכח עם מזכירת השר.
"מצוין. שמונה." קליק ושקט.
לפני שחופי גמר להדביק עוד שורת אריחים, הטלפון הנייד שוב צלצל.
"שלום, מר חופי. זאת יונית. לגבי הביקור, אפשר לדחות להיום בערב בשבע?"
"מצטער, אי אפשר. אני לא פנוי."
"אז תבחר אתה את הזמן, ראש העיר יתאים את עצמו לזמן שלך."
"מצטער. פשוט לא יכול היום. נדבר בפעם אחרת."
דממה לרגע, ואז: "מר חופי, כאן ראש העיר. תדע שאתה מביא כבוד גדול לעיר שלנו וחשוב שכולם ידעו. לכן אני רוצה לברך אותך באופן אישי. אני בטוח שחשוב לך שהעיר שלך תזכה לכבוד המגיע לה בזכותך. אני מבין שאתה מאוד עסוק בפרויקטים גדולים. אז תגיד לי אתה מתי אפשר ואני אנסה להתאים את הזמן שלי לשלך. מה אתה אומר?"
חופי חשב רגע, "אדוני ראש העיר, תודה רבה. אני מאוד מתרגש. תן לי לבדוק ואני אודיע לך בחזרה מתי אפשר."
"מצוין. יונית תתקשר אליך היום אחר הצהריים. מאוד חשוב לעיר אם נוכל להיפגש היום."
"תגיד, אתה גם עובד לפעמים, או שרק מדבר בטלפון?" יששכר, בעל הדירה ששכר את חופי כקבלן לשיפוץ חדר האמבטיה שלו, הקשיב כל הזמן וכעסו גבר משיחה לשיחה. "התחייבת לי שאתה גומר בשבוע. אחרי יומיים יש כבר יום איחור, ואתה בטלפון כאילו הכול דבש. תזכור שלפי החוזה על כל יום איחור, התשלום יורד בעשרה אחוזים!"
חופי הרגיש אשם. הוא קנה לו שם של בעל מקצוע אמין, ולא אהב למעול בהתחייבויות שלו, מה גם שידע שיששכר צודק. תסכולו מהמצב אליו נקלע הלך וגבר. שעת הצהריים הגיעה. חופי סיים את הדבקת האריחים על הקיר הראשון וסקר את עבודתו בסיפוק. הוא התכונן להמשיך לקיר השני ואז... הנייד.
"שלום, האם אני מדברת עם מר חופני?"
"חופי... נו, לא חשוב... את צריכה שיפוץ?"
"מדברת שרית מלשכת ראש הממשלה. ראש הממשלה שמע על התגלית הנפלאה שלך ורוצה לברך אותך באופן אישי. אני רוצה לתאם מועד לביקור אצלך וכמובן להדגים לראש הממשלה את ההמצאה הנפלאה."
"שרית, אין כאן המצאה, תאמיני לי. חבל על הזמן של ראש הממשלה. בטוח יש לו דברים חשובים יותר –"
"מר חופי, אתה לא צריך להצטנע. שמענו מפרופסור מַלאֵגו על ההמצאה שלך וראש הממשלה ממש התלהב. אז אני קובעת את הביקור לשמונה בערב. תכין את ההמצאה להדגמה לראש הממשלה."
"תשמעי, שרית –"
קליק, דממה.
חופי הביט ביששכר שעמד מולו בפנים אדומות ונראה כאילו עוד רגע יתפוצץ. בשקט הרים את השפכטל ביד אחת ואת אריח החרסינה בידו האחרת ופנה אל הקיר.
בארבע אחר הצהריים, לאחר שסיים את הקיר השני, הוא לקח את הנייד ולחץ על מספר מהזיכרון.
"כאן לשכת ראש העיר, מדברת יונית."
"שלום, יונית, מדבר חופי. ביקשתם שאחזור אליכם עם זמן לביקור אצלי."
"נכון, תודה שחזרת. מה אנחנו סוגרים?"
"היום בשמונה מתאים לכם?"
"שמונה? מצוין. אין שום בעיה."
"טוב. אז היום בשמונה אצלי."
קליק. חופי סגר לפני שיונית הספיקה להגיב.
ערב. חופי עמד במטבח, אסף את הירקות הקבועים והתחיל להכין את הרסק. לאחר שסיים את ההכנה, הטביל את נורת הבדיקה בכוס. היא נדלקה, כרגיל. הוא הוסיף ירקות, והגדיל את הכמות עד שהפכה לכפולה. שוב טבל את הנורה ברסק וחייך בשביעות רצון.
בשש וחצי נכנס רון.
"שמעתי שסגרת עם השר לשמונה."
חופי הנהן.
"הכול מוכן?"
הנהון נוסף.
"מצוין. אין לך מושג כמה הביקור של השר יעזור למכון שלנו," חכך רון את ידיו זו בזו והתיישב בפינה בציפייה.
בשבע נשמע צלצול בדלת. פרופסור מַלאֵגו נכנס, נפוח מתמיד.
"שלום, חופי. אנחנו מוכנים?"
חופי שוב הנהן.
"אתה יודע, הנורה עדיין דולקת בתוך הרסק שנתת לנו לפני יומיים! מדהים כמה אנרגיה חשמלית יש בכל כך מעט רסק. זה נהדר. אנחנו עוד לא מבינים איך נוצר החשמל ברסק שאתה מכין, אבל תהיה בטוח שנגלה. הבעיה היחידה היא שבינתיים רק אתה מצליח לעשות את הרסק כמו שצריך. אנחנו לא מצליחים לחזור על התוצאה למרות שאנחנו מכינים אותו בדיוק כמוך."
חופי משך כתפיו.
שבע וחצי. חריקת צמיגים וקול טריקת דלתות נשמעו מהרחוב. חופי, מלאֵגו ורון הציצו מבעד לחלון. כמה מכוניות משטרה ומכוניות שרד שחורות חנו ברחוב וחסמו אותו לתנועה. אנשים יצאו מהן ופנו לכיוונים שונים.
כעבור שתי דקות נשמעה דפיקה בדלת. חופי פתח אותה לרווחה. שלושה אנשים בחליפות ואישה בחצאית כהה וחולצה בהירה עמדו בפתח.
"אתה חופי?" לקחה האישה את הפיקוד. "נעים מאוד, אני שרית. ראש הממשלה יגיע בעוד שלושים דקות. תרשה להם לבדוק את הדירה?"
"בבקשה."
השלושה התפזרו בחדרים. חופי לא הבין מה יש לבדוק, אבל ישב על מקומו בשקט.
ברבע לשמונה זמזם מכשיר הקשר של אחת החליפות, "עורב משלוש, יש כאן מצב."
"שלוש מעורב, איזה מצב?"
"נמצא כאן ראש העיר. אומר שקבע פגישה עם האזרח בביתו בשמונה."
"ראש העיר? אתה בטוח?"
"כן, הוא הזדהה."
"אמור לו להמתין. אני בודק." החליפה הצליבה מבט עם שרית.
שרית פנתה לחופי, "תגיד, קבעת עם ראש העיר לשמונה?"
"כן."
"איך? הרי קבענו שרוה"מ מגיע בשמונה."
"גם ראש העיר ביקש הדגמה. אמרתי לו לבוא להדגמה עם ראש הממשלה."
שרית קיללה בינה לבינה והחליפה דברים בשקט בטלפון הנייד, לבסוף אמרה לחליפה, "תן לו לעלות."
לא עברו חמש דקות ושוב, "עורב משלוש. יש עוד מצב."
"שלוש, מה עכשיו, לעזאזל?"
"נמצא כאן שר האנרגיה. גם הוא הגיע להדגמה."
שרית נראתה על סף התקף זעם. "שר האנרגיה? רוה"מ אמר במפורש – " התחילה לצעוק ופתאום נזכרה שהיא אינה לבדה והשתתקה.
שוב פנתה להתלחש בנייד. חופי שמע רק מילים קטועות "פאשלה... קואליציה... נבוא חשבון..." כשסיימה, שלחה בו מבט שאילו ירק אש, היה הופך את חופי לערמת אפר.
"תן גם לו לעלות."
בתוך דקותיים נכנסו שני המכובדים לחדר. ראש העיר היה מאושר. לא רק שזכה בהדגמה, אלא שזו תהיה במחיצת ראש הממשלה. אולי יוכל להשחיל כמה בקשות, הרי הם מאותה מפלגה. לעומת זאת שר האנרגיה נראה כאדם שזה עתה נודע לו שנפתח נגדו תיק במשטרה. הוא נעץ מבט זועם בשרית ופנה ממנה להתלחש עם פרופסור מַלאֵגו.
כמעט שמונה. ברחוב שוב המולה. דקה אחר כך ראש הממשלה נכנס לחדר, מלווה בפמליה ובה כמה כתבי טלוויזיה וצלמים של הרשתות הגדולות. עננת רוגז חלפה על פניו כשראה את שר האנרגיה, ראש המפלגה השותפה בקואליציה. הוא נד לו בראשו ופנה ממנו לראש העיר, איש מפלגתו, "מה שלום ידידי ראש העיר? נו, תראה איזה גאונים גרים בעיר שלך," ובלי לחכות לתשובה עבר הלאה וניגש אל השולחן שכבר היו מונחים עליו כמה סוגי ירקות, מלח ולימון. צוותי הטלוויזיה מיקמו את המצלמות מולו. שר האנרגיה מיהר לעמוד לימין ראש הממשלה, מקפיד שלא להביט בו, ואילו ראש העיר נעמד מעט מאחוריהם. פרופסור מַלאֵגו נדחף ונעמד לצידו של חופי מעברו השני של השולחן והתבונן בראש הממשלה בארשת חשיבות, כאילו הוא חתן השמחה.
בדיוק בשמונה ניתן האות.
המצלמות התחילו לצלם, ראש הממשלה פנה לחופי בפנים חגיגיות ואמר, "התבשרתי על התגלית המרעישה שלך, ידידי חופי, והחלטתי לבוא ולראות אותה במו עיניי. נאמן למדיניות שלי לתמיכה בהמצאות מהפכניות, אני אדאג אישית שהדרך לפיתוח התגלית שלך תיסלל במהרה, בלי כל עיכובים. וכעת, אשמח לראות הדגמה של ההמצאה."
חופי הנהן ללא מילים ופנה לעבודה.
הוא חתך את הירקות והכניס אותם למַמְחֶה. סחט פנימה מיץ ממחצית הלימון והבזיק קורט גרגירי מלח. כשסיים, הפעיל את הממחה. העיסה הסתחררה ברעש בעוד כולם מביטים בה מרותקים.
כעבור כדקה, חופי עצר את הפעולה ומזג את הרסק אל הכוס הגדולה שעמדה על השולחן.
עוד לפני שחופי הניח את הקנקן, פרופסור מַלאֵגו זינק אל הנורה ואחז בה. בארשת של חשיבות, ער לכך שכל העיניים וכל המצלמות ממוקדות בו, הכניס אותה הפרופסור לאט אל תוך הכוס. שקט מוחלט השתרר בחדר.
מאומה. הנורה לא נדלקה. מופתע, מַלאֵגו דחף את הנורה עוד פנימה. כלום. הוא הפנה מבט של "מה לעזאזל קורה כאן?" לעבר חופי. זה החזיר לו מבט של, "אין לי מושג!". פניו של ראש הממשלה האדימו. הוא פנה אל שר האנרגיה, "נראה לי, ידידי השר, שמשרדך קצת מיהר לחגוג." השר המושפל נדהם כיצד שוב הצליח ראש הממשלה להפוך אותו לשעיר לעזאזל במחי משפט אחד, ונותר חסר מילים.
"אין דבר, חופי ידידי. אני בטוח שזו רק מהמורה קטנה בדרך. אין לי ספק שתצליח," אמר ראש הממשלה ומיד אותת לשרית. זו סימנה לצוותי הצילום. הצילומים חדלו ואור הזרקורים כבה.
תוך רגע החדר התרוקן. ראש הממשלה היה הראשון לצאת, ופמלייתו בעקבותיו.
שר האנרגיה רתח על מַלאֵגו. אחרי כמה חילופי דברים קשים, גם הוא עזב בזעם את החדר. הפרופסור לא ידע את נפשו. הוא ניגש לחופי וצעק עליו בתסכול, "מה קרה?! למה זה לא עבד?!"
חופי משך כתפיו בארשת פנים נבוכה.
"איזה ביזיון, איזה ביזיון!" מלמל מַלאֵגו ותפס את ראשו, רואה כיצד הסיכוי שלו להפוך לנשיא המכון טובע ברסק. הוא שלח מבט ממושך בכוס ובנורה, כמו קיווה שהנורה תתעשת ותידלק בכל זאת, ואז עזב את החדר.
חופי נותר לבד. על השולחן עמדה מיותמת כוס מלאה כדי מחציתהּ ברסק ירקות. הוא ניגש בנחת למגירה, הוציא כף וחזר להתיישב. בלי חיפזון החל לאכול את הרסק, מתענג על כל כף.
כמה טוב לחזור לשגרה, חשב, חשמל זורם מרסק ירקות. ביג דיל. בשביל זה אני צריך לדפוק לי את החיים? לקלקל את השם שלי אצל הלקוחות? כמה גרגרי סוכר במקום מלח ושלום על ישראל.
חופי המשיך לאכול בנחת את הרסק המתקתק.
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
2.
סיאנס
אני אדם רציונלי. לא מאמין באמונות תפלות ומקבל כעובדות רק את מה שהמדע בדק ואימת. בכל זאת, לפעמים החיים עוברים נפתול שגורם לי לתהות אם אין בהם, בכל זאת, משהו מעבר למה שנראה בעין. אני לא מתכוון לאלוהים, לשכר ועונש ושאר ירקות, אלא למין יד הנשלחת בעדינות מהיכן שהוא ומטָּה אותך מהנתיב שאתה צועד בו לכיוון אחר, לרע או לטוב.
לפני שלושה חודשים יצאתי, בפעם המי יודע כמה, לנסיעת עבודה לאוסטריה. כשאבא שמע שאני נוסע לשם שוב, הוא נמלא כעס ורטן כמו בכל פעם, "מה יש לך לחפש אצל המנוולים האלה?" וכמו בפעמים הקודמות, שבתי והסברתי לו, "אבא, זאת העבודה שלי. אני לא בוחר את היעדים." וכמו תמיד הוא חתם את השיחה במחווה רוגזת של התנכרות ושתיקה.
מכיוון שהייתי צריך להגיע מוקדם בבוקר לפגישה במפעל שמספק רכיבים לחברה שלי ושנמצא כעשרים קילומטרים מחוץ לווינה, חיפשתי ללילה אחד בית מלון קטן שנמצא בשולי העיר, סמוך למפעל, כדי שאוכל להגיע אליו למחרת בלי להיתקע בתנועה הצפופה של הבוקר. באמצעות תוכנה לאיתור מלונות מצאתי מקום בשם "פנסיון גלייזר", שהיה במיקום מתאים. גם המחיר היה סביר מאוד.
המלון היה בניין דו-קומתי קטן שגבל בחורש טבעי. קירותיו היו מכוסים במטפס עבות שגילו היה ככל הנראה כגיל הבית. הגעתי למלון קצת אחרי שקיעת השמש. אדם גוץ כבן שישים שזקנו לבן ומטופח, הציג את עצמו כבעלים.
"טדאוש גלייזר, או בקיצור טד," אמר במאור פנים והציע לי לרדת לאכול כעבור כשעה. "אני ממליץ לך לאכול את ארוחת ערב כאן. המטבח ביתי ואנו מבשלים את מאכלי האזור," אמר. הסכמתי. אני תמיד שמח לטעום מאכלים מקומיים. התמקמתי בחדר ויצאתי לתור את המקום. חדרי המלון היו בקומה השנייה. הקומה הראשונה כללה אולם גדול. בפינת האולם ניצב דלפק הקבלה ובמרכזו כמה שולחנות שהיוו את חדר האוכל.
יצאתי החוצה. המלון טבל בחורש צפוף של עצי צפצפה. כבר היה חשוך וקריר למדי ולכן טיילתי רק בשולי החורש, שמא אאבד את דרכי. כשחזרתי למלון ראיתי שרק המכונית שלי חונה בחניה ותהיתי באם אני האורח היחיד במלון.
אחרי מנוחה קצרה ירדתי לסעוד. רק אני ומלצר קשיש היינו בחדר האוכל. היה מוזר לאכול כשמלצר עומד כל העת סמוך לשולחני, דרוך לפנות את צלחתי או להגיש לי מנה נוספת מיד לאחר שאני מסיים את קודמתה. הרגשתי אי נוחות מסוימת אך הטבעתי אותה במחשבה שבמלונות קטנים כאלה מצב כזה שכיח למדי, מה גם שהמלצר עשה את עבודתו במיומנות אדישה. ארוחת הערב עצמה הייתה טעימה מאוד וגם עובדה זו עזרה. התמסרתי בהנאה לטעמים הטובים של המנות ולשירותו הצמוד של המלצר הקשיש.
לקראת סוף הארוחה הופיע בעל המלון וניגש אליי.
"איך הייתה הסעודה?" שאל.
"נהניתי מאוד," עניתי, מתכוון לכל מילה.
"יש לך תכניות להמשך הערב?" הוסיף ושאל, וכשאמרתי לו שלא, ציין שמאוחר יותר עומד להתקיים במלון סיאנס. תושב מקומי בעל אמצעים הזמין מדיום אוסטרי ידוע כדי להעלות בסיאנס את רוחה של אשתו האהובה שמתה בפתאומיות לפני חצי שנה. המדיום ביקש שיהיו לפחות שלושה אנשים בנוסף אליו בשולחן הסיאנס. "מכיוון שאתה האורח היחידי הערב, אשמח אם תסכים להיות המשתתף הרביעי לשולחן הסיאנס. כמובן, אם אינך מעוניין, אסע לכפר הסמוך ואביא אדם רביעי, כך שאינך צריך לחוש לא בנוח לסרב."
הייתי סקרן להשתתף במופע עליו שמעתי וקראתי הרבה, לכן עניתי לו מיד שאשתתף ברצון בסיאנס. בעל המלון שמח והודה לי.
"הסיאנס יתחיל בעשר, כאן בחדר האוכל," אמר.
"אגיע בזמן," הבטחתי.
כבר אמרתי שאני אדם רציונלי. אמונות ספיריטואליסטיות אני פוטר כגחמה של אנשים תמימים במקרה הטוב, וכשרלטנות של נוכלים במקרה הרע. החלטתי להשתתף בסיאנס כמי שצופה בתכנית בידור. מעניין יהיה לראות את התמים ואת הנוכל בפעולה, אמרתי לעצמי.
כמה דקות לפני השעה עשר שמעתי קולות מן הקומה שלמטה וירדתי. בעל המלון שוחח עם אדם כבן ארבעים. פניו היו כהות ושיערו שחור וחלק. חזותו הייתה מזרחית והוא כלל לא נראה אוסטרי. כשבעל המלון הבחין בי, הוא מיהר להציג אותנו זה בפני זה.
"תכירו, זה מר עדין נזריאן שהזמין את הסיאנס, וזה מר לאיבי אמנון שהסכים בטובו להצטרף ולהשלים את מספר הנוכחים," אמר, משבש את שם משפחתי – לביא.
לחצנו ידיים בנימוס. שתקתי. המתנתי שמישהו יאמר משהו. מבחוץ נשמע קול מנוע של מכונית מתקרבת. זמן קצר אחר כך נכנס אל המלון איש רזה וגבוה. פניו היו אדומות ושערו בהיר. היה לו זקן מטופח, כהה במקצת משיער ראשו. מה שתפס את עיניי יותר מכול היה צבען האפור בהיר של עיניו. בגלל הזקן התקשיתי לאמוד את גילו, אך הוא נראה לי כבן חמישים. בידו נשא תיק עור גדול. הייתה לו ללא ספק נוכחות מרשימה.
שוב נערך סבב היכרויות. "עדין נזריאן, אמנון לביא, טד גלייזר ומרטין לאופר. נעים, נעים מאוד."
"מהיכן כבודו?" שאל אותי המדיום. כשהביט בי, חשתי כאילו הוא מתבונן דרכי. הנימוס האוסטרי שלו הצחיק אותי, אבל שמרתי על ארשת רצינית.
"מישראל," עניתי. לאופר נדרך קלות לשמע שם המדינה, נעץ בי מבט חד ואמר, "אה, ישראל. מקום מעניין."
הרמתי גבה. צליל קולו היה מוזר. האם הוא אנטישמי? תהיתי, אך בינתיים הוביל אותנו בעל המלון אל שולחן שהכין מראש לסיאנס והשיחה נקטעה.
התיישבנו. נזריאן מול המדיום, ואני ובעל המלון זה מול זה. המדיום פתח את תיקו והוציא ממנו טבלה ועליה אותיות מסודרות בשתי קשתות. הוא הניח את הטבלה על השולחן, והוציא כוס זכוכית דקה והניח אותה על הטבלה. לסיום, ביקש מטד גלייזר לכבות את כל האורות ולהשאיר רק מנורה אחת דולקת מעל דלפק הקבלה.
התבוננתי בכל ההכנות האלה משועשע, אבל הקפדתי לאפק את הבעת פניי כדי שלא להסגיר את מחשבותיי. לא רציתי לפגוע ברגשותיהם של הנוכחים שהתייחסו לסיאנס ברצינות עמוקה.
הסיאנס החל על פי כל הכללים שאותם הכרתי מקריאה על הנושא. נזריאן סיפר בקצרה על הנסיבות שבהן אשתו נספתה. היא הייתה בדרכה הביתה לאחר ביקור משפחתי בגרמניה והמטוס שבו טסה התרסק מסיבות שעדיין נחקרות. כל נוסעי המטוס, והיא בכללם, נספו.
המדיום קרא בקול עמוק לרוחה של האישה להופיע. כולנו הנחנו אצבעות על הכוס וחיכינו. המדיום אמר, "הרוח נמצאת איתנו ואפשר להמשיך." נזריאן הנרגש שאל את שאלותיו והמדיום חזר עליהן בקול רם. הכוס החלה לנוע מאות לאות, מאייתת תשובות לשאלות של המדיום.
ניסיתי לבחון, ללא הצלחה, אם המדיום, או אולי מישהו אחר, מניע את הכוס בכוונת מכוון. בעדינות ניסיתי להתנגד לתנועת הכוס, מבלי ששאר הנוכחים ירגישו בכך, אבל הכוס נעה בעקשנות לכיוון שהיא בחרה לה, כביכול. לאט-לאט נכבשתי בקסמו של הסיאנס. בכל זאת, התעקשתי לראות בו תעלול ותו לא. לפליאתי, הכוס ענתה על שאלות אינטימיות שהוצגו לה, שאלות שלדברי נזריאן רק הוא ואשתו יכלו לדעת את התשובה להן. בהנחה כי לא סביר שנרקמה כאן קנוניה בין שלושה אוסטרים מקומיים לגרום לאורח-לרגע מישראל להטיל ספק באמונותיו, הרי שהסיאנס הותיר אותי נבוך וחסר הסבר לתופעה.
רגע לפני שקמנו להיפרד, פנה אליי לאופר, המדיום: "אם כבר אנחנו ישובים כאן יחד, אשמח, כמחווה לְאורח ישראלי, לנסות לקשר בינך למישהו אהוב שנפטר, מישהו שהיית רוצה להתקשר איתו."
הופתעתי. לרגע חשבתי לסרב לו. שיערתי שהוא הציע את הצעתו מתוך נימוס. אבל במחשבה שנייה ראיתי כאן הזדמנות לחשוף את הבלוף מיד ראשונה. הבעיה הייתה שלא היו לי קרובים אהובים שנפטרו בעבר הנראה לעין. הוריי עדיין בחיים. סבותיי וסבתותיי נפטרו טרם נולדתי. ואז נזכרתי באחותי. היא נפטרה כשהייתי בן שנתיים. רק רסיסי זיכרונות נותרו לי ממנה ואת פניה זכרתי במעורפל. הוריי לא הזכירו אותה מעולם ביוזמתם. אני שאלתי אותם כמה פעמים מה קרה לה ובאילו נסיבות היא נפטרה. אבא היה עונה בקיצור שהיא חלתה במחלה קשה ונפטרה בתוך זמן קצר. אימא אף פעם לא אמרה דבר, אבל כשאבא דיבר על אחותי, היא הייתה מקנחת את עיניה במטפחת ומאפקת את בכייה. לשאלות נוספות אבא לא רצה להשיב. מהאופן שבו הוריי הגיבו הבנתי כי אִזכּור מותה גורם להם כאב ומוטב שלא אכביד עליהם בחקירות נוספות.
"כן," אמרתי למדיום, "הייתה לי אחות שנפטרה כשהייתי די קטן, אבל לא הכרתי אותה ממש. אפשר יהיה להתקשר איתה?"
"אפשר. אתה לא חייב לזכור אותה. מספיק שאתם קרובי משפחה," השיב.
"טוב, אז אשמח לנסות," אמרתי. קיוויתי לתפוס אותו בשעת המרמה. להתקיל אותו בפרטים שהוא לא יכול לדעת.
"מה שמה?" שאל לאופר.
לשמע השאלה הפשוטה תפסתי שאני יודע רק את כינוי החיבה שלה, סיגי, בו השתמשו הוריי בפעמים הנדירות שבהן הם דיברו עליה.
"סיגי, אבל זה כינוי. אני לא באמת זוכר את שמה."
"סיגי זה בסדר," ענה לאופר. שוב הנחנו את אצבעותינו על הכוס והמדיום פנה אל חלל החדר.
"סיגי, האם את איתנו?" אמר בקול עמוק. כולנו המתׇנו. בחנתי בדריכות את האצבעות שעל הכוס, מנסה לזהות דחיפה יזומה של מי מהנוכחים. הכוס לא זזה. לאופר חזר על השאלה. כלום. הבטתי בו. הוא הסתכל בכוס ואחר כך בי.
"משהו כאן לא מסתדר," הוא אמר. "זה לא מתאים." הוא נראה מוטרד. כולנו הרמנו אליו את פנינו בשאלה.
לאופר שאל שוב, "סיגי, האם את כאן?"
הכוס עדיין הייתה דוממת. הרגשתי איך האצבע שלי, המונחת עליה, הולכת ונרדמת. הנה, חשבתי, אולי על מאמינים מקומיים הוא יכול לעבוד אבל כשהוא נתקל במישהו רציונלי, אז הקסם מפסיק לעבוד.
לאופר עצם את עיניו והיה מרוכז מאוד. לאחר רגע פקח אותן, נעץ בי מבט תוהה ואמר, "כל הסימנים מראים שאחותך בחיים. אתה בטוח שהיא מתה?"
עברו שבועיים. בעקבות הנסיעה חיכתה לי עבודה רבה ומהר מאוד צללתי אל תוכה. את הסיאנס שכחתי עוד באותו הערב. הוא התברר כאחיזת עיניים, בדיוק כפי שחשבתי מלכתחילה. סיומו של הסיאנס היווה עדות ברורה לכך. לפחות העברתי ערב משעשע.
ערב אחד קפצתי לבקר את הוריי. רק אימא הייתה בבית. אבא הוא כימאי בכיר בחברת הכימיקלים לישראל ובאותו הערב הוא היה בדרום, מריץ איזה תהליך הפקה חדש במפעל ליד דימונה, והיה צפוי להישאר לישון שם.
אימא ואני ישבנו בסלון ושוחחנו שיחה שגרתית שבין אֵם לבנה הבוגר. כזו שנשמעת כמו תחקיר מצד האם על חיי הבן. אני מודה שעניתי על שאלותיה של אימא במידה מסוימת של קוצר רוח. וכשאימא שאלה אותי איך הייתה הנסיעה האחרונה לאוסטריה, נזכרתי בחוויית הסיאנס בבית המלון הקטן. בטון מבודח סיפרתי לה עליו, לגלגתי על הטכסיות שליוותה אותו ועל הרצינות המשעשעת שבה הנוכחים בחדר התייחסו אליו. בגלל רגישותה של אימא למות אחותי, היססתי באם לספר לה שביקשתי לתקשר איתה בסיאנס, והחלטתי להזכיר זאת כבדרך אגב.
פיה של אמי הלך ונפער כשתיארתי בנימה של ניצחון איך המדיום לא הצליח להעלות את רוחה, ואיך ניסה לכסות על כישלונו בטענה המגוחכת שאחותי חיה.
ברגע שסיימתי את המשפט, אימי פרצה בבכי נורא. היא משכה מהשולחן את מגבת המטבח, קברה בה את פניה ומיררה בבכי דקות ארוכות. ישבתי מולה נדהם ואובד עצות. מה אמרתי שגרם לה לפרוץ בבכי כזה? לא ידעתי מה לעשות. שלחתי יד מהססת וליטפתי את גבה. היא הניעה את ידה לנגדי כאומרת די, מספיק, בעוד ידה האחרת ממשיכה להצמיד את המגבת אל פניה. ישבתי בשקט וחיכיתי.
אימי הלכה ונרגעה. היא הסירה את המגבת מעיניה האדומות וראתה אותי מביט בה בשתיקה דאוגה. היא נטלה מגבון נייר מהסלסלה וקינחה את אפה בשקט. "מזמן רציתי לספר לך ורק חיכיתי לאות, והנה הוא הגיע," אמרה בקול רועד.
"מה לספר? איזה אות?" שאלתי בדאגה.
"אבל אל תגלה לאבא שסיפרתי, מבטיח?"
הנהנתי, טרוד ממה שהיא עומדת לספר לי.
"אחותך לא מתה. היא באמת חיה," אימא אמרה כמעט בלחישה, בעיניים מושפלות.
"אחותי חיה? איך? איפה?"
"היא בחוץ לארץ."
"בחוץ לארץ? מה היא עושה שם? למה סיפרתם לי שהיא מתה?"
הידיעה שיש לי אחות שהוסתרה ממני כל השנים הציפה אותי כעס ועלבון. איך לא סיפרו לי דבר כזה? באיזו זכות מנעו ממני את אחותי היחידה? חשתי שכעסי עומד לגרום לי להתפרץ. גם אימא הרגישה.
"נוני'לה, אל תכעס. אני אספר לך. מגיע לך לדעת."
בלעתי את כעסי. הבטתי בה בפה קפוץ.
"זה סיפור ארוך. הוא מתחיל עם אבא עוד לפני שהכרנו, והרבה לפני שנולדתם," התחילה אימא לספר לי שוב את קורותיו של אבא בזמן מלחמת העולם. הכרתי את הסיפור. אבא כבר סיפר לי כיצד, לאחר שאוסטריה סופחה לרייך השלישי, נאלצת המשפחה שלו לעזוב את ביתה בווינה ולהימלט מהגרמנים, ואת כל התלאות הנוראות שעברו; איך נאלצו להתפצל והוא נשאר עם אימו בעוד אביו ואחיו הגדול נותקו מהם. בסיום המלחמה רק הוא, הילד הקטן, הצליח לשרוד מכל משפחתו. זו הסיבה שבגללה אבא התנגד לקשרים מכל סוג שהוא בינינו לבין גרמניה ואוסטריה. לא בין מדינות ולא בין אנשים. זכרתי כמה כעס כשנפלה חומת ברלין ושתי הגרמניות אוחדו. "הן צריכות להישאר מפוצלות לנצח," זעם. כשסיפרתי לו שלחֶבְרה שאני עובד בה יש הסכם עם חברה אוסטרית וכי אסע לשם במסגרת העבודה, אבי דרש שלא אסע. הוא תבע שאעזוב את מקום עבודתי אם אידרש לנסוע לשם, או שינתק איתי כל קשר. אימא היא שמנעה ממנו לנקוט בצעד הקיצוני הזה, אבל מאז, יחסו אליי היה צונן יותר. הוא הפסיק לשאול אותי אודות העבודה שלי.
כל זה לא היה חדש לי.
"אימא, אני מכיר את הסיפור. מה זה קשור לאחות שלי?" קטעתי את אימא, עדיין כעוס.
"נכון, אבא סיפר לך. אבל מה שהוא לא סיפר זה שהוא ראה במו עיניו, ממקום המחבוא שלו, איך האוסטרים תפסו את סבתא שלך. מה שהם, הנבלות, עשו לה אני לא אתאר לך. אתה יכול להבין לבד. אבא ראה את הכול וסגר את הפה בכוח כי ידע שאם יבכה או יצעק, ימצאו גם אותו. מאז הוא נשבע לא לשכוח ולא לסלוח."
"בסדר, אבל מה הקשר לאחות שלי?"
"כשהאחות שלך נולדה, נתנו לה את השם ויאולטה, על שם אימא של אבא. בעברית קראנו לה סיגלית, ובקיצור סיגי. אחרי שסיגי נולדה היא הפכה לבבת עינו של אבא. מרוב דאגה, כל מה שהיה קשור אליה גרם לו למתח ולחרדה. היא לא יכלה לזוז בלי שהוא יפקח ויוודא שאין סכנה. אבל הוא גם הרעיף עליה אהבה בלי גבול. תמיד אמרתי לו שהוא מגזים, אבל הוא לא היה מסוגל לשמוע. היחס שלו אליה גבל באובססיה. כשסיגי הייתה קטנה, היא קיבלה זאת בשמחה. איזה ילד לא נהנה לחוש שאבא שלו אוהב אותו כל כך? אבל כשהיא גדלה, ההתנהגות שלו התחילה לחנוק אותה. סיגי הייתה ילדה עקשנית והריבים וההתנגשויות ביניהם הלכו וגברו ככל שהיא התבגרה. זה הגיע לא פעם למכות ולבריחה מהבית. הרבה פעמים ניסיתי לפשר ביניהם ולא הצלחתי. כשאתה נולדת והייתי צריכה לטפל בך, לא נותרו לי כוחות להרגיע את הכעסים שפרצו בין שניהם. בסוף שלחנו אותה לפנימייה."
"וזו סיבה לנתק איתה קשר?"
"חכה. בהתחלה הפתרון הזה היה טוב. הפנימייה הייתה בקיבוץ וסיגי אהבה גם את הפנימייה וגם את הקיבוץ. היא פרחה שם. הייתה באה הביתה פעם בחודש במצב רוח מצוין. היחסים בינה ובין אבא השתפרו מאוד. גם אליך היא נקשרה, והייתה משחקת איתך שעות כשבאה. חשבנו שהצלחנו לשקם את היחסים הטובים במשפחה."
אימא עצרה לרגע ואני הבטתי בה שותק. הרגשתי שאת העיקר היא עוד לא אמרה.
"בשנה האחרונה ללימודים שלה בפנימייה, סיגי הכירה בקיבוץ מתנדב. היא לא סיפרה לנו ולא ידענו עליו כלום כמעט עד סוף שנת הלימודים האחרונה. רק חודש לפני שהייתה צריכה להתגייס היא גילתה לנו על הקשר איתו. זמן רב היא סירבה למסור לנו פרטים נוספים למרות שאני ואבא חזרנו ושאלנו. רק אחרי שאבא התעקש ולחץ עליה מאוד, היא גילתה שהוא אוסטרי.
"כמו שאתה מתאר לעצמך, זה היה הלם רציני! לא די שבן זוגה אינו ישראלי או יהודי, אלא שמכל המדינות בעולם היא בחרה בבן המדינה שתושביה עוללו לאבא ולמשפחה שלו את הפשע החמור ביותר שניתן לתאר. בגידה קשה מזו של בתו, ויאולטה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו.
"סיגי ידעה טוב מאוד מה היחס של אבא לאוסטריה ולאוסטרים," המשיכה אימא, "היא ניסתה לשכנע את אבא. אמרה שבן הזוג שלה שונה, שהוא הומניסט, שהוא מתעב את מה שעשו הנאצים והאוסטרים במלחמה. הוא בא לארץ במידה רבה כדי לכפר על מעשיהם. אבל כלום לא עזר. אביך הצהיר שאם היא לא עוזבת את הבחור, הוא לא מוכן יותר להכיר בה כבתו.
"באותו חודש עברנו גיהינום. סיגי ניסתה בכל דרך לשכנע אותו לא להתנגד. כלום לא עזר. אבא נשאר בשלו. 'אם את לא עוזבת אותו, את לא הבת שלי.' סיגי הבינה שאבא לא יזוז מעמדתו. היא הודיעה לי בטלפון שהיא והבחור החליטו לחיות ביחד ושברגע שימלאו לה שמונה עשרה, היא תיסע איתו לאוסטריה. 'אם אבא מנדה אותי מהמשפחה שלו, אלך למשפחה החדשה שלי,' אמרה.
"אבא נשבר. הוא חלה ושכב כמעט חודש במיטה. אני ממש חששתי שימות. כשאבא התאושש, הוא החליט לנתק כל קשר איתה. 'מבחינתי היא מתה,' פסק. אני נקרעתי בין שניהם, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לבחור. בחרתי בכם. בך ובאבא."
אימא השתתקה. ניסיתי לעכל את מה ששמעתי. כעת זיהיתי את הסימנים המוקדמים שהטרידו אותי תמיד. מדוע אבא לא היה מוכן אף פעם לדבר על סיגי או על "מותה". מדוע לא היו תמונות שלה בבית. חיפשתי את מי להאשים ולא מצאתי. כל אחד מהם עשה את מה שליבו כפה עליו לעשות. איך אוכל לשפוט את מי מהם? שתקתי. ניסיתי לסדר את המחשבות שלי.
אימא קמה ממקומה והלכה בצעדים לאים אל חדר השינה. כשחזרה, אחזה בידה כמה תמונות. היא הושיטה לי אותן. "הנה כמה תמונות שהצלחתי לשמור," אמרה. "אבא לא יודע מזה. אסור לך לספר לו."
התבוננתי בתמונות בעיניים מצועפות. ילדה בת חמש עם חיוך רחב הביטה בי. התמונה הייתה בשחור ולבן, אבל ניכר ששערה של הילדה היה בהיר. ניסיתי לזהות דמיון בינה לבין מישהו מאיתנו אבל לא הצלחתי. בתמונה השנייה היא כבר הייתה בת עשר. מן הסתם צולמה במסיבת יום ההולדת שלה, כי הייתה לבושה בשמלה לבנה וכמה ילדים בני גילה, כנראה מהכיתה שלה, עמדו סביבה. עוד שתי תמונות היו בחבילה. בשתיהן היו איתה שתי חברות. הן היו בחוץ ועצים גבוהים נראו מאחוריהן. כנראה צולמו בפנימייה. אחותי הייתה יפה, חשבתי, אבל לא מצאתי דמיון בינה לביני. "זה כל מה שהצלחתי לשמור," אמרה אימא, מקדימה תשובה לשאלה שעמדתי לשאול.
"את יודעת איפה סיגי היום ומה איתה?"
"כן. לפני שהיא עזבה אני השבעתי אותה שתהיה איתי בקשר. יש לי את המייל שלה, ואנחנו מתכתבות פעם בכמה זמן. אבא לא יודע כלום, ואוי לי אם ידע. אסור לך לגלות לו."
אימא סיפרה עוד על סיגי. היא עדיין נשואה לבחור האוסטרי שהכירה בארץ. היא כבר בת ארבעים ואחת ואין להם ילדים. הם גרים ברווחה בפרבר של וינה, אבל היא מאוד מתגעגעת. היא שואלת הרבה גם עליי. אימא מעדכנת אותה ושולחת לה תמונות שלי, גם מהתקופה האחרונה. לקחתי מאימא את פרטי המייל שלה כדי לכתוב לאחותי. הבטחתי לאימא חזור והבטח שלא אומר לאבא דבר וחצי דבר.
בו ברגע החלטתי שבנסיעה הקרובה לאוסטריה, הצפויה בעוד שבוע, אפגוש את סיגי.
התחלנו להתכתב במייל. שלחנו זה לזה תמונות מהתקופה האחרונה. התכתבנו בעברית, אבל העברית שלה הייתה משונה במקצת והיא תיבלה אותה במשפטים באנגלית. הודעתי לה שאני מגיע וקבענו להיפגש בבית קפה ברובע הֵרנׇאלְס, משם היא תיקח אותי לביתה שנמצא לא רחוק.
כשהגעתי לבית הקפה היא כבר המתינה, יושבת ליד החלון ומתבוננת באי שקט אל הרחוב. על פי התמונות שהחלפנו, זיהינו איש את אחותו ללא קושי. התחבקנו חיבוק נבוך, מתקשים לגלות רגשות. היינו זרים לגמרי זה לזה. סיגי נראתה קצת יותר מבוגרת מאשר בתמונות ששלחה לי, אבל לא מבוגרת לגילה, שעל פי החישוב שלי היה ארבעים וארבע. הזמנו קפה ועוגת שטרודל וינאית טעימה וישבנו ובלענו בעינינו האחד את האחרת בשתיקה. סיגי דיברה בעברית כשהיא נעצרת מדי פעם לחפש מילה מתאימה.
"אז סוף-סוף אני פוגשת את האח הקטן שלי," אמרה בעיניים נוצצות. "אתה עוד זוכר איך שיחקתי איתך כשהיית תינוק?"
הנעתי את ראשי, "אימא סיפרה לי שהייתי בן שנתיים כשעזבתְ. אני זוכר משהו, אבל לא את הפנים שלך."
"אתה יודע, הדבר שהכי כאב לי כל השנים האלה, היה להיפרד ממך," אמרה בחיוך עצוב.
סיפרתי לה על עצמי ועל חיי בשנים האחרונות. לא היה לי הרבה מה להגיד. סיימתי לאכול רק חצי פרוסת עוגה, וכבר נגמר העדכון. שוב ישבנו שותקים. רק אז היא שאלה על אבא. דיברתי עליו בקיצור. עברו כמה שנים מאז גרתי בבית ההורים, אמרתי, ולא נותר בזיכרוני שום דבר מיוחד לספר עליו.
"ממה שאתה מספר, נראה שאבא התרכך עם השנים," אמרה בזהירות, "ואולי זה היה רק כלפיך, כי אתה נשארת הבן היחיד אחרי שאני עזבתי." אחר כך סיגי סיפרה על השנים בבית לפני שנולדתי וסיפורה תאם מאוד את מה שאימא סיפרה לי. "כן, ההחלטה להתחתן ולעזוב את הבית ואת הארץ, הייתה במידה רבה צעד של התרסה ליחס של אבא אליי, ואקט של יציאה לחופשי מבית הסוהר הנפשי שבו הוא שם אותי. אבל אל תטעה. אני ומרטין היינו מאוהבים מאוד. לא הייתי עושה זאת רק לצורך המרד."
דיברנו עוד. אותי סיגי זכרה כתינוק שקט. כשיצאה לפנימייה, חששה שאני אגדל כילד בודד. כשביקרה בבית הייתה משחקת איתי ומנסה להצחיק אותי. היא חששה שמא הפעמים היחידות שבהן צחקתי היו רק כשהיא הייתה בקרבתי.
חייכתי אליה, "את לא צריכה לדאוג. אמנם הייתי תינוק ואני לא זוכר את המפגשים בינינו, אבל אני בהחלט צוחק, גם בחברה, גם בבית עם אימא ואפילו, לפעמים, גם עם אבא. אני לא גדלתי עצוב. בהחלט ייתכן שבזכותך?" סיגי חייכה חיוך רחב כששמעה את תשובתי ובאותו הרגע, השמש ששטפה את השולחן שלנו האירה מהצד את פניה של סיגי והצל שאפה הטיל על לחייה גרם לה לשנייה להיות דומה כל כך לאימא. באותו רגע הרגשתי שתחושת הזרות שקיננה בי כל אותו הזמן, נמוגה. היא התחלפה בידיעה הנעימה שיש לי אחות, וזאת אחותי היושבת מולי. נראה שמחשבה דומה חלפה בראשה של סיגי כי כשקמנו, כאילו נדברנו בינינו, קרבנו זה לזו והתחבקנו חיבוק ארוך. סיגי התעקשה לשלם את החשבון. בכל זאת, אני האח הקטן וגם האורח שלה. על בעלה לא דיברנו כל זמן הפגישה. היא הבטיחה שאפגוש בו בביתם, מאוחר יותר בערב.
הדירה שלהם הייתה בקומה השנייה בבית דירות שנראה יוקרתי והייתה נאה ומרווחת. המיקום והריהוט העידו שהיא ובעלה אמידים. אם חשבתי שאפגוש אישה מרת נפש או עצובה, התבדיתי לגמרי. סיגי הייתה מלאת חיים. תנועותיה היו נמרצות ודיבורה מהיר, אם כי פה ושם הייתה נתקעת עם מילה חסרה בעברית ואני הייתי משלים לה אותה. היא סיפרה שלמדה אנגלית והיא שולטת בה ברמה של שפת אם והיא עובדת עבור רשת הטלוויזיה האוסטרית בתרגום לכתוביות בגרמנית, של פס הקול של סרטים אנגלים ואמריקאים. עוד גילתה לי סיגי שהייתה בארץ לפני כחצי שנה ופגשה את אימא בחשאי. מאוד רצתה לפגוש גם אותי אבל אימא ביקשה לספר לי קודם, בטרם תפתיע אותי, ונתנה לה כמה תמונות שלי. סיגי השביעה אותה שלא תתעכב. ו"תעשי זאת בקרוב," ביקשה ממנה.
הזמן שבילינו יחד בביתה של סיגי התמשך בנועם, ואני חזרתי ואמרתי לעצמי בלי קול, יש לי אחות! זאת האחות שלי!
לבסוף דלת הכניסה נפתחה, ובעלה חזר. קמתי, סקרן לראות את האיש שסיגי עזבה למענו את ביתה ומשפחתה. הוא התעכב במסדרון, תלה את הז'קט שלו על המתלה והניח את התיק שנשא על השידה בכניסה. אז נפנה ונכנס לחדר האורחים.
"מר לאיבי, אני משער," אמר בחיוך רחב, והושיט לי את ידו. הלסת שלי נשמטה מרוב תדהמה. מולי עמד מרטין לאופר, המדיום האוסטרי הנודע.
"אתה – ?"
"אני ולא אחר. אני רואה שאתה עוד זוכר אותי."
"אתה... הבעל של סיגי?"
"סיגי? אתה מתכוון לויאולטה? כן, מודה באשמה."
משום מה הוא כלל לא נראה מופתע.
"אז כשנפגשנו, אתה כבר ידעת מי אני?"
"לא מיד. כשראיתי אותך, שמתי לב שאתה דומה לבחור בתמונות שיש לויאולטה. חשדתי שאולי זה אתה, אבל לא הייתי בטוח. כשאמרת שאתה מישראל ושמעתי את השם שלך, ידעתי."
"ולמה לא אמרת לי מי אתה?"
גם סיגי שעד כה שתקה הייתה מופתעת ואמרה, "מרטין?" בתערובת של פליאה ותוכחה.
"אומר את האמת, לא חשבתי שזה התפקיד שלי להתערב בעניינים המשפחתיים המסובכים שלכם," אמר מרטין והשתתק לרגע. "אבל החלטתי לאתגר אותך בתרגיל הסיאנס, והנה אנחנו כאן," צחק.
סיגי הלכה להכין ארוחת ערב ומרטין ואני נשארנו לשוחח. עוד לא הכרתי אותו והטרידה אותי המחשבה על מעשיהם של בני משפחתו בתקופת השואה. חששתי מהפתעות לא נעימות. אמנם, אם הוא התחתן עם סיגי, לא יכול להיות שהוא בעל דעות כאלה. אבל מה עם הוריו? מה הם עשו בתקופת הנאצים? חששתי לשאול, אבל השאלות האלה הציקו לי. הצטערתי שלא ביררתי אותן עם סיגי לפני כן. ניסיתי להסתיר את לבַטיי, אבל כנראה שפניי הסגירו אותם בכל זאת, כי בלי שאשאל, מרטין החל לספר.
"לא היה למשפחתי כל קשר לנאצים," אמר, "הם סלדו מהמפלגה. כשגדלתי, חשתי אשמה בגלל מה שעוללו האוסטרים ליהודים. זו הסיבה שהגעתי לארץ כמתנדב, לכפר במידה מסוימת על חטאי עמי. היום המאושר בחיי היה כשהתחתנתי עם ויאולטה. אני מצטער יום-יום על הדרך שבה זה קרה, אבל לא הייתי בשום אופן נוהג אחרת. התקווה הגדולה שלנו היא שיום יבוא ואביך יבין ויסלח."
לא התאפקתי ושאלתי אותו שוב על הסיאנס. "אז על פי ההצגה שעשית לי אני מבין שכל עניין הסיאנס הוא שקר."
"בכלל לא. תמיד הרגשתי שסביבי רוחשת פעילות שאף אחד לא חש בה פרט לי," אמר. "גיליתי את הכישרון שלי בגיל צעיר, אבל פחדתי ממנו. רק אחרי שבגרתי ורכשתי ביטחון בעצמי, התחלתי לעסוק בזה באופן פעיל. מצאתי שיש הרבה סיפוק ביכולת לקשר אנשים עם קרוביהם המתים. אין לך מושג כמה רבים המקרים שבהם מוות של אדם משאיר את הקרובים לו עם סימני שאלה, עם כעסים לא מיושבים, חשבונות לא סגורים. אני מאפשר להם לסגור את המעגל ולהביא שלווה לנפשם. זה עושה שינוי אדיר בחייהם. גם אם לא היו משלמים לי, הייתי עושה זאת בחינם."
"אספר לך אנקדוטה," צחק מרטין והמשיך, "מעבר לתשובות הישירות שמתקבלות באמצעות הכוס, אני גם קולט רצונות ורגשות של המתים ומעביר אותם למתקשרים. לפעמים באים אליי בני משפחה שמבקשים לתקשר עם קרובם שהיה נאצי פעיל ונהרג במהלך המלחמה. במקרים אלה אני מספר להם שנשמתו של המת אומרת שהיא מתייסרת בגלל מה שעולל בחייו. זו כמובן תוספת שלי. אני עושה זאת כשאני מזהה שגם הקרובים החיים נשארו אוהדים את הרעיון הנאצי. אתה צריך לראות את הפרצופים שלהם כשהמת מספר להם על החרטות שלו."
אחרי שעתיים של שיחה, האיש כבש את ליבי. וזאת, עוד לפני שגיליתי שהוא דובר ארבע שפות ומשמש כמנהל תכניות בערוץ הרדיו הבינלאומי של וינה. לפני שנפרדנו, החלטתי שאני חייב להשלים בינם לבין אבא.
"לא! בשום אופן לא! אחרי מה שהיא עשתה? אני אמות לפני שאסלח לה!" כך הגיב אבא אחרי שסיפרתי לו על הפגישה שלי עם סיגי ועם בעלה, "ואני גם כועס עליך מאוד. לא ציפיתי שתפעל ככה מאחורי הגב שלי."
הניסיון לגישור התחיל ברגל שמאל, אבל אני לא ויתרתי. בתחילה ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלו. "כבר עברו כל כך הרבה שנים, אבא. כמה זמן אתה עוד יכול לכעוס? היא בכל זאת הבת היחידה שלך," טענתי בחום, אבל הטיעון הזה לא המס את לבו. אבא שב ודיבר על הפגיעה הקשה שסיגי פגעה בו כשהחליטה, על אפו ועל חמתו, ולמרות שידעה טוב מאוד מה משמעות הדבר עבורו, להתחתן עם אדם מגזע הצוררים, יימח שמם!
לא ויתרתי. בכל ביקור אצל הוריי הייתי חוזר אל העניין. בפגישות הבאות ניסיתי לגרום לאבי להבין שמרטין שונה, כמו שמיים מארץ, ממה שהוא חושב עליו. "אבא, מרטין רחוק מאידאולוגיה נאצית. הוא בא אז לארץ מתוך רצון לכפר על פשעי ארצו, למרות שהוא עצמו חף מכל אשמה," אמרתי. סיפרתי לו גם כמה טוב לסיגי עם בן זוגה. "אם שם המשפחה של מרטין היה רבינוביץ' במקום לאופר, היית גאה בחתן כמוהו," הטחתי בו בכעס. אבל אבא לא השתכנע.
בביקור הבא בבית הורי שיניתי כיוון. "אתה תחליט מה שתחליט, אבא, אבל אני מתכוון להיות בקשר איתם. אני לא מוכן לוותר על האחות שלי."
אבא משך כתפיו ברוגזה. "תדע שגם אימא בקשר עם סיגי, ולא מאתמול. גם היא לא ויתרה עליה." חשבתי שיופתע, אבל מתגובתו האדישה כביכול הבנתי שעובדה זו לא חדשה לו. למרות זאת הוא זע באי שקט בכורסתו. "בסופו של דבר, המשפחה זה כל מה שחשוב, ובסוף אתה תהיה בעניין הזה לבדך. בלעדינו." בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן ויכוחים, הרגשתי שנִבעה סדק בחומת ההתנגדות של אבי, אבל עוד לא נפרצה הדרך.
הפריצה הגיעה מכיוון לא צפוי. נזכרתי באנקדוטה שמרטין סיפר לי על הנאצים המבקשים לתקשר עם קרוביהם המתים. חשבתי שזו עוד דוגמה שתמחיש לאבא מי האיש. אבא הקשיב קשב רב וכשסיימתי שאל, "אז אתה אומר שהוא מדיום? הוא יכול להתקשר עם המתים?"
"בהחלט. הוא נחשב לאחד המדיומים הטובים באוסטריה."
אבא הסב את ראשו ממני והשקיף מבעד לחלון הסלון. עיניו לא היו ממוקדות וראיתי שהוא מהרהר בינו לבינו. חלף רגע ארוך ואז הוא החזיר את המבט אליי. "טוב. אני מוכן לפגוש אותם. נראה. אני לא מבטיח כלום. אבל זה בתנאי אחד. אני רוצה שקודם כל הוא יקשר אותי עם המשפחה שלי, שנרצחה על ידי העם שלו."
סוף-סוף. עברנו את נקודת המפנה. עוד באותו היום עדכנתי את סיגי במייל, ותשובתה הגיעה מיד: "הזמנו כרטיסי טיסה ואנחנו מגיעים לארץ בעוד ארבעה ימים!"
אימא ואני קיבלנו את פניהם של סיגי ומרטין בשדה התעופה. התנאי של אבא היה חד. קודם הסיאנס ורק אחר כך הוא יחליט על ההמשך. לצורך זה הוא יפגוש רק את מרטין. הסיאנס ייערך בערב בביתו של חברו קובאץ', ששרד גם הוא את השואה בנסיבות דומות. רק הוא, אימא, קובאץ' ומרטין יהיו נוכחים. אבא כבר ימתין שם ואילו סיגי ואני נחכה בבית הוריי. ניסיתי לברר איתו למה הוא הציב את התנאי הזה, אבל אבא סירב לענות. חששתי שזה תרגיל והוא פשוט ינצל את ההזדמנות לשפוך על מרטין, ולאחריו גם על סיגי, את כל הכעס והשנאה שהוא צבר כלפיהם וכלפי האוסטרים; שכך הוא מקווה למצוא מעט נחמה לכאב ששורף את נפשו. בדרך משדה התעופה לבית הוריי הסגרתי את חששותיי בפני שניהם. סיגי הביטה באימא בשאלה ואימא זקרה את סנטרה ואמרה שלמרות כל השנים שהיא מכירה את אבא, החלק הזה בנפשו חתום בפניה. אין לה שום מושג מה באמת כוונותיו. דווקא מרטין היה רגוע. הוא אמר שהוא רואה בתנאי הזה סימן לטובה. "מניסיוני, כשאדם מבקש להתקשר עם מתיו, יש בו צורך פנימי עמוק ולהשתמש בזה כמניפולציה יהיה מבחינתו חילול הקודש."
אחותי ואני העברנו את הערב בהמתנה דרוכה. סיגי לא הייתה בבית יותר מעשרים שנה ונדהמה לגלות עד כמה הוא לא השתנה מאז הפעם האחרונה שלה כאן. אמנם תמונות הוחלפו על הקירות אבל כל הרהיטים נותרו כשהיו. היא הביטה בשתיקה בתמונות המשפחה הניצבות על המזנון. היא לא הופיעה באף אחת מהן. שוחחנו בינינו שיחה סתמית, עוקפים את העניין שלשמו אנחנו נמצאים יחד, ובעיקר חיכינו בדריכות.
כשסבלנותי כמעט פקעה, עלו קולות מחדר המדרגות. הדלת נפתחה והם נכנסו בזה אחר זה – אבא ראשון, אימא אחריו ומרטין במאסף, נושא בידו את תיק הסיאנס. סיגי ואני קמנו לקראתם. אבא צעד כמה צעדים פנימה ונעמד מולנו. בחדר שררה דממה שנדמתה כנמתחת לבלי סוף, ואז אבא ניגש לסיגי וחיבק אותה. אימא הצטרפה בלי שיהוי וחיבקה את שניהם כשדמעות בעיניה. מרטין ואני עמדנו בלי תנועה, מעט מרוחקים מהם, נזהרים שלא לטלטל את הרגע הזה.
אחרי שהסתיימו החיבוקים, התפרצות הרגשות, הבכי והשמחה, התיישבו אימא, אבא וסיגי לדבר. הנחנו להם, וכיוון שמזג האוויר היה נעים, יצאנו מרטין ואני למרפסת.
"חשבתי שיהיה סיאנס טעון, אבל זה היה פשוט," פתח מרטין ואמר עוד לפני ששאלתי. "אביך ביקש לתקשר עם אימא שלו, ויאולטה. היא הגיבה די מהר. הוא שאל את כל השאלות הרגילות. מה שלומה, אם היא פוגשת את אביו ואת אחיו. היא נתנה את התשובות המוכרות. מעניין שכמעט תמיד המתים אומרים שטוב להם ושהם במחיצת קרוביהם האהובים." הוא השתהה לרגע, והמשיך, "ואז כששאל את השאלה הבאה, הבנתי מדוע הוא התנה את המפגש בקיום הסיאנס."
"נו, מה הייתה השאלה?" דחקתי בו אחרי שהוא לא הצליח להתגבר על הדחף ליצור רגע דרמטי והשתתק למספר שניות.
"הוא שאל אם אימו מסכימה שיחדש את הקשר עם ויאולטה. אתה מבין? הנידוי של הבת שלו קרע אותו. הוא כבר מזמן היה מוכן לפיוס, אבל נמנע מכך כל השנים כי חשב שצעד זה יחלל את זכרה של אימו, שהיא לא תסלח לו."
"ומה היא ענתה?"
"מה אתה חושב? למה אנחנו כאן?"
"יש משהו שאני לא מבין," הבטתי ישירות בעיניו, "למה שאבא יסמוך עליך? הרי אתה נשוי לויאולטה. יכולת לסובב את התשובה כרצונך. אולי בעצם זה מה שעשית?"
"יש ארבע אצבעות על הכוס. אי אפשר לנסות לכוון אותה בלי שהשותפים לסיאנס ירגישו. הרי אתה ניסית לעשות את זה ללא הצלחה במפגש הראשון שלנו, נכון? חושב שלא הרגשתי?"
שתקנו.
"היה עוד משהו שלא סיפרתי לאביך," המשיך מרטין אחרי הפסקה. "לא אמרתי לו שאימו כועסת עליו מאוד על שניתק את הקשר עם ויאולטה. העונש שהטיל על עצמו ועל ויאולטה היה מספיק קשה גם בלי שאוסיף את הפרט הזה."
לפני שלושה חודשים יצאתי, בפעם המי יודע כמה, לנסיעת עבודה לאוסטריה. כשאבא שמע שאני נוסע לשם שוב, הוא נמלא כעס ורטן כמו בכל פעם, "מה יש לך לחפש אצל המנוולים האלה?" וכמו בפעמים הקודמות, שבתי והסברתי לו, "אבא, זאת העבודה שלי. אני לא בוחר את היעדים." וכמו תמיד הוא חתם את השיחה במחווה רוגזת של התנכרות ושתיקה.
מכיוון שהייתי צריך להגיע מוקדם בבוקר לפגישה במפעל שמספק רכיבים לחברה שלי ושנמצא כעשרים קילומטרים מחוץ לווינה, חיפשתי ללילה אחד בית מלון קטן שנמצא בשולי העיר, סמוך למפעל, כדי שאוכל להגיע אליו למחרת בלי להיתקע בתנועה הצפופה של הבוקר. באמצעות תוכנה לאיתור מלונות מצאתי מקום בשם "פנסיון גלייזר", שהיה במיקום מתאים. גם המחיר היה סביר מאוד.
המלון היה בניין דו-קומתי קטן שגבל בחורש טבעי. קירותיו היו מכוסים במטפס עבות שגילו היה ככל הנראה כגיל הבית. הגעתי למלון קצת אחרי שקיעת השמש. אדם גוץ כבן שישים שזקנו לבן ומטופח, הציג את עצמו כבעלים.
"טדאוש גלייזר, או בקיצור טד," אמר במאור פנים והציע לי לרדת לאכול כעבור כשעה. "אני ממליץ לך לאכול את ארוחת ערב כאן. המטבח ביתי ואנו מבשלים את מאכלי האזור," אמר. הסכמתי. אני תמיד שמח לטעום מאכלים מקומיים. התמקמתי בחדר ויצאתי לתור את המקום. חדרי המלון היו בקומה השנייה. הקומה הראשונה כללה אולם גדול. בפינת האולם ניצב דלפק הקבלה ובמרכזו כמה שולחנות שהיוו את חדר האוכל.
יצאתי החוצה. המלון טבל בחורש צפוף של עצי צפצפה. כבר היה חשוך וקריר למדי ולכן טיילתי רק בשולי החורש, שמא אאבד את דרכי. כשחזרתי למלון ראיתי שרק המכונית שלי חונה בחניה ותהיתי באם אני האורח היחיד במלון.
אחרי מנוחה קצרה ירדתי לסעוד. רק אני ומלצר קשיש היינו בחדר האוכל. היה מוזר לאכול כשמלצר עומד כל העת סמוך לשולחני, דרוך לפנות את צלחתי או להגיש לי מנה נוספת מיד לאחר שאני מסיים את קודמתה. הרגשתי אי נוחות מסוימת אך הטבעתי אותה במחשבה שבמלונות קטנים כאלה מצב כזה שכיח למדי, מה גם שהמלצר עשה את עבודתו במיומנות אדישה. ארוחת הערב עצמה הייתה טעימה מאוד וגם עובדה זו עזרה. התמסרתי בהנאה לטעמים הטובים של המנות ולשירותו הצמוד של המלצר הקשיש.
לקראת סוף הארוחה הופיע בעל המלון וניגש אליי.
"איך הייתה הסעודה?" שאל.
"נהניתי מאוד," עניתי, מתכוון לכל מילה.
"יש לך תכניות להמשך הערב?" הוסיף ושאל, וכשאמרתי לו שלא, ציין שמאוחר יותר עומד להתקיים במלון סיאנס. תושב מקומי בעל אמצעים הזמין מדיום אוסטרי ידוע כדי להעלות בסיאנס את רוחה של אשתו האהובה שמתה בפתאומיות לפני חצי שנה. המדיום ביקש שיהיו לפחות שלושה אנשים בנוסף אליו בשולחן הסיאנס. "מכיוון שאתה האורח היחידי הערב, אשמח אם תסכים להיות המשתתף הרביעי לשולחן הסיאנס. כמובן, אם אינך מעוניין, אסע לכפר הסמוך ואביא אדם רביעי, כך שאינך צריך לחוש לא בנוח לסרב."
הייתי סקרן להשתתף במופע עליו שמעתי וקראתי הרבה, לכן עניתי לו מיד שאשתתף ברצון בסיאנס. בעל המלון שמח והודה לי.
"הסיאנס יתחיל בעשר, כאן בחדר האוכל," אמר.
"אגיע בזמן," הבטחתי.
כבר אמרתי שאני אדם רציונלי. אמונות ספיריטואליסטיות אני פוטר כגחמה של אנשים תמימים במקרה הטוב, וכשרלטנות של נוכלים במקרה הרע. החלטתי להשתתף בסיאנס כמי שצופה בתכנית בידור. מעניין יהיה לראות את התמים ואת הנוכל בפעולה, אמרתי לעצמי.
כמה דקות לפני השעה עשר שמעתי קולות מן הקומה שלמטה וירדתי. בעל המלון שוחח עם אדם כבן ארבעים. פניו היו כהות ושיערו שחור וחלק. חזותו הייתה מזרחית והוא כלל לא נראה אוסטרי. כשבעל המלון הבחין בי, הוא מיהר להציג אותנו זה בפני זה.
"תכירו, זה מר עדין נזריאן שהזמין את הסיאנס, וזה מר לאיבי אמנון שהסכים בטובו להצטרף ולהשלים את מספר הנוכחים," אמר, משבש את שם משפחתי – לביא.
לחצנו ידיים בנימוס. שתקתי. המתנתי שמישהו יאמר משהו. מבחוץ נשמע קול מנוע של מכונית מתקרבת. זמן קצר אחר כך נכנס אל המלון איש רזה וגבוה. פניו היו אדומות ושערו בהיר. היה לו זקן מטופח, כהה במקצת משיער ראשו. מה שתפס את עיניי יותר מכול היה צבען האפור בהיר של עיניו. בגלל הזקן התקשיתי לאמוד את גילו, אך הוא נראה לי כבן חמישים. בידו נשא תיק עור גדול. הייתה לו ללא ספק נוכחות מרשימה.
שוב נערך סבב היכרויות. "עדין נזריאן, אמנון לביא, טד גלייזר ומרטין לאופר. נעים, נעים מאוד."
"מהיכן כבודו?" שאל אותי המדיום. כשהביט בי, חשתי כאילו הוא מתבונן דרכי. הנימוס האוסטרי שלו הצחיק אותי, אבל שמרתי על ארשת רצינית.
"מישראל," עניתי. לאופר נדרך קלות לשמע שם המדינה, נעץ בי מבט חד ואמר, "אה, ישראל. מקום מעניין."
הרמתי גבה. צליל קולו היה מוזר. האם הוא אנטישמי? תהיתי, אך בינתיים הוביל אותנו בעל המלון אל שולחן שהכין מראש לסיאנס והשיחה נקטעה.
התיישבנו. נזריאן מול המדיום, ואני ובעל המלון זה מול זה. המדיום פתח את תיקו והוציא ממנו טבלה ועליה אותיות מסודרות בשתי קשתות. הוא הניח את הטבלה על השולחן, והוציא כוס זכוכית דקה והניח אותה על הטבלה. לסיום, ביקש מטד גלייזר לכבות את כל האורות ולהשאיר רק מנורה אחת דולקת מעל דלפק הקבלה.
התבוננתי בכל ההכנות האלה משועשע, אבל הקפדתי לאפק את הבעת פניי כדי שלא להסגיר את מחשבותיי. לא רציתי לפגוע ברגשותיהם של הנוכחים שהתייחסו לסיאנס ברצינות עמוקה.
הסיאנס החל על פי כל הכללים שאותם הכרתי מקריאה על הנושא. נזריאן סיפר בקצרה על הנסיבות שבהן אשתו נספתה. היא הייתה בדרכה הביתה לאחר ביקור משפחתי בגרמניה והמטוס שבו טסה התרסק מסיבות שעדיין נחקרות. כל נוסעי המטוס, והיא בכללם, נספו.
המדיום קרא בקול עמוק לרוחה של האישה להופיע. כולנו הנחנו אצבעות על הכוס וחיכינו. המדיום אמר, "הרוח נמצאת איתנו ואפשר להמשיך." נזריאן הנרגש שאל את שאלותיו והמדיום חזר עליהן בקול רם. הכוס החלה לנוע מאות לאות, מאייתת תשובות לשאלות של המדיום.
ניסיתי לבחון, ללא הצלחה, אם המדיום, או אולי מישהו אחר, מניע את הכוס בכוונת מכוון. בעדינות ניסיתי להתנגד לתנועת הכוס, מבלי ששאר הנוכחים ירגישו בכך, אבל הכוס נעה בעקשנות לכיוון שהיא בחרה לה, כביכול. לאט-לאט נכבשתי בקסמו של הסיאנס. בכל זאת, התעקשתי לראות בו תעלול ותו לא. לפליאתי, הכוס ענתה על שאלות אינטימיות שהוצגו לה, שאלות שלדברי נזריאן רק הוא ואשתו יכלו לדעת את התשובה להן. בהנחה כי לא סביר שנרקמה כאן קנוניה בין שלושה אוסטרים מקומיים לגרום לאורח-לרגע מישראל להטיל ספק באמונותיו, הרי שהסיאנס הותיר אותי נבוך וחסר הסבר לתופעה.
רגע לפני שקמנו להיפרד, פנה אליי לאופר, המדיום: "אם כבר אנחנו ישובים כאן יחד, אשמח, כמחווה לְאורח ישראלי, לנסות לקשר בינך למישהו אהוב שנפטר, מישהו שהיית רוצה להתקשר איתו."
הופתעתי. לרגע חשבתי לסרב לו. שיערתי שהוא הציע את הצעתו מתוך נימוס. אבל במחשבה שנייה ראיתי כאן הזדמנות לחשוף את הבלוף מיד ראשונה. הבעיה הייתה שלא היו לי קרובים אהובים שנפטרו בעבר הנראה לעין. הוריי עדיין בחיים. סבותיי וסבתותיי נפטרו טרם נולדתי. ואז נזכרתי באחותי. היא נפטרה כשהייתי בן שנתיים. רק רסיסי זיכרונות נותרו לי ממנה ואת פניה זכרתי במעורפל. הוריי לא הזכירו אותה מעולם ביוזמתם. אני שאלתי אותם כמה פעמים מה קרה לה ובאילו נסיבות היא נפטרה. אבא היה עונה בקיצור שהיא חלתה במחלה קשה ונפטרה בתוך זמן קצר. אימא אף פעם לא אמרה דבר, אבל כשאבא דיבר על אחותי, היא הייתה מקנחת את עיניה במטפחת ומאפקת את בכייה. לשאלות נוספות אבא לא רצה להשיב. מהאופן שבו הוריי הגיבו הבנתי כי אִזכּור מותה גורם להם כאב ומוטב שלא אכביד עליהם בחקירות נוספות.
"כן," אמרתי למדיום, "הייתה לי אחות שנפטרה כשהייתי די קטן, אבל לא הכרתי אותה ממש. אפשר יהיה להתקשר איתה?"
"אפשר. אתה לא חייב לזכור אותה. מספיק שאתם קרובי משפחה," השיב.
"טוב, אז אשמח לנסות," אמרתי. קיוויתי לתפוס אותו בשעת המרמה. להתקיל אותו בפרטים שהוא לא יכול לדעת.
"מה שמה?" שאל לאופר.
לשמע השאלה הפשוטה תפסתי שאני יודע רק את כינוי החיבה שלה, סיגי, בו השתמשו הוריי בפעמים הנדירות שבהן הם דיברו עליה.
"סיגי, אבל זה כינוי. אני לא באמת זוכר את שמה."
"סיגי זה בסדר," ענה לאופר. שוב הנחנו את אצבעותינו על הכוס והמדיום פנה אל חלל החדר.
"סיגי, האם את איתנו?" אמר בקול עמוק. כולנו המתׇנו. בחנתי בדריכות את האצבעות שעל הכוס, מנסה לזהות דחיפה יזומה של מי מהנוכחים. הכוס לא זזה. לאופר חזר על השאלה. כלום. הבטתי בו. הוא הסתכל בכוס ואחר כך בי.
"משהו כאן לא מסתדר," הוא אמר. "זה לא מתאים." הוא נראה מוטרד. כולנו הרמנו אליו את פנינו בשאלה.
לאופר שאל שוב, "סיגי, האם את כאן?"
הכוס עדיין הייתה דוממת. הרגשתי איך האצבע שלי, המונחת עליה, הולכת ונרדמת. הנה, חשבתי, אולי על מאמינים מקומיים הוא יכול לעבוד אבל כשהוא נתקל במישהו רציונלי, אז הקסם מפסיק לעבוד.
לאופר עצם את עיניו והיה מרוכז מאוד. לאחר רגע פקח אותן, נעץ בי מבט תוהה ואמר, "כל הסימנים מראים שאחותך בחיים. אתה בטוח שהיא מתה?"
עברו שבועיים. בעקבות הנסיעה חיכתה לי עבודה רבה ומהר מאוד צללתי אל תוכה. את הסיאנס שכחתי עוד באותו הערב. הוא התברר כאחיזת עיניים, בדיוק כפי שחשבתי מלכתחילה. סיומו של הסיאנס היווה עדות ברורה לכך. לפחות העברתי ערב משעשע.
ערב אחד קפצתי לבקר את הוריי. רק אימא הייתה בבית. אבא הוא כימאי בכיר בחברת הכימיקלים לישראל ובאותו הערב הוא היה בדרום, מריץ איזה תהליך הפקה חדש במפעל ליד דימונה, והיה צפוי להישאר לישון שם.
אימא ואני ישבנו בסלון ושוחחנו שיחה שגרתית שבין אֵם לבנה הבוגר. כזו שנשמעת כמו תחקיר מצד האם על חיי הבן. אני מודה שעניתי על שאלותיה של אימא במידה מסוימת של קוצר רוח. וכשאימא שאלה אותי איך הייתה הנסיעה האחרונה לאוסטריה, נזכרתי בחוויית הסיאנס בבית המלון הקטן. בטון מבודח סיפרתי לה עליו, לגלגתי על הטכסיות שליוותה אותו ועל הרצינות המשעשעת שבה הנוכחים בחדר התייחסו אליו. בגלל רגישותה של אימא למות אחותי, היססתי באם לספר לה שביקשתי לתקשר איתה בסיאנס, והחלטתי להזכיר זאת כבדרך אגב.
פיה של אמי הלך ונפער כשתיארתי בנימה של ניצחון איך המדיום לא הצליח להעלות את רוחה, ואיך ניסה לכסות על כישלונו בטענה המגוחכת שאחותי חיה.
ברגע שסיימתי את המשפט, אימי פרצה בבכי נורא. היא משכה מהשולחן את מגבת המטבח, קברה בה את פניה ומיררה בבכי דקות ארוכות. ישבתי מולה נדהם ואובד עצות. מה אמרתי שגרם לה לפרוץ בבכי כזה? לא ידעתי מה לעשות. שלחתי יד מהססת וליטפתי את גבה. היא הניעה את ידה לנגדי כאומרת די, מספיק, בעוד ידה האחרת ממשיכה להצמיד את המגבת אל פניה. ישבתי בשקט וחיכיתי.
אימי הלכה ונרגעה. היא הסירה את המגבת מעיניה האדומות וראתה אותי מביט בה בשתיקה דאוגה. היא נטלה מגבון נייר מהסלסלה וקינחה את אפה בשקט. "מזמן רציתי לספר לך ורק חיכיתי לאות, והנה הוא הגיע," אמרה בקול רועד.
"מה לספר? איזה אות?" שאלתי בדאגה.
"אבל אל תגלה לאבא שסיפרתי, מבטיח?"
הנהנתי, טרוד ממה שהיא עומדת לספר לי.
"אחותך לא מתה. היא באמת חיה," אימא אמרה כמעט בלחישה, בעיניים מושפלות.
"אחותי חיה? איך? איפה?"
"היא בחוץ לארץ."
"בחוץ לארץ? מה היא עושה שם? למה סיפרתם לי שהיא מתה?"
הידיעה שיש לי אחות שהוסתרה ממני כל השנים הציפה אותי כעס ועלבון. איך לא סיפרו לי דבר כזה? באיזו זכות מנעו ממני את אחותי היחידה? חשתי שכעסי עומד לגרום לי להתפרץ. גם אימא הרגישה.
"נוני'לה, אל תכעס. אני אספר לך. מגיע לך לדעת."
בלעתי את כעסי. הבטתי בה בפה קפוץ.
"זה סיפור ארוך. הוא מתחיל עם אבא עוד לפני שהכרנו, והרבה לפני שנולדתם," התחילה אימא לספר לי שוב את קורותיו של אבא בזמן מלחמת העולם. הכרתי את הסיפור. אבא כבר סיפר לי כיצד, לאחר שאוסטריה סופחה לרייך השלישי, נאלצת המשפחה שלו לעזוב את ביתה בווינה ולהימלט מהגרמנים, ואת כל התלאות הנוראות שעברו; איך נאלצו להתפצל והוא נשאר עם אימו בעוד אביו ואחיו הגדול נותקו מהם. בסיום המלחמה רק הוא, הילד הקטן, הצליח לשרוד מכל משפחתו. זו הסיבה שבגללה אבא התנגד לקשרים מכל סוג שהוא בינינו לבין גרמניה ואוסטריה. לא בין מדינות ולא בין אנשים. זכרתי כמה כעס כשנפלה חומת ברלין ושתי הגרמניות אוחדו. "הן צריכות להישאר מפוצלות לנצח," זעם. כשסיפרתי לו שלחֶבְרה שאני עובד בה יש הסכם עם חברה אוסטרית וכי אסע לשם במסגרת העבודה, אבי דרש שלא אסע. הוא תבע שאעזוב את מקום עבודתי אם אידרש לנסוע לשם, או שינתק איתי כל קשר. אימא היא שמנעה ממנו לנקוט בצעד הקיצוני הזה, אבל מאז, יחסו אליי היה צונן יותר. הוא הפסיק לשאול אותי אודות העבודה שלי.
כל זה לא היה חדש לי.
"אימא, אני מכיר את הסיפור. מה זה קשור לאחות שלי?" קטעתי את אימא, עדיין כעוס.
"נכון, אבא סיפר לך. אבל מה שהוא לא סיפר זה שהוא ראה במו עיניו, ממקום המחבוא שלו, איך האוסטרים תפסו את סבתא שלך. מה שהם, הנבלות, עשו לה אני לא אתאר לך. אתה יכול להבין לבד. אבא ראה את הכול וסגר את הפה בכוח כי ידע שאם יבכה או יצעק, ימצאו גם אותו. מאז הוא נשבע לא לשכוח ולא לסלוח."
"בסדר, אבל מה הקשר לאחות שלי?"
"כשהאחות שלך נולדה, נתנו לה את השם ויאולטה, על שם אימא של אבא. בעברית קראנו לה סיגלית, ובקיצור סיגי. אחרי שסיגי נולדה היא הפכה לבבת עינו של אבא. מרוב דאגה, כל מה שהיה קשור אליה גרם לו למתח ולחרדה. היא לא יכלה לזוז בלי שהוא יפקח ויוודא שאין סכנה. אבל הוא גם הרעיף עליה אהבה בלי גבול. תמיד אמרתי לו שהוא מגזים, אבל הוא לא היה מסוגל לשמוע. היחס שלו אליה גבל באובססיה. כשסיגי הייתה קטנה, היא קיבלה זאת בשמחה. איזה ילד לא נהנה לחוש שאבא שלו אוהב אותו כל כך? אבל כשהיא גדלה, ההתנהגות שלו התחילה לחנוק אותה. סיגי הייתה ילדה עקשנית והריבים וההתנגשויות ביניהם הלכו וגברו ככל שהיא התבגרה. זה הגיע לא פעם למכות ולבריחה מהבית. הרבה פעמים ניסיתי לפשר ביניהם ולא הצלחתי. כשאתה נולדת והייתי צריכה לטפל בך, לא נותרו לי כוחות להרגיע את הכעסים שפרצו בין שניהם. בסוף שלחנו אותה לפנימייה."
"וזו סיבה לנתק איתה קשר?"
"חכה. בהתחלה הפתרון הזה היה טוב. הפנימייה הייתה בקיבוץ וסיגי אהבה גם את הפנימייה וגם את הקיבוץ. היא פרחה שם. הייתה באה הביתה פעם בחודש במצב רוח מצוין. היחסים בינה ובין אבא השתפרו מאוד. גם אליך היא נקשרה, והייתה משחקת איתך שעות כשבאה. חשבנו שהצלחנו לשקם את היחסים הטובים במשפחה."
אימא עצרה לרגע ואני הבטתי בה שותק. הרגשתי שאת העיקר היא עוד לא אמרה.
"בשנה האחרונה ללימודים שלה בפנימייה, סיגי הכירה בקיבוץ מתנדב. היא לא סיפרה לנו ולא ידענו עליו כלום כמעט עד סוף שנת הלימודים האחרונה. רק חודש לפני שהייתה צריכה להתגייס היא גילתה לנו על הקשר איתו. זמן רב היא סירבה למסור לנו פרטים נוספים למרות שאני ואבא חזרנו ושאלנו. רק אחרי שאבא התעקש ולחץ עליה מאוד, היא גילתה שהוא אוסטרי.
"כמו שאתה מתאר לעצמך, זה היה הלם רציני! לא די שבן זוגה אינו ישראלי או יהודי, אלא שמכל המדינות בעולם היא בחרה בבן המדינה שתושביה עוללו לאבא ולמשפחה שלו את הפשע החמור ביותר שניתן לתאר. בגידה קשה מזו של בתו, ויאולטה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו.
"סיגי ידעה טוב מאוד מה היחס של אבא לאוסטריה ולאוסטרים," המשיכה אימא, "היא ניסתה לשכנע את אבא. אמרה שבן הזוג שלה שונה, שהוא הומניסט, שהוא מתעב את מה שעשו הנאצים והאוסטרים במלחמה. הוא בא לארץ במידה רבה כדי לכפר על מעשיהם. אבל כלום לא עזר. אביך הצהיר שאם היא לא עוזבת את הבחור, הוא לא מוכן יותר להכיר בה כבתו.
"באותו חודש עברנו גיהינום. סיגי ניסתה בכל דרך לשכנע אותו לא להתנגד. כלום לא עזר. אבא נשאר בשלו. 'אם את לא עוזבת אותו, את לא הבת שלי.' סיגי הבינה שאבא לא יזוז מעמדתו. היא הודיעה לי בטלפון שהיא והבחור החליטו לחיות ביחד ושברגע שימלאו לה שמונה עשרה, היא תיסע איתו לאוסטריה. 'אם אבא מנדה אותי מהמשפחה שלו, אלך למשפחה החדשה שלי,' אמרה.
"אבא נשבר. הוא חלה ושכב כמעט חודש במיטה. אני ממש חששתי שימות. כשאבא התאושש, הוא החליט לנתק כל קשר איתה. 'מבחינתי היא מתה,' פסק. אני נקרעתי בין שניהם, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לבחור. בחרתי בכם. בך ובאבא."
אימא השתתקה. ניסיתי לעכל את מה ששמעתי. כעת זיהיתי את הסימנים המוקדמים שהטרידו אותי תמיד. מדוע אבא לא היה מוכן אף פעם לדבר על סיגי או על "מותה". מדוע לא היו תמונות שלה בבית. חיפשתי את מי להאשים ולא מצאתי. כל אחד מהם עשה את מה שליבו כפה עליו לעשות. איך אוכל לשפוט את מי מהם? שתקתי. ניסיתי לסדר את המחשבות שלי.
אימא קמה ממקומה והלכה בצעדים לאים אל חדר השינה. כשחזרה, אחזה בידה כמה תמונות. היא הושיטה לי אותן. "הנה כמה תמונות שהצלחתי לשמור," אמרה. "אבא לא יודע מזה. אסור לך לספר לו."
התבוננתי בתמונות בעיניים מצועפות. ילדה בת חמש עם חיוך רחב הביטה בי. התמונה הייתה בשחור ולבן, אבל ניכר ששערה של הילדה היה בהיר. ניסיתי לזהות דמיון בינה לבין מישהו מאיתנו אבל לא הצלחתי. בתמונה השנייה היא כבר הייתה בת עשר. מן הסתם צולמה במסיבת יום ההולדת שלה, כי הייתה לבושה בשמלה לבנה וכמה ילדים בני גילה, כנראה מהכיתה שלה, עמדו סביבה. עוד שתי תמונות היו בחבילה. בשתיהן היו איתה שתי חברות. הן היו בחוץ ועצים גבוהים נראו מאחוריהן. כנראה צולמו בפנימייה. אחותי הייתה יפה, חשבתי, אבל לא מצאתי דמיון בינה לביני. "זה כל מה שהצלחתי לשמור," אמרה אימא, מקדימה תשובה לשאלה שעמדתי לשאול.
"את יודעת איפה סיגי היום ומה איתה?"
"כן. לפני שהיא עזבה אני השבעתי אותה שתהיה איתי בקשר. יש לי את המייל שלה, ואנחנו מתכתבות פעם בכמה זמן. אבא לא יודע כלום, ואוי לי אם ידע. אסור לך לגלות לו."
אימא סיפרה עוד על סיגי. היא עדיין נשואה לבחור האוסטרי שהכירה בארץ. היא כבר בת ארבעים ואחת ואין להם ילדים. הם גרים ברווחה בפרבר של וינה, אבל היא מאוד מתגעגעת. היא שואלת הרבה גם עליי. אימא מעדכנת אותה ושולחת לה תמונות שלי, גם מהתקופה האחרונה. לקחתי מאימא את פרטי המייל שלה כדי לכתוב לאחותי. הבטחתי לאימא חזור והבטח שלא אומר לאבא דבר וחצי דבר.
בו ברגע החלטתי שבנסיעה הקרובה לאוסטריה, הצפויה בעוד שבוע, אפגוש את סיגי.
התחלנו להתכתב במייל. שלחנו זה לזה תמונות מהתקופה האחרונה. התכתבנו בעברית, אבל העברית שלה הייתה משונה במקצת והיא תיבלה אותה במשפטים באנגלית. הודעתי לה שאני מגיע וקבענו להיפגש בבית קפה ברובע הֵרנׇאלְס, משם היא תיקח אותי לביתה שנמצא לא רחוק.
כשהגעתי לבית הקפה היא כבר המתינה, יושבת ליד החלון ומתבוננת באי שקט אל הרחוב. על פי התמונות שהחלפנו, זיהינו איש את אחותו ללא קושי. התחבקנו חיבוק נבוך, מתקשים לגלות רגשות. היינו זרים לגמרי זה לזה. סיגי נראתה קצת יותר מבוגרת מאשר בתמונות ששלחה לי, אבל לא מבוגרת לגילה, שעל פי החישוב שלי היה ארבעים וארבע. הזמנו קפה ועוגת שטרודל וינאית טעימה וישבנו ובלענו בעינינו האחד את האחרת בשתיקה. סיגי דיברה בעברית כשהיא נעצרת מדי פעם לחפש מילה מתאימה.
"אז סוף-סוף אני פוגשת את האח הקטן שלי," אמרה בעיניים נוצצות. "אתה עוד זוכר איך שיחקתי איתך כשהיית תינוק?"
הנעתי את ראשי, "אימא סיפרה לי שהייתי בן שנתיים כשעזבתְ. אני זוכר משהו, אבל לא את הפנים שלך."
"אתה יודע, הדבר שהכי כאב לי כל השנים האלה, היה להיפרד ממך," אמרה בחיוך עצוב.
סיפרתי לה על עצמי ועל חיי בשנים האחרונות. לא היה לי הרבה מה להגיד. סיימתי לאכול רק חצי פרוסת עוגה, וכבר נגמר העדכון. שוב ישבנו שותקים. רק אז היא שאלה על אבא. דיברתי עליו בקיצור. עברו כמה שנים מאז גרתי בבית ההורים, אמרתי, ולא נותר בזיכרוני שום דבר מיוחד לספר עליו.
"ממה שאתה מספר, נראה שאבא התרכך עם השנים," אמרה בזהירות, "ואולי זה היה רק כלפיך, כי אתה נשארת הבן היחיד אחרי שאני עזבתי." אחר כך סיגי סיפרה על השנים בבית לפני שנולדתי וסיפורה תאם מאוד את מה שאימא סיפרה לי. "כן, ההחלטה להתחתן ולעזוב את הבית ואת הארץ, הייתה במידה רבה צעד של התרסה ליחס של אבא אליי, ואקט של יציאה לחופשי מבית הסוהר הנפשי שבו הוא שם אותי. אבל אל תטעה. אני ומרטין היינו מאוהבים מאוד. לא הייתי עושה זאת רק לצורך המרד."
דיברנו עוד. אותי סיגי זכרה כתינוק שקט. כשיצאה לפנימייה, חששה שאני אגדל כילד בודד. כשביקרה בבית הייתה משחקת איתי ומנסה להצחיק אותי. היא חששה שמא הפעמים היחידות שבהן צחקתי היו רק כשהיא הייתה בקרבתי.
חייכתי אליה, "את לא צריכה לדאוג. אמנם הייתי תינוק ואני לא זוכר את המפגשים בינינו, אבל אני בהחלט צוחק, גם בחברה, גם בבית עם אימא ואפילו, לפעמים, גם עם אבא. אני לא גדלתי עצוב. בהחלט ייתכן שבזכותך?" סיגי חייכה חיוך רחב כששמעה את תשובתי ובאותו הרגע, השמש ששטפה את השולחן שלנו האירה מהצד את פניה של סיגי והצל שאפה הטיל על לחייה גרם לה לשנייה להיות דומה כל כך לאימא. באותו רגע הרגשתי שתחושת הזרות שקיננה בי כל אותו הזמן, נמוגה. היא התחלפה בידיעה הנעימה שיש לי אחות, וזאת אחותי היושבת מולי. נראה שמחשבה דומה חלפה בראשה של סיגי כי כשקמנו, כאילו נדברנו בינינו, קרבנו זה לזו והתחבקנו חיבוק ארוך. סיגי התעקשה לשלם את החשבון. בכל זאת, אני האח הקטן וגם האורח שלה. על בעלה לא דיברנו כל זמן הפגישה. היא הבטיחה שאפגוש בו בביתם, מאוחר יותר בערב.
הדירה שלהם הייתה בקומה השנייה בבית דירות שנראה יוקרתי והייתה נאה ומרווחת. המיקום והריהוט העידו שהיא ובעלה אמידים. אם חשבתי שאפגוש אישה מרת נפש או עצובה, התבדיתי לגמרי. סיגי הייתה מלאת חיים. תנועותיה היו נמרצות ודיבורה מהיר, אם כי פה ושם הייתה נתקעת עם מילה חסרה בעברית ואני הייתי משלים לה אותה. היא סיפרה שלמדה אנגלית והיא שולטת בה ברמה של שפת אם והיא עובדת עבור רשת הטלוויזיה האוסטרית בתרגום לכתוביות בגרמנית, של פס הקול של סרטים אנגלים ואמריקאים. עוד גילתה לי סיגי שהייתה בארץ לפני כחצי שנה ופגשה את אימא בחשאי. מאוד רצתה לפגוש גם אותי אבל אימא ביקשה לספר לי קודם, בטרם תפתיע אותי, ונתנה לה כמה תמונות שלי. סיגי השביעה אותה שלא תתעכב. ו"תעשי זאת בקרוב," ביקשה ממנה.
הזמן שבילינו יחד בביתה של סיגי התמשך בנועם, ואני חזרתי ואמרתי לעצמי בלי קול, יש לי אחות! זאת האחות שלי!
לבסוף דלת הכניסה נפתחה, ובעלה חזר. קמתי, סקרן לראות את האיש שסיגי עזבה למענו את ביתה ומשפחתה. הוא התעכב במסדרון, תלה את הז'קט שלו על המתלה והניח את התיק שנשא על השידה בכניסה. אז נפנה ונכנס לחדר האורחים.
"מר לאיבי, אני משער," אמר בחיוך רחב, והושיט לי את ידו. הלסת שלי נשמטה מרוב תדהמה. מולי עמד מרטין לאופר, המדיום האוסטרי הנודע.
"אתה – ?"
"אני ולא אחר. אני רואה שאתה עוד זוכר אותי."
"אתה... הבעל של סיגי?"
"סיגי? אתה מתכוון לויאולטה? כן, מודה באשמה."
משום מה הוא כלל לא נראה מופתע.
"אז כשנפגשנו, אתה כבר ידעת מי אני?"
"לא מיד. כשראיתי אותך, שמתי לב שאתה דומה לבחור בתמונות שיש לויאולטה. חשדתי שאולי זה אתה, אבל לא הייתי בטוח. כשאמרת שאתה מישראל ושמעתי את השם שלך, ידעתי."
"ולמה לא אמרת לי מי אתה?"
גם סיגי שעד כה שתקה הייתה מופתעת ואמרה, "מרטין?" בתערובת של פליאה ותוכחה.
"אומר את האמת, לא חשבתי שזה התפקיד שלי להתערב בעניינים המשפחתיים המסובכים שלכם," אמר מרטין והשתתק לרגע. "אבל החלטתי לאתגר אותך בתרגיל הסיאנס, והנה אנחנו כאן," צחק.
סיגי הלכה להכין ארוחת ערב ומרטין ואני נשארנו לשוחח. עוד לא הכרתי אותו והטרידה אותי המחשבה על מעשיהם של בני משפחתו בתקופת השואה. חששתי מהפתעות לא נעימות. אמנם, אם הוא התחתן עם סיגי, לא יכול להיות שהוא בעל דעות כאלה. אבל מה עם הוריו? מה הם עשו בתקופת הנאצים? חששתי לשאול, אבל השאלות האלה הציקו לי. הצטערתי שלא ביררתי אותן עם סיגי לפני כן. ניסיתי להסתיר את לבַטיי, אבל כנראה שפניי הסגירו אותם בכל זאת, כי בלי שאשאל, מרטין החל לספר.
"לא היה למשפחתי כל קשר לנאצים," אמר, "הם סלדו מהמפלגה. כשגדלתי, חשתי אשמה בגלל מה שעוללו האוסטרים ליהודים. זו הסיבה שהגעתי לארץ כמתנדב, לכפר במידה מסוימת על חטאי עמי. היום המאושר בחיי היה כשהתחתנתי עם ויאולטה. אני מצטער יום-יום על הדרך שבה זה קרה, אבל לא הייתי בשום אופן נוהג אחרת. התקווה הגדולה שלנו היא שיום יבוא ואביך יבין ויסלח."
לא התאפקתי ושאלתי אותו שוב על הסיאנס. "אז על פי ההצגה שעשית לי אני מבין שכל עניין הסיאנס הוא שקר."
"בכלל לא. תמיד הרגשתי שסביבי רוחשת פעילות שאף אחד לא חש בה פרט לי," אמר. "גיליתי את הכישרון שלי בגיל צעיר, אבל פחדתי ממנו. רק אחרי שבגרתי ורכשתי ביטחון בעצמי, התחלתי לעסוק בזה באופן פעיל. מצאתי שיש הרבה סיפוק ביכולת לקשר אנשים עם קרוביהם המתים. אין לך מושג כמה רבים המקרים שבהם מוות של אדם משאיר את הקרובים לו עם סימני שאלה, עם כעסים לא מיושבים, חשבונות לא סגורים. אני מאפשר להם לסגור את המעגל ולהביא שלווה לנפשם. זה עושה שינוי אדיר בחייהם. גם אם לא היו משלמים לי, הייתי עושה זאת בחינם."
"אספר לך אנקדוטה," צחק מרטין והמשיך, "מעבר לתשובות הישירות שמתקבלות באמצעות הכוס, אני גם קולט רצונות ורגשות של המתים ומעביר אותם למתקשרים. לפעמים באים אליי בני משפחה שמבקשים לתקשר עם קרובם שהיה נאצי פעיל ונהרג במהלך המלחמה. במקרים אלה אני מספר להם שנשמתו של המת אומרת שהיא מתייסרת בגלל מה שעולל בחייו. זו כמובן תוספת שלי. אני עושה זאת כשאני מזהה שגם הקרובים החיים נשארו אוהדים את הרעיון הנאצי. אתה צריך לראות את הפרצופים שלהם כשהמת מספר להם על החרטות שלו."
אחרי שעתיים של שיחה, האיש כבש את ליבי. וזאת, עוד לפני שגיליתי שהוא דובר ארבע שפות ומשמש כמנהל תכניות בערוץ הרדיו הבינלאומי של וינה. לפני שנפרדנו, החלטתי שאני חייב להשלים בינם לבין אבא.
"לא! בשום אופן לא! אחרי מה שהיא עשתה? אני אמות לפני שאסלח לה!" כך הגיב אבא אחרי שסיפרתי לו על הפגישה שלי עם סיגי ועם בעלה, "ואני גם כועס עליך מאוד. לא ציפיתי שתפעל ככה מאחורי הגב שלי."
הניסיון לגישור התחיל ברגל שמאל, אבל אני לא ויתרתי. בתחילה ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלו. "כבר עברו כל כך הרבה שנים, אבא. כמה זמן אתה עוד יכול לכעוס? היא בכל זאת הבת היחידה שלך," טענתי בחום, אבל הטיעון הזה לא המס את לבו. אבא שב ודיבר על הפגיעה הקשה שסיגי פגעה בו כשהחליטה, על אפו ועל חמתו, ולמרות שידעה טוב מאוד מה משמעות הדבר עבורו, להתחתן עם אדם מגזע הצוררים, יימח שמם!
לא ויתרתי. בכל ביקור אצל הוריי הייתי חוזר אל העניין. בפגישות הבאות ניסיתי לגרום לאבי להבין שמרטין שונה, כמו שמיים מארץ, ממה שהוא חושב עליו. "אבא, מרטין רחוק מאידאולוגיה נאצית. הוא בא אז לארץ מתוך רצון לכפר על פשעי ארצו, למרות שהוא עצמו חף מכל אשמה," אמרתי. סיפרתי לו גם כמה טוב לסיגי עם בן זוגה. "אם שם המשפחה של מרטין היה רבינוביץ' במקום לאופר, היית גאה בחתן כמוהו," הטחתי בו בכעס. אבל אבא לא השתכנע.
בביקור הבא בבית הורי שיניתי כיוון. "אתה תחליט מה שתחליט, אבא, אבל אני מתכוון להיות בקשר איתם. אני לא מוכן לוותר על האחות שלי."
אבא משך כתפיו ברוגזה. "תדע שגם אימא בקשר עם סיגי, ולא מאתמול. גם היא לא ויתרה עליה." חשבתי שיופתע, אבל מתגובתו האדישה כביכול הבנתי שעובדה זו לא חדשה לו. למרות זאת הוא זע באי שקט בכורסתו. "בסופו של דבר, המשפחה זה כל מה שחשוב, ובסוף אתה תהיה בעניין הזה לבדך. בלעדינו." בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן ויכוחים, הרגשתי שנִבעה סדק בחומת ההתנגדות של אבי, אבל עוד לא נפרצה הדרך.
הפריצה הגיעה מכיוון לא צפוי. נזכרתי באנקדוטה שמרטין סיפר לי על הנאצים המבקשים לתקשר עם קרוביהם המתים. חשבתי שזו עוד דוגמה שתמחיש לאבא מי האיש. אבא הקשיב קשב רב וכשסיימתי שאל, "אז אתה אומר שהוא מדיום? הוא יכול להתקשר עם המתים?"
"בהחלט. הוא נחשב לאחד המדיומים הטובים באוסטריה."
אבא הסב את ראשו ממני והשקיף מבעד לחלון הסלון. עיניו לא היו ממוקדות וראיתי שהוא מהרהר בינו לבינו. חלף רגע ארוך ואז הוא החזיר את המבט אליי. "טוב. אני מוכן לפגוש אותם. נראה. אני לא מבטיח כלום. אבל זה בתנאי אחד. אני רוצה שקודם כל הוא יקשר אותי עם המשפחה שלי, שנרצחה על ידי העם שלו."
סוף-סוף. עברנו את נקודת המפנה. עוד באותו היום עדכנתי את סיגי במייל, ותשובתה הגיעה מיד: "הזמנו כרטיסי טיסה ואנחנו מגיעים לארץ בעוד ארבעה ימים!"
אימא ואני קיבלנו את פניהם של סיגי ומרטין בשדה התעופה. התנאי של אבא היה חד. קודם הסיאנס ורק אחר כך הוא יחליט על ההמשך. לצורך זה הוא יפגוש רק את מרטין. הסיאנס ייערך בערב בביתו של חברו קובאץ', ששרד גם הוא את השואה בנסיבות דומות. רק הוא, אימא, קובאץ' ומרטין יהיו נוכחים. אבא כבר ימתין שם ואילו סיגי ואני נחכה בבית הוריי. ניסיתי לברר איתו למה הוא הציב את התנאי הזה, אבל אבא סירב לענות. חששתי שזה תרגיל והוא פשוט ינצל את ההזדמנות לשפוך על מרטין, ולאחריו גם על סיגי, את כל הכעס והשנאה שהוא צבר כלפיהם וכלפי האוסטרים; שכך הוא מקווה למצוא מעט נחמה לכאב ששורף את נפשו. בדרך משדה התעופה לבית הוריי הסגרתי את חששותיי בפני שניהם. סיגי הביטה באימא בשאלה ואימא זקרה את סנטרה ואמרה שלמרות כל השנים שהיא מכירה את אבא, החלק הזה בנפשו חתום בפניה. אין לה שום מושג מה באמת כוונותיו. דווקא מרטין היה רגוע. הוא אמר שהוא רואה בתנאי הזה סימן לטובה. "מניסיוני, כשאדם מבקש להתקשר עם מתיו, יש בו צורך פנימי עמוק ולהשתמש בזה כמניפולציה יהיה מבחינתו חילול הקודש."
אחותי ואני העברנו את הערב בהמתנה דרוכה. סיגי לא הייתה בבית יותר מעשרים שנה ונדהמה לגלות עד כמה הוא לא השתנה מאז הפעם האחרונה שלה כאן. אמנם תמונות הוחלפו על הקירות אבל כל הרהיטים נותרו כשהיו. היא הביטה בשתיקה בתמונות המשפחה הניצבות על המזנון. היא לא הופיעה באף אחת מהן. שוחחנו בינינו שיחה סתמית, עוקפים את העניין שלשמו אנחנו נמצאים יחד, ובעיקר חיכינו בדריכות.
כשסבלנותי כמעט פקעה, עלו קולות מחדר המדרגות. הדלת נפתחה והם נכנסו בזה אחר זה – אבא ראשון, אימא אחריו ומרטין במאסף, נושא בידו את תיק הסיאנס. סיגי ואני קמנו לקראתם. אבא צעד כמה צעדים פנימה ונעמד מולנו. בחדר שררה דממה שנדמתה כנמתחת לבלי סוף, ואז אבא ניגש לסיגי וחיבק אותה. אימא הצטרפה בלי שיהוי וחיבקה את שניהם כשדמעות בעיניה. מרטין ואני עמדנו בלי תנועה, מעט מרוחקים מהם, נזהרים שלא לטלטל את הרגע הזה.
אחרי שהסתיימו החיבוקים, התפרצות הרגשות, הבכי והשמחה, התיישבו אימא, אבא וסיגי לדבר. הנחנו להם, וכיוון שמזג האוויר היה נעים, יצאנו מרטין ואני למרפסת.
"חשבתי שיהיה סיאנס טעון, אבל זה היה פשוט," פתח מרטין ואמר עוד לפני ששאלתי. "אביך ביקש לתקשר עם אימא שלו, ויאולטה. היא הגיבה די מהר. הוא שאל את כל השאלות הרגילות. מה שלומה, אם היא פוגשת את אביו ואת אחיו. היא נתנה את התשובות המוכרות. מעניין שכמעט תמיד המתים אומרים שטוב להם ושהם במחיצת קרוביהם האהובים." הוא השתהה לרגע, והמשיך, "ואז כששאל את השאלה הבאה, הבנתי מדוע הוא התנה את המפגש בקיום הסיאנס."
"נו, מה הייתה השאלה?" דחקתי בו אחרי שהוא לא הצליח להתגבר על הדחף ליצור רגע דרמטי והשתתק למספר שניות.
"הוא שאל אם אימו מסכימה שיחדש את הקשר עם ויאולטה. אתה מבין? הנידוי של הבת שלו קרע אותו. הוא כבר מזמן היה מוכן לפיוס, אבל נמנע מכך כל השנים כי חשב שצעד זה יחלל את זכרה של אימו, שהיא לא תסלח לו."
"ומה היא ענתה?"
"מה אתה חושב? למה אנחנו כאן?"
"יש משהו שאני לא מבין," הבטתי ישירות בעיניו, "למה שאבא יסמוך עליך? הרי אתה נשוי לויאולטה. יכולת לסובב את התשובה כרצונך. אולי בעצם זה מה שעשית?"
"יש ארבע אצבעות על הכוס. אי אפשר לנסות לכוון אותה בלי שהשותפים לסיאנס ירגישו. הרי אתה ניסית לעשות את זה ללא הצלחה במפגש הראשון שלנו, נכון? חושב שלא הרגשתי?"
שתקנו.
"היה עוד משהו שלא סיפרתי לאביך," המשיך מרטין אחרי הפסקה. "לא אמרתי לו שאימו כועסת עליו מאוד על שניתק את הקשר עם ויאולטה. העונש שהטיל על עצמו ועל ויאולטה היה מספיק קשה גם בלי שאוסיף את הפרט הזה."
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
3.
השביל
יוש ישב בבית קפה קטן באזור הכפרי ההררי של צפון ספרד ולגם בהנאה כוס קפה שחור חזק בסגנון מקומי. היה זה לקראת סוף החודש השני של הטיול אחרי-הצבא, והוא הספיק כבר לחרוש ברגל רבים משבילי אירופה. בבית הקפה ישבו שני מקומיים שבחנו אותו בסקרנות. כפרם היה מרוחק ממסלולי הטיול המקובלים ולא בכל יום הזדמן אליהם מטייל זר. לאחר שנעץ בו את מבטיו במשך דקות ארוכות, אזר אחד המקומיים עוז ושאל את יוש באנגלית רצוצה, "טוריסט?" כאילו שהייתה אפשרות אחרת.
"כן," ענה יוש.
"מאיזה איפה?" שאל המקומי באנגלית עילגת.
"מישראל."
"אה, ישראל. גוד סולג'ר," צהל המקומי. הוא שלח את ידיו לפנים כאילו הוא אוחז בהם רובה. "בום, בום, גוד סולג'ר," המשיך בהתלהבות. יוש חייך חיוך סתמי. במהלך הטיול כבר למד שהיחס של המקומיים לישראלים נע בין שני קטבים. אהדה ותמיכה או מיאוס ודחיה. יוש טרם החליט מאיזה סוג של אנשים הוא סולד יותר. מכל מקום, הטיפוס הזה נמנה כנראה על הסוג הראשון. האיש היסס רגע וחידש את התחקיר, "מטייל ברגל?" שאל ולשם המחשה עשה תנועת הליכה באצבעות ידו.
"כן" ענה יוש בקיצור, הוא לא רצה להעליב את האוהד, אבל גם לא היה מעוניין לפתח איתו את השיח האנגלי הרעוע.
"כאן יש טוב מאד טרק. אתה צריך ללכת אותו," אמר האיש "מאד יפה טרק."
יוש נד בראשו כמסכים. האיש ששתק עד כה הצטרף לשיחה באנגלית טובה.
"סלוודור מתכוון שמהכפר הזה יוצא אחד המסלולים היפים בספרד. רק עשרים קילומטר. לא כל כך מפורסם כמו הקמינו דה סנטיאגו, אבל יש בדרך נופים מאד יפים."
"באמת?" החל יוש לגלות עניין.
"כן. הוא לא מפורסם ולכן לא רבים מכירים אותו. ביום יפה בקטעים מסוימים שלו, אפשר לראות את האוקיינוס מבצבץ באופק."
לשמע האנגלית הרהוטה וההבנה שיש כאן טרק מעניין, יוש נדלק "איפה?"
"הוא מתחיל ביציאה מהכפר לכיוון מערב. אם אתה רוצה ללכת בו, כדאי שתישאר לישון בלילה בכפר ובבוקר תצא. יש כאן אכסנייה. היא לא משהו, אבל נקייה, תוכל לישון שם. גם האוכל בסדר."
יוש הודה לשניהם על המידע ויצא לאתר את האכסנייה. הליכה במסלול הזה, חשב, יכולה להיות אקורד סיום הולם לטיול שלו באירופה, לפני שימשיך ליבשת אמריקה. יוש השתחרר מהשירות הסדיר כשבוע לאחר תום מלחמת לבנון השניה. את השרות עבר באחת הסיירות המובחרות של צה"ל ואת המלחמה עבר בקו המגע הראשון מול לוחמי החיזבאללה. אחרי ששככו הקרבות, הוא היה בפעילות מבצעית שוטפת עד הרגע האחרון. לאחר שהשתחרר, יוש הרגיש שהוא חייב לתפוס מרחק. שבוע אחרי שהפך אזרח, הוא כבר היה על המטוס בדרך לאירופה.
מטיילים מעטים היו באזור הכינוס של המסלול. צריף עץ ישן שימש כמשרד קבלה ויוש נרשם בו וקיבל הנחיות לדרך מפקיד שדיבר אנגלית עילגת אף יותר מהמעריץ הנלהב שפגש אתמול. הפקיד הסביר משהו על שבילים וערפל. את רוב דבריו יוש לא הבין, וכיוון שכבר היה להוט לצאת, חייך והנהן. הפקיד הציע לו מפה של המסלול, אבל כששמע שהיא עולה ארבעה יורו, יוש החליט לחסוך את הכסף. הטיול שלו צפוי להימשך עוד כמה חודשים וחבל היה לו על כל יורו. חוץ מזה, לשם מה הוא צריך מפה? המסלול מסומן ומטיילים צועדים בו כל העת. הוא הבחין שכמה מהם הגיעו מצוידים במקלות הליכה ובנעליים מתאימות - לרגליו נעל נעלי ספורט קלות ומקלות לא היו לו - אבל יוש לא דאג, משוכנע שכושרו הטוב יחפה על היעדר הציוד המתאים.
נקודת הזינוק הייתה בקרחת יער, כך שפרט לחומה של עצי מחט גבוהים שהקיפו אותה, לא היה הרבה מה לראות. אבל יוש סמך על התיאור של המקומיים שהמליצו לו אתמול על המסלול, והניח שהנוף יתגלה לו בהמשך הדרך. המטיילים הבודדים שהיו סביבו היו בשלבים שונים של התארגנות. הם חייכו אלה לאלה ואליו באחוות מטיילים, והאווירה הייתה ידידותית. יוש מילא שני בקבוקים במים מן הברזייה והכניס אותם לתרמיל. הוא היה מוכן לצאת לטרק.
היום היה בהיר, השמש כבר זרחה, הדרך עברה ביער והעצים הגבוהים השרו סביבו צל וקרירות. יוש צעד ברגל קלה. קצב ההליכה שלו היה מהיר. במחצית השעה הראשונה כבר חלף על פני כמה צועדים שהלכו בצעדים מתונים, לוקחים את הזמן בנחת. לא שיוש מיהר, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת לאט כל כך. הגיל, הכושר והאדרנלין שפעם בו דרבנו אותו להליכה נמרצת. האויר היה צונן ורענן. השקט הופרע רק על ידי רשרוש העלים בידי משב רוח מזדמן. בפעם הראשונה מאז יצא לטיול, יוש הרגיש כיצד מתח שהיה מן הסתם כבוש בו, מבלי שהיה מודע לו, כמו החל להתפוגג. הוא חש איך שריריו משתחררים, ושאף בהנאה את האוויר הנקי.
רבע שעה עברה מאז שחלף על פני הצועד האחרון. כמאתיים מטרים לפניו, במורד המתון של השביל, ראה מצד הגב אדם ההולך בהליכה מתנדנדת. יוש התקרב אליו בצעדים מהירים. כשהתקרב עוד, הבחין כי האיש הולך בעזרת קביים. "וואו" התפעל בלבו, "כל הכבוד לו. אתגר לא קל לעבור את המסלול הזה עם קביים." האיש צעד באיטיות, אבל בהתמדה. גופו התנודד לצדדים, בתואם עם צעדיו ותנועת קביו. יוש הגיע אליו. הם הביטו זה בזה. האיש נד בראשו לאות שלום ויוש החזיר לו במנוד ראש, ובהבעת פנים מתפעלת. הם החליפו חיוך ויוש חלף על פניו, ממשיך בקצבו המהיר.
היום שהיה שמשי בהתחלה, החל בהדרגה להסתגרר. עננים החלו לכסות את השמים והמראות שנגלו לעיניו, בקטעים בהם היער כמו נתפרד למרחק קצר, נראו קודרים וחסרי צבע בגלל העדרם של קרני השמש. האוויר נעשה קריר יותר, והדבר הקל את ההליכה על יוש, שכבר התחיל להזיע,.
תוך זמן לא רב נעשתה הסגריריות ערפילית. יוש, שעלה כעת במעלה גבעה, ראה כיצד הערפל מתחיל לכסות את הדרך. הראות שהוגבלה למרחק כמה עשרות מטרים לא היוותה בעיה, אבל הסיכוי לראות את הנוף, אבד. יוש המשיך ללכת מהר. היער פינה את מקומו לשדות חקלאים פתוחים אבל הערפל הסתיר את המראה שבוודאי היה יפהפה ביום בהיר. הוא החליט להגביר את הקצב. אם אי אפשר ליהנות מהדרך, חשב, לפחות אגמור את המסלול כמה שיותר מהר.
אחרי עוד שעתיים של הליכה מזורזת נגלה לפניו, חניון בוקע מן הערפל הלבנבן. שולחנות שדה, שירותים, צריף קטן ואליו צמודות מכונות מכירה למשקאות ולמזון. רק שני אנשים היו במקום. יוש ניגש אל אחד השולחנות, התיישב והוציא מהתרמיל בקבוק מים וכריך שהכין בבוקר באכסנייה.
לפניו, כשהוא בגבו אליו, ישב גבר ועישן סיגריה. זמן קצר אחרי שיוש התיישב, האיש סיים את העישון. הוא לגם מספר לגימות מבקבוק עטוף בשקית נייר. אחר כך האיש הסתובב, שלח את ידיו אל מאוחרי הספסל והרים זוג קביים. זה היה האדם שהוא חלף על פניו קודם, בדרך. יוש הופתע. איך הוא הצליח להקדים אותו ולהגיע לכאן לפניו? אולי זה נכה אחר? חלפה בו לרגע המחשבה, ייתכן שיש כאן קבוצה של נכים שיצאו יחד לטרק? האיש העמיס את תרמילו על הגב ונתן ביוש מבט . כן, זה היה ללא ספק אותו אדם. גוש חייך אליו ואמר "הלו." האיש לא ענה, אבל הניף כלפיו את ידו האוחזת בקב ופנה ויצא לדרך מתנדנד על קביו. תוך דקה נעלם האיש בערפל ויוש נותר על יושבו, תוהה. עם התעלומה. לפני שהספיק להמשיך ולהתעמק בתעלומה, הסיטו שלושה צועדים רעשניים שהגיעו זה עתה לחניון, את תשומת ליבו אליהם.
יוש סיים את אכילת הכריך, נח עוד זמן מה, שתה מים מהבקבוק, וקם להמשך ההליכה. בינתיים הערפל התעבה. כעת הראות הוגבלה למרחק של כעשרים מטרים בלבד. אבל השביל היה רחב והסימונים היו ברורים ואי אפשר היה לתעות בדרך. אבל חווית הטיול הצטמצמה לצעידה בלבד. יוש נזכר שהפקיד באיזור הכינוס, בתחילת המסלול אמר משהו על ערפל והצטער על שלא ניסה להבין מה הוא אמר. אולי כבר אז היה יכול להתחרט ולא להתחיל את המסע. כעת לא נותר לו אלא לסיים את הצעידה מהר ככל האפשר.
אחרי זמן לא רב יוש שמע נקישות קצובות בערפל הפרוש לפניו. עוד כמה רגעים ועשרים מטרים לפניו נגלה הנכה, צועד באטיות ובהתמדה. מקיש בקבי המתכת שלו על האדמה הקשה בקצב הליכתו. יוש הדביק אותו. האיש הביט בו ושוב חייך כמברך לשלום מכר ותיק. “הלו,” ענה יוש. מוזר מה שקרה לי איתו, חשב בעודו חולף על פניו במהירות. האיש נבלע בערפל ויוש המשיך בצעידה.
אט אט הלך הערפל והתעבה, עד שירד והקיף את יוש כשמיכה לבנה ורק עולם קטן של כמה מטרים מכל צדדיו נותר חשוף. הדרך עלתה וירדה. השביל נמתח על פני גבעות, אבל אי אפשר היה לראות את נופיהן היפים, שעכשיו הסתתרו תחת הערפל הארור. כמה התפצלויות מהשביל נגלו לו מתוך הערפל, מטרים ספורים לפני שחלף על פניהן, והוא המשיך ללכת בשביל הראשי.
הרוח שככה וכעת השתררה דממה. רק נשימותיו וחריקות נעליו על פני האדמה הפרו אותה. בהדרגה החל השקט המוחלט להיות מטריד, הערפל הלבן לאיים. תוך כדי הליכה נדמה היה ליוש שהוא שומע קצת לפניו, קול מן הערפל. הוא המשיך ללכת, קשוב. במשך דקה לא שמע דבר, ואז הוא שוב שמע, חלש אבל ברור, "יוש... יוש." מיד זיהה את הקול, זה מלכי מהיחידה, רעו כאח לו. מה עושה כאן מלכי? התפלא יוש. עוד הוא תוהה ופתאום, מהגבעה למעלה נפתחה אש של החיזבאללה. הוא התאפס במהירות והשתטח. זמן קצר קודם הם התמקמו בבית הנטוש כדי לתצפת על הכפר, וכעת היו חשופים במיקום נחות. כמה מהלוחמים נפגעו תוך שניות וזעקות "חובש" נשמעו מכמה כיוונים. בני המ"פ צעק, "רימוני עשן! מיסוך! מהר!" עשן לבן עטף אותם. החיזבלונים המשיכו לירות אש צפופה והכדורים שרקו מסביב. אי שם בתוך העשן הלבן יוש שוב שמע את מלכי נאנק, "יוש, יוש."
"מלכי, איפה אתה?" צעק יוש וניסה להתקדם לעבר הקול שבערפל. "יוש...יושפט..." מלכי גנח בקול רווי כאב. יוש רץ קדימה, ליבו הולם בו בפראות, "מלכי", הכול מסביב היה לבן. הוא פנה ימינה ואחר כך שבר שמאלה. השביל נעלם והוא רץ על תלוליות עפר, "מלכי, איפה אתה?" הוא קרא שוב בכל כוח גרונו. מלכי לא ענה. יוש נשם בכבדות, הוא חייב למצוא את מלכי. "מלכי" צעק עוד, אבל ריאותיו כבר היו מותשות והקול חירחר בגרונו. פתאום צץ עץ מתוך העשן ויוש נחבט בו ומעד לקרקע. היה שקט. רק נשימותיו נשמעו, כבדות.
הזמן כמו קפא. העשן הפך לאט שוב לערפל. קולות הירי הלכו והתפוגגו עד שחדלו. הוא לא הצליח להגיע למלכי. העשן היה סמיך מדי והירי היה צפוף מדי. מלכי נותר מדמם אי שם בתוך העשן הלבן.
יוש עוד נשם בכבדות. גופו רעד, ליבו עדיין הלם בו בפראות. למרות הקור הוא היה שטוף זיעה. דקות ארוכות חלפו עד שהרעד בגופו פסק. הוא קם בכבדות לחפש את דרכו חזרה אל השביל. אחרי הריצה הטרופה שרץ, לא היה לו כל מושג להיכן עליו ללכת. הוא היה יכול רק לנחש. מולו במרחק מספר מטרים ראה את תרמילו מוטל על הקרקע. הוא הרים אותו אל גבו והמשיך ללכת באותה הדרך, ולאחר חיפוש עלה מחדש על השביל המסומן בכיוון שהעריך כי הוא הנכון.
רגליו עדיין רעדו. עד אז, מעולם לא איבד קשר עם המציאות והעובדה שזה קרה פתאום, ודווקא בזמן שהוא היה משוחרר ורגוע מתמיד הפחידה אותו. הוא נרגע בהדרגה, צועד שוב בתוך הטבע הקריר והלח, החרחור שתקף את נשימותיו נחלש ושריריו רפו. גם הערפל התפוגג לאיטו והראות הלכה והתחדדה. יוש כבר לא היה בטוח האם קרה מה שקרה, או שזו הייתה הזיה, והחליט למחוק את האפיזודה מזיכרונו. הדרך נמשכה עוד כשעתיים ואז, מתוך שרידי הערפל, בצבצו שולחנות וכיסאות מעץ כפרי גס. הם היו מפוזרים על פני קרחת יער, ואחריהם ניצב צריף זהה לצריף שראה בנקודת הזינוק, מסמן שהוא הגיע לסוף המסלול. החניון היה ריק פרט לאדם בודד שישב שם על ספסל, מעשן. יוש התקרב והתיישב אל השולחן הסמוך. עוד לפני שהאיש הסב אליו את מבטו, יוש כבר ידע מיהו. ואכן, זוג הקביים היה שעון אל השולחן לצידו של האיש שיוש חלף על פניו לפני כשלוש שעות.
ברגע שראה אותו, נחתה ההבנה על יוש. זה הסביר את מה שקרה. הוא נתן מבט נוסף באיש וכעת היה בטוח. זה מלכי. מלכי בא לברר איתו את הענין, לומר לו "למה נטשת אותי ברגע שהייתי זקוק לך יותר מכל?”
יוש ניגש אליו וירד מולו על ברכיו. "מלכי, אני כל כך מצטער... ניסיתי, כמה שניסיתי... אי אפשר היה... הכל היה לבן.. לא הצלחתי למצוא אותך, סליחה מלכי."
מלכי הביט בשתיקה בבחור הכורע למרגלותיו. יוש חיבק בזרועותיו את רגליו של האיש ושם את ראשו בחיקו. דמעות גדולות זלגו מעיניו אל מכנסיו של מלכי, מנסות למוסס את הגוש הקשה שהתכווץ במרכז בטנו. הוא בכה, ראשו טמון בחיקו של מלכי, "מלכי...מלכי... אני כל כך מצטער..." מלמל.
מטיילת שסיימה את המסלול באותו הרגע קרבה וניגשה אל השניים. כפרי אחד יצא מאחד הבתים הסמוכים לשמע הבכי וקרב אף הוא. כולם עמדו והביטו בשתיקה במחזה המוזר. איש נכה חבוק בזרועות בחור צעיר הבוכה בקול. האיש הרים את ידו בהיסוס וטפח בעדינות על גבו של הצעיר הבוכה. בהדרגה נרגע הבכי ויוש הרים את מבטו אל השלושה המביטים בו, מי בדאגה ומי בסקרנות.
"סורי.. סורי..." מלמל יוש במבוכה. הוא שלח יד אל ברכו של האיש הנכה בתנועת ניגוב, כמו מסיר את הכתם מהמקום שבו שטפו דמעותיו את בגדו של האיש. יוש קם, הכתיף את תרמילו ובלי להביט במי מהם מלמל שוב "סורי.. אי... סורי.." ופנה ללכת לכיוון הכפר.
במהרה הוא נעלם.
"אתם מכירים?" שאלה המטיילת את האיש.
"לא. רק עברנו זה ליד זה כשהלכנו בדרך."
"מה הוא רצה?"
"לא יודע. לא הבנתי את השפה, אבל הוא כל הזמן חזר על המילה 'מלכי'. לך תדע מה זה מלכי."
"שמעתי שזה קורה לפעמים," התערב הכפרי. "אבל רק בקמינו דה סנטיאגו. אנשים שהמסלול הקשה שם גורם להם להישבר, והם נכנסים להזיות. פעם ראשונה שאני רואה את זה קורה אצלנו."
האיש הנכה גירד בראשו, "הוא עבר אותי פעמיים בזמן ההליכה,” אמר, “אבל בכל פעם כשהגעתי לחניון, הוא הגיע אחרי. זה היה מאד מוזר."
"כן, גם זו תופעה שכיחה כאן. בגלל שבילי הלולאה שמתפצלים מהשביל הראשי. בערפל שהיה היום ובלי שילוט, קל להתבלבל ולסטות לאחד משבילים אלה במקום להמשיך בשביל הראשי. כשזה קורה, ייקח לך לפחות עוד שעה וארבעה קילומטרים עד ששביל הלולאה יחזיר אותך למסלול."
"למה שלא תתקינו שלטים?" שאלה המטיילת.
"ביקשנו כמה פעמים מראש המחוז שיתקינו שילוט, אבל הוא אמר שאין להם תקציב בשביל זה. הוא אמר שאם אנחנו רוצים שילוט, שנתחיל לגבות כסף מהמטיילים, ועם הכסף הזה נתקין שילוט."
"פוליטיקאים מחורבנים" סיכמה המטיילת "בשביל ההוצאות שלהם תמיד יש כסף."
הכפרי והאיש עם הקביים הנהנו יחדיו בהסכמה.
"כן," ענה יוש.
"מאיזה איפה?" שאל המקומי באנגלית עילגת.
"מישראל."
"אה, ישראל. גוד סולג'ר," צהל המקומי. הוא שלח את ידיו לפנים כאילו הוא אוחז בהם רובה. "בום, בום, גוד סולג'ר," המשיך בהתלהבות. יוש חייך חיוך סתמי. במהלך הטיול כבר למד שהיחס של המקומיים לישראלים נע בין שני קטבים. אהדה ותמיכה או מיאוס ודחיה. יוש טרם החליט מאיזה סוג של אנשים הוא סולד יותר. מכל מקום, הטיפוס הזה נמנה כנראה על הסוג הראשון. האיש היסס רגע וחידש את התחקיר, "מטייל ברגל?" שאל ולשם המחשה עשה תנועת הליכה באצבעות ידו.
"כן" ענה יוש בקיצור, הוא לא רצה להעליב את האוהד, אבל גם לא היה מעוניין לפתח איתו את השיח האנגלי הרעוע.
"כאן יש טוב מאד טרק. אתה צריך ללכת אותו," אמר האיש "מאד יפה טרק."
יוש נד בראשו כמסכים. האיש ששתק עד כה הצטרף לשיחה באנגלית טובה.
"סלוודור מתכוון שמהכפר הזה יוצא אחד המסלולים היפים בספרד. רק עשרים קילומטר. לא כל כך מפורסם כמו הקמינו דה סנטיאגו, אבל יש בדרך נופים מאד יפים."
"באמת?" החל יוש לגלות עניין.
"כן. הוא לא מפורסם ולכן לא רבים מכירים אותו. ביום יפה בקטעים מסוימים שלו, אפשר לראות את האוקיינוס מבצבץ באופק."
לשמע האנגלית הרהוטה וההבנה שיש כאן טרק מעניין, יוש נדלק "איפה?"
"הוא מתחיל ביציאה מהכפר לכיוון מערב. אם אתה רוצה ללכת בו, כדאי שתישאר לישון בלילה בכפר ובבוקר תצא. יש כאן אכסנייה. היא לא משהו, אבל נקייה, תוכל לישון שם. גם האוכל בסדר."
יוש הודה לשניהם על המידע ויצא לאתר את האכסנייה. הליכה במסלול הזה, חשב, יכולה להיות אקורד סיום הולם לטיול שלו באירופה, לפני שימשיך ליבשת אמריקה. יוש השתחרר מהשירות הסדיר כשבוע לאחר תום מלחמת לבנון השניה. את השרות עבר באחת הסיירות המובחרות של צה"ל ואת המלחמה עבר בקו המגע הראשון מול לוחמי החיזבאללה. אחרי ששככו הקרבות, הוא היה בפעילות מבצעית שוטפת עד הרגע האחרון. לאחר שהשתחרר, יוש הרגיש שהוא חייב לתפוס מרחק. שבוע אחרי שהפך אזרח, הוא כבר היה על המטוס בדרך לאירופה.
מטיילים מעטים היו באזור הכינוס של המסלול. צריף עץ ישן שימש כמשרד קבלה ויוש נרשם בו וקיבל הנחיות לדרך מפקיד שדיבר אנגלית עילגת אף יותר מהמעריץ הנלהב שפגש אתמול. הפקיד הסביר משהו על שבילים וערפל. את רוב דבריו יוש לא הבין, וכיוון שכבר היה להוט לצאת, חייך והנהן. הפקיד הציע לו מפה של המסלול, אבל כששמע שהיא עולה ארבעה יורו, יוש החליט לחסוך את הכסף. הטיול שלו צפוי להימשך עוד כמה חודשים וחבל היה לו על כל יורו. חוץ מזה, לשם מה הוא צריך מפה? המסלול מסומן ומטיילים צועדים בו כל העת. הוא הבחין שכמה מהם הגיעו מצוידים במקלות הליכה ובנעליים מתאימות - לרגליו נעל נעלי ספורט קלות ומקלות לא היו לו - אבל יוש לא דאג, משוכנע שכושרו הטוב יחפה על היעדר הציוד המתאים.
נקודת הזינוק הייתה בקרחת יער, כך שפרט לחומה של עצי מחט גבוהים שהקיפו אותה, לא היה הרבה מה לראות. אבל יוש סמך על התיאור של המקומיים שהמליצו לו אתמול על המסלול, והניח שהנוף יתגלה לו בהמשך הדרך. המטיילים הבודדים שהיו סביבו היו בשלבים שונים של התארגנות. הם חייכו אלה לאלה ואליו באחוות מטיילים, והאווירה הייתה ידידותית. יוש מילא שני בקבוקים במים מן הברזייה והכניס אותם לתרמיל. הוא היה מוכן לצאת לטרק.
היום היה בהיר, השמש כבר זרחה, הדרך עברה ביער והעצים הגבוהים השרו סביבו צל וקרירות. יוש צעד ברגל קלה. קצב ההליכה שלו היה מהיר. במחצית השעה הראשונה כבר חלף על פני כמה צועדים שהלכו בצעדים מתונים, לוקחים את הזמן בנחת. לא שיוש מיהר, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת לאט כל כך. הגיל, הכושר והאדרנלין שפעם בו דרבנו אותו להליכה נמרצת. האויר היה צונן ורענן. השקט הופרע רק על ידי רשרוש העלים בידי משב רוח מזדמן. בפעם הראשונה מאז יצא לטיול, יוש הרגיש כיצד מתח שהיה מן הסתם כבוש בו, מבלי שהיה מודע לו, כמו החל להתפוגג. הוא חש איך שריריו משתחררים, ושאף בהנאה את האוויר הנקי.
רבע שעה עברה מאז שחלף על פני הצועד האחרון. כמאתיים מטרים לפניו, במורד המתון של השביל, ראה מצד הגב אדם ההולך בהליכה מתנדנדת. יוש התקרב אליו בצעדים מהירים. כשהתקרב עוד, הבחין כי האיש הולך בעזרת קביים. "וואו" התפעל בלבו, "כל הכבוד לו. אתגר לא קל לעבור את המסלול הזה עם קביים." האיש צעד באיטיות, אבל בהתמדה. גופו התנודד לצדדים, בתואם עם צעדיו ותנועת קביו. יוש הגיע אליו. הם הביטו זה בזה. האיש נד בראשו לאות שלום ויוש החזיר לו במנוד ראש, ובהבעת פנים מתפעלת. הם החליפו חיוך ויוש חלף על פניו, ממשיך בקצבו המהיר.
היום שהיה שמשי בהתחלה, החל בהדרגה להסתגרר. עננים החלו לכסות את השמים והמראות שנגלו לעיניו, בקטעים בהם היער כמו נתפרד למרחק קצר, נראו קודרים וחסרי צבע בגלל העדרם של קרני השמש. האוויר נעשה קריר יותר, והדבר הקל את ההליכה על יוש, שכבר התחיל להזיע,.
תוך זמן לא רב נעשתה הסגריריות ערפילית. יוש, שעלה כעת במעלה גבעה, ראה כיצד הערפל מתחיל לכסות את הדרך. הראות שהוגבלה למרחק כמה עשרות מטרים לא היוותה בעיה, אבל הסיכוי לראות את הנוף, אבד. יוש המשיך ללכת מהר. היער פינה את מקומו לשדות חקלאים פתוחים אבל הערפל הסתיר את המראה שבוודאי היה יפהפה ביום בהיר. הוא החליט להגביר את הקצב. אם אי אפשר ליהנות מהדרך, חשב, לפחות אגמור את המסלול כמה שיותר מהר.
אחרי עוד שעתיים של הליכה מזורזת נגלה לפניו, חניון בוקע מן הערפל הלבנבן. שולחנות שדה, שירותים, צריף קטן ואליו צמודות מכונות מכירה למשקאות ולמזון. רק שני אנשים היו במקום. יוש ניגש אל אחד השולחנות, התיישב והוציא מהתרמיל בקבוק מים וכריך שהכין בבוקר באכסנייה.
לפניו, כשהוא בגבו אליו, ישב גבר ועישן סיגריה. זמן קצר אחרי שיוש התיישב, האיש סיים את העישון. הוא לגם מספר לגימות מבקבוק עטוף בשקית נייר. אחר כך האיש הסתובב, שלח את ידיו אל מאוחרי הספסל והרים זוג קביים. זה היה האדם שהוא חלף על פניו קודם, בדרך. יוש הופתע. איך הוא הצליח להקדים אותו ולהגיע לכאן לפניו? אולי זה נכה אחר? חלפה בו לרגע המחשבה, ייתכן שיש כאן קבוצה של נכים שיצאו יחד לטרק? האיש העמיס את תרמילו על הגב ונתן ביוש מבט . כן, זה היה ללא ספק אותו אדם. גוש חייך אליו ואמר "הלו." האיש לא ענה, אבל הניף כלפיו את ידו האוחזת בקב ופנה ויצא לדרך מתנדנד על קביו. תוך דקה נעלם האיש בערפל ויוש נותר על יושבו, תוהה. עם התעלומה. לפני שהספיק להמשיך ולהתעמק בתעלומה, הסיטו שלושה צועדים רעשניים שהגיעו זה עתה לחניון, את תשומת ליבו אליהם.
יוש סיים את אכילת הכריך, נח עוד זמן מה, שתה מים מהבקבוק, וקם להמשך ההליכה. בינתיים הערפל התעבה. כעת הראות הוגבלה למרחק של כעשרים מטרים בלבד. אבל השביל היה רחב והסימונים היו ברורים ואי אפשר היה לתעות בדרך. אבל חווית הטיול הצטמצמה לצעידה בלבד. יוש נזכר שהפקיד באיזור הכינוס, בתחילת המסלול אמר משהו על ערפל והצטער על שלא ניסה להבין מה הוא אמר. אולי כבר אז היה יכול להתחרט ולא להתחיל את המסע. כעת לא נותר לו אלא לסיים את הצעידה מהר ככל האפשר.
אחרי זמן לא רב יוש שמע נקישות קצובות בערפל הפרוש לפניו. עוד כמה רגעים ועשרים מטרים לפניו נגלה הנכה, צועד באטיות ובהתמדה. מקיש בקבי המתכת שלו על האדמה הקשה בקצב הליכתו. יוש הדביק אותו. האיש הביט בו ושוב חייך כמברך לשלום מכר ותיק. “הלו,” ענה יוש. מוזר מה שקרה לי איתו, חשב בעודו חולף על פניו במהירות. האיש נבלע בערפל ויוש המשיך בצעידה.
אט אט הלך הערפל והתעבה, עד שירד והקיף את יוש כשמיכה לבנה ורק עולם קטן של כמה מטרים מכל צדדיו נותר חשוף. הדרך עלתה וירדה. השביל נמתח על פני גבעות, אבל אי אפשר היה לראות את נופיהן היפים, שעכשיו הסתתרו תחת הערפל הארור. כמה התפצלויות מהשביל נגלו לו מתוך הערפל, מטרים ספורים לפני שחלף על פניהן, והוא המשיך ללכת בשביל הראשי.
הרוח שככה וכעת השתררה דממה. רק נשימותיו וחריקות נעליו על פני האדמה הפרו אותה. בהדרגה החל השקט המוחלט להיות מטריד, הערפל הלבן לאיים. תוך כדי הליכה נדמה היה ליוש שהוא שומע קצת לפניו, קול מן הערפל. הוא המשיך ללכת, קשוב. במשך דקה לא שמע דבר, ואז הוא שוב שמע, חלש אבל ברור, "יוש... יוש." מיד זיהה את הקול, זה מלכי מהיחידה, רעו כאח לו. מה עושה כאן מלכי? התפלא יוש. עוד הוא תוהה ופתאום, מהגבעה למעלה נפתחה אש של החיזבאללה. הוא התאפס במהירות והשתטח. זמן קצר קודם הם התמקמו בבית הנטוש כדי לתצפת על הכפר, וכעת היו חשופים במיקום נחות. כמה מהלוחמים נפגעו תוך שניות וזעקות "חובש" נשמעו מכמה כיוונים. בני המ"פ צעק, "רימוני עשן! מיסוך! מהר!" עשן לבן עטף אותם. החיזבלונים המשיכו לירות אש צפופה והכדורים שרקו מסביב. אי שם בתוך העשן הלבן יוש שוב שמע את מלכי נאנק, "יוש, יוש."
"מלכי, איפה אתה?" צעק יוש וניסה להתקדם לעבר הקול שבערפל. "יוש...יושפט..." מלכי גנח בקול רווי כאב. יוש רץ קדימה, ליבו הולם בו בפראות, "מלכי", הכול מסביב היה לבן. הוא פנה ימינה ואחר כך שבר שמאלה. השביל נעלם והוא רץ על תלוליות עפר, "מלכי, איפה אתה?" הוא קרא שוב בכל כוח גרונו. מלכי לא ענה. יוש נשם בכבדות, הוא חייב למצוא את מלכי. "מלכי" צעק עוד, אבל ריאותיו כבר היו מותשות והקול חירחר בגרונו. פתאום צץ עץ מתוך העשן ויוש נחבט בו ומעד לקרקע. היה שקט. רק נשימותיו נשמעו, כבדות.
הזמן כמו קפא. העשן הפך לאט שוב לערפל. קולות הירי הלכו והתפוגגו עד שחדלו. הוא לא הצליח להגיע למלכי. העשן היה סמיך מדי והירי היה צפוף מדי. מלכי נותר מדמם אי שם בתוך העשן הלבן.
יוש עוד נשם בכבדות. גופו רעד, ליבו עדיין הלם בו בפראות. למרות הקור הוא היה שטוף זיעה. דקות ארוכות חלפו עד שהרעד בגופו פסק. הוא קם בכבדות לחפש את דרכו חזרה אל השביל. אחרי הריצה הטרופה שרץ, לא היה לו כל מושג להיכן עליו ללכת. הוא היה יכול רק לנחש. מולו במרחק מספר מטרים ראה את תרמילו מוטל על הקרקע. הוא הרים אותו אל גבו והמשיך ללכת באותה הדרך, ולאחר חיפוש עלה מחדש על השביל המסומן בכיוון שהעריך כי הוא הנכון.
רגליו עדיין רעדו. עד אז, מעולם לא איבד קשר עם המציאות והעובדה שזה קרה פתאום, ודווקא בזמן שהוא היה משוחרר ורגוע מתמיד הפחידה אותו. הוא נרגע בהדרגה, צועד שוב בתוך הטבע הקריר והלח, החרחור שתקף את נשימותיו נחלש ושריריו רפו. גם הערפל התפוגג לאיטו והראות הלכה והתחדדה. יוש כבר לא היה בטוח האם קרה מה שקרה, או שזו הייתה הזיה, והחליט למחוק את האפיזודה מזיכרונו. הדרך נמשכה עוד כשעתיים ואז, מתוך שרידי הערפל, בצבצו שולחנות וכיסאות מעץ כפרי גס. הם היו מפוזרים על פני קרחת יער, ואחריהם ניצב צריף זהה לצריף שראה בנקודת הזינוק, מסמן שהוא הגיע לסוף המסלול. החניון היה ריק פרט לאדם בודד שישב שם על ספסל, מעשן. יוש התקרב והתיישב אל השולחן הסמוך. עוד לפני שהאיש הסב אליו את מבטו, יוש כבר ידע מיהו. ואכן, זוג הקביים היה שעון אל השולחן לצידו של האיש שיוש חלף על פניו לפני כשלוש שעות.
ברגע שראה אותו, נחתה ההבנה על יוש. זה הסביר את מה שקרה. הוא נתן מבט נוסף באיש וכעת היה בטוח. זה מלכי. מלכי בא לברר איתו את הענין, לומר לו "למה נטשת אותי ברגע שהייתי זקוק לך יותר מכל?”
יוש ניגש אליו וירד מולו על ברכיו. "מלכי, אני כל כך מצטער... ניסיתי, כמה שניסיתי... אי אפשר היה... הכל היה לבן.. לא הצלחתי למצוא אותך, סליחה מלכי."
מלכי הביט בשתיקה בבחור הכורע למרגלותיו. יוש חיבק בזרועותיו את רגליו של האיש ושם את ראשו בחיקו. דמעות גדולות זלגו מעיניו אל מכנסיו של מלכי, מנסות למוסס את הגוש הקשה שהתכווץ במרכז בטנו. הוא בכה, ראשו טמון בחיקו של מלכי, "מלכי...מלכי... אני כל כך מצטער..." מלמל.
מטיילת שסיימה את המסלול באותו הרגע קרבה וניגשה אל השניים. כפרי אחד יצא מאחד הבתים הסמוכים לשמע הבכי וקרב אף הוא. כולם עמדו והביטו בשתיקה במחזה המוזר. איש נכה חבוק בזרועות בחור צעיר הבוכה בקול. האיש הרים את ידו בהיסוס וטפח בעדינות על גבו של הצעיר הבוכה. בהדרגה נרגע הבכי ויוש הרים את מבטו אל השלושה המביטים בו, מי בדאגה ומי בסקרנות.
"סורי.. סורי..." מלמל יוש במבוכה. הוא שלח יד אל ברכו של האיש הנכה בתנועת ניגוב, כמו מסיר את הכתם מהמקום שבו שטפו דמעותיו את בגדו של האיש. יוש קם, הכתיף את תרמילו ובלי להביט במי מהם מלמל שוב "סורי.. אי... סורי.." ופנה ללכת לכיוון הכפר.
במהרה הוא נעלם.
"אתם מכירים?" שאלה המטיילת את האיש.
"לא. רק עברנו זה ליד זה כשהלכנו בדרך."
"מה הוא רצה?"
"לא יודע. לא הבנתי את השפה, אבל הוא כל הזמן חזר על המילה 'מלכי'. לך תדע מה זה מלכי."
"שמעתי שזה קורה לפעמים," התערב הכפרי. "אבל רק בקמינו דה סנטיאגו. אנשים שהמסלול הקשה שם גורם להם להישבר, והם נכנסים להזיות. פעם ראשונה שאני רואה את זה קורה אצלנו."
האיש הנכה גירד בראשו, "הוא עבר אותי פעמיים בזמן ההליכה,” אמר, “אבל בכל פעם כשהגעתי לחניון, הוא הגיע אחרי. זה היה מאד מוזר."
"כן, גם זו תופעה שכיחה כאן. בגלל שבילי הלולאה שמתפצלים מהשביל הראשי. בערפל שהיה היום ובלי שילוט, קל להתבלבל ולסטות לאחד משבילים אלה במקום להמשיך בשביל הראשי. כשזה קורה, ייקח לך לפחות עוד שעה וארבעה קילומטרים עד ששביל הלולאה יחזיר אותך למסלול."
"למה שלא תתקינו שלטים?" שאלה המטיילת.
"ביקשנו כמה פעמים מראש המחוז שיתקינו שילוט, אבל הוא אמר שאין להם תקציב בשביל זה. הוא אמר שאם אנחנו רוצים שילוט, שנתחיל לגבות כסף מהמטיילים, ועם הכסף הזה נתקין שילוט."
"פוליטיקאים מחורבנים" סיכמה המטיילת "בשביל ההוצאות שלהם תמיד יש כסף."
הכפרי והאיש עם הקביים הנהנו יחדיו בהסכמה.
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
4.
נוזקה
נוֹזְקָה - באנגלית: Malware מכונה גם תוכנה מזיקה, תוכנה זדונית היא תוכנה שמטרתה לחדור או להזיק למחשב, (ויקיפדיה)
נוֹזְקָה
מצב רוחו של סרן רשף נווה היה רע. רשף שירת באחד המקומות הנחשקים בארץ, מערך הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה. חבר בצוות נבחר של מומחים שתפקידם לפתח דרכי התגוננות מפני התקפות סייבר על משאביה האסטרטגיים של המדינה, וגם לתכנן אמצעים לתקוף חזרה. מאז שהיה ילד התבלט רשף בכול אשר עשה. כישרונו המיוחד בתחום המחשבים התגלה עוד בבית הספר היסודי. כשהגיע לתיכון, כבר הכיר את המחשב ושפות התכנות השונות יותר טוב ממוריו. הוא היה מעולה גם בשאר המקצועות עד כי ניתן לו לדלג כיתה. את לימודי התואר הראשון במדעי המחשב החל כבר בגיל שבע עשרה, והמשיך אותם כעתודאי. את השרות הצבאי עשה ביחידת מודיעין סודית במקביל ללימודי התואר השני במחשבים. עם זאת, רשף לא היה גיק מחשבים טיפוסי, כפי שאולי אפשר היה לחשוב. בנוסף ללימודים הוא היה ספורטאי בעל הישגים. אבל, מול כל הטוב הזה לרשף הייתה מגרעת אחת. הוא היה בעל אגו ענק ונטה לזלזל במי שלדעתו לא היה ברמתו. ברור שתכונה זו לא הקנתה לו אוהדים רבים בקרב הסובבים אותו בתקופות השונות של חייו, מה שלא הפריע לו במיוחד במהלך השנים. טוב היה לו בבדידותו החברתית שפינתה לו זמן יקר לשפר את עצמו במקום לבזבז את זמנו בקשרים משעממים עם עמיתים.
לפני כחצי שנה, אחרי שלוש שנים בחיל המודיעין. קיבל רשף הצעה לעבור למערך הסייבר הלאומי ולהמשיך שם את שירותו הצבאי בלבוש אזרחי. זה היה ללא ספק קידום משמעותי. ביחידה שלו ראו בכך בעיטה שהטיסה אותו החוצה. שיעוף למעלה, למערך הסייבר, אמרו שם, ובלבד שיעוף מכאן.
די מהר התאקלם רשף במערך הסייבר וגיבש לעצמו דעה ביחס לשאר אנשי הצוות איתם עבד. מי נחשב בעיניו יותר ומי פחות. במערך היו אנשים מוכשרים מאד, ולא מעטים היו ברמתו, ובכל זאת הוא נטה לחשוב שרובם ככולם נחותים ממנו. את הציון הנמוך ביותר הוא העניק דווקא למנהל הישיר שלו, ד"ר יעקב (יאשה) לויטוב. האחרון הגיע מרוסיה לפני עשר שנים, שם היה חוקר בכיר בחברת הגנת התוכנה קספארסקי. אנשי הצוות שלו כינו אותו בהלצה "השפיון של פוטין", בדיחה שלא ממש הצחיקה אותו. לויטוב היה איש שקט ויסודי, ומומחה בעל שם בתחום ההתגוננות מפני ווירוסים. ההתנגשות בין רשף לבינו לא אחרה להגיע. רשף היה מטבעו נמרץ ואנרגטי וכשננעל על רעיון מסוים, הוא שאף לרוץ איתו קדימה במלא הכוח. ד"ר לויטוב היה שקול ויסודי, ונאלץ פעמים רבות לרסן את רשף, מה שחירפן לגמרי את הבחור. כיוון שרשף לא יכול היה לערער על סמכותו של לויטוב כמנהל, נהג להעביר את ההתגוששות ביניהם לזירת הכישורים המקצועיים, ותקף בכל הזדמנות את ההצעות והפתרונות שלויטוב הביא. לויטוב ניסה להכיל את קריאות התיגר של רשף, כי הכיר ביכולותיו הגבוהות, אבל גם לו העסק החל להימאס והוא החל להיות קצר רוח יותר ויותר כלפי רשף.
זה היה המצב לפני שבועיים, כשהטיל ד"ר לויטוב על חברי הצוות לתכנן התקפת סייבר על סימולטור שמדמה במדויק את מערך הבקרה של תחנת כוח של חברת החשמל. סימולטור זה היה פרויקט המחמד של לויטוב והוא השתמש בו לפיתוח אמצעי הגנה רב שכבתיים מפני תקיפות סייבר. אמצעים שהוטמעו, לאחר שיעילותם הוכחה, במערכת הבקרה האמיתית של תחנות הכוח של חברת החשמל. אף אחד מאנשי הצוות לא הצליח עד כה לחדור את חומת ההגנה שבנה לויטוב מבלי שיתגלה וינוטרל. כעת, קצת כקנטוּר, ולא מעט בניסיון לקצץ את כנפיו של רשף, אׅתגר לויטוב את רשף להצליח במשימה עד לסוף השבוע. לאורך כל השבוע ניסה רשף שיטות שונות לחדירה ובכולן נכשל. למרות שההתנהלות של שניהם הייתה על פניה עניינית, הם ידעו שזהו סוג של מאבק יוקרה ביניהם, ולכן חוסר ההצלחה פגע בעצב רגיש אצל רשף. לראשונה הוא כשל במשימה. להוסיף שמן למדורה, בישיבה השבועית שנערכה באותו היום, דיבר ד"ר לויטוב בנימת ביקורת על הכישלון של הצוות בפיצוח הסימולטור של מערכת הבקרה של חברת החשמל. הוא אמנם כיוון את דבריו לכל הצוות, אבל רשף זיהה נימה של לגלוג בדבריו והיה בטוח שהדברים מכוונים אליו אישית.
כל אותו יום ואל תוך הלילה, חשב רשף רק על דבר אחד. איך לעזאזל לפרוץ לסימולטור של לויטוב. הוא גלגל במוחו רעיון אחרי רעיון, מתלהב מיד, מתאכזב ופוסל לאחר מחשבה נוספת. לבסוף אמר נואש ונשכב, מכין את עצמו לקראת שנת הלילה. כשכבר היה במחצית הדרך בין ערות לשינה, צץ לפתע במוחו הפתרון שחיפש. הוא ניתח אותו במהירות במשך כמה שניות. כן, זה בהחלט ישים. אני צריך לרשום אותו מיד, הרהר. רשף התיישב מחדש, הדליק את האור, לקח עיפרון ומחברת וכתב קוים מנחים.
התקפה בשני שלבים. שלב ראשון להכניס תוכנת פיתיון. היא תיכתב כך שתזוהה במתכוון על ידי חומת האש, ובעוד היא מעסיקה את משאבי המערכת, להכניס בשלב השני את הנוזקה האמיתית, את הווירוס שישתלט על סימולטור לויטוב ויגרום לקריסתו. רשף ראה בעיני רוחו כיצד הוא חושף לכולם, ולד"ר לויטוב בראש ובראשונה כי הוא זה שהשחיל את התוכנה הזדונית פנימה. זה הולך להיות מחזה, הרהר בהנאה לא מוסתרת.
את התוכנה עצמה לא יכול היה להתחיל לכתוב, כי נאסר על אנשי הצוות לקחת איתם הביתה אפילו שורת קוד אחת. לא נורא, מחר על הבוקר יעשה את זה. שעתיים-שלוש ויהיה לו קוד מוכן לפעולה. לראשונה מזה כמה שבועות רשף הלך לישון כשהוא מרגיש שוב בשליטה.
למחרת, רשף הקדים להגיע ומיד התיישב אל המחשב שלו. הוא עבד כשעה, בונה את חיל החלוץ, בשר התותחים המיועד להיטרף על ידי מערך ההגנה של הסימולטור. לאחר שסיים שיגר אותו פנימה. הסימולטור הגיב כפי שציפה, מזהה ותוקף את הקוד הפולש. כעת עבר רשף לכתוב את הנוזקה האמיתית. זה היה שלב מורכב יותר, ורשף נדרש לכל מיומנותו על מנת לגבש את הקוד. הוא ערך מספר תקיפות ניסיון שנכשלו, זיהה וטיפל בנקודות התורפה שמצא. לקראת השעה אחת עשרה הרגיש שהוא מוכן.
רשף החליט לבצע את התקיפה במהלך ארוחת הצהריים. כך, כשכולם יחזרו מחדר האוכל וד"ר לויטוב יתיישב להמשיך לשכלל את הסימולטור האהוב שלו, הוא יופתע. כדי לגרום לו להזיע קצת יותר, החליט רשף לשלוח את הווירוס בשרשור של מספר כתובות עוקפות. בזמן שלויטוב יתהה מה קרה, רשף ילכסן אליו מבטים דרך חלון המשרד השקוף ויתמוגג למראה המבוכה שעל פניו, בטרם יחשוף שהוא זה שגרם לכך.
אולם האוכל היה מלא למחצה. לראש מערך הסייבר, יוספי, היו היום אורחים חשובים. כי מספר שולחנות הוצמדו יחד באזור ההנהלה ואליהם הסבו ראש המערך עם כמה אזרחים שרשף לא הכיר, ועוד מספר קצינים בכירים מחיל מודיעין. רשף זיהה ביניהם את ראש אגף מודיעין, האלוף בנטל. הם ניהלו שיחה ערנית בקולות נמוכים. הוא הפנה את ראשו וראה את ד"ר לויטוב שני שולחנות ממנו, סועד עם כמה מאנשי הצוות. רשף בחר לשבת לבדו, כדי שיוכל לחשוב בהנאה ובלי הפרעה על ההפתעה שמחכה לדוקטור כשיחזור מהארוחה בעוד זמן קצר.
לפתע, כבו האורות בחדר האוכל. יחד איתם השתתקה נהימת האויר בתעלות המיזוג. השיחות דעכו והשתררה דממה. אנשים הרימו ראש והביטו סביב בתהייה. עברו עשר עד חמש עשרה שניות והתאורה שבה. חצי דקה אחר כך נשמעה שוב הנהימה כשהאוויר חזר לזרום בתעלות המיזוג. כולם חזרו לעסוק בענייניהם. כמה דקות אחר כך נכנס לחדר האוכל סגנו של ראש מערך הסייבר, ניגש ישירות ליוספי ולחש משהו על אוזנו. יוספי גחן אל האלוף, אמר לו מספר מילים ושניהם קמו ויצאו מחדר האוכל, כששאר המסובים נלווים אליהם. בדרכו החוצה סימן יוספי בידו ללויטוב להצטרף אליו. רשף המשיך לשבת, תוהה על המהומה, קצת מתוסכל על שלויטוב לא חוזר מיד לחדרו ומעכב בכך את רגע הסיפוק.
אחרי זמן קצר פשטה הידיעה בין הסועדים. עקב תקלה, רוב המדינה נותקה מחשמל. ורק כמה תחנות כוח פרטיות נותרו פועלות. קמפוס מערך הסייבר היה מגובה בגנרטורים לשעת חירום, והם נכנסו לפעולה תוך שניות מרגע הנפילה. רשף סיים את הארוחה וחזר למחלקה כשהוא זועם על התזמון הלא מוצלח של התקרית. הוא התיישב לשולחנו והעלה את יישום הסימולטור. לפחות איהנה לראות מה מצפה לד"ר לויטוב כשיחזור עוד מעט, הרהר.
הוא הפעיל את היישום. הלוגו המוכר של נורת חשמל עלה ומיד נפתח עמוד הכניסה. הסימולטור פעל כרגיל. רשף הופתע. האם שוב ניצח הסימולטור את הנוזקה שרשף שלח אליו? מאוכזב פנה לבדוק במחשב שלו מה קרה. אולי לא החדיר את התוכנה הזדונית דרך הפרצה שגילה כפי שתכנן? אם כן, עדיין יש לו זמן לתקן את הפעולה לפני שלויטוב יחזור. רשף בחן שוב את קוד הווירוס ואת תהליך השיגור. הכול נראה כשורה. הוא שלח מבט נוסף במסך, מרפרף בעיניו על פקודות ההפעלה בפעם האחרונה, לפני שישלים עם העובדה ששוב הובס על ידי הסימולטור של ד"ר לויטוב... ודמו קפא.
ההבנה נחתה עליו כנפול הר. הוא טעה בכתובת השיגור של הנוזקה ובמקום לשלוח אותה לסימולטור של תחנת הכוח, הוא שלח אותה בטעות לכתובת האמיתית של מחשב תחנת הכוח בחדרה. שתי הכתובות נמצאו במדורים שונים לגמרי ברשת המחשבים, אבל רשף נזכר שנכנס למדור תחנת חדרה בבוקר כדי לבחון משהו. אולי השאיר את המדור פתוח ו...
המחשבה שהוא זה שגרם לנפילת רשת החשמל במדינה איבנה אותו. רשף ישב משותק בראש ריק ממחשבות. הוא חש כמו על סף התקף לב. החדר הסתובב סביבו במעגלים. רשף הבין שהוא חווה התקף חרדה. הוא נשם נשימות עמוקות וניסה להירגע. מה עושים? איך עשה טעות כזו? דווקא הוא, מכולם? רשף חש שעולמו חרב עליו. לאט-לאט התאושש והתחיל לחשוב בצלילות יחסית. האם עליו לגלות שהוא האחראי לפאשלה הנוראה? הרי חייו לא יהיו חיים מאותו הרגע. עדיף יהיה לו למות. הוא חייב לכסות על המעשה. רשף מיהר ומחק כל זכר של הנוזקה מהמחשב שלו. מאחר והוא התחיל את העבודה עליה רק לפני כמה שעות, עדיין לא נוצר לה גיבוי ברשת. כעת הייתה כלא הייתה.
ד"ר לויטוב חזר לאחר חצי שעה ומיד כינס את כולם לתדריך בחדר הישיבות. בקולו האיטי עדכן את הנוכחים. תחנת הכוח של חדרה נפלה, ובגלל העומס שנוצר ברשת החשמל הארצית, הפילה בפעולת שרשרת גם את תחנת אשדוד ואחריה את תחנת זיקים. כעת פועלים בחברת החשמל לנָתק בין האזורים. כבר החזירו את תחנת זיקים לפעולה ובקרוב תחזור גם תחנת אשדוד. תחנת חדרה עדיין משותקת. מרכז הבקרה הארצי של חברת החשמל פנה לפני זמן קצר למערך הסייבר הלאומי בחשד שמקור התקלה בתקיפת סייבר עוינת על מחשב הבקרה הראשי של תחנת הכוח בחדרה. ראש מערך הסייבר כבר שלח צוות למקום כדי לחקור. כיוון שצוות לויטוב עוסק בסימולציה של תקיפות על מתקני אנרגיה, הם מתבקשים לנתח את הסיבות אפשריות להצלחת הפריצה.
רשף ישב בשקט לא אופייני במהלך התדריך. חששותיו התאמתו וכעת, כששמע על צוות החקירה שיצא לחדרה, היה בטוח שלא יעבור זמן רב עד שיתגלה מקור ההתקפה ויעלו עליו. המחשבה על האפשרות הזו הריצה בראשו תסריטים מסויטים. "אדון רשף," עורר אותו לויטוב ממחשבותיו האפוקליפטיות, "גם אתה מוזמן לתת רעיון, אם יש לך כזה." אמר כשהוא תוהה מדוע רשף שותק ולא קופץ כמו תמיד ומפגיז בהערות והצעות.
בחמש אחרי הצהריים נקראו אנשי המחלקה לעדכון נוסף. "יש נתונים ראשונים מחדרה. כבר ברור שתחנה הותקפה על ידי ווירוס," דיווח ד"ר לויטוב. "אבל עדיין לא ידוע מי עשה את זה. עשו עבודה טובה החוליגנים. חושבים שזה אירן, או האקרים של מדינה במזרח אירופה." לויטוב, יוצא קספארסקי, התקשה לבטא את השם רוסיה, אם כי לכולם היה ברור שאליה התכוון. "ראש מערך מבקש אותנו להכין התקפת נגד, אחרי שנדע מי זה ואם ממשלה תחליט. אני צריך הצעות. רשף. נו, עכשיו זה הזדמנות שלך. תמיד מדבר הרבה. נראה אותך מביא משהו." לויטוב שוב התפלא על השקט החריג של רשף.
רשף האזין למחמאות שלויטוב העתיר על הפורצים האלמונים וצחק בליבו צחוק מר על המצב האבסורדי אליו נקלע. בינתיים לפחות, נראה שאין לחוקרים זנב חוט לגבי זהותו. איזה מזל שהחליט, סתם כתוספת משעשעת למשחק ההתעללות בלויטוב, לפרוץ לסימולטור בדרך פתלתלה במקום ישירות. רשף התחיל להשתחרר מהמתח בו היה שרוי מאז הצהריים. מה הלאה? צחוק הגורל הוא שלו יש את התשובה אותה לויטוב מחפש, אבל הוא מנוע מלהציע אותה. ואולי לא? אם החשדות מופנים החוצה, למה שלא יציע את מה שעשה לתחנת הכוח של חדרה? בשינויים קלים, כדי שלא תימצא זהות מעוררת חשד לווירוס של חדרה. כן, זה מה שיעשה. בכך ינקה קצת את מצפונו וגם יחזיר את ההכרה ביכולתו אצל הצוות.
למחרת, הציג רשף את המוטציה שיצר לנוזקה שלו. היא רצה על הסימולטור של לויטוב וגרמה לו לקרוס תוך שניות. לויטוב התפעל, אבל הרים גבה חשדנית למראה האיפוק והשקט, ללא היוהרה הרגילה, שבהם רשף הגיב להצלחת הווירוס שלו. הוא דיווח מיד לראש המערך יוספי שיש לו כלים לתגובה אפשרית. אחרי שעה חזר אליו יוספי ובישר לו שמחר בבוקר יתקיים דיון דחוף אצל ראש הממשלה על הנושא והוא מבקש ממנו להתלוות אליו. דוקטור לויטוב הנרגש ביקש וקיבל אישור לצרף גם את רשף. למקרה שיעלו שאלות מקצועיות, אמר.
"שלשום נערכה התקפת סייבר זדונית על המדינה ואנחנו צריכים לכלכל את צעדי התגובה שלנו. לפני שאכנס את הקבינט כדי להחליט מה נעשה וכנגד מי, עלינו לדעת ראשית כל את העובדות. ראש מערך הסייבר, מה בפיך," פתח ראש הממשלה את הדיון. בחדר נכחו בנוסף לשניהם, ללויטוב ורשף, גם ראש המל"ל, הרמטכ"ל, שר הבטחון, ראש המוסד וראש אגף המודיעין בצבא האלוף בנטל. בנסיבות רגילות, אם היה מזדמן לרשף, להימצא בדיון בנוכחות כל האישים האלה, שאותם ראה עד היום רק על מרקע הטלוויזיה, הוא וודאי היה נפעם מהתרגשות על הזכות שנפלה בחלקו. הידיעה שכל הפורום הנכבד הזה מתכנס בגלל התעלול שהוא עולל, כמעט ושיתקה אותו. הוא ישב מכווץ מאימה.
"בבדיקה שנעשתה מיד לאחר האירוע, הוברר מעל לכל ספק שתחנת הכוח בחדרה הושבתה בעקבות תקיפת סייבר שבוצעה נגדה. אנשי המערך שלנו עדיין מנתחים את המידע, אבל כבר כעת אני יכול לומר שהתחכום של הנוזקה הוא כזה שנדרשו משאבים של גוף גדול, או מדינה לפיתוחו." אמר ראש מערך הסייבר בפנים רציניות, ורשף נקרע מהמחשבה שאת השבחים המופלגים שחלק לו הראש, לעולם לא יוכל לזקוף לזכותו.
"ראש המוסד, מה אתה שומע ממקורותיך?" שאל ראש הממשלה.
"לצערי, למקורות שלי אין מידע לגבי יוזמי ההתקפה. הם לא קלטו שום דבר חורג מהרגיל, לפחות אצל החשודים המיידיים."
"אירן ורוסיה?" הקשה ראש הממשלה וראש המוסד הנהן בתשובה.
"האלוף בנטל, מה אצלך?" פנה ראש הממשלה לראש אגף מודיעין.
"גם אנחנו לא מקבלים שום אישוש ממקורותינו אצל השכנים שלנו. אמנם קצין בדרג בינוני במשמרות המהפכה של אירן מיהר לזקוף את המעשה לזכותם, אבל אין לזה כל חיזוק ממקורות נוספים.
"אז בשלב זה אין לנו שום קצה חוט?" הקשה ראש הממשלה.
"מאחר ורשימת החשודים הפוטנציאלים שלנו כוללת כרגע את שתי המדינות האלה, אני מעריך, בסבירות גבוהה, שאת התקיפה ביצעה אירן," נטל ראש המוסד את רשות הדיבור, "אנחנו יודעים שהם מקיימים פעילות סייבר ענפה ומתקדמת שעדיין לא הצלחנו לחדור אליה. אחרי כל התקיפות שאנחנו מבצעים כנגדם, יש להם מוטיבציה לנסות ולפגוע בנו, וסביר שינסו זאת באופן שלא משאיר טביעת אצבעות. פעולה כמו זו שבוצעה מאד מתאימה לדפוס זה."
רשף ניתק את הקשב. הוא היה מוכן להימצא בכל מקום אחר, רק לא לשמוע את ראשי המדינה דנים בתוצאות של מעשיו. לרגע חשב לקום ולצעוק, "זה אני. אני ביצעתי את הפריצה. זה היה בטעות, סילחו לי!" אבל הכעס של האנשים החשובים האלה עליו, אחרי שיידעו מה עשה, נראה לו חמור הרבה יותר מאשר התוצאה הישירה של מה שגרם, והוא המשיך לשתוק, מנסה לדכא את ההמולה שבראשו. הוא התעורר מקיפאונו כששמע את לויטוב לידו נוקב בשמו "...ורשף, היושב כאן לצידי, הוא זה שכתב את הקוד. אז כן. אנחנו בהחלט יכולים להגיב, אם זה מה שתחליטו." כל הנוכחים נעצו ברשף את מבטיהם, מי בהערכה ומי במבט חודר.
"טוב, זה הכול בינתיים," סיכם ראש הממשלה את הדיון, "מחר לפני הצהריים אכנס את הקבינט לקבל החלטות. תיידעו אותי מיידית בכול מידע חדש שיגיע." הוא נעמד ואחריו קמו שאר הנוכחים והחלו לפנות את החדר. גם אנשי מערך הסייבר פנו לצאת כשראש הממשלה קרא לעברם, "רשף, בוא רגע בבקשה." רשף המופתע ניגש בלב הולם אל ראש הממשלה. לויטוב ויוספי שנשארו במרחק מנומס מאחור והביטו בשניהם בציפייה.
"הווירוס שפיתחת, זה וודאי שאנחנו יכולים להפעיל אותו מבלי שידעו מי עשה זאת?"
"כן, אדוני, הם אולי ינחשו, אבל לא ידעו," ענה רשף בלב הולם.
"טוב, תודה. רציתי להיות בטוח," אמר ראש הממשלה ופנה לצאת.
"אני לא חושב שהאירנים עשו את זה," אמר פתאום רשף והדהים גם את עצמו.
ראש הממשלה הסתובב מופתע, "אתה לא חושב. למה?"
"כי...כי, זה לא נראה מתאים לקודים שלהם... כלומר, ממה שאני למדתי על הווירוסים שלהם," גמגם בתשובה.
"אם לא הם, אז מי?"
"לא יודע," רשף חש שחום מציף את פניו והן מאדימות. הוא שתק.
"טוב, בוא נשאיר את זה לקביעת הגורמים המקצועיים," ענה ראש הממשלה ויצא מהחדר.
בדרך חזרה, זכה רשף לשטיפה רצינית מלויטוב כשגם יוספי מביט בו בזעם. "מה פתאום אתה קופץ ואומר לראש ממשלה מה אתה חושב או לא חושב. אתה תכתוב קודים לווירוסים, ואת הסברים לראש ממשלה תשאיר למי שצריך להסביר. בכלל, אני לא מבין מה יש לך. קודם, עושה הרבה רעש, אבל אין פרודוקציה. עכשיו, עושה עבודה טובה, ודווקא שותק." בכול הזדמנות אחרת היה רשף עונה לו באבי אביו, אבל במצבו כעת לא נותר לו אלא להרכין ראש ולקבל את הגערות בדממה.
אם היום התחיל עבורו רע בדיון אצל ראש הממשלה, ההמשך היה גרוע יותר. מהדורות החדשות סיכמו את תוצאות ההחשכה שלשום בדיווח על כעשרים פצועים בדרגות שונות בעקבות הפסקת החשמל. רובם בתאונות דרכים בצמתים, כאשר רמזורים חדלו לפתע לפעול. היו כמה נפגעי חרדה שנתקעו במעליות והמתינו זמן רב לחילוץ, והייתה גם מישהי שנפלה במורד המדרגות ושברה את רגלה, כשחדר המדרגות הוחשך לפתע. רשף התקשה להכיל את העובדה שהוא הגורם לכל הפציעות האלה. כמה פעמים במשך היום כמעט שניגש ללויטוב כדי להתוודות על מה שקרה ובכל פעם נרתע, כשאינו מסוגל אפילו לדמיין איך הוא מתמודד עם מצב שכזה. המאבק הפנימי חנק את גרונו והוא נשם בכבדות.
לקראת סוף היום קרא לו ד"ר לויטוב לחדרו, "תכין את הקוד שלך עם דף הסבר ותעביר אותו מחר בבוקר למשלוח חבילות." משלוח חבילות היה שם הקוד הפנימי לקבוצה שרק אנשיה הוסמכו לשגר את הנוזקה ליעדיה. חזהו של רשף התכווץ כיווץ נוסף, "כבר יודעים מי עשה את זה?" שאל בלחש.
"עוד לא, אבל בכל מקרה צריך שיהיה מוכן, אז תעביר להם את הקוד."
רשף התלבט. אולי כעת יספר ללויטוב מה שקרה? אבל האחרון, שראה שרשף לא זז, המשיך, "מה אתה עומד? מפחד שלא תקבל קרדיט על זה? כבר כולם יודעים, אפילו ראש ממשלה יודע. נו, זוז כבר." אמר, משחרר כעס שעדיין היה בתוכו מהדיון של הבוקר. רשף פנה ויצא בכבדות מהחדר.
הוא כמעט לא עצם עיניים בלילה. לפנות בוקר שקע רצוץ לכמה שעות שינה טרופה. כשהתעורר, נבהל למראה השעה המאוחרת, מיהר לסיים את סידוריו ולצאת אל מטה מערך הסייבר. בעודו נוהג בכביש פנוי למדי במהירות נמוכה, שקוע בהרהוריו, נפלה עליו פתאום ההחלטה מה לעשות.
קצת אחרי תשע בבוקר הגיע רשף לבניין. הוא ישב מיד וארגן את קוד הנוזקה, כתב מסמך הסברים קצר ושיגר את החומר דרך הרשת הפנימית לתיבת הדואר המיוחדת של מחלקת משלוח החבילות. כשסיים, המשיך לשבת ללא תנועה עוד כחצי שעה ואז קם ללכת למשרדו של ד"ר לויטוב. בעודו עושה את הדרך הקצרה לשם, פרצה במחלקה המולה נרגשת. אחד מאנשי הצוות חלף לידו ובישר לו בחדווה, "שמעת? הולכים על אירן."
רשף השלים בריצה את הדרך לחדרו של לויטוב. לפני שהספיק לומר מילה, קיבל הדוקטור את פניו בעליצות, "זהו, החקירה אישרה באופן מוחלט. אירן שלחה את הווירוס. מר יוספי כבר עדכן את ראש מלל. הממשלה צריכה לקבל החלטה על התגובה בכל רגע." לויטוב התלהב כילד שנתנו לו סוף-סוף לנהוג במכונית אמיתית אחרי שנהג כל הזמן במכוניות צעצוע.
רשף ידע שזה כעת או לעולם לא. הוא אמר, "זה לא אירן, אני שלחתי את הווירוס לחדרה."
לויטוב התבונן בו בחוסר הבנה, "מה?"
"אני, אני זה ששלח את הווירוס לתחנה של חדרה," חזר רשף על המשפט.
"תגיד, אתה בסדר? מה אתה מקשקש. החקירה קבעה שזה האירנים." לויטוב לא קלט מה רשף אומר.
"אני רציתי לשלוח את הווירוס לסימולטור שלך ובטעות שלחתי אותו לתחנת הכוח. הכול קרה בגללי."
"רשף, אני לא מבין למה אתה אומר את זה. אי אפשר שזה אתה. הקוד מתאים בדיוק לסגנון אירני, כמו שהיה בווירוסים שהם שלחו בעבר. גם כתובת של שולח התחבאה כמו שהם תמיד עושים, אז אל תבלבל לי את מוח. יש לך איזה בעיה. כבר מאתמול אני מרגיש שאתה לא בסדר. אולי אתה צריך לראות רופא. אולי פסיכיאטר!"
"אני השתמשתי בסגנון שלהם, שראיתי בווירוסים שחסמנו, ואני גם שלחתי את הקוד לסימולטור דרך כמה פרוׄקסים. עשיתי את הכול כדי לעבוד עליך, כי אני ...ואתה... בטעות שלחתי את הווירוס לתחנת חדרה. אני נורא מצטער. תודיע מהר למי שצריך. שלא ישלחו את החבילה." הוא היה על סף בכי, אבל לויטוב רק השתכנע עוד יותר שרשף ירד מהפסים.
"תשמע. אני לא יודע מה יש לך, אבל אתה לא במצב טוב. סע הבייתה לנוח ומחר נדבר ונראה מה לעשות," הוא אמר בטון מפייס.
"דוקטור לויטוב!" רשף כמעט צעק, "תיכנס לקוד של הווירוס ותסתכל. בשורה השנייה תראה קבוע שערכו 647, אבל הקוד לא משתמש בקבוע הזה. אתה יודע מה זה המספר הזה? זה השם שלי בגימטרייה – רשף נווה. החתימה שלי שהכנסתי כדי שתדע שזה אני. תגיד לי, איך האירנים יכולים להכניס את השם שלי לקוד שלהם!?"
לויטוב התבונן ברשף בפה פעור. הוא הרים את הטלפון וביקש אישור גישה לקוד הווירוס שנחשף בתחנת הכוח של חדרה. לאחר שהקוד המפוענח הופיע על צג המחשב שלו, הביט בו בריכוז שניה אחת ואז חזר והרים את הטלפון. "מר יוספי, יש לנו בעיה," אמר בשקט וחזר בשלושה משפטים על מה שרשף סיפר לו. הוא האזין בדממה מספר שניות ואז סגר את הטלפון, החזיר את המבט לרשף ואמר בקול חנוק, "מאוחר מדי. שלחו את החבילה לפני זמן קצר."
חצי שעה אחר כך, אחרי שהוא דרש שיגיעו מיד, עמדו רשף, לויטוב ויוספי במשרדו של ראש הממשלה בקריה. הורידים בראשו היו נפוחים והיה ברור שהוא על סף פיצוץ. שר הביטחון וראש המלל ישבו גם הם בחדר בפנים חמורות, שותקים.
"איך דבר כזה יכול היה לקרות?" דרש ראש הממשלה.
"אנחנו נחקור את הנוהלים..." התחיל יוספי למלמל וראש הממשלה קטע אותו בחדות, "אל תענה לי. זו הייתה שאלה רטורית. כרגע מה שמעניין אותי האם יש עדיין דרך למנוע מהווירוס לפעול."
יוספי הביט בלויטוב שנראה כמי שעומד להיות מוצא להורג. הוא לחש, "אני חושש שאין אפשרות כזו. אבל אם האירנים לא ידעו שאנחנו שתלנו את זה, אז אולי..."
"נו, באמת, אחרי שכול העולם יודע שווירוס עוין תקף את ישראל, ויומיים אחר כך פתאום התקפת סייבר מפילה את מערכת השליטה של בתי הזיקוק באבדאן, האירנים יחכו שנוציא הודעה רשמית? הם יודעים לעשות אחד ועוד אחד," רתח ראש הממשלה, "רבותי, תדעו שהמלחמה שעשויה לפרוץ בקרוב תהיה רשומה על השם שלכם. שלך יוספי ושלך לויטוב. של כולכם," התיז את המילים כשהוא כולל את שלושתם בצרור אחד. "זה הכול. עכשיו יש לי מלחמה להתכונן לה." הוסיף והפנה את גבו אליהם, מסמן שאין לו בהם כל עניין נוסף.
"הווירוס לא יפעל." המשפט הדהד בשקט שהשתרר בחדר כשראש הממשלה סיים לדבר. ראשי כולם נפנו אל רשף.
"מה אמרת?" שאל ראש הממשלה,
"הווירוס לא יפעל. לפני שמסרתי אותו למחלקת המשלוחים, שיניתי את התנאים באחת הלולאות בקוד. אחרי שהווירוס יחדור פנימה, אם הוא לא יתגלה בזמן החדירה, הוא פשוט יישאר קבור במחשב ללא כל פעולה," רשף דיבר בביטחון שקט.
"ואם יחפשו אותו, לא יכולים למצוא אותו?" הקשה ראש הממשלה.
"אם אין להם סיבה לחפש, למה שיחפשו?" ענה רשף בשאלה.
ראש הממשלה הביט בו בריכוז, "ולמה עשית את זה?"
"הייתי חייב, כי ידעתי שהאירנים לא אשמים."
ראש הממשלה החליף מבטים עם ראש המלל ועם שר הבטחון. "צאו מכאן!" סינן בפה קפוץ. שלושתם התרוממו מכיסאותיהם. פניהם של יוספי ולויטוב היו אפורים כקיר. רק רשף הרגיש, לראשונה מזה שלושה ימים, את הלחץ בחזהו משתחרר. הוא שאף בהקלה אוויר מלוא ריאותיו.
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
5.
עגורן
בשבע ורבע בדיוק שמיר הגיע עם המפתח ופתח את השער. הפועלים שהתגודדו בחוץ בצפיפות נשפכו פנימה כמו מלט טרי ממערבל בטון, אוחזים כל אחד בשקית או קופסא שבהן צרורה ארוחת הצהרים שלהם. לפני שהתפזרו, הרעים שמיר בקולו החזק, "תעל הון," וכולם נאספו באיטיות אל הסככה שלמרגלות הבניין, ממתינים בשקט להוראות.
הקבלן שמיר סקר את קבוצת הפועלים. פלסטינים מהשטחים בעלי אישור עבודה, ערבים ישראלים וכמה יהודים מבוגרים. בקול רם החל שמיר לחלק אותם לצוותים כשהוא מסביר לכל קבוצה את המשימה שלה להיום. קבוצת שלד תעלה לקומה העשירית להתקנת סבכות הברזל לקראת המשך יציקת קורות השלד בקומה האחת עשרה. צוות הבנאים ימשיך בהעמדת קירות הלבנים בקומות הביניים, בהן השלד כבר עשוי. קבוצת הטיח תלך לסיים את הקומות התחתונות. הוא דיבר ערבית עממית שוטפת, פרי עבודה רבת שנים עם פועלים ערבים. עובדה זאת וגם צבע עורו הכהה, צרוב השמש גרם לחלק מהם לחשוב שהוא בכלל ערבי כמוהם. הוא לא ניסה לתקן את הטעות. כאחד משלהם יכול היה להשליט את מרותו על פועליו ביתר תוקף. שמיר היה גבר מוצק, ממוצע גובה. הוא לקה בסינדרום בני אפרים, וכל שין הפכה אצלו לסמך ושמיר היה בפיו לסמיר. אף שכבר עבר את גיל השישים, נותר רחב כתפיים ובעל שרירים שניבנו במהלך שנים של עבודת כפיים בבניין. שנים בהן עבד בכל מקצועות הבנאות והפך מומחה בכל אחד מהם. הוא יכול היה להסביר לכל קבוצה את המשימה לפרטי פרטים ולהשגיח בעיני נץ על הביצוע ולזהות כל טעות. שמיר גם למד את כל הטריקים והשטיקים שהקבלנים השונים תחתם עבד הפעילו כלפיו. כעת, כשהוא קבלן בעצמו, ידע להשתמש בהם כלפי פועליו. קולו החזק סייע בהפעלת סמכותו גם על הסוררים שבפועלים. במקרים הבודדים בהם גם הרמת הקול לא עזרה, לא היסס שמיר להשתמש בידיו כדי להשיב למקומם את היראה והציות לפקודותיו.
המקצוע היחיד בו לא היה לשמיר ניסיון היה המנופאי, מפעיל העגורן. אבל באתר הבנייה הזה הוא לא נזקק לכך. המנופאי שלו, סשה, היה מומחה במקצועו עוד מימיו כמפעיל עגורן ברוסיה. שמיר לא נזקק להרבה מילים כדי לתדרך את סשה. "בשמונה מגיעה המשאית עם הרשתות לשלד בקומה אחת עשרה. צריך להרים אותם למעלה ולשים במקום. בעשר יבואו המשאית בטון עם המשאית משאבה ומתחילים את היציקה," אמר לסשה וזה הרים את ראשו קלות והוריד אותו חזרה, מסמן שהבין, ובלי מילה נוספת צעד לכוון העגורן והתחיל לטפס בסולם אל התא שריחף בגובה חמישים מטרים מעליהם.
עם קרחת מבהיקה, משקפי ראיה חסרי מסגרת וגוף רזה ונמוך, סשה נראה יותר כמרצה באוניברסיטה מאשר כמפעיל מנוף. למרות שכבר השקיף מלמעלה על גיל חמישים, עלה בסולם בזריזות מפתיעה. לפני שעלה לארץ, סשה עוד הספיק להתחנך בבתי הספר היסודי והתיכון של העידן הסובייטי, והיה תוצר מובהק של החינוך הקומוניסטי. שם למד להתייחס ברצינות לכל משימה. לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, להפגין יחס של כבוד לממונה עליו ולא לשאול שאלות מיותרות. כשם שהוא התייחס לעבודתו, כך ציפה שכל אחד ייתן לו ולמקצועו את הכבוד הראוי.
היחס לעבודה בארץ בלבל אותו. אמנם גם בברית המועצות היה עד לחיפוף ומריחה של משימות, אבל אלה נעשו ככורח המציאות ובלווי של אשמה ופחד. כאן דברים כאלה נעשו כשגרה ומתוך תחושה שזו בעצם הנורמה. מה שבמיוחד טרד את נפשו הייתה ההבנה שכולם שותפים לעניין, החל מהיזם, דרך הקבלן ועד לאחרון הפועלים.
סשה אהב את המקצוע שלו, את הכוח שהיה נתון בידיו להרים בהינף אצבע מטען במשקל של כמה טונות ולהוביל אותו ליעדו ביד בטוחה. מי שלא יודע, יכול לחשוב - מה כבר מסובך בהפעלת עגורן? מושכים ידית והמטען עולה. דוחפים את הידית והמטען יורד. מסיטים ידית אחרת ימינה או שמאלה וזרוע העגורן סובבת בהתאמה. משימה שכל ילד יכול לעשות בקלות. אז זהו, שלא. ההבדל בין מקצוען לבין סתם מפעיל מנוף הוא בשליטה במהירות תוך כדי התנועה. אם הנפת או בלמת מהר מדי, המטען יתנדנד על הכבל מעלה ומטה כמו כדור יויו, ויש גם סיכוי שיינתק וייפול עקב כוח הבלימה הנוסף למשקל. ואם סובבת את זרוע העגורן לצדדים במהירות רבה, כשתעצור, המטען ימשיך לנוע כמטוטלת מצד לצד ויסכן את הפועלים שצריכים לשחרר אותו, שלא לדבר על הזמן היקר שיחלוף עד שהתנועה תתרסן ואפשר יהיה להמשיך. כדי להימנע מכל הבעיות האלה, מפעילי עגורן רגילים היו מסיעים את המטען לאט ומאיטים בכך את קצב העבודה כולו, שהרי העגורן הוא שמכתיב את ההתקדמות בכול אתר בנייה.
לא אצל סשה. הוא היה מסוגל להאיץ את תנועת המנוף למהירות גבוהה ועם זאת להאט ולעצור כך שהמטען נשאר יציב במקומו. באצבעות עדינות היה מסיט את הידיות ומשנה את המהירות, מרגיש דרך קירות התא בכל אבריו את רטט התנועה של העגורן, כאילו היה העגורן המשך טבעי של גופו. אם אפשר לדמות מנופאים לפסנתרנים, הרי שסשה היה ללא ספק הארתור רובינשטיין שביניהם. הודות לכך התקדמה העבודה באתר במהירות והקבלן שמיר היה מרוצה מאד, מה שאי אפשר היה לומר על הפועלים שנדרשו לעמוד בקצב העבודה, שהיה כאן מואץ בהשוואה לאתרים אחרים. יכולת זו לא הקנתה לסשה אוהדים רבים בקרב הפועלים, אבל לו זה לא היה אכפת. הוא עשה את שלו כפי שהוא יודע לעשות וזה מה שהיה חשוב.
העבודה התנהלה כמדי יום. רעש הכלים החוצבים, שוברים, מכופפים וקודחים התמזג עם צעקות הפועלים זה לזה ונהם הטרקטורים המניעים חומרים ממקום למקום. מדי פעם נשמע קולו הרועם של שמיר, גוער בפועל שכשל או מתאם את הפעילות בין קבוצות העבודה. מעל כולם ריחפה זרוע העגורן, נהוגה בידי סשה, שהעביר במהירות וביעילות לבנים, טיח וכלי עבודה מקומה לקומה, עד הקומה העשירית והאחרונה לעת עתה, בבניין רב הקומות שהלך וצמח.
בתשע ורבע הגיעה המשאית עם סבכות הברזל ליציקת הקומות הנוספות. אחרי דין ודברים כועס וקצר בין שמיר ונהג המשאית, על האיחור בזמנים, הוא נתן את האות וכמה פועלים עלו על המשאית והחלו לשחרר את המטען.
באמצעות מכשיר הקשר קרא שמיר לסשה להוריד את כבל העגורן אל המשאית כדי שהפועלים יוכלו לרתום את הסבכות אל קרס המנוף. הכול דפק ביעילות משומנת. מכיר במיומנותו של סשה לעומת מנופאים רגילים, הורה שמיר לפועלים לקשור להנפה את כל הסבכות שבמשאית, במשקל של כמה טונות, קרוב מאד לגבול כושר הנשיאה של העגורן. לאחר שהמטען נקשר ואובטח, קרא שמיר לסשה במכשיר הקשר, "יאללה ססה , תרים."
הכבל נמתח והמטען החל לעשות את דרכו בתנועה חלקה למעלה. הוא טיפס עד מעל הקומה העשירית ונעצר. שמיר המתין רגע, מצפה לראות את העגורן סובב אל הקומה כדי להניח את הסבכות על המשטח, אבל המנוף המשיך לעמוד ללא תנועה.
"ססה, מה הולך?" שאל שמיר את מכשיר הקשר. לא הייתה תשובה. העגורן המשיך להיות קפוא.
"ססה, מה הבעיה? למה אתה לא מסובב את המנוף?" קרא שמיר בקול חזק יותר. שום תשובה לא נשמעה. העגורן נשאר דומם. שמיר החל להיות מודאג. דבר כזה לא היה לו עד כה. אולי לסשה קרה משהו שם למעלה?
"ססה, אתה סומע אותי? מה קורה?" ניסה שוב, ומשלא הייתה תשובה החליט לטפס אל התא ולבדוק. שלומו האישי של סשה עניין אותו פחות מאשר הדאגה לקצב העבודה שישתבש אם משהו אירא לסשה. שמיר החל לעשות את דרכו אל הסולם כשמכשיר הקשר התעורר וקולו של סשה נשמע.
"אם אתה רוצה שאני ממשיך לעבוד, אתה צריך מקיים את הבטחה שלך."
שמיר ידע על מה סשה מדבר. כשבאו אליו בדרישות, הוא היה נוהג להבטיח כל מיני הבטחות לפועלים ו'שוכח' אותן זמן קצר אחר כך. כמעט תמיד זה עבד. או שהבעיה נפתרה מעצמה, או שהפועל שכח, או שחשש להזכיר אותה שנית . ואם פועל עקשן היה מעלה שוב את ההבטחה, הוא היה פשוט שולח את הפועל הסורר הבייתה ומביא אחר במקומו. במקרים נדירים היה מקיים את מה שהבטיח. גם הפעם החליט לשחק את משחק השיכחה.
"ססה, ינעל ראבאק, תגיד לי מה אתה רוצה, או שתפסיק עם הברדק ותמסיך לעבוד. אם לא, אני תכף יעלה אליך," קרא שמיר במכשיר הקשר ולהמחשת האיום החל לצעוד שוב לכוון הסולם, יודע שסשה רואה אותו. לאחר שצעד שלושה צעדים התעורר המנוף לחיים. המטען החל לעשות את דרכו במהירות למטה ונבלם באחת כמה מטרים נמוך יותר, כשהוא מתנדנד בקצה הכבל באופן מאד לא אופייני לסשה.
"או שתיתן מה שהבטחת או שפתאום יש תאונה והכל נופל ככה למטה," נשמע קולו של סשה, לגמרי ענייני ורגוע. שמיר נדהם. הוא הסתכל למעלה. אם המטען נופל, הוא ינחת ישר על המשאית ממנה הונף לפני רגע. הוא צעק לנהג שישב בקבינה, "תניע, מהר, תזיז את הרכב החוצה מכאן." קולו היה חד ופסקני. הנהג נחרד ובלי לשאול שאלות הניע מיד את מנוע המשאית והסיע אותה אל מעבר לגדר האתר. שמיר נרגע מעט. כעת לפחות, הנזק יהיה מינימלי אם המטורף הזה, סשה, יחליט להצניח את המטען לקרקע.
העגורן התעורר שוב לחיים. זרוע העגורן החלה לסוב באיטיות בעוד המטען מוסע תוך כדי כך לאורכה, עד אל הקצה הרחוק שלה, ועצרה. שמיר התבונן במטען התלוי והבין מיד. הסבכות היו תלויות כעת בגובה ארבעים מטרים, בדיוק מעל משרד המכירות של הבניין. הוא לא היה צריך דמיון רב כדי לדעת מה יקרה אם רשתות ברזל במשקל של כמה טונות יצנחו על צריף המכירות, העשוי כולו מלוחות גבס ולבידים.
הפועלים באתר הבינו שמשהו לא שגרתי קורה, נעמדו והגניבו מבטים אל שמיר העומד ברחבה שלפני הבניין ובעגורן הדומם, עד ששמיר המתוסכל נתן שאגה בערבית עסיסית, "ינעל דינקום. מה זה פה, סרט? יאללה לעבודה. מי סיעמוד, אני מעיף אותו מכאן ברגע."
שמיר היה קבלן ותיק וככזה, הכיר בכישוריו של סשה. כשגייס אותו, הוא הסכים, לא בלי כאב לב, לשלם לו את המשכורת הגבוהה ביותר בין כל הפועלים. כדי לקזז במידת מה את העלות, החליט שאת תוספת התשלום עבור הביטוח ימסמס. גם כך סשה כבר עולה לו יותר מכפי שתכנן לשלם. כעת הסתבר לו שסשה לא שכח. הוא הופתע מהצעד שסשה נקט. עם זאת, חשב שכמו שהצליח לתמרן את סשה עד כה, יוכל לעשות זאת שוב.
"ססה, פּריבְייט דרוּג," אוחז במכשיר הקשר שמיר ניסה לשלוף את הברכה המתאימה מאוצר המילים המדולדל שלו ברוסית, "מה הבעיה חביבי?"
"גוספודין שמיר. אתה יודע מה בעיה. אתה כבר מבטיח הרבה זמן ביטוח בשבילי אבל אתה לא עושה ביטוח. אין ביטוח, אני לא עובד." את המילה גוספודין ביטא סשה בלעג השמור לכל אלו שגדלו על ברכי האידיאל הקומוניסטי.
"אבל ססה חביבי, זה לוקח זמן, אמרתי לך צריך סבלנות. אני הבטחתי, אז אני מקיים. אתה לא צריך לדאוג.".
"אדון שמיר, זה כבר שני חודשים אתה מבטיח ואין ביטוח. גם סבלנות כבר אין. אם אתה רוצה שאני ממשיך בעבודה, אתה עכשיו עושה ביטוח."
"ססה, אני מבטיח שהיום אני עושה ביטוח." שמיר הרים את המבט לכיוון התא והניח את ידו על החזה במחווה של "אני מתכוון לכך מכל הלב," יודע שסשה משקיף עליו באמצעות המשקפת שנמצאת אצלו בתא.
"אני רוצה ביטוח עכשיו, לא היום, לא עוד שעה," קולו של סשה נשמע שוב במכשיר, חד ודוקר, אולי גם בגלל איכות הקשר.
"אבל איך? זה צריך לעשות במשרד עם החברה. אני עכשיו הולך לעשות. מילה שלי."
"אתה עכשיו כותב על נייר מה אתה מתחייב שאני יש לי ביטוח, עם השעה מעכשיו, ואם קורה לי משהו, אתה מתחייב משלם הכול עד שיש ביטוח. אתה חותם על נייר זה ואחר כך תלך ותעשה לי ביטוח."
שמיר נפגע. 'איך הוא מדבר אלי,' חשב. הוא לא היה רגיל לתגובה תוקפנית כזו, גם אם זהו עובד חיוני, והחליט להיות תקיף. "ססה, הבטחתי ואני אקיים. תפסיק עם החוכמות ותחזור לעבוד או ס..." השאיר את סוף המשפט תלוי באוויר."
אחרי מספר שניות של שקט העגורן ניעור לחיים. המטען החל לרדת במהירות מטה ונבלם בחדות בקול חריקה חזק כעשרה מטרים נמוך יותר, מקפץ בעליזות בקצה הכבל.
"אתה מטורף?" זעק שמיר נחרד, "מה אתה חוסב שאתה עושה. אני תכף קורא למסטרה לטפל בך."
מכשיר הקשר הופעל וסשה שוב דיבר, "אתה יודע אדון שמיר מה טוב במקום איפה אני יושב? מפה רואים הכול טוב טוב. את פועלים בלי חגורות. את הפיגום בקומה תשע שנשבר לו הזה מה שומר שלא נופלים. רואים איך פועלים מורידים כובע הגנה שלא יפריע. הכול רואים מכאן."
שמיר הבין את הרמז. חסר לו שסשה יספר את מה שהוא רואה לשוטרים ולפקחים של משרד העבודה. הנזק לא שווה את מחיר הוויתור למנופאי הסורר.
"ססה, בסדר. אני כותב התחייבות." נכנע שמיר ונופף בידו אל התא למעלה. בתנועות מודגשות הוא הוציא מתיקו בלוק נייר משרדי ועט ורשם בכמה שורות את ההתחייבות כשהוא מקריא תוך כדי כתיבה כדי שגם סשה ישמע. "בסדר? עכסיו אפשר לחזור לעבודה?"
"עוד רגע. אני רוצה נייר אצלי כאן. אחר כך אני עובד,"
"נו טוב. אני כבר שולח לך פועל שמביא לך את הנייר למעלה. הנה אני קורא לו," רטן שמיר.
"לא רוצה פועל. אני מצלצל לאשה שלי. היא עובדת כאן קרוב. היא באה ומביאה לי את הנייר."
"לא בא בחסבון," שמיר הזדעק אל מכשיר הקשר, "אי אפסר שהיא תעלה למעלה. זה אסור."
בתגובה הופעל שוב העגורן ורשתות הברזל שריחפו באוויר בגובה שלושים מטרים ביצעו צניחה חופשית נוספת של מספר מטרים ונבלמו. שמיר הרים בחרדה את ידיו אל פניו כמו מגן עליהם מאימת הנפילה. צעקה לא רצונית נפלטה מפיו.
"אני עכשיו התקשרתי לאישה שלי. היא תכף באה," המשיך סשה לדבר כאילו הוא בשיחת חולין. "אתה יודע אדון שמיר, אישה שלי כל הזמן שואלת מה עם ביטוח. אני כל פעם אומר לה יהיה בסדר. אדון שמיר הוא בן אדם עם כבוד. הוא אמר שיעשה ביטוח אז הוא עושה ביטוח. אחרי חודש האישה אומרת לי איפה ביטוח שלך? אם אתה מחר מת בעבודה, מה אני יש לי? כלום. אז עד שיש ביטוח, אני לא באה לך למיטה. אתה שומע אדון שמיר? אני כבר חודש בלי אישה שלי במיטה. אז עכשיו אני רוצה שאישה שלי תבוא לפה. היא תראה שיש ביטוח והיא תביא לי את הנייר התחייבות לכאן ואז אני איתה כמה זמן ביחד. אחר כך אני חוזר לעבודה כמו שצריך.
"אללה יוסתור.." מלמל שמיר. מסרב להשלים עם מה שאזניו שומעות. האיש לא נורמלי. מה הוא רוצה? שאשתו תעלה למעלה להזדיין איתו שם בתא של המנוף? הוא רצה לשכנע את סשה לרדת מהעניין, אבל באותו הרגע נכנסה אל האתר אישה צעירה. היא הילכה על עקבים והייתה גבוהה משמיר בכמה סנטימטרים טובים, בטח גבוהה לפחות בראש מסשה. שערה היה בלונדיני ועורה בהיר. לבושה במכנסי גינס הדוקים וחולצה בהירה. היא לא הייתה יפהפייה, אבל בהחלט אחת שמושכת אחריה עיניים. האישה הלכה בגוף זקוף, מודעת לערך עצמה. "אללה יוסתור.." מלמל שוב שמיר, אבל הפעם בהתפעלות. למרות תסכולו, הוא נמלא הערכה מחודשת לסשה, מהולה בקורטוב של אמפתיה, כגבר לגבר, שאישה כזו מונעת עצמה ממנו במשך חודש שלם.
"אתה אדון שמיר?" היא נעצרה מולו.
"נעים מאד," למראיה נזכר שמיר בנימוסיו, "אני הקבלן שמיר. את הגברת של ססה?"
"סשה אמר שיש נייר שאתה צריך לתת לי," נגשה האישה ישר לעניין.
"כן, זה הנייר," שמיר תלש את הדף מהבלוק והושיט לה את כתב ההתחייבות. היא לקחה אותו, קיפלה וטמנה בתוך החזיה והוא לא יכול היה שלא להביט בטפח החזה המלא שנחשף בפניו תוך כדי כך. לאחר שמתחה מחדש את חולצתה, פנתה ללכת.
"רגע, ססה ביקש שתביאי לו את הנייר למעלה, לראות," קרא שמיר מבוהל.
"לאן, למעלה? אני לא עולה לשם." האישה הסתכלה בו כאילו היה חייזר ופנתה שוב ללכת. מכשיר הקשר ניעור וקולו של סשה נשמע, "מה זה? למה אישה שלי הולכת?"
"היא לא רוצה לעלות. תדבר איתה." שמיר הגיש את מכשיר הקשר לאשתו של סשה. הם החלו בחילופי דברים כועסים ברוסית ששמיר לא הבין מהם דבר. אבל הוא שם לב שפועלים רבים הפסיקו בינתיים לעבוד והתחילו לעקוב בעניין אחר המתרחש. נשמעה גם שריקה בודדת, מן הסתם לכבודה של אשתו של סשה.
"מה אתם מסתכלים? יאללה לעבודה. מי שאני רואה אותו עומד, אני מעיף מכאן ברגע," צעק שמיר בערבית והצופים פנו חזרה למלאכתם תוך שהם ממשיכים להגניב מבטים אל הדרמה הקטנה המתחוללת למרגלות הבניין.
בינתיים הסתיים הוויכוח בין סשה ואשתו במשפט זועם מצידה. היא תקעה את מכשיר הקשר בחזהו של שמיר, "מה הוא חושב שאני? מתי שהוא רוצה, אני צריכה לבוא? שיחכה." הוא שוב פנתה והחלה לצאת מחצר האתר. אחרי כמה צעדים העגורן שב והתעורר לחיים ומטען הסבכות החל ליפול לעבר המשרד במהירות הולכת וגדלה עד שנבלם שוב בפראות עשרה מטרים נמוך יותר.
"לא, ססה לא," צעק שמיר. אשתו של סשה עצרה והסתובבה לשמע רעש המנוף והצעקות. היא התבוננה בסבכות המתנודדות עשרים מטרים מעל גג משרד המכירות. לא נראה שהיא נרגשת במיוחד.
"גברת... גברת...איך הסם שלך?" שמיר קרא בחרדה.
"אָלַה," ענתה קצרות.
"גברת אָלַה, בבקשה. ססה לא נורמלי. את חייבת לעלות לסם. אם לא, הוא יפיל את הכול על המשרד. את יודעת כמה כסף זה יעלה לי? אבל גם לכם יעלה המון. בסביל מה כל הבעיות?" שמיר ניסה לפרוט על ההיגיון הכלכלי שלה.
אָלַה התבוננה בו באדישות, "בשביל שלךׇ ולסשה לא יעלה כסף אני צריכה לטפס לשם? זה בעיה שלכם לא שלי. אני יש לי עבודה וגם אני מפסידה כסף מתי שאני כאן ולא עובדת."
את המשפט האחרון שמיר הבין הייטב. לא לחינם היה איש עסקים. "אני אסלם לך בסביל סתעלי. אלף סקל? מה את אומרת?"
אָלַה גיחכה. "רק המכנסיים של גוצ'י זה חמש מאות שקל, אם אני קורעת אותם מתי שאני עולה."
"אלפיים? כמה?"
"כמה? סשה כבר עובד כאן שני חודשים ואין ביטוח. בשביל כול יום אני רוצה מאתיים וחמישים שקלים פיצויים. אז בשביל חודשיים זה חמש עשרה אלף שקל. אם אתה משלם חמש עשרה אלף שקל, אני עולה."
"חמס עשרה אלף? את הסתגעת? מאיפה הבאת את זה? אין מצב."
"טוב, אז שלום." אָלַה פנתה שוב ליציאה והחלה ללכת. בתזמון מושלם, הופעל העגורן והמטען החל לצנוח. שמיר לא ידע את נפשו. הוא הריץ בחרדה את מבטיו בין האישה המתרחקת לבין הסבכות ההולכות ויורדות. לבסוף נשבר. "די. אני מסלם, אני מסלם." הוא נופף בפראות אל תא העגורן. אָלַה נעצרה ובו זמנית נבלמה נפילת הסבכות, כחמישה מטרים מעל גג המשרד.
שמיר פתח את תיקו, הוציא חבילה עבה של שטרות וקילף ממנה את הסכום המבוקש. "הנה הכסף. אני שם אותו בצד. את עולה למעלה ומתי סאת יורדת אני נותן לך אותו." אמר, דואג להבטיח את התמורה לכספו.
אָלַה לא אמרה דבר. היא חלצה את נעלי העקב. שמיר מיהר והביא לה קסדת בטיחות והיא חבשה אותה ללא ויכוח. לפני שניגשה לסולם היא פנתה לשמיר, "אם אתה לא משלם אחרי שאני יורדת, אז..." ובלי להשלים את המשפט הצביעה על הסבכות המתנודדות בקצה הכבל מעל גג המשרד.
בשעת הערב, לבדו אחרי שהפועלים כבר עזבו את האתר, שמיר ישב במשרד ושחזר בראשו את האירוע המטורלל של אותו היום. בדחף של רגע פתח את מגירת התיקים האישיים של הפועלים ושלף את טופס הפרטים האישיים של סשה. הוא עבר על הרישומים שורה אחר שורה. בסעיף המצב המשפחתי היה כתוב - רווק.
סשה ישב בכורסא, מקולח, לבוש בטרינינג בייתי אפור וצפה בערוץ הרוסי בטלוויזיה. הוא כבר הספיק לשכוח את העימות של הבוקר. פעמון הדלת צלצל ואָלַה נכנסה בלי לחכות לתשובה. רק כעת סיימה את עבודת היום וסגרה את סלון התסרוקות שבבעלותה. היא עדיין לבשה את אותם הבגדים. למרות שהייתה עייפה, אָלַה עדיין נראתה נהדר וסשה חשב, לא בלי צער, "אם רק הייתי צעיר בעשרים וחמש שנה."
"בגללך הייתי צריכה לעבוד עד עכשיו כדי לסיים עם כל הלקוחות שקבעתי להן היום תור, ואליושה בבית כבר בטח על קוצים. קבענו לצאת יחד להצגה שניה היום." אמרה ברוסית בטון של תוכחה כביכול. אָלַה שלפה מתיקה צרור שטרות ומסרה לו. "הנה הכסף פחות עשרים וחמישה אחוז שלי, כמו שסיכמנו."
"דיברנו על ארבעת אלפים שקל, מקסימום חמישה. איך חשבת לדרוש חמשה עשר אלף שקלים שובבה שכמוך?" שאל אותה סשה בחיוך, "כבר הייתי בטוח ששמיר זורק אותך החוצה ואני אצטרך להפיל את הברזילים על הצריף."
"כבר בהתחלה, כשסיפרת לי על הבעיה, אמרתי לך שפה זה לא רוסיה. כאן פותרים את הבעיות אחרת. כשראיתי אותו, ישר ידעתי מי הטיפוס. זה כסף קטן בשבילו. וחוץ מזה, זה כסף שמגיע לך והוא יודע את זה." צחקה אָלַה והדביקה בצחוק גם אותו.
"תגיד לי משהו סשה, סיכמנו שאני רק צריכה לקחת את הנייר ממנו ולשמור לך. מה פתאום אמרת לו שאתה רוצה שאני אעלה כי אתה רוצה להתעסק איתי שם?" המשיכה כשהיא מביטה בו במבט ממזרי, "יש לך אילו כוונות לגבי שלא סיפרת לי עליהן?"
"אָלַה יקירתי, הייתי יותר משמח, אבל אני כבר זקן מדי לזה," ענה סשה וקרץ אליה, "חוץ מזה, חסר לי להסתבך עם אליושה? הוא הרי יגמור אותי במקום אם רק יחשוד במשהו. פשוט החלטתי לתת לשמיר קצת חומר למחשבה ולדמיון. היית צריכה לראות איך מסתכל ומדבר אלי אחרי שהלכת. אני בטוח שכאשר שמיר ראה אותך יורדת, הוא חשב על אשתו, וזה כאב לו הרבה יותר מהחמישה עשר אלף שקלים."
הקבלן שמיר סקר את קבוצת הפועלים. פלסטינים מהשטחים בעלי אישור עבודה, ערבים ישראלים וכמה יהודים מבוגרים. בקול רם החל שמיר לחלק אותם לצוותים כשהוא מסביר לכל קבוצה את המשימה שלה להיום. קבוצת שלד תעלה לקומה העשירית להתקנת סבכות הברזל לקראת המשך יציקת קורות השלד בקומה האחת עשרה. צוות הבנאים ימשיך בהעמדת קירות הלבנים בקומות הביניים, בהן השלד כבר עשוי. קבוצת הטיח תלך לסיים את הקומות התחתונות. הוא דיבר ערבית עממית שוטפת, פרי עבודה רבת שנים עם פועלים ערבים. עובדה זאת וגם צבע עורו הכהה, צרוב השמש גרם לחלק מהם לחשוב שהוא בכלל ערבי כמוהם. הוא לא ניסה לתקן את הטעות. כאחד משלהם יכול היה להשליט את מרותו על פועליו ביתר תוקף. שמיר היה גבר מוצק, ממוצע גובה. הוא לקה בסינדרום בני אפרים, וכל שין הפכה אצלו לסמך ושמיר היה בפיו לסמיר. אף שכבר עבר את גיל השישים, נותר רחב כתפיים ובעל שרירים שניבנו במהלך שנים של עבודת כפיים בבניין. שנים בהן עבד בכל מקצועות הבנאות והפך מומחה בכל אחד מהם. הוא יכול היה להסביר לכל קבוצה את המשימה לפרטי פרטים ולהשגיח בעיני נץ על הביצוע ולזהות כל טעות. שמיר גם למד את כל הטריקים והשטיקים שהקבלנים השונים תחתם עבד הפעילו כלפיו. כעת, כשהוא קבלן בעצמו, ידע להשתמש בהם כלפי פועליו. קולו החזק סייע בהפעלת סמכותו גם על הסוררים שבפועלים. במקרים הבודדים בהם גם הרמת הקול לא עזרה, לא היסס שמיר להשתמש בידיו כדי להשיב למקומם את היראה והציות לפקודותיו.
המקצוע היחיד בו לא היה לשמיר ניסיון היה המנופאי, מפעיל העגורן. אבל באתר הבנייה הזה הוא לא נזקק לכך. המנופאי שלו, סשה, היה מומחה במקצועו עוד מימיו כמפעיל עגורן ברוסיה. שמיר לא נזקק להרבה מילים כדי לתדרך את סשה. "בשמונה מגיעה המשאית עם הרשתות לשלד בקומה אחת עשרה. צריך להרים אותם למעלה ולשים במקום. בעשר יבואו המשאית בטון עם המשאית משאבה ומתחילים את היציקה," אמר לסשה וזה הרים את ראשו קלות והוריד אותו חזרה, מסמן שהבין, ובלי מילה נוספת צעד לכוון העגורן והתחיל לטפס בסולם אל התא שריחף בגובה חמישים מטרים מעליהם.
עם קרחת מבהיקה, משקפי ראיה חסרי מסגרת וגוף רזה ונמוך, סשה נראה יותר כמרצה באוניברסיטה מאשר כמפעיל מנוף. למרות שכבר השקיף מלמעלה על גיל חמישים, עלה בסולם בזריזות מפתיעה. לפני שעלה לארץ, סשה עוד הספיק להתחנך בבתי הספר היסודי והתיכון של העידן הסובייטי, והיה תוצר מובהק של החינוך הקומוניסטי. שם למד להתייחס ברצינות לכל משימה. לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, להפגין יחס של כבוד לממונה עליו ולא לשאול שאלות מיותרות. כשם שהוא התייחס לעבודתו, כך ציפה שכל אחד ייתן לו ולמקצועו את הכבוד הראוי.
היחס לעבודה בארץ בלבל אותו. אמנם גם בברית המועצות היה עד לחיפוף ומריחה של משימות, אבל אלה נעשו ככורח המציאות ובלווי של אשמה ופחד. כאן דברים כאלה נעשו כשגרה ומתוך תחושה שזו בעצם הנורמה. מה שבמיוחד טרד את נפשו הייתה ההבנה שכולם שותפים לעניין, החל מהיזם, דרך הקבלן ועד לאחרון הפועלים.
סשה אהב את המקצוע שלו, את הכוח שהיה נתון בידיו להרים בהינף אצבע מטען במשקל של כמה טונות ולהוביל אותו ליעדו ביד בטוחה. מי שלא יודע, יכול לחשוב - מה כבר מסובך בהפעלת עגורן? מושכים ידית והמטען עולה. דוחפים את הידית והמטען יורד. מסיטים ידית אחרת ימינה או שמאלה וזרוע העגורן סובבת בהתאמה. משימה שכל ילד יכול לעשות בקלות. אז זהו, שלא. ההבדל בין מקצוען לבין סתם מפעיל מנוף הוא בשליטה במהירות תוך כדי התנועה. אם הנפת או בלמת מהר מדי, המטען יתנדנד על הכבל מעלה ומטה כמו כדור יויו, ויש גם סיכוי שיינתק וייפול עקב כוח הבלימה הנוסף למשקל. ואם סובבת את זרוע העגורן לצדדים במהירות רבה, כשתעצור, המטען ימשיך לנוע כמטוטלת מצד לצד ויסכן את הפועלים שצריכים לשחרר אותו, שלא לדבר על הזמן היקר שיחלוף עד שהתנועה תתרסן ואפשר יהיה להמשיך. כדי להימנע מכל הבעיות האלה, מפעילי עגורן רגילים היו מסיעים את המטען לאט ומאיטים בכך את קצב העבודה כולו, שהרי העגורן הוא שמכתיב את ההתקדמות בכול אתר בנייה.
לא אצל סשה. הוא היה מסוגל להאיץ את תנועת המנוף למהירות גבוהה ועם זאת להאט ולעצור כך שהמטען נשאר יציב במקומו. באצבעות עדינות היה מסיט את הידיות ומשנה את המהירות, מרגיש דרך קירות התא בכל אבריו את רטט התנועה של העגורן, כאילו היה העגורן המשך טבעי של גופו. אם אפשר לדמות מנופאים לפסנתרנים, הרי שסשה היה ללא ספק הארתור רובינשטיין שביניהם. הודות לכך התקדמה העבודה באתר במהירות והקבלן שמיר היה מרוצה מאד, מה שאי אפשר היה לומר על הפועלים שנדרשו לעמוד בקצב העבודה, שהיה כאן מואץ בהשוואה לאתרים אחרים. יכולת זו לא הקנתה לסשה אוהדים רבים בקרב הפועלים, אבל לו זה לא היה אכפת. הוא עשה את שלו כפי שהוא יודע לעשות וזה מה שהיה חשוב.
העבודה התנהלה כמדי יום. רעש הכלים החוצבים, שוברים, מכופפים וקודחים התמזג עם צעקות הפועלים זה לזה ונהם הטרקטורים המניעים חומרים ממקום למקום. מדי פעם נשמע קולו הרועם של שמיר, גוער בפועל שכשל או מתאם את הפעילות בין קבוצות העבודה. מעל כולם ריחפה זרוע העגורן, נהוגה בידי סשה, שהעביר במהירות וביעילות לבנים, טיח וכלי עבודה מקומה לקומה, עד הקומה העשירית והאחרונה לעת עתה, בבניין רב הקומות שהלך וצמח.
בתשע ורבע הגיעה המשאית עם סבכות הברזל ליציקת הקומות הנוספות. אחרי דין ודברים כועס וקצר בין שמיר ונהג המשאית, על האיחור בזמנים, הוא נתן את האות וכמה פועלים עלו על המשאית והחלו לשחרר את המטען.
באמצעות מכשיר הקשר קרא שמיר לסשה להוריד את כבל העגורן אל המשאית כדי שהפועלים יוכלו לרתום את הסבכות אל קרס המנוף. הכול דפק ביעילות משומנת. מכיר במיומנותו של סשה לעומת מנופאים רגילים, הורה שמיר לפועלים לקשור להנפה את כל הסבכות שבמשאית, במשקל של כמה טונות, קרוב מאד לגבול כושר הנשיאה של העגורן. לאחר שהמטען נקשר ואובטח, קרא שמיר לסשה במכשיר הקשר, "יאללה ססה , תרים."
הכבל נמתח והמטען החל לעשות את דרכו בתנועה חלקה למעלה. הוא טיפס עד מעל הקומה העשירית ונעצר. שמיר המתין רגע, מצפה לראות את העגורן סובב אל הקומה כדי להניח את הסבכות על המשטח, אבל המנוף המשיך לעמוד ללא תנועה.
"ססה, מה הולך?" שאל שמיר את מכשיר הקשר. לא הייתה תשובה. העגורן המשיך להיות קפוא.
"ססה, מה הבעיה? למה אתה לא מסובב את המנוף?" קרא שמיר בקול חזק יותר. שום תשובה לא נשמעה. העגורן נשאר דומם. שמיר החל להיות מודאג. דבר כזה לא היה לו עד כה. אולי לסשה קרה משהו שם למעלה?
"ססה, אתה סומע אותי? מה קורה?" ניסה שוב, ומשלא הייתה תשובה החליט לטפס אל התא ולבדוק. שלומו האישי של סשה עניין אותו פחות מאשר הדאגה לקצב העבודה שישתבש אם משהו אירא לסשה. שמיר החל לעשות את דרכו אל הסולם כשמכשיר הקשר התעורר וקולו של סשה נשמע.
"אם אתה רוצה שאני ממשיך לעבוד, אתה צריך מקיים את הבטחה שלך."
שמיר ידע על מה סשה מדבר. כשבאו אליו בדרישות, הוא היה נוהג להבטיח כל מיני הבטחות לפועלים ו'שוכח' אותן זמן קצר אחר כך. כמעט תמיד זה עבד. או שהבעיה נפתרה מעצמה, או שהפועל שכח, או שחשש להזכיר אותה שנית . ואם פועל עקשן היה מעלה שוב את ההבטחה, הוא היה פשוט שולח את הפועל הסורר הבייתה ומביא אחר במקומו. במקרים נדירים היה מקיים את מה שהבטיח. גם הפעם החליט לשחק את משחק השיכחה.
"ססה, ינעל ראבאק, תגיד לי מה אתה רוצה, או שתפסיק עם הברדק ותמסיך לעבוד. אם לא, אני תכף יעלה אליך," קרא שמיר במכשיר הקשר ולהמחשת האיום החל לצעוד שוב לכוון הסולם, יודע שסשה רואה אותו. לאחר שצעד שלושה צעדים התעורר המנוף לחיים. המטען החל לעשות את דרכו במהירות למטה ונבלם באחת כמה מטרים נמוך יותר, כשהוא מתנדנד בקצה הכבל באופן מאד לא אופייני לסשה.
"או שתיתן מה שהבטחת או שפתאום יש תאונה והכל נופל ככה למטה," נשמע קולו של סשה, לגמרי ענייני ורגוע. שמיר נדהם. הוא הסתכל למעלה. אם המטען נופל, הוא ינחת ישר על המשאית ממנה הונף לפני רגע. הוא צעק לנהג שישב בקבינה, "תניע, מהר, תזיז את הרכב החוצה מכאן." קולו היה חד ופסקני. הנהג נחרד ובלי לשאול שאלות הניע מיד את מנוע המשאית והסיע אותה אל מעבר לגדר האתר. שמיר נרגע מעט. כעת לפחות, הנזק יהיה מינימלי אם המטורף הזה, סשה, יחליט להצניח את המטען לקרקע.
העגורן התעורר שוב לחיים. זרוע העגורן החלה לסוב באיטיות בעוד המטען מוסע תוך כדי כך לאורכה, עד אל הקצה הרחוק שלה, ועצרה. שמיר התבונן במטען התלוי והבין מיד. הסבכות היו תלויות כעת בגובה ארבעים מטרים, בדיוק מעל משרד המכירות של הבניין. הוא לא היה צריך דמיון רב כדי לדעת מה יקרה אם רשתות ברזל במשקל של כמה טונות יצנחו על צריף המכירות, העשוי כולו מלוחות גבס ולבידים.
הפועלים באתר הבינו שמשהו לא שגרתי קורה, נעמדו והגניבו מבטים אל שמיר העומד ברחבה שלפני הבניין ובעגורן הדומם, עד ששמיר המתוסכל נתן שאגה בערבית עסיסית, "ינעל דינקום. מה זה פה, סרט? יאללה לעבודה. מי סיעמוד, אני מעיף אותו מכאן ברגע."
שמיר היה קבלן ותיק וככזה, הכיר בכישוריו של סשה. כשגייס אותו, הוא הסכים, לא בלי כאב לב, לשלם לו את המשכורת הגבוהה ביותר בין כל הפועלים. כדי לקזז במידת מה את העלות, החליט שאת תוספת התשלום עבור הביטוח ימסמס. גם כך סשה כבר עולה לו יותר מכפי שתכנן לשלם. כעת הסתבר לו שסשה לא שכח. הוא הופתע מהצעד שסשה נקט. עם זאת, חשב שכמו שהצליח לתמרן את סשה עד כה, יוכל לעשות זאת שוב.
"ססה, פּריבְייט דרוּג," אוחז במכשיר הקשר שמיר ניסה לשלוף את הברכה המתאימה מאוצר המילים המדולדל שלו ברוסית, "מה הבעיה חביבי?"
"גוספודין שמיר. אתה יודע מה בעיה. אתה כבר מבטיח הרבה זמן ביטוח בשבילי אבל אתה לא עושה ביטוח. אין ביטוח, אני לא עובד." את המילה גוספודין ביטא סשה בלעג השמור לכל אלו שגדלו על ברכי האידיאל הקומוניסטי.
"אבל ססה חביבי, זה לוקח זמן, אמרתי לך צריך סבלנות. אני הבטחתי, אז אני מקיים. אתה לא צריך לדאוג.".
"אדון שמיר, זה כבר שני חודשים אתה מבטיח ואין ביטוח. גם סבלנות כבר אין. אם אתה רוצה שאני ממשיך בעבודה, אתה עכשיו עושה ביטוח."
"ססה, אני מבטיח שהיום אני עושה ביטוח." שמיר הרים את המבט לכיוון התא והניח את ידו על החזה במחווה של "אני מתכוון לכך מכל הלב," יודע שסשה משקיף עליו באמצעות המשקפת שנמצאת אצלו בתא.
"אני רוצה ביטוח עכשיו, לא היום, לא עוד שעה," קולו של סשה נשמע שוב במכשיר, חד ודוקר, אולי גם בגלל איכות הקשר.
"אבל איך? זה צריך לעשות במשרד עם החברה. אני עכשיו הולך לעשות. מילה שלי."
"אתה עכשיו כותב על נייר מה אתה מתחייב שאני יש לי ביטוח, עם השעה מעכשיו, ואם קורה לי משהו, אתה מתחייב משלם הכול עד שיש ביטוח. אתה חותם על נייר זה ואחר כך תלך ותעשה לי ביטוח."
שמיר נפגע. 'איך הוא מדבר אלי,' חשב. הוא לא היה רגיל לתגובה תוקפנית כזו, גם אם זהו עובד חיוני, והחליט להיות תקיף. "ססה, הבטחתי ואני אקיים. תפסיק עם החוכמות ותחזור לעבוד או ס..." השאיר את סוף המשפט תלוי באוויר."
אחרי מספר שניות של שקט העגורן ניעור לחיים. המטען החל לרדת במהירות מטה ונבלם בחדות בקול חריקה חזק כעשרה מטרים נמוך יותר, מקפץ בעליזות בקצה הכבל.
"אתה מטורף?" זעק שמיר נחרד, "מה אתה חוסב שאתה עושה. אני תכף קורא למסטרה לטפל בך."
מכשיר הקשר הופעל וסשה שוב דיבר, "אתה יודע אדון שמיר מה טוב במקום איפה אני יושב? מפה רואים הכול טוב טוב. את פועלים בלי חגורות. את הפיגום בקומה תשע שנשבר לו הזה מה שומר שלא נופלים. רואים איך פועלים מורידים כובע הגנה שלא יפריע. הכול רואים מכאן."
שמיר הבין את הרמז. חסר לו שסשה יספר את מה שהוא רואה לשוטרים ולפקחים של משרד העבודה. הנזק לא שווה את מחיר הוויתור למנופאי הסורר.
"ססה, בסדר. אני כותב התחייבות." נכנע שמיר ונופף בידו אל התא למעלה. בתנועות מודגשות הוא הוציא מתיקו בלוק נייר משרדי ועט ורשם בכמה שורות את ההתחייבות כשהוא מקריא תוך כדי כתיבה כדי שגם סשה ישמע. "בסדר? עכסיו אפשר לחזור לעבודה?"
"עוד רגע. אני רוצה נייר אצלי כאן. אחר כך אני עובד,"
"נו טוב. אני כבר שולח לך פועל שמביא לך את הנייר למעלה. הנה אני קורא לו," רטן שמיר.
"לא רוצה פועל. אני מצלצל לאשה שלי. היא עובדת כאן קרוב. היא באה ומביאה לי את הנייר."
"לא בא בחסבון," שמיר הזדעק אל מכשיר הקשר, "אי אפסר שהיא תעלה למעלה. זה אסור."
בתגובה הופעל שוב העגורן ורשתות הברזל שריחפו באוויר בגובה שלושים מטרים ביצעו צניחה חופשית נוספת של מספר מטרים ונבלמו. שמיר הרים בחרדה את ידיו אל פניו כמו מגן עליהם מאימת הנפילה. צעקה לא רצונית נפלטה מפיו.
"אני עכשיו התקשרתי לאישה שלי. היא תכף באה," המשיך סשה לדבר כאילו הוא בשיחת חולין. "אתה יודע אדון שמיר, אישה שלי כל הזמן שואלת מה עם ביטוח. אני כל פעם אומר לה יהיה בסדר. אדון שמיר הוא בן אדם עם כבוד. הוא אמר שיעשה ביטוח אז הוא עושה ביטוח. אחרי חודש האישה אומרת לי איפה ביטוח שלך? אם אתה מחר מת בעבודה, מה אני יש לי? כלום. אז עד שיש ביטוח, אני לא באה לך למיטה. אתה שומע אדון שמיר? אני כבר חודש בלי אישה שלי במיטה. אז עכשיו אני רוצה שאישה שלי תבוא לפה. היא תראה שיש ביטוח והיא תביא לי את הנייר התחייבות לכאן ואז אני איתה כמה זמן ביחד. אחר כך אני חוזר לעבודה כמו שצריך.
"אללה יוסתור.." מלמל שמיר. מסרב להשלים עם מה שאזניו שומעות. האיש לא נורמלי. מה הוא רוצה? שאשתו תעלה למעלה להזדיין איתו שם בתא של המנוף? הוא רצה לשכנע את סשה לרדת מהעניין, אבל באותו הרגע נכנסה אל האתר אישה צעירה. היא הילכה על עקבים והייתה גבוהה משמיר בכמה סנטימטרים טובים, בטח גבוהה לפחות בראש מסשה. שערה היה בלונדיני ועורה בהיר. לבושה במכנסי גינס הדוקים וחולצה בהירה. היא לא הייתה יפהפייה, אבל בהחלט אחת שמושכת אחריה עיניים. האישה הלכה בגוף זקוף, מודעת לערך עצמה. "אללה יוסתור.." מלמל שוב שמיר, אבל הפעם בהתפעלות. למרות תסכולו, הוא נמלא הערכה מחודשת לסשה, מהולה בקורטוב של אמפתיה, כגבר לגבר, שאישה כזו מונעת עצמה ממנו במשך חודש שלם.
"אתה אדון שמיר?" היא נעצרה מולו.
"נעים מאד," למראיה נזכר שמיר בנימוסיו, "אני הקבלן שמיר. את הגברת של ססה?"
"סשה אמר שיש נייר שאתה צריך לתת לי," נגשה האישה ישר לעניין.
"כן, זה הנייר," שמיר תלש את הדף מהבלוק והושיט לה את כתב ההתחייבות. היא לקחה אותו, קיפלה וטמנה בתוך החזיה והוא לא יכול היה שלא להביט בטפח החזה המלא שנחשף בפניו תוך כדי כך. לאחר שמתחה מחדש את חולצתה, פנתה ללכת.
"רגע, ססה ביקש שתביאי לו את הנייר למעלה, לראות," קרא שמיר מבוהל.
"לאן, למעלה? אני לא עולה לשם." האישה הסתכלה בו כאילו היה חייזר ופנתה שוב ללכת. מכשיר הקשר ניעור וקולו של סשה נשמע, "מה זה? למה אישה שלי הולכת?"
"היא לא רוצה לעלות. תדבר איתה." שמיר הגיש את מכשיר הקשר לאשתו של סשה. הם החלו בחילופי דברים כועסים ברוסית ששמיר לא הבין מהם דבר. אבל הוא שם לב שפועלים רבים הפסיקו בינתיים לעבוד והתחילו לעקוב בעניין אחר המתרחש. נשמעה גם שריקה בודדת, מן הסתם לכבודה של אשתו של סשה.
"מה אתם מסתכלים? יאללה לעבודה. מי שאני רואה אותו עומד, אני מעיף מכאן ברגע," צעק שמיר בערבית והצופים פנו חזרה למלאכתם תוך שהם ממשיכים להגניב מבטים אל הדרמה הקטנה המתחוללת למרגלות הבניין.
בינתיים הסתיים הוויכוח בין סשה ואשתו במשפט זועם מצידה. היא תקעה את מכשיר הקשר בחזהו של שמיר, "מה הוא חושב שאני? מתי שהוא רוצה, אני צריכה לבוא? שיחכה." הוא שוב פנתה והחלה לצאת מחצר האתר. אחרי כמה צעדים העגורן שב והתעורר לחיים ומטען הסבכות החל ליפול לעבר המשרד במהירות הולכת וגדלה עד שנבלם שוב בפראות עשרה מטרים נמוך יותר.
"לא, ססה לא," צעק שמיר. אשתו של סשה עצרה והסתובבה לשמע רעש המנוף והצעקות. היא התבוננה בסבכות המתנודדות עשרים מטרים מעל גג משרד המכירות. לא נראה שהיא נרגשת במיוחד.
"גברת... גברת...איך הסם שלך?" שמיר קרא בחרדה.
"אָלַה," ענתה קצרות.
"גברת אָלַה, בבקשה. ססה לא נורמלי. את חייבת לעלות לסם. אם לא, הוא יפיל את הכול על המשרד. את יודעת כמה כסף זה יעלה לי? אבל גם לכם יעלה המון. בסביל מה כל הבעיות?" שמיר ניסה לפרוט על ההיגיון הכלכלי שלה.
אָלַה התבוננה בו באדישות, "בשביל שלךׇ ולסשה לא יעלה כסף אני צריכה לטפס לשם? זה בעיה שלכם לא שלי. אני יש לי עבודה וגם אני מפסידה כסף מתי שאני כאן ולא עובדת."
את המשפט האחרון שמיר הבין הייטב. לא לחינם היה איש עסקים. "אני אסלם לך בסביל סתעלי. אלף סקל? מה את אומרת?"
אָלַה גיחכה. "רק המכנסיים של גוצ'י זה חמש מאות שקל, אם אני קורעת אותם מתי שאני עולה."
"אלפיים? כמה?"
"כמה? סשה כבר עובד כאן שני חודשים ואין ביטוח. בשביל כול יום אני רוצה מאתיים וחמישים שקלים פיצויים. אז בשביל חודשיים זה חמש עשרה אלף שקל. אם אתה משלם חמש עשרה אלף שקל, אני עולה."
"חמס עשרה אלף? את הסתגעת? מאיפה הבאת את זה? אין מצב."
"טוב, אז שלום." אָלַה פנתה שוב ליציאה והחלה ללכת. בתזמון מושלם, הופעל העגורן והמטען החל לצנוח. שמיר לא ידע את נפשו. הוא הריץ בחרדה את מבטיו בין האישה המתרחקת לבין הסבכות ההולכות ויורדות. לבסוף נשבר. "די. אני מסלם, אני מסלם." הוא נופף בפראות אל תא העגורן. אָלַה נעצרה ובו זמנית נבלמה נפילת הסבכות, כחמישה מטרים מעל גג המשרד.
שמיר פתח את תיקו, הוציא חבילה עבה של שטרות וקילף ממנה את הסכום המבוקש. "הנה הכסף. אני שם אותו בצד. את עולה למעלה ומתי סאת יורדת אני נותן לך אותו." אמר, דואג להבטיח את התמורה לכספו.
אָלַה לא אמרה דבר. היא חלצה את נעלי העקב. שמיר מיהר והביא לה קסדת בטיחות והיא חבשה אותה ללא ויכוח. לפני שניגשה לסולם היא פנתה לשמיר, "אם אתה לא משלם אחרי שאני יורדת, אז..." ובלי להשלים את המשפט הצביעה על הסבכות המתנודדות בקצה הכבל מעל גג המשרד.
בשעת הערב, לבדו אחרי שהפועלים כבר עזבו את האתר, שמיר ישב במשרד ושחזר בראשו את האירוע המטורלל של אותו היום. בדחף של רגע פתח את מגירת התיקים האישיים של הפועלים ושלף את טופס הפרטים האישיים של סשה. הוא עבר על הרישומים שורה אחר שורה. בסעיף המצב המשפחתי היה כתוב - רווק.
סשה ישב בכורסא, מקולח, לבוש בטרינינג בייתי אפור וצפה בערוץ הרוסי בטלוויזיה. הוא כבר הספיק לשכוח את העימות של הבוקר. פעמון הדלת צלצל ואָלַה נכנסה בלי לחכות לתשובה. רק כעת סיימה את עבודת היום וסגרה את סלון התסרוקות שבבעלותה. היא עדיין לבשה את אותם הבגדים. למרות שהייתה עייפה, אָלַה עדיין נראתה נהדר וסשה חשב, לא בלי צער, "אם רק הייתי צעיר בעשרים וחמש שנה."
"בגללך הייתי צריכה לעבוד עד עכשיו כדי לסיים עם כל הלקוחות שקבעתי להן היום תור, ואליושה בבית כבר בטח על קוצים. קבענו לצאת יחד להצגה שניה היום." אמרה ברוסית בטון של תוכחה כביכול. אָלַה שלפה מתיקה צרור שטרות ומסרה לו. "הנה הכסף פחות עשרים וחמישה אחוז שלי, כמו שסיכמנו."
"דיברנו על ארבעת אלפים שקל, מקסימום חמישה. איך חשבת לדרוש חמשה עשר אלף שקלים שובבה שכמוך?" שאל אותה סשה בחיוך, "כבר הייתי בטוח ששמיר זורק אותך החוצה ואני אצטרך להפיל את הברזילים על הצריף."
"כבר בהתחלה, כשסיפרת לי על הבעיה, אמרתי לך שפה זה לא רוסיה. כאן פותרים את הבעיות אחרת. כשראיתי אותו, ישר ידעתי מי הטיפוס. זה כסף קטן בשבילו. וחוץ מזה, זה כסף שמגיע לך והוא יודע את זה." צחקה אָלַה והדביקה בצחוק גם אותו.
"תגיד לי משהו סשה, סיכמנו שאני רק צריכה לקחת את הנייר ממנו ולשמור לך. מה פתאום אמרת לו שאתה רוצה שאני אעלה כי אתה רוצה להתעסק איתי שם?" המשיכה כשהיא מביטה בו במבט ממזרי, "יש לך אילו כוונות לגבי שלא סיפרת לי עליהן?"
"אָלַה יקירתי, הייתי יותר משמח, אבל אני כבר זקן מדי לזה," ענה סשה וקרץ אליה, "חוץ מזה, חסר לי להסתבך עם אליושה? הוא הרי יגמור אותי במקום אם רק יחשוד במשהו. פשוט החלטתי לתת לשמיר קצת חומר למחשבה ולדמיון. היית צריכה לראות איך מסתכל ומדבר אלי אחרי שהלכת. אני בטוח שכאשר שמיר ראה אותך יורדת, הוא חשב על אשתו, וזה כאב לו הרבה יותר מהחמישה עשר אלף שקלים."
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אדם היה בן ארבע כשביקש לבדוק מה הסוד החבוי בקופסא הגדולה, המונחת על האצטבה בבית המלאכה של אבא, ממנה אבא שולף מברשת ומורח את המתכות במברשת גדולה עד שצבען משתנה. הוא התרומם על קצות אצבעותיו כדי להציץ פנימה. מכיוון שחסר לו כטפח, הוא התמתח, שלח את ידיו ותפס בשולי הקופסה כדי להגביה עצמו עוד קצת. חלקלקות הקופסא גרמה לידיו להחליק ואיתן נמשכה מטה גם הקופסה והחומצה שבתוכה נשפך על פניו.
חודשים מלאי ייסורים חלפו עד אשר הגלידו הפצעים והכאבים שככו, אבל פניו הכוויות של אדם נותרו אפורות. עינו האחת נצרבה והתעוורה. כשהחלים, לקח אותו אביו שוב אל הגן, אבל למראה הפנים המוזרות נבהלו הילדים ואחדים מהם אף פרצו בבכי. אבא ואדם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. לפני שנכווה, אדם היה ילד שמח, שפניו מאירים והוא חברותי ושש אלי משחק. הכאב שאדם חווה לראשונה, כשילדי הגן נבהלו מפניו היה כה עז, שהוא סירב לצאת מהבית. כל ניסיונות השכנוע של אמו ואביו לא הועילו. אדם נשאר ספון בביתו והשבועות חלפו לאיטם.
היה למשפחה ידיד קרוב, אמן שגר בשכנות. הייתה לו יד ברוכת כישרון לציור וגם לפיסול. האמן ליווה בצער את מסע הייסורים של אדם ומשפחתו. מדי פעם הוא צייר ציורים קטנים והיה מעניק אותם במתנה לאדם כדי לשמח אותו, ולו במקצת. כשסיפר לו האב שאדם אינו רוצה לצאת את הבית, האמן נעצב. הוא תהה כיצד ישכנע את הילד לצאת ועלה בו רעיון. הוא יעצב מסכה של פני ילד שלמים וייתן אותה לאדם, לשים על פניו. הוא העלה את הרעיון בפני האב. זה חשש כי בנו ימאן, ולא רצה להטריח את ידידו למאמץ שווא, אבל האמן הרגיע אותו ואמר כי ישמח לבנות את המסכה גם אם לא תועיל. האב הסכים, והאמן ניגש למלאכה.
הוא השקיע את מיטב כשרונו בבניית המסכה ועדיין עברו ימים רבים עד שהייתה מוכנה. אבל התוצאה הייתה מפליאה. היו למסכה פני ילד יפים וחלקים, צבעם צבע עור ורוד רענן, ובתוויהם נראו כפנים אמתיות. כה יפה הייתה המסכה עד כי אדם עצמו, שנהג לדחות בכעס ובייאוש כל ניסיון לשמח אותו, התרצה והסכים לעטות את המסכה על פניו. הוא הביט במראה בחשש, ולמראה פניו החדשות הרגיש, לראשונה מאז שנכווה, שהוא יכול שוב לצאת אל העולם.
המסכה החזירה את אדם לחיים. הוא הסיר אותה רק בבית, ורק בפני הוריו וידידם האמן. בכסות המסכה סיים את הגן, עבר ללמוד בבית הספר ועלה מכיתה לכיתה. לילדים שראו אותו לראשונה היה מוזר שילד כמותם עוטה מסכה, אבל יופיים של הפנים והארשת הטבעית שהייתה נסוכה עליהם הביאו לכך שבמהרה כולם ראו בה את פניו האמתיות של אדם, ביקשו את קרבתו והיו לחבריו. אדם שכח לא פעם שמסכה על פניו, ושב להיות ילד עליז ומאושר, ממש כמו שהיה לפני האסון.
אדם גדל ובכל שנה היה האמן מכין לו מסכה חדשה. הוא היה מעצב לה את אותם התווים כקודמתה, עם שנויים קלים, כצפוי לפניו של ילד ההולך ומתפתח משנה לשנה. אדם ציפה בקוצר רוח ליום ההחלפה, ולכשהגיע, היה מסיר את המסכה הישנה, ומבלי להציץ בפניו החשופות, עטה מיד את המסכה החדשה ולאחר שהייתה צמודה הייטב בדק את מראה פניו החדשות במראה. הוא היה מרוצה. המסכה החדשה מעולם לא הכזיבה.
אחת לשנה נחגג בעיירה קרנבל מסכות. היה זה חג עליז ואהוב על הכול, בפרט על הילדים. בחג זה הכול היו מתחפשים ליום אחד בשלל תחפושות, כיד הדמיון הטוב, ויוצאים לרחובות לראות ולהיראות. אחד ממנהגי החג היה הניסיון לזהות מי מסתתר בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה, לכן רבה הייתה ההשקעה שהשקיע כל אחד בתחפושתו. ההכנות התחילו שבועות לפני החג, על מנת להספיק ולסיים את הכנת התחפושות במועד.
אדם לא אהב את החג. "הרי אני נמצא בתחפושת כל השנה ומה הריגוש שאוכל לחוש בחג שכזה?" היה אומר בנימה של עצב. שנה אחרי שנה, כולם יצאו אל הרחוב לחגוג ולשמוח, ואילו אדם נשאר ספון בביתו. לא הועילו הפצרות אביו ותחינות אימו. גם האמן ניסה לדבר על ליבו, אך הגם שאדם הוקיר אותו מאד, הוא נשאר בשלו, "החג הזה לא לי הוא. איני יכול לקחת חלק בשמחה הזו."
כשמלאו לאדם חמש עשרה שנים, האמן החליט כי די, והגה רעיון חדש כיצד להוציא את אדם אל החוגגים. "אכין לך עוד מסכה, מיוחדת ושונה מהמסכה הרגילה שלך. איתה תהיה כמו כולם, תוכל להלך בחג ואיש לא יזהה אותך." בתחילה התנגד אדם התנגדות נמרצת, אבל האמן חזר והפציר בו ובסבלנות רבה טען את טיעוניו. אדם התרכך אט אט ולבסוף הסכים. הזמן שנותר עד החג היה קצר, ולכן האמן ניגש מיד אל העבודה. הוא עשה ימים כלילות במלאכה העדינה. את כל כישרונו השקיע בהכנת מסכה המיוחדת הזו, ויום לפני מועד החג, היא הייתה מוכנה.
הערב ירד והחגיגה הגדולה התחילה. המון אדם נהר אל הרחובות. תחפושות יפות ומשונות נראו לעין כול. היו שם נסיכות ומפלצות, רקדניות וגיבורי-על, שדים ורוחות רפאים, חיות ושודדים. כולם התערבבו אלה באלה, נקהלו בקבוצות, ריקדו במעגלים וניסו, כמנהג החג, לזהות מי נמצא בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה. גם אדם התהלך בין החוגגים. המסכה שלו הייתה מיוחדת אפילו בין כל המסכות המרהיבות מסביב. היא משכה את העין ועל כן רבים מהחוגגים נתלוו אליו והתאמצו לזהות מי הפנים שמאחורי המסכה. לראשונה מזה זמן רב, אדם הרגיש כשווה בין שווים. חוגג בשמחה כמו כולם.
החגיגה התארכה אל תוך הלילה ונמשכה גם כל יום המחרת. מצהלות המנחשים נכונה נמהלו בקריאות האכזבה של אלה שזהותם נחשפה. חברויות חדשות נוצרו בחסות ההסתר. המסכה של אדם אתגרה רבים, אבל איש לא הצליח לחשוף את זהותו.
השמש עמדה לשקוע והחג התקרב לסיומו. עוד מעט יחשפו המתחפשים את זהותם. החוגגים נאספו בכיכר והמתינו לתקיעת החצוצרה המבשרת, כבכל שנה, את הרגע המיוחל. בדיוק בשעה שהשמש נגעה בקו האופק, נשמעה תרועת החצוצרה. הכול הסירו את המסכות מעל פניהם. צהלות צחוק וקריאות הפתעה עלו מכל עבר כשנחשפו זהויות והתבררו טעויות. אט אט החל להישמע מלמול שהלך וגבר בתוך ים הקולות. הצהלות הלכו והשתתקו. זה אחר זה נפנו הראשים לכיוון אחד והמלמול דעך. הכול הביטו בדממה בפניו המעוותות והמצולקות של אדם, שהיו זהות בכל תו מבעית שבהן למסכה שאחז בידו.
העומדים לצידו, שאך לפני זמן קצר ריקדו חבוקים יחד איתו, נרתעו בבהלה. הם הסיעו את מבטיהם הלוך ושוב מהפנים הכוויות אל המסכה התאומה, אותה ראו במשך כל החג. איש לא ראה מעולם את פניו ורחש עבר בקהל כשזהותו נלחשה מפה לאוזן. השתרר שקט מעיק. אדם העביר את מבטו אט אט על פני הקהל ואז, בלי מילה, הרים את המסכה והחזיר אותה אל פניו.
חודשים מלאי ייסורים חלפו עד אשר הגלידו הפצעים והכאבים שככו, אבל פניו הכוויות של אדם נותרו אפורות. עינו האחת נצרבה והתעוורה. כשהחלים, לקח אותו אביו שוב אל הגן, אבל למראה הפנים המוזרות נבהלו הילדים ואחדים מהם אף פרצו בבכי. אבא ואדם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. לפני שנכווה, אדם היה ילד שמח, שפניו מאירים והוא חברותי ושש אלי משחק. הכאב שאדם חווה לראשונה, כשילדי הגן נבהלו מפניו היה כה עז, שהוא סירב לצאת מהבית. כל ניסיונות השכנוע של אמו ואביו לא הועילו. אדם נשאר ספון בביתו והשבועות חלפו לאיטם.
היה למשפחה ידיד קרוב, אמן שגר בשכנות. הייתה לו יד ברוכת כישרון לציור וגם לפיסול. האמן ליווה בצער את מסע הייסורים של אדם ומשפחתו. מדי פעם הוא צייר ציורים קטנים והיה מעניק אותם במתנה לאדם כדי לשמח אותו, ולו במקצת. כשסיפר לו האב שאדם אינו רוצה לצאת את הבית, האמן נעצב. הוא תהה כיצד ישכנע את הילד לצאת ועלה בו רעיון. הוא יעצב מסכה של פני ילד שלמים וייתן אותה לאדם, לשים על פניו. הוא העלה את הרעיון בפני האב. זה חשש כי בנו ימאן, ולא רצה להטריח את ידידו למאמץ שווא, אבל האמן הרגיע אותו ואמר כי ישמח לבנות את המסכה גם אם לא תועיל. האב הסכים, והאמן ניגש למלאכה.
הוא השקיע את מיטב כשרונו בבניית המסכה ועדיין עברו ימים רבים עד שהייתה מוכנה. אבל התוצאה הייתה מפליאה. היו למסכה פני ילד יפים וחלקים, צבעם צבע עור ורוד רענן, ובתוויהם נראו כפנים אמתיות. כה יפה הייתה המסכה עד כי אדם עצמו, שנהג לדחות בכעס ובייאוש כל ניסיון לשמח אותו, התרצה והסכים לעטות את המסכה על פניו. הוא הביט במראה בחשש, ולמראה פניו החדשות הרגיש, לראשונה מאז שנכווה, שהוא יכול שוב לצאת אל העולם.
המסכה החזירה את אדם לחיים. הוא הסיר אותה רק בבית, ורק בפני הוריו וידידם האמן. בכסות המסכה סיים את הגן, עבר ללמוד בבית הספר ועלה מכיתה לכיתה. לילדים שראו אותו לראשונה היה מוזר שילד כמותם עוטה מסכה, אבל יופיים של הפנים והארשת הטבעית שהייתה נסוכה עליהם הביאו לכך שבמהרה כולם ראו בה את פניו האמתיות של אדם, ביקשו את קרבתו והיו לחבריו. אדם שכח לא פעם שמסכה על פניו, ושב להיות ילד עליז ומאושר, ממש כמו שהיה לפני האסון.
אדם גדל ובכל שנה היה האמן מכין לו מסכה חדשה. הוא היה מעצב לה את אותם התווים כקודמתה, עם שנויים קלים, כצפוי לפניו של ילד ההולך ומתפתח משנה לשנה. אדם ציפה בקוצר רוח ליום ההחלפה, ולכשהגיע, היה מסיר את המסכה הישנה, ומבלי להציץ בפניו החשופות, עטה מיד את המסכה החדשה ולאחר שהייתה צמודה הייטב בדק את מראה פניו החדשות במראה. הוא היה מרוצה. המסכה החדשה מעולם לא הכזיבה.
אחת לשנה נחגג בעיירה קרנבל מסכות. היה זה חג עליז ואהוב על הכול, בפרט על הילדים. בחג זה הכול היו מתחפשים ליום אחד בשלל תחפושות, כיד הדמיון הטוב, ויוצאים לרחובות לראות ולהיראות. אחד ממנהגי החג היה הניסיון לזהות מי מסתתר בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה, לכן רבה הייתה ההשקעה שהשקיע כל אחד בתחפושתו. ההכנות התחילו שבועות לפני החג, על מנת להספיק ולסיים את הכנת התחפושות במועד.
אדם לא אהב את החג. "הרי אני נמצא בתחפושת כל השנה ומה הריגוש שאוכל לחוש בחג שכזה?" היה אומר בנימה של עצב. שנה אחרי שנה, כולם יצאו אל הרחוב לחגוג ולשמוח, ואילו אדם נשאר ספון בביתו. לא הועילו הפצרות אביו ותחינות אימו. גם האמן ניסה לדבר על ליבו, אך הגם שאדם הוקיר אותו מאד, הוא נשאר בשלו, "החג הזה לא לי הוא. איני יכול לקחת חלק בשמחה הזו."
כשמלאו לאדם חמש עשרה שנים, האמן החליט כי די, והגה רעיון חדש כיצד להוציא את אדם אל החוגגים. "אכין לך עוד מסכה, מיוחדת ושונה מהמסכה הרגילה שלך. איתה תהיה כמו כולם, תוכל להלך בחג ואיש לא יזהה אותך." בתחילה התנגד אדם התנגדות נמרצת, אבל האמן חזר והפציר בו ובסבלנות רבה טען את טיעוניו. אדם התרכך אט אט ולבסוף הסכים. הזמן שנותר עד החג היה קצר, ולכן האמן ניגש מיד אל העבודה. הוא עשה ימים כלילות במלאכה העדינה. את כל כישרונו השקיע בהכנת מסכה המיוחדת הזו, ויום לפני מועד החג, היא הייתה מוכנה.
הערב ירד והחגיגה הגדולה התחילה. המון אדם נהר אל הרחובות. תחפושות יפות ומשונות נראו לעין כול. היו שם נסיכות ומפלצות, רקדניות וגיבורי-על, שדים ורוחות רפאים, חיות ושודדים. כולם התערבבו אלה באלה, נקהלו בקבוצות, ריקדו במעגלים וניסו, כמנהג החג, לזהות מי נמצא בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה. גם אדם התהלך בין החוגגים. המסכה שלו הייתה מיוחדת אפילו בין כל המסכות המרהיבות מסביב. היא משכה את העין ועל כן רבים מהחוגגים נתלוו אליו והתאמצו לזהות מי הפנים שמאחורי המסכה. לראשונה מזה זמן רב, אדם הרגיש כשווה בין שווים. חוגג בשמחה כמו כולם.
החגיגה התארכה אל תוך הלילה ונמשכה גם כל יום המחרת. מצהלות המנחשים נכונה נמהלו בקריאות האכזבה של אלה שזהותם נחשפה. חברויות חדשות נוצרו בחסות ההסתר. המסכה של אדם אתגרה רבים, אבל איש לא הצליח לחשוף את זהותו.
השמש עמדה לשקוע והחג התקרב לסיומו. עוד מעט יחשפו המתחפשים את זהותם. החוגגים נאספו בכיכר והמתינו לתקיעת החצוצרה המבשרת, כבכל שנה, את הרגע המיוחל. בדיוק בשעה שהשמש נגעה בקו האופק, נשמעה תרועת החצוצרה. הכול הסירו את המסכות מעל פניהם. צהלות צחוק וקריאות הפתעה עלו מכל עבר כשנחשפו זהויות והתבררו טעויות. אט אט החל להישמע מלמול שהלך וגבר בתוך ים הקולות. הצהלות הלכו והשתתקו. זה אחר זה נפנו הראשים לכיוון אחד והמלמול דעך. הכול הביטו בדממה בפניו המעוותות והמצולקות של אדם, שהיו זהות בכל תו מבעית שבהן למסכה שאחז בידו.
העומדים לצידו, שאך לפני זמן קצר ריקדו חבוקים יחד איתו, נרתעו בבהלה. הם הסיעו את מבטיהם הלוך ושוב מהפנים הכוויות אל המסכה התאומה, אותה ראו במשך כל החג. איש לא ראה מעולם את פניו ורחש עבר בקהל כשזהותו נלחשה מפה לאוזן. השתרר שקט מעיק. אדם העביר את מבטו אט אט על פני הקהל ואז, בלי מילה, הרים את המסכה והחזיר אותה אל פניו.
נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הקוראים:
- לפני 11 חודשים ג'יין בת 57 מחדרה
- לפני שנתיים ו-6 חודשים גליה בת 60 מתל אביב
- לפני שנתיים ו-10 חודשים נינה בת מתל-אביב,ר'ג,גבעתיים,מכבים רעות,משלוחים עד הבית באיזור גוש דן
- לפני 4 שנים ו-7 חודשים אסף בן 23 מחצור הגלילית
- לפני 4 שנים ו-7 חודשים עילית בת 75 מרעננה
- לפני 4 שנים ו-8 חודשים רמי בן מרמת גן
- לפני 4 שנים ו-8 חודשים marry4u בת 30 מdakar
- לפני 4 שנים ו-8 חודשים יגאל בן 54 מירושלים
- לפני 4 שנים ו-9 חודשים גדי בן 54 מתל אביב
- לפני 4 שנים ו-9 חודשים פוליאנה :-) בת 31 מארץ לעולם לא.
- לפני 4 שנים ו-9 חודשים ש. בת 78 מתל אביב יפו
- לפני 4 שנים ו-9 חודשים חיפושית בת מארץ ישראל