איני יודע מי אני, אך לא זה מה שמטריד אותי כרגע.
אני נמלט. ברחתי מהם. הם החזיקו אותי קשור ועינו אותי ימים שלמים. אך כשברחתי, גיליתי שאולי מוטב היה לו הייתי נשאר.
אין לי זיכרון, אינני זוכר כיצד נראה העולם. אך דבר אחד ברור לי: ככה, הוא לא אמור להיראות.
יש בי רצון לחזור אל האפילה -כל מה שאני מכיר קודם שנעורתי, אך גדולה ממנו הסקרנות.
הרצון להבין. מה הולך פה?!
---------------
האוזניים נעורו ראשונות. מבעד לצפצוף חד החודר אל פנים הגולגולת ומנסרה בכאב חותך, נשמעו קולות משונים.
משונים גם בהתעלם מכך שכל הקולות הינם משונים עבור מי שאיבד את זכרונו.
הוא פקח את עיניו ומצמץ מספר שניות. מתרגל לאור -שלא היה רב במרתף הלח והמצחין בו היה שמוט כמעילו של ילד פוחז. גפיו קשורות בחבל עבה וסיבי, גופו מקופל על הכיסא הנמוך.
הוא שם ליבו לעובדה שהמרתף מצחין רק רגע לאחר מכן, כשאפו חזר לפעולה. רגע לפני שהוא חש בגושים דביקים המעטרים את שפתו העליונה וחודרים לפנים תעלות אפו.
את העובדה כי הצחנה היא צחנתו של המרתף ולא צחנתם, הוא הבין רק רגע מאוחר יותר, שכן ברגע הראשון לא זכר הוא ריח דם מהו.
לא זכר דם מהו.
לא זכר זיכרון מהו.
מוחו היה רק צפצוף חורקני ומטריד. ריק מתוכן, מלא בבלבול.
עיניו סקרו את סביבתו בתזזיתיות. מתרגלות לחושך. מתרגלות לאור.
תנועה נראתה בקצה החדר -לא רחוק משם. עיניים ננעצו בו. חיוך אכזרי התקרב.
"או! התעוררת מר 'זה פרדוקס! תתחילו לחשוב!'..." אמר לו, בגיחוך ברור, קול מחוספס ורע.
"מ...מה?" הוא שאל בפחד. בראשו לא התרוצצו אינספור מחשבות. לא התרוצצה אפילו מחשבה אחת! ערפל סמיך עטף את תודעתו. רק בלבול עמוק, כזה שנוקש על דפנות גלגלי העיניים, מקפיץ את הגפיים בפתאומיות חסרת חוקיות ומעלה את קצב הלב. רק בלבול כזה מילא את חלל ראשו. עטף את ישותו וטלטל את גופו.
ופחד.
סטירה הייתה התשובה.
"שקט!" פקד הקול.
דמעה זלגה על לחיו של הכפות המסכן. אפילו הרצון להיעלם לא היה נחמתו בחוסר האונים בו היה שרוי. הרצון לישון ולא לקום. להתעורר מהסיוט. כל אלו הינם מותרות. מנת חלקם של האנשים בעלי הזיכרון. מוחו עיכל לאט את התחושות. ראשית את הבלבול, חוסר האונים והפחד. שנית את הכאב. לא היה מפלט. לא היה מנוס.
"ישנת מספיק, עכשיו יש לנו כמה ימים של צרחות!"
ברק רצחני הבזיק בעיניים הבוערות בטירוף מפלצתי.
עיניים נוספות הצטרפו, בוהקות בתכול הנוגה מן חריץ האור שבגג המחסן. אור המסתנן דרך שכבת האבק ועשן הסיגריות והופך לעמום, קודר ומפחיד.
ואחרי העיניים, שיניים. נחשפות בחיוך רחב ורע. מעטה אדמדם העיב על לובנן. מעיד על הנטייה החייתית לאכול בשר היישר מן החי.
"מ...מה עשיתי?" היה כל מה שהצליח מוחו הכבד לייצר. שאלה אומללה בקול אומלל אף יותר.
הוא הספיק לראות את המוט, בטרם זה חבט בראשו. הוא חש את צליפת הכאב, שמע את קול שיניו המתנפצות והריק הבזיק שוב."
-------------------
אם היו שואלים אותי איך נראה בן אדם, לא הייתי יכול לענות. עד שראיתי אחד. אז עמדה לי התשובה מול העיניים, כאילו שלא נעלמה מזיכרוני אי פעם.
אך משהו בירכתי תודעתי, אי שם בגנזכי המוח, בכל זאת מתעקש לומר לי כי חלקי התצרף הזיכרוני-חזותי, אינם מתחברים באופן מושלם.
לא ככה נראה בן-אדם.
הדברים שראיתי מולי היו מגוון של יצורים נחותים. חלקם יותר וחלקם פחות.
ראשית נתקלתי בגופות מהלכות, מעוותות ומלוכלכות המתרוצצות בין שטחי ההפקר בצרחות פראיות. עיניהם ברקו בברק טירוף ושיניהם מצופות דם. הם נהמו ונלחמו אלו באלו ללא הרף. פגרים מבותרים נערמו בצידי הדרכים. בשרם ניטל מהם. לעיתים בשיניים ולעיתים בסכינים ומזלגות.
אחר כך ראיתי מין מתורבת יותר. הם הסתובבו על שתי רגליהם, חלקם היו לבושים והם ניהלו חיי חברה.
חיי חברה שכללו, כמובן, קניבליזם.
אך לא זה מה שעניין אותי כרגע. כל עוד הם אוכלים אחד את השני -אני מרוויח. כי לא חשוב במי נתקלתי, הם זיהו אותי וניסו להרגני.
לו רק ידעתי מדוע!
