הרבה זמן לא כתבתי פה חחח אני לא בטוח אם מישהו קורא פה בכלל עדיין דברים. אם זוכרים אותי חחח.
בכל אופן, במהלך שרשור אתגרים שביקשתי מGEMINI הוא אתגר אותי לכתוב תוך רבע שעה שיר על הטבע, בן פחות מעשר שורות, בשפה פיגורטיבית ועם החרוז "ABABA"
חחח עכשיו אני שם לב שזה היה "ABABA" ולא "ABA" כמו שחשבתי. לא חשוב.
ובכן, לא הייתי במוזה כלל וזה מה שיצא (בערך דקה או שתיים אחרי)
-------------------------
אֹפֶק רַךְ נִמְתַּח לוֹ כְּחִיּוּךְ הַדּוֹר הַבָּא
וְקוֹל הָעֲטַלֵּף מַזְכִּיר: "הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר כָּבָה"
חֹשֶׁךְ אַט נִפְרַשׂ, מֵרָצוֹן אַךְ עִם חוֹבָה
וְנֵעוֹר אוֹר לְבָנָה, בְּקִסְמָהּ כָּל עַיִן הִיא שׁוֹבָה.
כִּשְׂמִיכָה בִּידֵי אִמִּי, עוֹטֵף הַחֹשֶׁךְ אֶת כֻּלִּי
וְהַשֶּׁקֶט הַחַמִּים מְרַקֵּד לוֹ לְמוּלִי
מְרַקֵּד וְלֹא נוֹגֵעַ, בְּרֹאשִׁי עוֹד יָם גּוֹעֵשׁ
כְּבָר לֹא רוֹאִים, אַךְ לֹא נָמוֹג הַיֹּפִי. וּמוּלִי חוֹלֵף בּוֹאֵשׁ.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
אוקי, הרבה זמן לא הייתי כאן. אבל ממש הרבה.
ראיתי שאסף כתב כאן שיר שנקרא "לברוח מהגן"
זה הזכיר לי סיפור שקרה איתי כשהייתי תמים (#אהמ... ואידיוט#) קרי: כשהייתי פעוט.
אז כתבתי במהירות. יצא טעון שיפור אבל נחמד. אין לי כוח להשקיע עוד :)
אז, עת לפנות ערב תמים היו ימי
כאשר קולה של אמי הכתיב פנימה פעמי
נפרש לו בן ערביים נטול עננים
ומצא לו על שולי הכביש זוג פספוסים קטנים
הביטו הילדים, אחד מהם היה אני
על כדור האש היורד באופק, חינני
אל בין הבניינים שם פעמיו באיטיות
צובע תכול שמים באדום רך כפיוט
הביטו זה בזה וראשיהם בהתאמה
הגו הרעיון: נלכה ונצוד חמה
הן אינה כה רחוקה, מאחורי הבניינים
איך לא חשבו כך קודם? היי, אנחנו ראשונים!
אדום הוא ויפה, גודלו קנאה לכל כדור
נרוץ קצת בשדרה, כן גם איפה שאסור
הורינו לא ידעו, ובכלל זה לא חשוב
כעת רק נסיים לתפוס, ומיד מיד נשוב.
פרצנו בריצה, מרוכזים במטרתנו
עד שהופיעו נערות, חסמו הן את דרכינו
"לאן רצים?" הן שאלו, להמשיך הן לא הניחו
תמהתי אז: ראיתן ילדים רצים? יופי. תמשיכו!
"לתפוס השמש פעמינו עוד רגע ונספיק
בזמן שאנו מדברים, לברוח הוא הספיק
הניחו לנו, תנו נא, אנא, להמשיך לרדוף
אם תפריעו, מי יודע אם אכן נספיק בסוף?"
כך ענינו, לא בזה הלשון ובקול מעט דקיק
אני לא זוכר אם הן צחקו אך ההמשך אינו מצחיק!
"אתם חוזרים הביתה"! (הן ידעו היכן ביתי)
כך קבעו הן בחוצפה, תפסו את יהודה ואותי.
החלטנו לא לריב איתן, על כבודנו חסנו
הלכנו מובסים. את השמש לא תפסנו.
מאז בכל אירוע סבתי זאת מספרת
ואמי, מכל ילדותי, את זה היא הכי זוכרת
ומה איתי? בצאתי לרחוב בדמדומים
והילדים שם משחקים ברחובות ההומים
אני מניף אצבעותי ומסמן ברגיעה
"אני איתך לא סיימתי. שמש, צפי פגיעה"
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
איני יודע מי אני, אך לא זה מה שמטריד אותי כרגע.
אני נמלט. ברחתי מהם. הם החזיקו אותי קשור ועינו אותי ימים שלמים. אך כשברחתי, גיליתי שאולי מוטב היה לו הייתי נשאר.
אין לי זיכרון, אינני זוכר כיצד נראה העולם. אך דבר אחד ברור לי: ככה, הוא לא אמור להיראות.
יש בי רצון לחזור אל האפילה -כל מה שאני מכיר קודם שנעורתי, אך גדולה ממנו הסקרנות.
הרצון להבין. מה הולך פה?!
---------------
האוזניים נעורו ראשונות. מבעד לצפצוף חד החודר אל פנים הגולגולת ומנסרה בכאב חותך, נשמעו קולות משונים.
משונים גם בהתעלם מכך שכל הקולות הינם משונים עבור מי שאיבד את זכרונו.
הוא פקח את עיניו ומצמץ מספר שניות. מתרגל לאור -שלא היה רב במרתף הלח והמצחין בו היה שמוט כמעילו של ילד פוחז. גפיו קשורות בחבל עבה וסיבי, גופו מקופל על הכיסא הנמוך.
הוא שם ליבו לעובדה שהמרתף מצחין רק רגע לאחר מכן, כשאפו חזר לפעולה. רגע לפני שהוא חש בגושים דביקים המעטרים את שפתו העליונה וחודרים לפנים תעלות אפו.
את העובדה כי הצחנה היא צחנתו של המרתף ולא צחנתם, הוא הבין רק רגע מאוחר יותר, שכן ברגע הראשון לא זכר הוא ריח דם מהו.
לא זכר דם מהו.
לא זכר זיכרון מהו.
מוחו היה רק צפצוף חורקני ומטריד. ריק מתוכן, מלא בבלבול.
עיניו סקרו את סביבתו בתזזיתיות. מתרגלות לחושך. מתרגלות לאור.
תנועה נראתה בקצה החדר -לא רחוק משם. עיניים ננעצו בו. חיוך אכזרי התקרב.
"או! התעוררת מר 'זה פרדוקס! תתחילו לחשוב!'..." אמר לו, בגיחוך ברור, קול מחוספס ורע.
"מ...מה?" הוא שאל בפחד. בראשו לא התרוצצו אינספור מחשבות. לא התרוצצה אפילו מחשבה אחת! ערפל סמיך עטף את תודעתו. רק בלבול עמוק, כזה שנוקש על דפנות גלגלי העיניים, מקפיץ את הגפיים בפתאומיות חסרת חוקיות ומעלה את קצב הלב. רק בלבול כזה מילא את חלל ראשו. עטף את ישותו וטלטל את גופו.
ופחד.
סטירה הייתה התשובה.
"שקט!" פקד הקול.
דמעה זלגה על לחיו של הכפות המסכן. אפילו הרצון להיעלם לא היה נחמתו בחוסר האונים בו היה שרוי. הרצון לישון ולא לקום. להתעורר מהסיוט. כל אלו הינם מותרות. מנת חלקם של האנשים בעלי הזיכרון. מוחו עיכל לאט את התחושות. ראשית את הבלבול, חוסר האונים והפחד. שנית את הכאב. לא היה מפלט. לא היה מנוס.
"ישנת מספיק, עכשיו יש לנו כמה ימים של צרחות!"
ברק רצחני הבזיק בעיניים הבוערות בטירוף מפלצתי.
עיניים נוספות הצטרפו, בוהקות בתכול הנוגה מן חריץ האור שבגג המחסן. אור המסתנן דרך שכבת האבק ועשן הסיגריות והופך לעמום, קודר ומפחיד.
ואחרי העיניים, שיניים. נחשפות בחיוך רחב ורע. מעטה אדמדם העיב על לובנן. מעיד על הנטייה החייתית לאכול בשר היישר מן החי.
"מ...מה עשיתי?" היה כל מה שהצליח מוחו הכבד לייצר. שאלה אומללה בקול אומלל אף יותר.
הוא הספיק לראות את המוט, בטרם זה חבט בראשו. הוא חש את צליפת הכאב, שמע את קול שיניו המתנפצות והריק הבזיק שוב."
-------------------
אם היו שואלים אותי איך נראה בן אדם, לא הייתי יכול לענות. עד שראיתי אחד. אז עמדה לי התשובה מול העיניים, כאילו שלא נעלמה מזיכרוני אי פעם.
אך משהו בירכתי תודעתי, אי שם בגנזכי המוח, בכל זאת מתעקש לומר לי כי חלקי התצרף הזיכרוני-חזותי, אינם מתחברים באופן מושלם.
לא ככה נראה בן-אדם.
הדברים שראיתי מולי היו מגוון של יצורים נחותים. חלקם יותר וחלקם פחות.
ראשית נתקלתי בגופות מהלכות, מעוותות ומלוכלכות המתרוצצות בין שטחי ההפקר בצרחות פראיות. עיניהם ברקו בברק טירוף ושיניהם מצופות דם. הם נהמו ונלחמו אלו באלו ללא הרף. פגרים מבותרים נערמו בצידי הדרכים. בשרם ניטל מהם. לעיתים בשיניים ולעיתים בסכינים ומזלגות.
אחר כך ראיתי מין מתורבת יותר. הם הסתובבו על שתי רגליהם, חלקם היו לבושים והם ניהלו חיי חברה.
חיי חברה שכללו, כמובן, קניבליזם.
אך לא זה מה שעניין אותי כרגע. כל עוד הם אוכלים אחד את השני -אני מרוויח. כי לא חשוב במי נתקלתי, הם זיהו אותי וניסו להרגני.
לו רק ידעתי מדוע!
נכתב לפני 3 שנים
דמות אישה הידסה בצליעה בין קירות העיר. היא כשלה על פגר אדם מרקיב. בגדיו ניטלו ממנו עוד טרם שמת, ונלקחו לכסות את עורו המצהיב של מז-רעב אחר. בשרו נתלש מעצמותיו ונלעס בעודו חי בין שיני ברי המזל שידיהם עלתה על העליונה.
היא הזדקפה. עפר הארץ שהיה אדום מן הדם הספוג בו, נתערב עם דמעותיה ויצר גבישי בוץ מכוערים על פרצופה הקירח. שיערה נשר זה מכבר.היא לא טרחה לנקות את הבוץ מפניה. פיה היה פעור כקודם, לא נסגר מחמת המכה. לא נע כשהחול חדר לתוכו. צרחותיה המשיכו להשמע.
אצבעותיה הגרומות שהיו עדיין מקושטות בטבעות זהב משובצות, לא מחזה נדיר, גם בעד יותר מזה לא יצא לה אוכל, הרעב הטרידה יותר מאשר פיסות מתכת על אצבעותיה, טפחו על פניה בכוח וציפורניה שגדלו פרא ננעצו בקרקפתה ופערו חתכים נוספים. היא שרטה את ראשה שוב ושוב וצרחה אל השמים. רגליה לא החזיקו אותה עוד והיא כשלה על ברכיה.
איש לא הביט בה. הרחוב היה מלא, אך מחזה שכזה לא היה חריג.
ואף לו היה חריג, את מי מעניין משהו חריד כשהרעב צובט את הגוף והנפש וממלא את המחשבה?
בעלה נלקח במלחמה, את שני בניה לקח הרעב. שפיותה אבדה גם היא בין מכבשי הצרות, אך מי צריך שפיות? מי זוכר שפיות מה היא?
היא חדלה מבכיה ועיניה השקועות נצנצו בברק טירוף שעה שראתה כתם אדמדם מבצבץ מבין צלעות פגר-האדם. אותן אצבעות בהן הייתה, בעבר הלא רחוק, משתמשת רק כדי לענוד טבעות ולסמן למשרתיה, נתחבו כעת אל חלל השלד ונכרכו בתאווה תזזיתית סביב מה שאולי יהיה חתיכת בשר.
היא התאכזבה. היה זה חתיכת בד. מטפחת אף רקומה עם השם "פדיה בן גמלאל". השכן מהדלת ממול.
היא פרצה בבכי של תסכול. פיה כבר הצליח לייצר כמות זעירה של רוק, כהכנה לקראת הארוחה, אך זו-הייתה רק מטפחת אף.
למי יש די נוזלים כדי למחוט אף?
היא סחטה את חתיכת הבד בידיה החלשות, מנסה לחלץ טיפת נוזל. דם שאולי נספג בה, משהו שתוכל לטפטף אל פיה. הבד היה יבש כגרונה. הקדימו אותה צמאים אחרים.
ריח בשר נצלה דגדג את אפה. הרומאים צלו מעבר לגדר.
ניחוח המזון חדר אל איברי נשימתה ומילא את גופה. הכמיהה תפחה בה כבלון. היא חשה כיצד נשמתה הולכת עוטפת את הריח -נסוגה מגופה.
היא עמדה שם עוד רגע, מתייסרת מריח הצלי, ואז נפלה על האדמה. מחוסרת חיים.
נכתב לפני 3 שנים
שמש לא חדֵל מְאור
וקרח אל-כורחו נמַס
רוח יֶיַלל בְקור
שיבולת מבכה בתוואי מרמַס
שיער הזמן אחור נמשך
נותר לחנוק את שחלף
וזיכרון, חיוך ימתח
נִיביו יִנעץ בְשחשף
הווה ישים תהום פעמיו,
תקוות עתיד-אבק רגליו
ויללות כאב אובדן חייו
לא יהפכו לאבל מחוליו
ובאשר בדידות פירסה מרווד
ועל דממה-כאב צפד
וׁגלימת הרִיק -רעה חולה
צווחה קפואה שממה תולַה
ורק צער נוגֶע
בסהַר לי-רֵע
דוק ערפל צעיר מעיב על בוהק לבנה
במסתורין נוגֶהַ
ובשחור מרחב זורע
קולות תקווה הדים של הבטחה נאמנה.
נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים
קטע שכתבתי לפני כשנה
הוא לא כל כך טוב, אבל אני חושב שמעביר את המסר :)
____________________
סתם עוד אנשים ברקע.
רק אלה שמפריעים לישון בבוקר בקול משאיות או פטישים.
שגרת יום מונוטונית, עבודה פיזית ולא הרבה סיפוק.
"בוקר טוב" מאדם מתחשב, מחמם את הלב! כן, יש אחד כזה...
אנשים. לא סתם עוד רקע.
גם חשים כאב, את קושי העבודה ואת החום.
גם רוצים להרוות את צמאונם, להשביע את גופם, חשים בטעם אוכל או באהבה.
"אמא" בעוד מכתב שלא ישלח לעולם "...האדם שדמעות מנצנצות בעיניו שעה שאומר את שמי, אני לא מה שחלמתי. מה שחלמת. יום יום ברפש מתפלש וזוכר ילדות. חלומות. גם לי יש רגשות."
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
שיר שכתבתי הרגע.
מקווה שהוא מעביר את המסר שהוא אמור להעביר. מקווה שתאהבו, אשמח אם תקראו עד הסוף לפני שאתם קוטלים :)
אשמח אם תגיבו ;)
__________________
יש לי משהו לומר לעולם:
אני לא חריג, אני כמו כולם!
ובכל זאת יש לי רשימת בקשות
שיעשו לשונות רטובות - יבשות.
אל תעזרו לי כשאני ברחוב נופל
אל תענו לי מה שלומכם כשאני שואל
תשאלו "מה" אם אומר לא לשאול
אם אראה לכם רעב -אל תקנו לי לאכול!
לא! תתפלאו, אני לא היחיד!
אלה בקשות רגילות להחריד!
למעשה מסתבר שכך גם אתם רוצים
ובכל זאת, בזמן אמת אתם לא מבצעים.
אני בן אדם, יש לי צדדים שונים.
רגשות שנוטים לכל מיני כיוונים
אדם שקרן, זה כלל שיכול לעזור
וגם שיש לי בושה לא יזיק לזכור
אבל היי אנשים, יש לי עוד מסר חשוב:
אל תנחמוני כשאני עצוב!
כמו שלא מעירים אדם ישן,
כמו שלא מעירים לאדם "שמן"
תנו להתעצבן, אל תרגיעו.
תנו להתלונן, אל תסבירו.
תנו לשנוא. בבקשה!
זו בקשה כל כך קשה?
אלוקים ברא שלל איברים לאדם
שיניים, ידיים רגליים ושפם
אבל לכם אומר בקול עייף,
ממכם אני צריך רק את הכתף!
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
להבה של הטאצ'י המושטת לו בידי הדאימיו* מוסטהוונטה החזיר אור שמש אדמדם במקצת -ממערב הרקיע אל קיר החדר והנצנוץ של הלהב סינוור את ג'ירו כשקד ושלח ידו על מנת ליטלה ולצרפה לחרב הוואקיזאשי** הקטנה יותר, על שמאל מותנו.
-הדאישו*** שלו. סוף סוף! מאז שהיה בן שש, אז קיבל זוג חרבות עץ, שהוא כמה לרגע הזה בו יוגשו לו צמד חרבותיו האישיות האמיתיות שיחליפו את הזיופים ששימשוהו באימוניו.
"החרב היא נשמת הלוחם" פתח הדאימיו בטקסיות לאחר שצמד החרבות היו סדורות כדבעי בנדניהן. "רבים מהלוחמים נוהגים לתת לחרבותיהם שמות. כי שם," הוא נעץ את מבטו מעל ראשו של ג'ירו "שם הוא הרבה יותר מקובץ הברות ויותר מדרך להבדיל בין אנשים. שהלא מה שמבדיל בין אנשים אינו שמם! מה שמבדיל בין אנשים הוא מי שהם. שם הוא רק אמצעי לבטא זאת. ועל כן ג'ירו," הוא עצר והביט בעיני הפחם של בן העשרה, "...אתן גם לך שם"
ג'ירו כרע על ברכיו והשפיל בנימוס את עיניו ממבט הדאימיו.
"מסארו!" הכריז מוסטהוונטה.
לא היה זה חלק מהקאנג'י**** של אביו, אך כך החליט הדאימיו לקרוא לו.
אביו ניגש אליו וקד לדאימיו שנפרד מהם.
הכרזה הדהדה בלי קול בחלל החדר: "ג'ירו מסארו למשפחת מארוצ'ה, גבר!"
מסארו קם על רגליו.
גם אם הוא התרגש הוא לא הראה זאת. כמובן.
הוא גבר! גברים לא מראים רגשות!
ומה יש להראות? שמתרגש מכך שהוא גבר? והלא בכך יוכיח כי אין הוא ראוי לתואר!
----------
*דאימיו הוא מושל איזור. הדאימיוים היו אדונים לסמוראים והסמוראי היה נתון כולו בנאמנות לדאימיו.
**וואקיזאשי היא חרב קטנה יותר מהטאצ'י, שניהם חרבות אישיות שהכרחיות לכל סמוראי.
***דאישו זה השם של השילוב של טאצ'י וואקיזאשי.
****קאנצ'י זה הכתב היפני/סיני. זהו כתב המורכב ממשמעות ולא מהברות. בדרך כלל היה נהוג לקרוא את שם הבן מתוך הקאנג'י של אביו.
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
סיפור שכתבתי לפני כשנתיים, וערכתי אותו כך שיהיה 700 מילים (זה היה קשה ואוטומטית הוא גם פחות טוב אבל...) כדי שיתאים לתחרות כלשהי. (לא זכיתי, בדיוק בשבוע ששלחתי זכה מישהו ששלח סיפור יותר טוב. בשאר השבועות הייתי זוכה לדעתי...)
אני אוהב את הסיפור הזה, חוץ מזה שכהכרח של צמצום המילים הסוף ממש ממש ממש מהיר ואולי אני אשנה את זה מתישהו. מקווה שגם אתם תאהבו. :)
--------------------------
הקור הסיבירי חדר לעצמותיו דרך קרעי מה שהיה פעם מעיל עבה, אילחש את פצעיו והקשה נשימתו.
הוא רץ, כמה מהר שהזיזוהו רגליו הפצועות והקפואות.
הדבר החם היחיד בתמונה היה רובהו שטרם התקרר מחילופי האש האכזריים.
הוא אבוד בים העצים והשלג. אם לא יהרגוהו רודפיו, יביסוהו הקור, הרעב והחיות. ואולי זה גורל ראוי לשכמותו?
אורות הבליחו מבין העצים. כמה כבר אדם פצוע יכול לברוח מחבורת לוחמים?
השמש כמעט ונעלמה באופק והרקיע כוסה בדוק אדמדם. היער הזה ראה יותר מידי אדום!
האורות התקרבו מכל עבר. "זה הסוף!"
הוא הרים את הרובה והחל לירות בלי הבחנה. עיוור מאדרנלין, חרש מכאב, אנרגטי מפחד ויאוש. מונע מנקמה.
הוא החליף מחסניות במהירות מכנית וריסס לעבר האורות. קנה הרובה התלהט וידו נכוותה, אך הוא לא הבחין.
הוא שאג שעה שרוקן את לוע הרובה על מעילי השלג המאוכלסים זמנית בחיילים.
קליעים נורו מן העבר השני בתגובה ופילחו את האוויר במהירות..
הוא נפגע. קרס תחתיו ורובהו עף מידיו.
העשן התפוגג ומבין קרעי הערפל הגיחו חיילים ברובים מעשנים, מתקרבים לגופו הפצוע של האדם שאך הרגע הרג שבעה מחבריהם.
חייל תפסו ורוקן בגדיו מנשק, העמיס אותו -ולא בעדינות יתרה- על כתפו והחל לצעוד.
בטרם איבד הכרתו, הספיק לחשוב: "אולי דווקא הם יעזרו לי להגיע למטרה!..."
כשבועיים קודם:
הוא ישב מול שרירן הלבוש ברשמיות. השרירן, חייל לשעבר ללא ספק, רכן קדימה בדיסקרטיות.
"ביקשתי להיפגש כי יש לי הצעה בשבילך..."
הוא ניקה לכלוך בלתי נראה מדש חליפתו והביט בעיניים העוצמתיות. "אני מקשיב..."
"אז ככה, אני מנהיג של קבוצת חיילים בעבר, גנגסטרים בהווה. והנה העניין: במקום כלשהו ביער מוחבא כל השלל שמאמא רוסיה "גבתה" מהיהודים שהגלתה לסיביר. האוצר שווה הון! רוסיה מלבינה אותו ומשתמשת בו למטרות צבאיות. האוצר מוסתר. פן העם ידעו שרוסיה, הדמוקרטית מזמן, עוד אוכלת מדם התקופה ההיא...
המיקום המדויק לא ידוע, אבל יש מיקום משוער."
"ואיך כל זה קשור אלי?" שאל, חיוור.
"פשוט מאוד! אתה חייל משוחרר ששירת הרבה ביערות. אתה מומחה בניווט והישרדות בשלג. אנחנו חיילים שמומחים בתחומים אחרים...
עשיתי עליך מחקר קטן, אתה לא הכי נאמן למולדת..."
הוא נדרך. האיום המסווה שבדברי השרירן, שקוף כמים! אין לו הרבה ברירות…
5 דקות אח"כ נלחצו הידיים.
-הימים הבאים היו אינטנסיביים. הם התאמנו יחד ובנו תוכנית פעולה.
כל אזור היער הסמוך לנקודה אסור לכניסה אזרחית ולכן כלי תחבורה לא יכולים להתקרב לשם.
ומרדיוס של כ10 קילומטר מתחילים פטרולי חיילים.
ה"נקודה" היא בסיס צבא שכנראה המטרה.
לא יהיה מנוס מניווט רגלי מספר ימים, ובתקווה שיצליחו להתחמק מכל הפטרולים.
זה לא קרה.
לאחר כיומיים בתנאים על-אנושיים, החבורה המיומנת שמנתה כעת שמונה אנשים נתקלה בפטרול.
שתי שניות ארכו לחיילים להבין מהיכן מגיעה האש.
ואז התחיל הקרב האמיתי.
כמויות בלתי נגמרות של חיילים הגיחו מבין העצים והקליעים מילאו האוויר.
"חבריו" נפלו בזה אחר זה, לא לפני שהרגו כ50 חיילים.
הוא ניצל בעור שיניו.
הצוק קלטו בחיבוק קר. השורד היחידי.
אם הם היו יודעים למה באמת הצטרף אליהם.
אם רק היו יודעים שעל כל שודד שנפל -ליבו חייך בהקלה...
כ15 שנה קודם:
אווירת הקדושה ששררה בבית הכנסת המחתרתי הופרעה באחת כשנכנסו שוטרי ק.ג.ב מלווים בחייל שנוכחותו נראתה תמוהה.
עד מהרה הובהר העניין. הוא המלשין!
צרור שטרות החליף ידיים ובחיוך שיכורים הוא ניגש לרב בית הכנסת.
"אל תשכח לצעוק "שמע ישרואיל" לחש על אוזנו בלגלוג, ניגש לארון הקודש ותלש חתיכה ממעיל ספר התורה.
הרב פרץ בבכי לנוכח הביזיון, וזכה במבט מזלזל שנשאר בעיני החייל גם כשהשוטרים לקחו אותם לסיביר.
רק בבוקר, כשפגו הדי האלכוהול, חדרה למוחו ההכרה.
"מה עשיתי?!"
ומאז, אין לו יום וליל. מה הוא לא עשה לכפר על מעשהו הנורא?
אך מה יוכל לכפר ע"כ?
וכשנזדמנה לידיו ההזדמנות לפדות רכוש יהודי ותשמישי קדושה, קפץ עליה מיד.
ואולי, אולי תעלה לו כפרה?
* * *
הוא פקח עיניו באיטיות. הוא היה חבוש, תפור וקשור למיטה. שומר עמד עם הגב אליו. מעולה!
הוא זז והזיח את האזיק לכ5 ס"מ מעל מפרק כף ידו ולפני שהשומר הספיק להגיב היה אקדח השומר אצלו.
הוא ירה בשומר ובאזיקים שכבלו את גפיו למיטה.
הוא ערבב חומרים שהיו בחדר -מרפאת הבסיס, יצר פצצה וברח החוצה כשהבסיס כולו מתפוצץ מאחוריו בתגובת שרשרת שיצר פיצוץ המרפאה. התגנב בחסות ההמולה לביתן האוצר, ירה במנעול -ונכנס.
הוא הרים ספר תורה.
דמעות זלגו מעיניו כשדימה לראות קרע מוכר במעילו.
קצין ערני הפנה ראשו לביתן האוצר. הרים אקדחו.
ירייה הפרה הדממה.
הוא הספיק לצעוק "שמע ישראל" ונפל על השלג, חובק בידיו את ספר התורה.
הרוח יבבה וקולה כמו לחש "מחול לך. מחול לך. מחול לך."
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
