1. צפירה.

בס"ד

צפירה,
שתיקה,
רגע של מחשבה.
עצירה,
הפסקה,
רגע של דומיה.

דקה אחת,
מוקדשת,
לזיכרון.
רגע אחד,
מייחדים,
ליגון.

תפילה,
שתוקה,
ללא מילים.
תחינה,
אילמת,
ללא צלילים.

הגוף מתוח וזקוף,
הידיים לצידי הגוף,
הרגליים צמודות.
הגוף מתוח ואיתן,
הראש מושפל ומורכן,
והעיניים עצומות.

הצפירה נגמרת,
העיניים נפקחות,
הרגליים משתחררות.
הצפירה מסתיימת,
השיחה מתחדשת,
התפילה נפסקת.

והחיים חוזרים למסלולם,
כאילו דבר לא קטע אותם
והעצב מתמוסס ונעלם.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

2. בבקשה עזרה!

בס"ד

למישהו יש מושג איך מפרסמים שיר?
האם יש עיתונים שמוכנים לפרסם או אולי איזושהי תחרות כתיבה לגילאי 18 ומעלה?
תודה מראש,
אנונימית~!

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

3. סיפור שכתבתי:

בס"ד

זה סיפור משל עם מוסר השכל אבל אני בכל זאת מקווה שתאהבו אותו.
בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים עליו בלי לסנן דברים שאתם חושבים שיעליבו אותי כי אני רוצה ביקורת.

ההבדל המהותי בין העושר לאושר.

סיפורנו מתחיל בעיר פסטר, היא הייתה עיר ככל עיר אחרת היו בה בתי ספר, בית סוהר, בית דואר, מסעדות, גינות שעשועים ועוד...
אבל היא הייתה שונה בדבר אחד מהותי, כולם תמיד מיהרו ולאף אחד לא היה פנאי. אנשים לא טיילו סתם כך ברחובות, תמיד היה להם יעד ברור, לאן ללכת ומתי ללכת.
המוטו של אנשי העיר היה: "העבודה היא חיינו!" והם באמת עבדו כל החיים. מגיל צעיר חינכו את הילדים שהדבר הכי חשוב זה לצאת מבית הספר עם מקצוע ביד.
בעיר הזו נולד אורי, תינוק מתוק, תכול עיניים וזהוב שיער, בלידה רגילה ובמשקל נורמאלי.
אבל כל השאר היה רחוק מנורמאלי אצל הילד או כך לפחות חשבו משפחתו ובני עירו. כי כשגדל הסתבר שהוא היה שובב!
אורי לא הצליח בחשבון, לא ידע מדעים ושלא כמו שאר התלמידים, לא היה תלמיד מצטיין או לפחות ניסה להיות.
אורי נהנה לשחק, לצייר, לשיר, הכל! חוץ מללמוד...
אמו ניסתה לשדל אותו בכל מיני אמצעים שיקח ספר ליד וילמד! אבל אורי סירב בכל תוקף.
לילה אחד, אחרי שאורי שכב לישון, ישבו הוריו לאחר יום עבודה מתיש בסלון והביטו זה בעיניו של זו כשהכאב משתקף בעיניהם. ושאלה אחת שהם אפילו לא צריכים לבטא בקול, כי שניהם חושבים עליה, מהדהדת במחשבותיהם: "מה נעשה איתו? אם עכשיו הוא לא רוצה ללמוד בטח כשיגדל הוא לא יעבוד. מה עשינו שזה מגיע לנו? למה דווקא הבן שלנו הוא הילד השובב היחיד בכל העיר?"
עברו שנים ואורי כבר לא ילד, הוא נער בגיל העשרה, יפה וחתיך אבל עדיין שובב כמקודם.
לילה אחד, התקשה אורי להרדם, הוא כבר ידע כמה כאב הוא גורם להוריו. והוא ניסה ללמוד! אבל לא הצליח לעמוד בדרישות הגבוהות וזה הפך אותו למתוסכל.
אורי קם מהמיטה, עמד במסדרון והאזין לשיחת הוריו. הוא שמע חלקים מהשיחה שהבהירו לו עד כמה הוא לא רצוי. "אם כך אני אלך מכאן! בטוח יש עוד מקומות בעולם שבהם נערים כמוני הם לא סוג ב'!" חשב בעלבון.
הוא ארגן הכל לבריחה מהבית: אוכל, מים, בגדים וחפצים חיוניים נוספים. ובתום שבוע השאיר פתק על הכרית בחדרו, וזו לשונו:
אבא, אמא,
לא הייתי לכם בן טוב. אבל אתם מעולם לא אהבתם אותי, לא באמת. חשבתם שנעשה לכם עוול בכך שנולד לכם בן כמותי, לא מוצלח. לכן ברחתי, אני מאמין שאיש לא יתגעגע אלי כאן. אני יוצא להכיר את העולם. בבקשה אל תחפשו אחרי!
אורי.
עזיבתו עוררה תגובות שונות, החל בתגובת הוריו שהלב שלהם נשבר בקרבם וכלה בתגובת אנשי העיר וראש העיר ששמחו בסתר על עזיבתו משום שהוא הוציא שם רע לכל העיר שהייתה ידועה כעיר שבא הכל דופק כמו שעון וכל האנשים בה עוסקים במקצוע הגון.
עברו שנים, אורי כבר בן 25, גר בכפר ונשוי לעלמה נחמדה. הוא ראה ששם, בכפר, לא מתנהגים כמו בעיר, או לפחות כמו בעיר הולדתו. אלא נותנים לחיים לזרום בקצב רגוע, שלו. ולא רצים בשביל לרוץ כמו בפסטר.
"נועם" אמר יום אחד לאשתו "אני רוצה לשוב לעיר הולדתי, אני מתגעגע להורי. אבל יותר מזה, אני רוצה לשנות את הגישה של האנשים בעיר הולדתי, גישה שכמעט והרסה את חיי" הוא הביט באשתו ובתינוקת הקטנה שחבקה בזרועותיה וששיערה היה זהוב כשלו, תינוקת שהיא והוא יחנכו אותה בשונה ממה שחינכו אותו. "אני מבינה" ענתה נועם "ואני חושבת שאתה צודק. אבל איך תראה להם את האמת? הם לא יקשיבו לך. אני חושבת שעליך לספר להם את הדברים בצורה של משל" ואושר, התינוקת הקטנה, הניעה את ידיה בעליזות והשמיעה מלמול מתוק כמסכימה.
אותו לילה, אחרי שאושר הושכבה לישון, עבר עליהם במחשבות ובניסיונות להחליט מה בדיוק לומר. "מצאתי!" אמר אורי לפתע. נועם כמעט קפצה מהספה ואמרה בלחש "ששש! אתה תעיר את אושר" אורי חייך "אבל זה בדיוק בזכותה" אמר. וכשראה את הבעת הבלבול שעל פניה של אשתו הסביר.
למחרת נסע אורי יחד עם משפחתו לעיר הולדתו.
הוא נפגש עם הוריו וזכה בקבלת פנים חמימה מאוד.
ובנוסף גם תלה מודעות בכל רחבי העיר שתוכנם היה שהוא מצא אוצר ומי שרוצה לשמוע איזה אוצר זה וגם לזכות בחלקו יבוא לאמפי תאטרון שנמצא תחת כיפת השמיים במרכז העיר.
בשעה 17:00 האמפי תאטרון היה מלא מפה לפה ומלמול נרגש נשמע מכול עבר.
אורי כחכך בגרונו וביקש שקט במיקרופון שהחזיק בידו. "אנשי עירי" פתח ואמר "אתם יודעים שעזבתי את העיר הזו לפני שנים, לא סתם עשיתי זאת, מצאתי מפת אוצר שבזכותה זכיתי באוצר שערכו לא יסולא בפז ואני מוכן לחלוק אותו עמכם" מחיאות כפיים סוערות החרישו את דבריו. "אבל" המשיך ואמר כשהקולות גוועו "יש לי תנאי, כדי לזכות באוצר עליכם לשמוע על המסע שעבר עלי כדי לזכות בו, מסע לא קל כי הייתי מוכרח לעבור אותו תוך שבעה ימים, כך היה כתוב במפה. אחרת יאבד האוצר ויעלם.
ביום הראשון עברתי בתוך ג'ונגל פראי, עם חיות נדירות שלא ראיתם מימכם. אבל לא התעכבתי להתבוננן בחיות, הלכתי מהר בלי לסטות מהמסלול. לא הסתכלתי בצמחייה ובנחלים רק קדימה. וגם כשעצרתי לנוח לא סקרתי את הנוף אלא חשבתי רק על האוצר שמחכה לי בסוף הדרך.
ביום השני עברתי בתוך מפל מים כדי להגיע לעמק נסתר, ולא התבוננתי כמעט בכלל במפל המים המרהיב שבתוכו עברתי. וגם את המנהרה שבה עברתי לא סקרתי בהתעניינות אלא רק במידת ההכרח כדי למצוא את דרכי לעמק.
ביום השלישי עברתי בעמק עם אלפי פרחים ססגוניים בשלל צבעי הקשת ואפילו יותר. אבל לא נעצרתי להביט במרבד הפרחים שכיסה את הכל. ליד הנחל עצרתי רק לשתות אבל כלל לא התבוננתי בדגים הצבעוניים ששייטו במימיו.
ביום הרביעי הלכתי בתוך יער עבות עם המוני בעלי חיים, ארנבים, קופים, ארנבים, סנאים ועוד. אבל לא הפסקתי מההליכה המהירה שלי כדי להתבונן בהם מקרוב וגם לא בצמחים ובעצי היער, הסתכלתי רק קדימה, כל הזמן.
ביום החמישי טיפסתי על גבעות ירוקות ונהדרות שמהן ניתן היה להשקיף על הכל וגם להביט לשמיים ולראות את העננים הלבנים. אבל גם כאן לא עצרתי לרגע להביט ביער, בעמק או בשמיים רק קדימה לאורך כל הדרך.
ביום השישי הגעתי כבר לרכס ההרים ושם, על ההר הגבוה מכולם, חבוי בתוך מערה נמצא האוצר האגדי.
טיפסתי במהירות ואל הסתכלתי לרגע על מדפי הסלע שבערים שבהם קיננו המוני ציפורים מסוגים שונים. עצרתי לשנת לילה על פסגתו של אחד ההרים, מתכונן לקראת הטיפוס הגורלי של מחר."
אורי קטע את שטף דבריו והתבונן בפניהם של אנשי עירו לשעבר. על רבים מהם ניכר שהם משתוקקים כבר לסיום הסיפור ולחלוקת האוצר. והם תוהים למה עקרוני לשוב ולהדגיש שאורי לא הביט ביופי שהיה סביבו, והרי זה לא היה חדש להם, גם הם חיו במירוץ בלתי פוסק.
"למחרת" המשיך "טיפסתי את הטיפוס הקשה של חיי, תקעתי יתד של חבל במרכז ההר ומשכתי בו כדי להתקדם, במהירות כדי להגיע בזמן לאוצר. מעדתי, נשארתי תלוי בין ארץ לשמיים ללא יכולת אחיזה" נשימתם של האנשים בקהל נעתקה, "ושם מצאתי את האוצר האמתי" אלפי הבעות מבולבלות הביטו בו "אבל איך" שאל ראש העיר בתוקף. "האוצר הרי נמצא במערה, אתה בעצמך אמרת!" אמר ראש העיר ובכך ביטא את תחושותיו של הקהל כולו. אורי חייך ואמר "כן, אם קוראים לכסף וזהב אוצר, אם הכסף הוא החלק העיקרי בחיינו, המטרה והדרך. אבל שם, תלוי בין ארץ לשמיים הבנתי פתאום שיש אדמה, שיש שמיים. מתי בפעם האחרונה הסתכלתם לשמיים?" שאל, והמבטים הופנו באופן אינסטנקטיבי לשמיים התכולים שמעל. "מתי עצרתם לרגע את המירוץ המטורף הזה אחרי החומריות והקשבתם לשירת הציפורים? מתי בפעם האחרונה הרחתם פרח?" וכאן סיים אורי את משלו "האוצר לא היה ולא נברא! מעולם לא מצאתי מפת אוצר! ומעולם לא הייתי תלוי בין ארץ לשמיים, אני לא נזקקתי למפנה דרמטי כזה שיוכיח לי עד כמה חייכם מוטעים מהיסוד. אבל אני חושב שלכם לא יזיק אם יקרה לכם דבר דומה כדי שתבינו סוף סוף שאנחנו עבדים בשביל לחיות, אבל בשום פנים ואופן לא חיים כדי לעבוד!"

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

4. בבקשה, אני פונה אל הלב שלכם, אבל ברצינות~!

בס"ד

אם ידוע למישהו כאן על תחרות כתיבה כלשהי לגילאי 18 ומעלה??? אני מחפשת בנרות אחרי תחרות כזאת...

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

5. שיר שכתבתי בעקבות המצב הקשה ביהודה ושומרון.

בס"ד

כתבתי אותו מזמן, עוד כש"החזרנו" את גוש קטיף. מדהים איך שההיסטוריה חוזרת על עצמה לא? ועוד אחרי ש"החזרנו"
שטח לערבים.

צריך רק לפתוח ת'טלויזיה ולראות
את הצרות הנוראות שמופיעות בחדשות
כמעת כל יום נופל קסאם
והשקט רק הולך ונעלם.

והם אומרים שהכל בסדר
ואם רק ניתן לערבים עוד שטחים
הכל יסתדר
אבל הערבים לוקחים
ואנו לא מקבלים שם תמורה
רק קסאמים שעפים והופכים
לדבר שבשגרה

נתנו את גוש קטיף
והערבים זורקים קסאמים גם על אשקלון
והם עוד רוצים שטחים להעיף
למרות האסון.

והם אומרים שהכל בסדר...

ולעולם לא משנה שיש לערבים
המון מדינות ושטחים טובים
שבכל מדינה ומדינה
נכנסת פעמים רבות ישראל הקטנה.

והם אומרים שהכל בסדר...

על ארץ ישראל עלינו לשמור
כי על טעויות אסור לחזור
ליישב את הנגב להפריח ת'שממה
ולהקים עוד ערים על פני האדמה
שנזכה לארץ ישראל השלמה~!

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

6.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

7. שאלה לא קשורה...

בס"ד

חשבתי לשאול את זה פה כי שאר הפורומים לא תוססים כמו זה...
תגידו:
יש למישהו כאן מושג או הערכה כלשהי מתי יצא הספר אראגון הרביעי בעיברית?
אני ממש רוצה לקרוא אותו...
והאנגלית שלי לא משהו...:-(
תודה מראש~!

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

8. אחי, לא קיים את הבטחתו.

בס"ד

זה לא יכול להיות,
זה פשוט לא יכול להיות
שאחי, החייל, הגיבור
נהרג באירוע טרור.
והיו לו כל כך הרבה שאיפות
רצונות ותקוות.
איך, הלב שלו נדם?!
איך הוא הפסיק לחיות?!
והוא הבטיח!
שייקח אותי לטיול בחו"ל
והוא הבטיח!
שהשנה, אנו נגדל יחד חתול
והוא הבטיח!
שאבקר אותו בצבא
והוא יערוך לי סיור
בכל הסביבה.
אחי הגיבור,
העשוי ללא חת.
גם הבטיח שיקנה לי,
מכונית על שלט.
והוא עוד הבטיח!
שאותי לא יעזוב!
ושיהיה איתי ברע ובטוב!
והוא הבטיח...
אבל שלא כמו כולם
אחי,
לא יקיים,
את הבטחתו,
לעולם.

בהשראת ספר שקראתי- האבדן הקשה מנקודת מבטו של ילד שאיבד את אחיו...

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

9. שיר שכתבתי על השואה בעקבות שיעור בספרות.

בס"ד

אסוציאציות על יום השואה והגבורה.

יום השואה והגבורה
מעלה לי לראש בחזרה
כל מיני אסוציאציות
שמקבלות משמעויות חדשות:

מגן דוד-
ביום רגיל זה:
מדינה, גאווה, מלך, הגנה וצדק.
ביום השואה זה:
גלות, השפלה, טלאי, פגיעות
ולחיצה על הדק.

מגפיים-
ביום רגיל זה:
גשם, שלוליות, ברכה וצמיחה מופלאה.
ביום השואה זה:
נאצים, אכזריות, קללה
ושנאה.

מקלחות-
ביום רגיל זה:
התרעננות, מים, ניקיון והתחדשות.
ביום השואה זה:
גוויות, גז צקלון B, חיטוי
והחנקות.

רכבת-
ביום רגיל זה:
טיול, שמחה, יעד וחלון לא קטן.
ביום השואה זה:
סוף, עצב, אי וודאות
ותחינה לאויר, לחמצן.

מדורה-
ביום רגיל זה:
חיים, שלווה, חום ול"ג בעומר.
ביום השואה זה:
מוות, חרדה, אוויר מתוק
וזעקה לשמיים ואין עוזר.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים