vniu
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
את פושטת את שמלתך הכחולה
וממהרת להתכרבל בתוך השמיכה.
את מנסה לא לבכות, ללא הצלחה יתרה
ומגלה פסים שחורים-כחולים שזולגים מעינייך
את היית יפיפייה היום, סתם כך ללא סיבה
את היית יפיפייה היום, ואיש זאת לא ראה
לא האיש לו ציפית.
ואז את מבינה, שאין זה משנה
אם מדובר בארבעה חודשים או ארבע שנים
את אינך יכולה להפוך למשהי אחרת, משהי אהובה
ואז את מבינה, שיותר מתמיד את כה בודדה.
רק בעוד חודשים מספר, כשהכאב קצת יחלוף
תוכלי להביט במראה ולשמחתך את לא תראי שוב
מישהי אחרת ושמלה הכחולה המתנפנפת.
נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים
ואולי אני קצת לא צפויה לפעמים, אתה בעצמך גילית זאת
ואולי אני אוהבת אותך, קצת יותר ממה שאי פעם העזתי לעלות
ואולי אני שונאת שאתה כועס עליי, ובין הכעס אתה מתעקש שיחדיו נלך
ואולי לא חשבתי שדווקא החיבוק שלך, יגרום לבכי את פני להפסיק ללכלך
ואולי לא חשבתי שאתה מסוגל, ואולי לא חלמתי שיחד איתי תבכה
ואולי לא חלמתי שיום יבוא ואני אהפוך להיות הציפור הקטנה של מישהו
כנראה שאני קצת אוהבת אותך, אחרי הכל.
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אתה מחייך למצלמה שנייה אחרי ההופעה
שנייה אחרי שטענת שאתה הכל ואתה כלום
שאתה אידיוט וחסר רחמים והתחננת לעוד
מחייך חיוך גדול והמצלמה מודיעה שהנציחה את אותו חיוך
ואז אתה מסתובב ובורח.
אתה מחייך למצלמה שנייה אחרי ההופעה
שנייה אחת אחרי שגרמת לי לבכות ולצחוק
שנייה אחת אחרי שהצלחתי להיזכר למה קינאתי בך כל כך
כי הצלחת להלחם על האומנות שלך
אבל אז אתה מסתובב ובורח.
אתה מחייך למצלמה שנייה אחרי ההופעה
ואני רוצה לשאול אותך איך אמא שלך
ולאחל בהצלחה לאחיך, שהתגייס לפני יומיים
ורוצה להודות שאחד השירים שלך הצליח להרעיד משהו
בתוך הלב הסגור אטום שלי
אבל אז אתה מסתובב ובורח.
אתה מחייך למצלמה שנייה אחרי ההופעה
מחייך ובורח
ואז אני מצליחה להבין מדוע
מדוע יש לך כל כך הרבה פנים
מדוע אני מרגישה כה דומה לך
ובו זמנית כה שונה ממך.
אתה מחייך למצלמה שנייה אחרי ההופעה
מחייך ובורח
ואני מקווה שלעולם לא אהיה כמוך.
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת והרוח הכתה בפניו באכזריות אבל הוא לא הרגיש דבר; לא את הקור כשעל גופו זרוקה טי-שרט דהויה ודקה ולא את העייפות והרעב אחרי שלושה ימים של עבודה על המשימה האחרונה שלו. שלושה ימים זה יותר מידיי זמן בשביל משימה פשוטה שכזו חשב בעודו רץ ברחוב ישן בעיר ומיהר להיכנס לתוך סמטה צרה וריקה מאדם כשהחלונות המשקיפים אליה עדיין מוגפים, הוא שינה את דמותו; מספק נער ספק גבר בן עשרים ושש לאיש מבוגר שעבר את שנות השישים שלו, מבט מלוכסן בעיניו וחליפה כחולה לגופו, כשהוא חזר אל הרחוב ריצתו התחלפה בהליכה איטית והוא הוציא מכשיר קטן מכיס החליפה וחייג במהירות כשקולו השליו התחלף בקול זר, בעל מבטא כבד והעברית נשמעה כאבנים שבורות מתוך פיו. מונית לבנה שנכנסה לתוך הרחוב בו צעד עצרה לידו "סלח לי, אתה הזמנת את המונית? אתה מר שיקי במקרה?" הנהג שאל והוא רק הנהן ובזמן שנכנס למונית ואמר "זה סיקי, לא שיקי. קח אותי בבקשה לבניין הבורסה, תודה" וכל הנסיעה לא פצה את פיו, רק הביט על הדרך ומחשבותיו רצו בתוך מוחו, בקשתו לעבור לניו-יורק לא אושרה מסיבה כלשהי אותה לא ידע והיא גם לא עניינה אותו – הוא היה הדמות המתאימה ביותר לעבור וכבר נמאס לו מהמשימות בישראל, -האנשים בארץ הזו פשוט חסרי הבנה בסיסית בכל מה שקשור באהבה- חשב ואנחה קטנה נפלטה מפיו, הוא ראה את הנהג מביט בו דרך המראה במבט תמהה וחוקר אך לא הגיב, הנהג נמנע מליצור שיחה עם הנוסע לאורך כל הנסיעה בדיוק כמו שהנוסע נמנע מליצור שיחה איתו. אביחי ידע, אין זה משנה איזו דמות הוא ילבש היום, אין זה משנה כמה רחוק גיל הדמות יהיה רחוק מגילו האמיתי, אין זה משנה איזה אופי יאמץ לעצמו היום או איזו דרך לשידוך הוא יבחר במשימה הבאה שלו – בזוג הבא שלו, הוא ידע שלא משנה מה הוא תמיד יישאר האדם שהוא, זה שמתרחקים ממנו וזה שמתרחק והעובדה הזו במקום להרתיח את דמו רק הרגיעה אותו.
המשך יומו היה טיפשי למדיי, כך הוא הרגיש לפחות; הוא הפך להיות פקח שהגיע מיפן מהחברה הגדולה בכדי לצפות על המתרחש בחברת הבת בישראל. הוא נאלץ לדבר אנגלית עם מבטא כבד והוא שנא את זה, האנגלית שלו, בתור אביחי, הבחור בן העשרים ושש הייתה מעולה, כשהוא דיבר באנגלית אנשים היו עוצרים ומקשיבים, רק כדי להקשיב לצליל קולו ועכשיו השפה שהוא כה אוהב נשמעת שבורה בפיו, נשמעת כמו קללות. אנשים התחנפו אליו בכל מקום וגם את זה הוא שנא, שאנשים לא יודעים אפילו מי הוא אבל נותנים לו כבוד אינסופי רק בגלל שמו, הם לא ידעו מה הוא עשה למען החברה או מדוע הוא נחשב לאיש חשוב בחברה אבל מבחינתם העיקר שהם נתנו לו כבוד, העיקר שהם שומרים על התחת של עצמם. אביחי מעולם לא נשאל ולפעמים הוא חושב שטוב שכך כי אם היה נשאל איש לא היה אוהב את תשובתו בנוגע לעולם המחורבן הזה, ככה הוא רואה אותו לפחות, אבל, כידוע, לעולם לא אכפת מה ספק נער ספק גבר בן עשרים ושש שמתפקד כקופידון בזמנו הפנוי חושב על העולם.
רגע השיא של יומו הגיע בערך בשעה אחת עשרה כשיצא לשתות קפה באחת המסעדות שהיו באזור ביחד עם שלושה מנהלים ועוד כמה אנשים חשובים מהחברה, בשלב הזה הוא כבר לא הקשיב להם, ההתחנפויות שלהם והדיבורים חסרי המשמעות שלהם על העבודה בחברה והאישה, המאהבת והילדים, אינטרנט ופייסבוק כבר נמאסו עליו ביום הראשון בתפקיד הזה, למעשה עיניו היו נעוצות בדלת הזכוכית העבה של החברה שעליה יכול היה להשקיף ממקום מושבו. הגבר כבר מספר דקות מחכה על הספות בלובי ומבטו נעוץ במעלית, הוא אולי לא מראה זאת כשהיא נמצאת אבל הוא באמת אהב אותה, כבר שנה וחצי הוא אוהב אותה אבל התבייש להציע לה לצאת, הוא סירב כבר מספר פעמים להעברות למחלקות טובות יותר כדי שיוכל להישאר ולהשקיף על ראשה מלא התלתלים הזהובים-כתומים כל היום ולראותה מחייכת אליו בכל בוקר. אביחי שיכל לשמוע את מחשבותיו של הגבר ראה את הדאגה שהייתה בהן בדיוק כשדלתות המעלית נפתחו וראש מלא תלתלים זהובים-כתומים יצא מתוכן והישיר מבט לתוך עיני הגבר, כבר באותו הרגע החלו הזיקוקים הקטנים המתרחשים בביצוע משימה להבהב מעל ראשיהם של השניים אך אביחי לא סיים את משימתו לחלוטין, לא לפני שראה שהצליח באמת. ככל שהזוג התקרב לעבר המסעדה בה ישב הזיקוקים הקטנים והאדומים שרק הוא מסוגל לראות גברו לאיטם, כשהם התיישבו במסעדה, כוסות קפה מולם והם מדברים התרחש הזיקוק הגדול, הירוק, שאומר שהמשימה הושלמה בהצלחה ורעש של כפיים שרק הוא היה מסוגל לשמוע נישא באוויר. אביחי קם וניגש לשירותים, כשהוא יצא מתוכם הוא כבר היה אביחי, הספק נער ספר גבר בן העשרים ושש ולא האדם החשוב שהיה לפני דקה ובדרך ליציאה הבחין שהמשימה האחרונה שלו, שהצליחה גם היא כרגיל מחזיקים ידיים ורגליהם נוגעות מתחת לשולחן וזה גרם לו לחייך בסיפוק. הוא המתין שניות מספר עד שאיש נוסף יצא מהשירותים למרות שהוא היחיד שהיה בהם – האיש שמחליף אותו בכל הקשור לטיסות, כשהוא מחופש לאדון סיקי שצריך לחזור היום ליפן. רק כאשר הדלתות השקופות של המסעדה נסגרו מאחוריו והרוח הכתה בפניו הוא הרגיש כמו שהוא אמור היה להרגיש: מותש, עייף ורעב אחרי שלושה ימים וחצי ללא שינה, ללא אוכל והרבה עבודה קשה. אביחי הצליח במשימה בצורה מרשימה במיוחד אבל הוא לא ייחס לכך כל חשיבות, הוא רגיל לעשות כל דבר על הצד הטוב ביותר, לא משנה מה הוא עושה, הוא לא רואה עצמו כמוכשר למרות שהוא ה"שליח המדבק" הכי טוב שהיה זה שנים, הוא אפילו מובך כל פעם מחדש למרות שכבר שנים זו העבודה שלו בכל פעם שנשמעות מחיאות הכפיים האוטומטיות בסיום מוצלח של כל משימה, כן, שליח מדבק זו העבודה שלו, זה השם היפה יותר ל"קופידון" או מלאך אהבה כמו שנוטים לקרוא לו לפעמים, זה השם שנתנו לו כשהוא הגיע בפעם הראשונה לשמוע על המשימות שלו, כשהיה רק בן חמש.
הוא עצם את העיניים בכבדות וכשהן נפקחו שוב זה היה כשהוא התעורר לרגע קט בתוך מיטתו בביתו שבכרמיאל, בבית של המשפחה לתוכה הוא נולד, הרי כל מלאך שצריך לשרת בעולם הזה, ביקום הזה, צריך קודם כל להיוולד לתוך העולם הספציפי אליו הוא מיועד והמשפחה לתוכה הוא נולד הייתה נהדרת וקיבלה בהבנה את כל ההיעלמויות המשונות שלו כל פעם שהוא קיבל משימה חדשה והשקיעה בו בצורה שלפעמים נראתה בעיניו קצת מדאיגה. אביחי מעולם לא הבין איך הוא תמיד מתעורר בתוך ביתו למרות שכשהוא עצם את עיניו היה במקום אחר לחלוטין ובעיר אחרת, אולי אפילו בארץ אחרת אבל ככה זה היה תמיד בסיום משימה והוא לא שאל שאלות, הרי אדם נורמאלי לא אמור לשמש כקופידון או שליח מדבק ולא אמור להיות בעל יכולת לשנות את צורתו ככל שיחפוץ אז הוא שמח על מצבו והודה על כך בלי לשאול שאלות מיותרות למרות שהן כרסמו את נפשו יום אחר יום.
אך למרות כל תהיותיו ניתן להגיד שהוא מצליח בחייו ה"רגילים" יותר מכל אדם נורמאלי אחר, בגיל עשרים ושש הוא מתפקד כבר עשרים ואחת שנה בתור שליח מדבק וגם לומד לתואר שני תוך כדי, הוא סטודנט מוכשר ביותר ויש לו מוח מבריק עוד יותר. הוא אולי בודד אך הוא זה שבחר להתבודד, חיבתו ליקום אינה גדולה, כך גם חיבתו לאנשים או לעצמו אבל את השקט הוא אוהב וגם ללמוד ולחשוב על דרכים חדשות לשדך בין אנשים. הוא תמיד שואל אם לא הייתה דרך אחרת להודיע לו שהוא שליח מדבק אבל משתדל לחשוב על זה כמה שפחות – הוא משתדל לא לשפוט שום דבר ושום אדם אבל עושה זאת כאשר אנשים מנסים לחדור לתוך המרחב הפרטי של רגשותיו, הוא לא אוהב הרבה אבל זה הדבר שהוא עושה יותר מכל ובתוך כל המחשבות על הימים האחרונים שעברו דעתו הסתחררה והעייפות ניצחה אותו והוא נרדם.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
כשפחד מבדידות משתלט
כשאי ידיעה לפתע מתבלט
העולם נראה פתאום חשוך וריק מאנשים טובים
קשה להאמין שהם רק עוזבים לרגע וכבר שבים
כשנראה שאני אדם מתוסבך למדיי
כשנראה שאצטרך להמשיך בחיי
ולהמשיך לשאול מי אתה?
ואנשים אומרים שיש עוד תקווה
וטוענים שזו האהבה
שישנו הפתרון
והוא זה שמבדיל בין החי למת
אני כנראה שאצטרך להמשיך בחיי
ולהמשיך לשאול מי אתה?
ואני שאיני מבינה את עצמי
תוהה איך תסתדר עם אישיותי
ואני שאיני מבינה את עצמי
פוחדת מבדידות, פוחדת מהמילה תקווה
פוחדת להאמין, פוחדת מאהבה
אז האם אני אמורה להמשיך לשאול מי אתה?
נכתב לפני 13 שנים
הזמן יגלה את הכל
את כל אותם הסודות שהסתתרו ביום האתמול
את האמת מאחורי נגיעה במרפק, מאחורי חיוך צבוע
הזמן רק הוא יספר אם ייפול אותו מבנה רעוע.
הזמן יספר לנו מה אנחנו באמת מרגישים
עד כמה עמוק הכאב, עד כמה שונים האנשים
ולאנשים שנמאס – הזמן ייתן חיים
אך הפחד הגדול ביותר בתוך מחזוריות חיינו
הוא התרופה הכי טובה לאי אלו מכאבנו
הזמן.
נכתב לפני 13 שנים
לפול באהבה
לפול לתוך באר עמוקה
לפול לתוך ים הרגשות, האכזבות
הציפיות והחלומות
לפול לתוך חוסר התוודעות
של מה אתה באמת
אתה מצפה לכאב, כמו תמיד
בסוף הנפילה תמיד ישנו משהו שיעצור אותך
בשיא הכאב, אתה נוחת
עכשיו נזכרת?
אתה שואל ואז שוב נופל.
נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אני לא מצליחה לספור כמה שירים כבר כתבתי, אני גם לא מנסה
אני לא מצליחה לספור כמה מכתבים כבר כתבתי, והם כולם נשארו במגירה
אני לא יכולה לזכור כמה אנשים היוו לי השראה לסיפורים, לשירים, לחלומות שלי
אני לא יכולה לזכור כמה פעמים התרגשתי, דמעתי, שרתי וחשבתי עליך, למרות שזה נושא שולי
אני לא יודעת כמה אנשים הפכו אחרים בגללי
אני לא יודעת עוד כמה פעמים אני יאבד את עצמי
אני כן מצליחה לספור כמה שירים היו עליך עד עכשיו, אפילו לא אחד
אני כן מצליחה לספור את כל אותם המילים שכמעט ואמרתי לך, וכבר עברתי את המאות
אני כן יכולה לזכור את כל אותן הפעמים שאמרתי שאני מאמינה בך, את כל הפעמים שאתה האמנת בי
אני כן יכולה לזכור את כל אותם הרגעים שהיית אחר בגללי
אני כן יודעת כמה מגיע לי הגב הזה שאני רוצה ממך, להישען עליך
אני כן יודעת עוד כמה פעמים אני עומדת לנסות לשנות את הסוף, לא סתם אני סופרת, חופרת, משוררת
אני לא באמת יודעת מה אני מרגישה
אני כן יודעת שלא משנה מה, להכחיש אני ממשיכה
אני לא מאמינה שאתה באמת לא זוכר אותי
אני כן יודעת, שהייתי מעדיפה לא לזכור אותך.
הנה אני, אני כן ואני לא
נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים
