לפעמים אני כועסת בלי לדעת להרפות,
כמו מכונית ללא בלמים.
לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות,
סופה של ברקים ורעמים.
זקוקה לזמן לעצמי,
זקוקה למילה- סליחה.
אבל לאף אחד לא אכפת ממני עצמי.
ואף אחד לא רוצה לומר את המילה.
אז אני לפעמים לא אוכלת, לא שותה,
פשוט עושה שביתה.
ולאיש לא אכפת,
שאני אוכלת מעט.
השאלה שלי היא:
"מה יקרה, אם שבת שלמה-
אהיה בחדרי,
בלי איך, למה ועל מה."
והאם היא תתנצל:
סוגריים- לא.
ולא אכפת לי כבר-
מהעולם כולו.
ולא צריך לאכול,
אוכל זה לחלשים.
אפשר גם קצת לסבול,
אני הרי שמנה מעט, אז זה טוב ונעים.
אז אפשר לא לאכול,
לא צוהריים, לא ערב, לא בכלל.
והגוף לא מרגיש אומלל,
ובאמת זה לא חבל.
נראה מתי היא תישבר ותתפרק,
כי היא זו שהתנהגה באופן לא צודק.
בת כמה היא בכלל? מבוגרת? יפה!
אז שהיא לא תדבר וככה תוציא מילים מהפה.
אני עכשיו בוחנת את הסבלנות שלה,
טוחנת אותה, עד דק.
אני בחדר,
רק.
אז שתאכל את מה שהיא בישלה.
אני לא יוצאת עד צאת שבת.
וזה רק בגללה.
שתאכל את הלב, אפילו קצת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
