Moon

Moon

בן 20 מ




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה ו-2 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודשיים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של Moon


Moon עוקב אחרי
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנה ו-1 חודשים
» בין לבין (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-1 חודשים
» שיר יפה (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» . (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» . (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» . (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» אורח זר (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» . (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

בין העיר ליער,
בין השמחה לצער.
מהלכת לה דמות.

בין שביל אבנים,
לשביל של קוצים,
מחפשת משמעות.

בין עקום לישר,
בין רגיל למוזר,
ממשיכה בחיפוש עוצמתי.

בין אחוזה לחורבה,
בין אבדון לתקווה,
מצאה משהו אמתי.

האמת כה פשוטה,
אז לפתע אמרה.
כל מה שארגיש הוא נכון,
אמרה ועשתה ומאז היא חיה רק לפי הרצון.
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
אשמח לביקורת בונה בפרטי או בתגובה. (עדיף בפרטי)


הזמן שאבד:
זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ישבתי על ספסל עץ בגינה הציבורית ועישנתי סיגריה דקיקה ובהיתי בכוכבים מתכסים בעשן. לפתע אדם מבוגר כבן 40 בערך תפס את תשומת לבי, הוא התגנב בחשאיות אחרי נערה צעירה כבת 18, אולי 20, ידעתי שאם לא אעשה משהו כנראה שזה לא ייגמר טוב ונראה שהיא לא חשדה במאום. קמתי בשקט מהספסל ומעכתי את שארית הסיגריה בעקב נעלי תוך שאני נאנח בשקט על האבדן הקטן והתחלתי לעקוב אחרי ה'זוג' מחכה לראות מה יקרה.
עקבתי אחריהם כך למשך זמן מה, הוא מתגנב מאחוריה ואני מאחוריו, כל הזמן מנקרת במוחי השאלה 'איך היא לא שמה לב אליו?, הוא מתגנב כל כך גרוע.., רק מבט קטן אחורה ו..'
לאחר דקות מועטות עזבנו את תחושת הביטחון שהשרה הרחוב הראשי המואר ועברנו לסמטה חשוכה וצרה יותר. ראיתי אותו נדרך, שלפתי את הפלאפון וחייגתי למשטרה, הוא הסתער, אין זמן! שמתי את הפלאפון על רמקול ורצתי לכיוונו.
הנערה צרחה בזמן שהתוקף הפיל אותה על המדרכה והחל למשוך בבגדיה. "עצור!" צעקתי. הוא הביט בי מבוהל אך לא ברח כמו שציפיתי, אלה קם הסתכל לצדדים וכשווידא שאין אף אחד קרוב שלף סכין מתקפלת והחל להתקדם לעברי באיום.
פסעתי לאחור עם ידיים מורמות, "לא ראיתי כלום, באמת! אני רק אלך ו.." הוא תקף, צפיתי את זה, תפסתי את מפרק ידו והשתמשתי בידי השניה לחבוט באפו. הוא קרס אוחז באפו והסכין נשמט מידו, הרמתי את הסכין והתקדמתי לכיוונו צעד אחד. כאב חד פילח את גבי, קפאתי ועיני נפערו לרווחה. הבטתי לאחור וראיתי אותה שולפת מגבי את הסכין בחיוך מרושע. קרסתי על ברכי. הכל היה מלכודת, אבל עכשיו מאוחר מדי חשבתי ביאוש. התוקף התאושש וקם בחיוך מרוצה למרות הדם שהמשיך לזלוג מאפו ופנה אלי "אתה מתגנב כל כך גרוע, באמת חשבת שלא שמנו לב אליך?" הוא אמר ובעט מפרצופי. נפלתי פשוט איברים על האספלט הסדוק ודם החל להיקוות לשלולית סביבי. ברגע הזה נפלה עלי ההכרה שחיי עומדים להסתיים, סיכנתי אותם בשביל להציל את מי שרצח אותי.. חיי הקצרים החלו לרוץ לנגד עייני-
נזכרתי בזמן שהייתי ילד קטן, עוד בפעוטון. כל הילדים שמחים, משחקים או מציירים קשקושים. אני רק הבטתי בהם במבט קודר. הגננת הזמינה את ההורים שלי לפגישה ואמרה "אולי הוא נראה כמו מלאך, עם המבט התמים, העיניים הירוקות הזוהרות, השיער השחור החלק אבל אל תתנו לזה לשטות בכם. הוא כל כך קודר, ונראה כאילו אין לו כל עניין בחיים. אני ממליצה על עזרה מקצועית, הוא נראה מאוד.. אבדני." ההורים שלי מיד החלו לשלוח אותי לטיפולים אצל פסיכולוג, ומהר מאוד הבנתי ששיתוף פעולה תהיה הדרך המהירה ביותר לברוח מהמפגשים אתו. למדתי לזייף שמחה, הזדהות וחברים עד שכולם השתכנעו שאני בסדר. חיי המשיכו לרוץ ונזכרתי בכל הדברים שלא עשיתי ההתאהבות שלי בתיכון שממנה התעלמתי, הפחד מדחייה היה חזק וברחתי ממנו. איך גדלתי סיימתי את התיכון ושוב כרגיל, לא משקיע בכלום, עושה את המינימום וממשיך לחייך כאילו הכל בסדר בדיוק כמו שלמדתי. עובד רק מספיק בשביל לשכור דירה, אוכל בסיסי וכמה סיגריות, אני יודע שיכולתי להשיג יותר, אולי עם קצת מאמץ.. מאמץ שאותו לא רציתי להשקיע. והגעתי לפה, בפעם הראשונה שעשיתי משהו בשביל מישהו אחר, שעשיתי משהו עם משמעות בכלל.. ואז הכל נגמר, כל הזהירות שהייתה לי התנדפה ברגע אחד.. ועכשיו אני יודע שזאת הייתה טעות. כנראה שזה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו, לעזור..
העיניים שלי היטשטשו וראיתי אורות מהבהבים, שמעתי צעקות צליל של גוף קורס, צעקה, יריות ואז שתי גופות נוספות קורסות על הכביש.
אז גם הם..
לפתע, משום מקום הופיעה דמות שחורה והתקדמה אלי, הנה המוות בא לאסוף אותי.. אני באמת אבוד..
הוא נעצר מעלי, התכופף והרים את ראשי כופה עלי להביט בעיניו. לא, לא עיניים. היו שם רק שתי להבות אדומות תקועות בגוף שחור כצל.
"רוצה לחיות?" הוא שאל בקול עמוק ומהדהד.
פתאום הבנתי שלמרות שלעולם לא התעניינתי בחיים, למרות שמעולם לא רציתי להתקיים ולעולם לא נהניתי מכך, אני לא רוצה למות.
"כן." עניתי.
***
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
נקישות על הדלת מבשרות על אורח,
קורא למשרת ומיד הוא פותח.
איש נמוך לא מרשים בבגדים די זולים,
אומר בקול שקט, באתי להתרים.
סלק אותו מכאן, רמזתי למשרת,
מיד הוא מבין את הדלת טורק.
אך הזר בזריזות את הדלת עוצר,
"תוכל להביא לי רק מים מהמקרר?"
"מים?" גיחכתי בצליל מבזה,
"משרת! למקרר." אמרתי בקול מצווה.
"הגש לאורח כל משקה שיבחר"
שיראה באיזה עשיר מדובר.
האורח הסתכל על המגש בתהייה
"את כל זה אתה שותה" הוא שאל בפליאה.
"אומנם לא" עניתי במעט מבוכה,
"אך תמיד טוב שיהיה הרבה לשעת המנוחה."
"תוכל להראות לי עוד מעושרך הגדול"
שאל האורח מתעניין כביכול.
"בוודאי" עניתי כמעט מיד,
את עושרי אשמח להראות לכל אחד.
הראיתי לו את חניוני המרשים,
שהכיל את כל הרכבים הכי חדשים.
את חדרי הגדולים, הבגדים היפים,
הצבעתי לו במפה על כל בתי הרבים.
האורח שאל אז בקול מהורהר,
"מדוע אתה צריך בית כה מפואר?"
"בכמה רכבים תוכל לנסוע, כמה בגדים תוכל ללבוש?
כמה בתים עוד תוכל לרכוש?
האם את כל כספך תוריש לילדך?
האם ילכו במדויק אחרי צעדיך?
וזהו כל עושרך המזהיר?
זה העתיד שתרצה להשאיר?
ולאחר שתמות כשמישהו את שימך יזכיר,
מה הוא יגיד? הוא היה סתם עוד עשיר?"
הרכנתי מבט לא אמרתי מילה,
בליבי קיננה בעוצמה השפלה.
היד נכנסה אל הכיס בעצמה,
משם צ'ק הוציאה מספר היא רשמה.
האורח חייך אז חיוך חמים,
אך מילותיו כבר חתכו בי כמו להבים.
ואז הוא לחץ את ידי ואמר,
"עשית צעד גדול, לקראת המחר."
"המעשה שלך יציל הרבה אנשים,
חולים, רעבים וזקנים חלשים."
הרמתי מבט ואמרתי, "אל תודה לי,
אני מרגיש שאתה הצלת אותי."
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
עכבישים גדולים מטפסים על חורבות,
חתולים שחורים מלחששים ברחובות.
הירח זורח באורו הכסוף,
עטלפים משחירים את האור השקוף.

ואני שוב פוסע בדרך הזאת,
מחפש לי תקווה בין איי החורבות.
מהמר בחיי עוד הימור מסוכן,
טועה ונדקר מסכין משונן.

פצוע, מדמם הולך שוב עוד צעד,
עיוור מהחושך לא רואה את היעד.
מתקדם, מהלך באפלה השחורה,
הרוח מתחזקת מתחילה סערה.

מנסה לעמוד ולספוג את הכל,
אך העוצמה חזקה ואינני יכול.
קורס בחולשה ונופל על ברכיי,
גשמים ורוחות חודרים את עצמותיי.

הלב אז זועק על מר גורלו,
וקורים נכרכים מכסים את כולו.
מצטמק ונכנס שוב לחדר מוגן,
בורח שנית מהחוץ המסוכן.

הפצעים נעלמים גם הצורך לבכות,
הכל מתעמעם, התחושות נסחפות,
הזעקה משתתקת, העיניים ריקות,
הפחד נגמר נשארו צלקות.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
מתחת לעץ חיפשתי תשובות,
אך הן שוב מתחבאות, משתנות לא נראות.
הספקות שוב עולים, אנחנו צודקים?
או האם אנחנו רק משוגעים.

ושוב נלחמים להם שני יצרים,
מתווכחים על האם הם טובים או רעים.
ואני רק תשובה נכונה מחפש,
אך האם אמצא את אשר אבקש?

ושוב מתבלבל מסתובב ונופל,
נאחז רק בחוט שגם הוא מתפתל.
ולמטה נמצאת רק תהום עמוקה,
האם מישהו יודע מה יש בסופה?

גיהנום וגן עדן נשזרים שוב יחדיו,
אך האם רק הריק מחכה שם עכשיו?
בור עמוק ללא תחתית?
נמשיך רק ליפול כך בלי כל תכלית?

העיניים נעצמות והראש מתערבל,
את הכל שוב שוכח, לחלום שוב נופל.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
כלוא בתוך חדר קטן מסורג,
מחפש יציאה, מוצא קיר מגורד.
על הקיר כתובים שמות רבים,
תאריכים וגם מקומות מגורים.

אינני רוצה לכתוב שם את שמי,
מפה עוד אצא, מלמלתי לעצמי.
לאחר שעה, אולי שעתיים,
נשמעו צעדים נעים בעצלתיים.

אל החדר נכנס סוהר במדים,
הזדמנות לבריחה, השרירים נדרכים.
אך הסוהר מגודל ומטיל אימה,
אז חיכיתי שוב להזדמנות מתאימה.

הסוהר הביא מנה לא רעה,
עם אורז ועוף ותפוחי אדמה.
אולי לא אברח? הרהרתי בקול,
אך לוותר עכשיו? אינני יכול!

שוב הסתובבתי בחדר הקר,
מחפש ולו רק סדק צר.
אך החדר אטום מסורג ומוגן,
זו איננה הדרך לצאת מכאן.

ישבתי מיואש כך לכמה שעות,
אך החלטתי לא להפסיק לנסות.
אולי הסוהר הבא יהיה קטן יותר?
אנצל הזדמנות ועליו אסתער!

שוב צעדים מתקרבים,
שוב שרירי נדרכים,
שוב נכנס לו סוהר במדים,
שוב מבט מיואש בבריון החדש, ואת הבריחה שוב דוחים.

הימים עוברים, נהיים חודשים, חודשים נהיים לשנים,
התא מתקצר בכל יום שעובר, אך עדיין ממשיך תכנונים..
את הכלא הזה יצרתי לבד,
בנוי רק מחומר אחד.

התא המדים וגם הסוהר בנויים מהפחד.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
בוהה בחלון ומופיע פתאום ירח גדול ונוצץ,
איך הגעת לפה?
שאלתי אותו אך הוא איננו משיב רק קורץ.

לפתע פתאום כמו בחלום,
מקפץ ולא נח מתרוצץ,
הירח פתאום שינה את צבעו לצבע זהוב נוצץ.

שפשפתי עיניים שתיתי כוס מיים אך דבר לא שינה העובדה
הירח השתנה עד לבלי היכר,
וטלפנתי לקרוא לעזרה.

שלושה צלצולים השיחה נענתה,
אז מגיע צחקוק מרשרש,
האם התקשרת לשאול מדוע, השתניתי לזהוב נוצץ?

פעור עיניים הבטתי לשמיים הירח צחק אז בקול,
אינך רוצה לדבר איתי שאל, נעלב כביכול.

אין בעיה, אשמח לדבר מלמלתי בקול מבויש,
אך כל העניין פה מוזר לי כל כך אתרגל למצב החדש.

הירח חייך אלי ואמר, אגלה לך את סודי, 
צבעי הטבעי הוא כסוף כמובן אך להאיר הוא אינו יעודי.

כאשר אשנה את צבעי לזהוב השראה לשירי אקבל,
האם בשבילי תכתוב אותם? ואז צבעי החדש יתבטל.

מדוע? שאלתי, לחזור לכסוף? אתה כה הדור בזהב.

כמעט מיד הוא ענה לאחר פעימה שכסוף כך תמיד הוא אהב.

בסדר, הסכמתי אכתוב את שירך שלפתי אז עט ונייר.

צלילים עדינים ומילים הוא הוציא ונראה אז כל כך מאושר.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
האש בפנים גוברת, מלבה רצון לנקום,
את המוח היא חודרת, משביתה כל היגיון.
מחשבות על קרב וטבח את המוח מעוותות,
ובלילה חיזיון של זעקות וחבטות.

ממשיך לרוץ קדימה מתעלם מהקולות,
שצועקים חזור בך אך נתקלים הם בחומות.
ממשיך לירות קדימה ומפיל כמה אוייבים,
נשרט בראש מאבן דם זולג על הפנים.

ובלילה שאחרי שוב צועקים הם הקולות,
והראש שוב מתפוצץ מהמולת המקהלות.
מנסה לחזור לישון אך החומות שוב נסדקות,
משאירות אותי חשוף שנית לים של זעקות.

וביום שאחרי שוב נלחמים על החיים,
מנסה, מקים חומות אך הקולות לא מושתקים.
הלב מתחיל לכאוב וגם הלהבה נחלשת,
מרגיש שחיי אוזלים אבל עוד מסרב לסגת.

נוחת על אדמה, ואז האש פתאום שותקת,
הגוף נהיה כבד והקרירות אז מתפשטת.
מספיק לך, נלחמת די אומר קול עוצמתי,
עכשיו אוכל לישון לעד כי זהו יום מותי.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
מביט בשמיים, דמעות בעיניים,
עוד ענן של אפר עלה בינתיים.
אמא, ואבא וכל האחים,
מתפזרים הם ברוח יותר לא חוזרים.

נשארתי לבד, זכרונות לא מרפים
על אושר ישן, בין הרוצחים,
על בית וגן השכן שהסגיר,
על בכי וצער ודם על הקיר.

הבשורות נלחשות שאולי עוד נצא,
האוייב המר נדחק לקצה,
עוד יש סיכוי לא אבדה תקוותינו,
בשאריות כוח אחרונות מכים באתינו.

קולות הירי קרבים,
הרוסים מגיעים אוייבנו נופלים על הבוץ,
הנה הם שם, נצלנו סוף סוף,
רצים החוצה בולעים את הנוף.

הגעתי לארץ הוקמה מדינה,
ושוב יש לי משפחה קטנה,
אך השקט נקרע ירייה בדממה,
וכולנו בהינו אז בתדהמה.

שוב סכנה קיומית, ישמידו אותנו?
האם נלחם חזרה?
יוצאים אל הקרב, האם יש ברירה?
אין, זו האמת המרה.

נלחמים בשכונות, אבק שריפה באוויר
מעלה זכרונות של אובדן,
רצים בסמטאות בכל שקע בקיר
מתחבא לו אוייב מסוכן.

עוברים עוד סמטא, עוד חבר נופל,
מזילים עוד דמעה יבשה,
אך פתאום למולנו מופיע הכותל,
שמענו תרועה חלושה.

התרגשות ממלאת התרועה מתחזקת,
רצים מנשקים את הקיר,
רעדתי כולי ובכיתי בקול,
מזה אף אחד לא הזהיר.

כולם בוכים, כולם צוחקים, כולם מבפנים אבודים
אך מה שקנינו לילדנו שווה את כל הכאבים,
את העיר הזו קנינו ביוקר
אך למרות הכל בכיתי דמעות של אושר.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ