פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 632 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנה ו-5 חודשים חרם חברתי פוליאנה :-)
יום אחד יהיה לי האומץ,
לעמוד על אחד מהשולחנות שבכיתה,
אני אצליח, מבלי להתאמץ,
לעשות שיבחינו בי, מעתה.
אבל בינתיים אני שקט,
מכונס אל תוך עצמי,
עם אף אחד לא מתעמת,
שקט, סגור, בעולמי.
אף אחד עלי לא מסתכל,
אף אחד לא מעיף מבט,
לפעמים זה מתסכל,
זה אפילו עצוב, ולא קצת.
אני מנסה להתרגל,
אפילו שאני סובל,
כי אין מה לעשות,
כבר ניסתה היועצת, כבר ניסו המורות.
ולכולן הייתי בסוף משקר,
הכול בסדר! הייתי אומר.
הכול כבר נפתר והסתדר!
כן, אני מקובל, כך הייתי אומר.
משוטט עם עצמי, בהפסקה,
ועצוב, ובוהה, ללא הפסקה.
ולפעמים היה תלמיד או תלמידה,
שמגחכים לידי, כאילו שמעו בדיחה.
ולימי הולדת? אין מה לדבר,
מזמינים אותי, רק כי אסור על אף אחד לוותר.
ואני? אני לא הולך,
משקר וממציא כדי שלא אסתבך.
כבר יש לי בחדר ערמת מתנות,
סגורות, מודבקות, עם ברכות ועטיפות.
ובכל פעם כשאני אמור ללכת למסיבה,
אני מתחבא, בפארק, בשכונה.
וכשאני חוזר, אני שוב משקר,
היה נפלא, להורים אני אומר.
ובלילה בלילה, באות הדמעות,
למה אין לי אומץ, להגיד בקול, את המחשבות.
למה אני לא יכול לומר:
נמאס לי להיות לבד!
ולמצוא לי חבר כבר,
אפילו, אחד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-5 חודשים שיר נפלא יקירוביץ'
יש לך יכולות תיאור מעולות, הסיטואציות השונות עולות לי בדמיון באופן ממש מידי. השורה "כבר יש לי בחדר ערמת מתנות" ממש צמררה אותי, ובכלל הקטע עם הפארק. השפה כמו בשיר הקודם מאוד נערית ומתאימה לגיל.
שמעתי עכשיו את "ילד מטריה" בפעם הראשונה, זה אכן שיר יפה וכואב. בתור מוסיקאי (אני לא מתפרנס מזה עדיין) אומר שגם העיבוד המוסיקלי של השיר הזה מעולה. בסך הכל 4 אקורדים בסיסיים שכשלעצמם הם מאוד בנאליים, בהתחלה אמרתי "נו באמת, עוד פעם האקורדים האלה?". אבל המעבד עשה איתם משהו מאוד דינמי ומרענן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-5 חודשים תודה רבה יקירוביץ' פוליאנה :-)
זה אכן כואב, אני קוראת שוב ומזדעזעת. לא מעכלת שגם אני עברתי את זה- החל מגיל הגן, לחוות חרם זה נורא בכל גיל.
אבל לי היה כישרון מיוחד להסתבך, ובגן, כשהייתי בת 5 בערך, רבתי עם מי שהייתה אחר כך למלכת הכיתה.
ההמשך ידוע מראש, אף אחת לא ניגשה אליי, אף אחת לא דיברה איתי, אף אחת אפילו לא ירקה בכיוון שלי.
הייתי הולכת לבד בהפסקות ובוהה בעמודים שתומכים בפרגולה של בית הספר.
ולא, לא הייתה לי ערימת מתנות בחדר, אבל הייתי מוכרחה ללכת לכל יום הולדת, להצטרף לכל פעילות חברתית ולבכות אחר כך את כל החיים שלי על הכרית בחדר השינה שלי שספגה דמעות על גבי דמעות על גבי דמעות על גבי דמעות.
ילד מטריה פשוט קרע לי משהו בנפש.
חשבתי שהתמודדתי, חשבתי שאני אחרי זה, חשבתי שאני מעל זה, חשבתי ששכחתי מזה.
אבל איך ששמעתי אותו התפרקתי בבכי ואז שמעתי שוב והמשכתי להתפרק בבכי ואז הצטרפתי לשיר ממש והתמוגגתי בדמעות.
אני לא יודעת אם להמשיך לשתף, אבל כל היסודי עבר לי כמו סיוט בתוך סיוט בתוך סיוט שנפתר אחר כך רק בכיתה ט' כשמלכת כיתה כלשהי קראה לי: "היי את" ואני אוטומטית הסתובבתי אחורה, לבדוק לאיזה היי את היא מתכוונת, אבל אני הייתי היחידה בכיתה, היחידה שנשארה שם בהפסקה, היחידה בלי מי להיות. ומשם זה התחיל, היא לקחה אותי כפרוייקט, הילדה המשונה ההיא, קוראת הספרים, שכבר היו לה משקפיים וגם כיום יש, חננה מצויה ישר מהניילונים.
וחוויתי משהו שכל אחד חווה בשלב מסוים ולכל אחד יש את הזכות לחוות ולהבין: מה זה בעצם חבר.
ונכון שאחר כך הצטרפתי לכיתת החננות, אבל הן כבר היו חברות שלי, ובכיתה ט' אפילו הביאו לי אז מחברת, של פו הדוב, במתנה, בשביל השירים.
ולמרות שלא כתבתי בה ממש שירים כי התחלתי לכתוב בתוך מחברות ספירלה, המחשבה והביצוע ריגשו אותי. ממש.
ו- תודה לך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני שנה ו-5 חודשים בתור מי אסף
שחווה חרם לא פעם בתור תלמיד, זה מרגיש מאוד מדויק.. שיר חזק מאוד, תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-5 חודשים תודה רבה! פוליאנה :-)
כן... זה כואב ולא פשוט... חרם זה דבר נורא... הלוואי שלא נחווה אותו לעולם יותר.
הלוואי ואוכל לתפוס את הילדים לפני שזה מגיע למצב של הבלתי הפיך.
השיר של עטרה אוריה- ילד מטריה- מוטט אצלי משהו.
פתאום כל הדמעות הגיעו מהמקומות הכי צפויים ואם זאת, לא צפויים בכלל.
נשפכתי מבכי. וזה מה שהוליד אצלי את השירים האלה.
ואני לא מצליחה לכתוב ברמה הזאת, ובטח שלא להלחין ולבצע.
אבל זה מחלחל ללב וזה כואב.
כל כך כואב...
תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
