פרימו לוי

פרימו לוי

סופר

פרימו לוי (31 ביולי 1919 – 11 באפריל 1987) היה סופר וכימאי איטלקי יהודי ניצול שואה. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו את הזמן שעבר עליו במספר מחנות עבודה מסונפים למחנה אושוויץ.
ספרו "הזהו אדם", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה־20.‏‏‏
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (370):
ספרים לקרוא, ספרים שאני רוצה לקרוא, To Do List, ספרות שואה, רוצה לקרוא, ספרים שקראתי, להשיג ולקרוא, רוצה לקרוא, צריך לקרוא, ספרים שאני מתכנן לקרוא, אורית, שואה שלנו ושואות של אחרים, קריאה - מבוגרים, ספרות מתורגמת, השואה, ספרות מתורגמת , רוצה לקרוא, הספרים שלי, רוצה לקרוא, עוד ...
1.
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 - 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו. בספר זה, יצירתו הראשונה של המחבר, מתואר נסיון השנתיים שבהן שהה במחנה המוות אושוויץ. "הזהו אדם"? הוא הספר הראשון בטרילוגיה, ששני חלקיה האחרים גם הם ייצאו לאור בשנים הבאות ב"ספרית אופקים". [ספרית אפקים 145]...

2.
"ספר יוצא-דופן ומקסים... של אחד הסופרים הכי חשובים והכי מחוננים של זמננו." איטאלו קאלווינו; "תמיד אנו מחפשים את הספר הבא שחובה לקרוא. אחרי כמה עמודים (של 'הטבלה המחזורית') שיקעתי את עצמי בספר, מתענג ואסיר-תודה... כי מה שהוא מכיל מהותי וטהור באופן נפלא..." סול בלו 'הטבלה המחזורית' הוא הספר שפילס את דרכו של פרימו לוי אל מרכז התודעה הספרותית. כמי שהיה מרבית חייו כימאי תעשייתי, כותב פרימו לוי ספר מקורי מאוד, הפותח מחוזות חדשים בפני הספרות. לכאורה זוהי אוטוביוגרפיה (שכל אחד מפרקיה סובב סביב יסוד כימי מטבלת היסודות של מנדלייב), העושה את דרכה בין אנקדוטות פיקנטיות. אך לוי, ברגישות רבה ובקפדנות פלוברית, אורג את מאורעות חייו למארג ספרותי מתוחכם, ועל כן מוצדק לראות בספר הזה רומאן. תקופת אושוויץ ה"חסרה" בספר – קו פרשת המים החוצה את חייו של לוי – קיימת בו קיום סמוי למלוא אורכו; ומקצוע הכימיה הוא אך "גרסה נמרצת יותר של מקצוע החיים". הכימיה מהדהדת, בו-בזמן, את ההיסטוריה הנפשית של המחבר, את מצבו של היהודי בעולם פאשיסטי, ואת יסודות הקיום האנושי בכללותו....

3.
אחר הזהו אדם? (ספרית אפקים, 1989) שבו תיאר את שתי שנותיו במחנה המוות אושוויץ, פנה הסופר האיטלקי היהודי הדגול לגולל את קרות השיבה הביתה, אל טורינו, לאחר שחרור המחנה בידי חיילי הצבא האדום בינואר 1945. בההפוגה, שיצא לאור באיטליה ב-1963, מתאר פרימו לוי בסגנונו המאופק את אירופה לאחר החורבן. בדרכים העמוסות צועדים המוני שורדים שאיבדו את כל עולמם ועתה הם מנסים לשקם את חייהם. אישיותו החמה והאופטימית של המחבר הנבון פורצת ומרשימה גם ברגעי הסבל הקשים. עין בוחנת ומיטיבה לחדור אל מה שמתחת לפני השטח, הומור דק ומעל לכול אנושיות שאין לה שיעור וגבול מציינים גם ספר נפלא זה. ב``ספרית אפקים`` יצא לאור גם הספר השלישי, החותם את טרילוגיית השואה (השוקעים והניצולים, 1991), שהתפרסם לאחר מותו הטרגי של המחבר ב-1987....

4.
שנה לפני מותו הטראגי שב המספר הדגול למסכת יסוריו בעולם מחנות הריכוז הנאציים. כארבעים שנה חלפו מאז יצא לאור ספרו הזהו אדם? (ספרית אפקים, 1988) וזכרונות האימה הגדולה מוסיפים להטריד את המנוחה ותובעים תשובות לשאלות שהיסטוריונים מתקשים לפענחן. פרימו לוי נאבק בתעתועיו של הזכרון האנושי ומנסה לדלות ממעמקי מצולות הייאוש את תמציתה של חוויית ההשפלה, הדיכוי ואבדן צלם האדם. הטשטוש וההשכחה מאיימים ליטול מתופעת הדיכוי הנאצי את ייחודה הנורא ופרימו לוי, הניצול, שלא הבין מעולם מדוע שרד בשעה שרעיו שקעו, שב ונוטל על עצמו את חובת הסיפור והתיעוד. זכרם של השוקעים אולי יתריע מפני הישנותם של אותם ימים נוראים. השוקעים והניצולים סוגר את המעגל שנפתח בהזהו אדם? ובמהלך הכתיבה מגיב פרימו לוי על שאלות ותהיות שהיפנו אליו קוראי ספרו הראשון....

5.
הרומאן 'אם לא עכשיו, אימתי?' ראה אור באיטליה באפריל 1982, ופרימו לוי כתב אותו בחדווה ובתחושת המראה לאורך שנת 1981. זהו ספר יוצא - דופן בכל כתיבתו של לוי. שאר כתיבתו היתה 'בגוף ראשון', והמספר - העד שבה היה פרימו לוי עצמו ; הוא הפך את כתיבת "זיכרונותיו" לאמנות גדולה. והנה כאן רומאן מומצא, של פעילות והרפתקאות ואהבות, עם אנרגיה מצטברת ומתח, בתוספת פסיכולוגיה של זיקות אירוטיות; רומאן על מסעה של חבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת - העולם השנייה, ביערות של רוסיה הלבנה, ופולין, ודרך גרמניה המנוצחת, עד למילנו המתאוששת בתום המלחמה. הצד האופטימי של פרימו לוי היה ודאי יכול לרשום לעצמו סיפוק כפול ומכופל. הוא ניגש להכשיר את עצמו לקראת הניסיון החדש שלו כבר ב - 1979, שנתיים אחרי שנטש סופית את עבודתו ככימאי והעז להפוך לסופר "במשרה מלאה". והנה הוא מוכיח שכוחו גם ברומאן 'בדוי', שכישרונו אינו רק לספר, אלא גם להמציא פרטים נפלאים ואירועים מרתקים ואף מצחיקים. יתר על כן: לוי, היהודי הפיימונטי, שהתרבות היהודית של מזרח - אירופה היתה זרה לו, לקח על עצמו לשחזר זמן ורקע ולשון (יידיש), שהכיר רק באופן שטחי, ואף השתלם ביידיש לצורך כתיבת הספר (באיטלקית)ן והנה הוא זוכה לשבחים על ההדהוד הלשוני הכפול בספר (איטלקית שמאחוריה יידיש), ועל הצלחתו במסירת ההומור והאירוניה - העצמית של אותם יהודים זרים כל - כך לו ולאיטלקים. מיד עם הופעתו זכה הספר להצלחה סוחפת אצל קהל הקוראים באיטליה. ימים אחדים לאחר ההופעה כבר מיהר המו"ל אינאודי להדפיס מהדורה נוספת בת 50,000 עותקים; הספר זכה בשני פרסים ספרותים יוקרתיים, ויארג'ו וקמפ:לו; לא ירד חודשים ארוכים מראש רשימת רבי - המכר; ובשמונה חודשים, עד סוף השנה, נמכרו 110,000 עותקים שלו. ולוי קיבל מכתבים מנשים שהתלוננו על הבעל שחטף מידיהן את הספר בטרם סיימו לקרוא אותו, ותלונות הפוכות מבעלים... זהו ספר שיש בו אמירה תרבותית: דמויותיו מציגות יהודי אחר מזה שהיה במחנות, אך גם יהודי שונה מן האנטיתיזה שטופחה בארץ - ישראל, זו של היהודי החדש: הוא אינו נלחם בצד "הנשי" שבו. הפרטיזנים שבהם מדובר כאן עשו מעשים קטנים, שמשמעותם הצבאית מזערית. הם אינם ראויים ליותר משלוש שורות בספרי ההיסטוריה. ולמעשה, את רומאן ההרפתקאות הזה, המלא תעלולים שובביים, היה אפשר להגדיר כ"אנטי - פיקרסקה" קומית לעילא, אלמלא היו ברקע הנאצים והלאגרים. אבל לפנינו אנשים שבעיקר ידעו לשמור על כבודם ועל רוחם. היער והמרחבים הפתוחים, באותם ימים נוראים, הם בעצם חוויה עזה של חירות, שהדמויות, אחרי שיחזרו לעולם "המסודר" של "השלום", אולי אפילו עשויים להתגעגע אליה. אולם הריגוש שמעורר הרומאן אינו נובע רק מחיוניות הפרטים, או מן ההומאז' לרוח האנושית, לחוסנה ולחריפותה. דומה שהדבר החמקמק, המעניק לספר את כוחו, הן הבלחות האשמה המוזרות המלוות את הדמויות - אשמה מעורפלת, תשתיתית, שהיא אף עמוקה מרגשות האשמה של ניצולים כלפי המתים, וקודמת לתחושת הבושה שחיוים השורדים החיים, על שלא מתו במקום המתים. הצל הזר והמאיים הזה, שצף לאורך כל הספר, הוא שמעניק לו, במבט שני, את העומק הפסיכולוגי המסתורי והלא - מצוי שלו......

6.
7.
פרימו לוי, "אחד מן הסופרים הכי חשובים והכי מחוננים של זמננו" (איטאלו קאלווינו), כבש את דרכו אל מרכז התודעה הספרותית בעשור האחרון מחוץ לאיטליה תחילה באמצעות "הטבלה המחזורית", שהפנה את תשומת - הלב לכתיבתו על השואה בספריו האחרים. "מפתח כוכב" שונה לכאורה מרוב כתיבתו של לוי, הכימאי שרק בגיל מאוחר הפך סופר "מקצועי". זהו ספר שבמבט ראשון ספק אם יש דומה לו. אם ב"טבלה המחזורית" הפך לוי את טבלת היסודות הכימיים לסיפור אוטוביוגראפי מתוחכם, הרי ב"מפתח - כוכב" ההעזה גדולה יותר, כי גם החוט האוטוביוגראפי כביכול נעדר. דמותו של פוסונה, שרוב פרקי "מפתח - כוכב" מובאים מפיו, הוא דמות בדויה לחלוטין; אלמלא ציין זאת לוי במפורש קשה היה להעלות זאת על הדעת, אך פוסונה הוא "פרי - הדמיון... פסיפס של אנשים רבים שפגשתי". ועם זאת: המחבר המאזין לפוסונה ומשוחח עמו הוא פרימו לוי "האמיתי", עם כל הביוגראפיה שלו, הידועה לקורא, ברקע. ובניגוד לרוב כתיבתו של לוי גם אין זה ספר על השואה. "מפתח - כוכב" מספר את הרפתקאותיו של איש - מקצוע שהוא מרכיב עגרונים, גשרים תלויים, מגדלי נפט וכו' - טכנאי בעל מיומנות רבה, ושחייו - כחיי מנצח - תזמורות - מתנהלים בין נהרות גואים בהודו, קרחונים באלסקה, יערות אפריקנים, טונדרה רוסית וכו'. פוסונה הפטפטן ורב - התושייה, בעל שכל - ישר עממי, הוא אדם ההולך בעקבות אידיאל המיומנות המקצועית שלו בנחישות כפייתית. והוא - תושב האוויר, התלוי על הפיגומים שהוא מצמיח - גם נכון תמיד להינות מתענוגות העולם שלמטה, אבל רק לאחר שהוא משוכנע שכבלים יעמדו במתח המשקל. ההרפתקאות הפיקרסקיות שהוא מספר עיקרן עבודתו עצמה, הרפתקאות הביצוע הטכני ההצלחות והמפלות, ההופכים פה - ושם לפרקי מופת של קומדיה, ותמיד הן קרב נגד החומרים ותנאי - הסביבה. לעשות מעניינים טכניים כאלה ספר מרתק זו באמת משימה יוצאת דופן.במישור הזה - "מפתח - כוכב" הוא ספר שמח, על גאוותו הצנועה של האומן, על ציוויליזאצית המיומנות. אבל גם על חדוות הסיפור: פוסנה לא רק מפיק תענוג משועשע ואירוני מכל הרפתקה קוסמופוליטית; הוא נהנה מראש לספר אותה בלשונו הפטפטנית, שעם זאת מדיפה צבעוניות והמצאות בלתי נדלות. אכן, ניתן לקרוא את הספר כצרור סיפורי פואנטה פיקנטיים, ולהינות מן ההומור החום האנושי, ומן הדמיון החינני והמקורי. אבל כשרון הסיפור המצוין של לוי נעוץ בעיקר ביכולתו לסובב סיבוב - קל את הפרט השולי, התמים - למראה, כדי להאיר בעזרתו שאלות גדולות של הקיום. באמצעות אנאלוגיות בין חומרים נפרדים באותו פרק נוצר תמיד זרם תת - קרקעי של משמעות. כך, למשל, הפרק על "הסגר" מקומו בגרמניה, והמפעל שם עוסק במי ביוב, ומחלת העמוד היא "הפרשות" ו"מבול". ומי שיודע מה משמעות הצבעים בכתיבתו של לוי כימאי - הצבעים -הצבעים הם ציפוי שמסתיר את האמת - יבחין כי הצבע מתקלקל בפרק "אנצ'ובי" בימים שבהם מספרת המנהלת הרוסייה על תלאות המצור בלניגראד במלחמת - העולם השנייה, ובגלל תחבושות ישנות, וכי שאלת ה"אשמה" היא נושא מרכזי אצל לוי. אבל העיבוי העיקרי של הטקסט בא מזווית אחרת. לאורך כל הספר מושווית מלאכת הרכבת המגדלים של פוסונה לעבודתו של לוי ככימאי - מרכיב; ושתיהן - למלאכתו הבונה של הסופר. בסוף הספר גומלת בלבו של לוי, הנמצא ברוסיה, ההחלטה להתרכז בספרות ולעזוב את עבודתו ככימאי. ההווה - הסיפור הוא ברוסיה, בתקופת התלבטותו של לוי. קריאה חדשה של הספר תגלה שכל פרקיו הם מעקב הדרגתי עקיף - מאוד אחר התלבטויותיו של לוי בהחלפת "מקצוע" - הסטות או מטאפורות לשאלה האם לדבוק במקצועו הישן (כמו אביו של פוסונה לאחר המלחמה), מטאפורות לפחדיו מן הקפיצה ל"ים", מאובדן השליטה, מן ה"מופקרות" של ה"שחיה" בחיים חדשים - מול פיתויי החופש והחירות. ראיית הספר כספר עקיף על המפנה שבחיי מחברו, ועל התמודדותו עם חייו הכפולים, הופכת אותו לרומאן פסיכולוגי מתוחכם, המצייר תהליך....

8.
9.
יותר ממאתיים ראיונות התראיין פרימו לוי משנת 1963, השנה שבה החל להתפרסם כסופר, ועד 1987, שנת מותו. מלבד אלה הרבה להרצות בבתי-ספר, בכנסים ובאסיפות, עד כי עם השנים נהיה לו הדבר למקצוע, מקצוע העד והדובר – לצד שני מקצעותיו האחרים, הכימאי והסופר. הדיבור והכתיבה, אומר עורך הספר, היו שלובים זה בזה בחייו של פרימו לוי מספרו הראשון. כפי שאמר פעמים רבות לבני שיחו, לכתיבת ספרו הראשון קדמו הסיפורים שסיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין – לבני משפחה וידידים, אך גם לזרים מזדמנים בנסיעות ברכבת, במקומות ציבוריים, במקום העבודה, בכל מקום. הראיון בשביל לוי היה דרך להרחיב את אמנות הסיפור, להוסיף עוד דבר-מה, דבר-מה שהוצל מן השכחה. מרקו בלפוליטי, עורך כל כתבי פרימו לוי באיטלקית, כינס בקובץ הזה 34 מן השיחות והראיונות המתועדים של הסופר. בשיחות ובראיונות האלה מתגלה אישיותו של לוי בכל עושר פניה וריבוי גווניה: יצירתו רבת הקולות והסגנונות, מסיפורי מדע בדיוני ועד שירה, מהומור קליל ועד הגות מעמיקה, עמידתו בין "שתי התרבויות", הספרות והמדע, השקפותיו החברתיות והחברתיות, הפוליטיות, קולו המוסרי הצלול והחד, ויחסו ליהדות, לציונות ולמדינת ישראל. ובמרכז כל אלה, חווית היסוד של חייו, הלאגר, מחנה הריכוז, שלמרות כל מאמציו אין הוא יכול להתנתק ממנו. לאוהבי יצירתו של פרימו לוי מזומנת כאן פגישה מרגשת ובלתי-אמצעית עם הסופר המיוחד הזה, שלדעת רבים הוא גדול סופרי השואה....

10.
בשנת 1945, מיד לאחר שחרור המחנות, החיילים הסובייטיים שפיקחו על האסירים במחנה קטוביץ בפולין ביקשו מפרימו לוי ומלאונרדו דה בנדטי, עמיתו לשבי, לכתוב דוח מפורט על התנאים הבריאותיים ששררו במחנה. תוצאת עבודתם היא "הדוח על אושוויץ": עדות יוצאת דופן, מהדוחות הראשונים שנכתבו אודות מחנה השמדה מאז ומעולם. העדות הזאת, שפורסמה ב־1946 בכתב העת המדעי "מינרווה מדיקה", חנכה את מפעלו של פרימו לוי כעֵד, כסופֵר וכמתעֵד־מנתֵח של תופעת מחנות ההשמדה. בארבעת העשורים שבאו לאחר פרסומה של העדות הזאת, לוי לא חדל לספר בדרכים שונות על מה שעבר עליו במחנה. טקסטים שראשיתם בחקירותיו הבוסריות על גורל עמיתיו לגירוש, והמשכם בתצהירי עדות במשפט אייכמן, במאמר "מכתב לבת של פשיסט שרוצה לדעת את האמת", ובמאמרים שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת מקצועיים. כך היה אושוויץ הוא פסיפס של זיכרונות ומחשבות ביקורתיות, שערכם ההיסטורי והאנושי לא יסולא בפז. זהו אוסף של עדויות, תחקירים ומחשבות מעמיקות, שמציגים לקורא את פרימו לוי כפי שלא הוצג מעולם. "לא, עלמתי, אין דרך לערער על אמיתוֹת המראות הללו. הדברים האלה אכן קרו, וכך הם קרו: לא לפני מאות שנים, לא בארצות רחוקות... מי שמטיל ספק בכך, שייסע ברכבת ויבקר במה שנותר מהמקומות העצובים הללו. למעשה אין אפילו צורך בכך: כאן, בעירנו שלנו, ישנם עשרות עדי ראייה למעשים האלה; ויש אלפים (נשים, ילדים: ילדים!) שקִצם היה באותן ערימות של גיבובי עצמות, והם מעידים בעצם היעדרם, בחלל שהותירו אחרי לכתם, על המעשים הללו." פרימו לוי...

11.
הרומאן 'אם לא עכשיו, אימתי?' ראה אור באיטליה באפריל 1982, ופרימו לוי כתב אותו בחדווה ובתחושת המראה לאורך שנת 1981. זהו ספר יוצא - דופן בכל כתיבתו של לוי. שאר כתיבתו היתה 'בגוף ראשון', והמספר - העד שבה היה פרימו לוי עצמו ; הוא הפך את כתיבת "זיכרונותיו" לאמנות גדולה. והנה כאן רומאן מומצא, של פעילות והרפתקאות ואהבות, עם אנרגיה מצטברת ומתח, בתוספת פסיכולוגיה של זיקות אירוטיות; רומאן על מסעה של חבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת - העולם השנייה, ביערות של רוסיה הלבנה, ופולין, ודרך גרמניה המנוצחת, עד למילנו המתאוששת בתום המלחמה. הצד האופטימי של פרימו לוי היה ודאי יכול לרשום לעצמו סיפוק כפול ומכופל. הוא ניגש להכשיר את עצמו לקראת הניסיון החדש שלו כבר ב - 1979, שנתיים אחרי שנטש סופית את עבודתו ככימאי והעז להפוך לסופר "במשרה מלאה". והנה הוא מוכיח שכוחו גם ברומאן 'בדוי', שכישרונו אינו רק לספר, אלא גם להמציא פרטים נפלאים ואירועים מרתקים ואף מצחיקים. יתר על כן: לוי, היהודי הפיימונטי, שהתרבות היהודית של מזרח - אירופה היתה זרה לו, לקח על עצמו לשחזר זמן ורקע ולשון (יידיש), שהכיר רק באופן שטחי, ואף השתלם ביידיש לצורך כתיבת הספר (באיטלקית)ן והנה הוא זוכה לשבחים על ההדהוד הלשוני הכפול בספר (איטלקית שמאחוריה יידיש), ועל הצלחתו במסירת ההומור והאירוניה - העצמית של אותם יהודים זרים כל - כך לו ולאיטלקים. מיד עם הופעתו זכה הספר להצלחה סוחפת אצל קהל הקוראים באיטליה. ימים אחדים לאחר ההופעה כבר מיהר המו"ל אינאודי להדפיס מהדורה נוספת בת 50,000 עותקים; הספר זכה בשני פרסים ספרותים יוקרתיים, ויארג'ו וקמפ:לו; לא ירד חודשים ארוכים מראש רשימת רבי - המכר; ובשמונה חודשים, עד סוף השנה, נמכרו 110,000 עותקים שלו. ולוי קיבל מכתבים מנשים שהתלוננו על הבעל שחטף מידיהן את הספר בטרם סיימו לקרוא אותו, ותלונות הפוכות מבעלים... זהו ספר שיש בו אמירה תרבותית: דמויותיו מציגות יהודי אחר מזה שהיה במחנות, אך גם יהודי שונה מן האנטיתיזה שטופחה בארץ - ישראל, זו של היהודי החדש: הוא אינו נלחם בצד "הנשי" שבו. הפרטיזנים שבהם מדובר כאן עשו מעשים קטנים, שמשמעותם הצבאית מזערית. הם אינם ראויים ליותר משלוש שורות בספרי ההיסטוריה. ולמעשה, את רומאן ההרפתקאות הזה, המלא תעלולים שובביים, היה אפשר להגדיר כ"אנטי - פיקרסקה" קומית לעילא, אלמלא היו ברקע הנאצים והלאגרים. אבל לפנינו אנשים שבעיקר ידעו לשמור על כבודם ועל רוחם. היער והמרחבים הפתוחים, באותם ימים נוראים, הם בעצם חוויה עזה של חירות, שהדמויות, אחרי שיחזרו לעולם "המסודר" של "השלום", אולי אפילו עשויים להתגעגע אליה. אולם הריגוש שמעורר הרומאן אינו נובע רק מחיוניות הפרטים, או מן ההומאז' לרוח האנושית, לחוסנה ולחריפותה. דומה שהדבר החמקמק, המעניק לספר את כוחו, הן הבלחות האשמה המוזרות המלוות את הדמויות - אשמה מעורפלת, תשתיתית, שהיא אף עמוקה מרגשות האשמה של ניצולים כלפי המתים, וקודמת לתחושת הבושה שחיוים השורדים החיים, על שלא מתו במקום המתים. הצל הזר והמאיים הזה, שצף לאורך כל הספר, הוא שמעניק לו, במבט שני, את העומק הפסיכולוגי המסתורי והלא - מצוי שלו......

12.
13.

לעיתים אני חושבת שבדיעבד ניתן היה לעצור את התאבדותו של לוי. באמצעות טיפול קוגניטיבי הכולל שיחות מעקב עם פסיכולוג פעמיים-שלוש בשבוע ומ... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
אז מה קרה בעת השחרור? כל כך הרבה נכתב על השואה, זוועות וסיפורים שעלו על כל דמיון. מאוד מסקרן מה ארע מיום השחרור. בטוח שהניצולים הוצפו באושר... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
הפרופורציות שלי: לפעמים בצבא כשהיה לי ממש קר אחרי שעות שינה ספורות והייתי גמור, חסר אנרגיות וכל שרציתי היהלהתכסות בחזרה ולהמשיך לישון, ה... המשך לקרוא
15 אהבו · אהבתי · הגב
מה מוביל את חייו של אדם? מה המרכז? הטרגדיות שלו, או שמא מאוויו, כמיהתו, רצונותיו? את טרילוגיית השואה של פרימו לוי קראתי בצימאון. כתיבה מפוכ... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
פרימו לוי מתאר את הקורות אותו במחנה ריכוז והשמדה אשוויץ. פרימו מספר על חיי היומיום שאפשרו את השרדותו הפיזית . כל זאת בעין ביקורתית על אנוש... המשך לקרוא
4 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ