ביקורת ספרותית על הזהו אדם? - ספרית אופקים #145 מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

הדפים האחרונים המתארים את הימים טרם הגעת חיילי הצבא האדום הם מהמצמררים שקראתי בחיי. עולם אפוקליפטי של שלדים המהלכים לבדם בכפור, חסרי כל, מחפשים תפוח אדמה או עצים להסקה. החולים מרוקנים את מעיהם בכל פינה, על השלג או במיטה, ללא אבחנה. אדם ממתין למותו של שכנו כדי ליטול את מנת הלחם שלו. איש אינו קובר את המתים. הגופות מוטלות בכל מקום - במסדרונות, על האדמה, מתגוללות בתוך ערימות סמרטוטים מטונפים.

גם בסיטואציות כאלה מגלה האדם תושיה בלתי נתפסת, מתעלה על עצמו, ובדרך לא דרך אחדים מצליחים לשרוד יום נוסף. אך אין די בכך. עליך לשמור על מנת המרק הדלוחה שהצלחת לבשל מפני השלדים האחרים המתדפקים על הדלת. הם קוראים לעזרה, אבל מעוררים רק שנאה ומיאוס. הגדרות של דעת טוב ורע מאבדות כל תוקף.

במקומותינו שגורה האימרה המטומטמת "הכל לטובה". באושוויץ, מספר לוי, נהוג היה לומר ש"כל שינוי הוא שינוי לרעה". איש לא היה חסין.

לוי אמנם מצהיר כי "הדמויות המתוארת בדפים אלה אינן בני אדם. אנושיותם נטמנה אי שם או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם". אך למרבה הפלצות, זהו עולם שברא האדם. לא ניתן לפטור את המעשים המתוארים בתור "מפלצתיות" על-אנושית. ולכן, התשובה לשאלה "הזהו אדם" היא כן.

» ביקורות נוספות של יואב
» ביקורות נוספות על הזהו אדם? - ספרית אופקים #145