ביקורת ספרותית על לילית ואחרים מאת פרימו לוי
ספר טוב

---

****




אנחנו נוטים לקטלג אוטומטית ספרים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה כ"ספרי שואה", אפילו אם העיסוק שלהם בשואה הוא קלוש. עוד סוג של נסיון מר לניכוס הטרגדיה הקשה בהיסטוריה שספק אם היה מי שחשב לקחת מהעם היהודי, אבל ניחא.

גם אני נופל בזה, ואף על פי כן נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני קורא ספר שאפילו שחלקו הראשון עשוי משנים עשר סיפורים המתרחשים באושוויץ ממש, שמרבית גיבוריו הם יהודים, ושמחברו הוא ניצול שואה ידוע שגם רוב כתביו עוסקים במישרין בשואה -לא בטוח בכלל שהאסוציאציה הראשונה שעלתה בי בקריאתו היא "ספר שואה". משונה, לא?

ואם הייתי בכל זאת צריך לכתוב על מה הספר הזה מדבר, הן בחלק הראשון האושוויצי והן בחלקיו האחרים, שיש בהם מן הפנטסטי, המשונה או הדמיוני - הייתי אומר שבאופן חד-משמעי, המילה המרכזית שאני יכול לחשוב עליה היא "אנושיות". איזה דבר נפלא, משונה, ולעתים איום ומחריד, הוא הגזע האנושי. עוצמות עליונות, אטמוספריות של הקרבה עצמית מצד אחד, ונקודות שפל מחליאות מאידך. גם בקריאה של ספרים כמו "הטבלה המחזורית" או "הזהו אדם" של פרימו לוי המוטיב של אנושיות צרופה עולה באופן ברור מבין השורות. כל מה שנעלה באדם ונותן את הערך לחיים בעולם הבאמת נפלא והבאמת נורא הזה.

קראתי את הספר תוך כדי נסיעות באוטובוס לאיזשהו משרד שעבדתי בו בתל אביב לתקופה קצובה, ובכל כמה דקות הפסקתי את הקריאה ונשאתי מבט החוצה, אל המקום הכל כך מובן מאליו, מדינת היהודים, במחשבה על העומק הבלתי נתפס של התהום הפעורה ביני ובין האנשים האלה, שהתחככו בחיים ומוות לפני שמונים שנה באינטימיות שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת היום.
קשה להבין איך אדם (וסופר עילוי) המסוגל לראות, גם בתוך חושך הצלמוות של מחנה אושוויץ ניצוצות קטנים - גם אם בוהקים - של אנושיות, שם קץ לחייו שנים אחר כך. ואולי, בעצם, זו בדיוק הסיבה.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על לילית ואחרים