ביקורת ספרותית על השוקעים והניצולים - חלק שלישי אחרי ההפוגה - ספרית אופקים #163 מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

אפריל 2016 - אושוויץ, מחנה 1 - הוא עמד שם, בין קבוצת התלמידים. נמוך וזקוף, בן 91, לרגעים מבט הפלדה שלו כבוי לרגעים נרגש עד דמעות לעתים רועד. עומד ביניהם ומספר להם על אותם הימים שאינו מצליח לשכוח. הוא היה בן גילם, שם במחנה המוות, אליו נלקח, כך נזכר, ב”שילוח” ביום 15 במארס 1940, עת הועלה על קרון הרכבת. יום רוחות עזות, כפור אפור ומושלג היה, הוא נזכר. השילוח, יצא מרציף 17 בברלין. גם הם נזכרים, לפני ארבעה ימים בדרכנו לפולין, עצרנו ברציף 17 שבגרונוולד, במזרח ברלין. יחד איתו ראינו את לוחית המתכת עדת-עד המנציחה את השילוח בו הוא נלקח. חלפנו על פני כל הלוחיות ההמעידות בדממה על עשרות או מאות השילוחים של לפני ואלה של אחרי - בכולן מונצח תאריך. יעד. מספר ה'משולחים' (תמיד בכפולות של מאה, אלא אם - כמו במקרה שלו המספר היה 298 - כי שניים מתו כבר בדרך לקרון הרכבת, והולשכו הצדה). זו הייתה תחנה אחת בה עברנו, מני כמה, ברכבת, בדרך אל פולין, תחנות בדומה לאלה שעברו המשולחים בדרך מגרמניה לפולין. גם אותו היום היה יום רוחות עזות, כפור אפור ומושלג - ממש כמו שהוא זכר מאותה הובלה. באותו יום שילוח, הוא נזכר, הוא היה מפוחד ורועד ולבד. הוא ממשיך ונזכר איך נלקח מהגטו בברלין, העיר בה נולד ונשלח לאושוויץ, בהיותו נער בין 15 - לבד. אל מחנה ההשמדה אושוויץ 1. סיפר כיצד נותר לבדו. איש ממשפחתו לא שרד. אביו מת ממחלת הטיפוס עוד בגטו. אמו ואֵחיו שולחו לפולין, אל מחנות ההשמדה, ימים לפניו. אח אחד מת מטיפוס האחרים - הוצאו להורג. תיאר איך נותר רעב ופוחד, חלש וכואב - לבד. מאבד אט אט את היכולת להרגיש.
הוא עמד והביט בעיני הפלדה הבוהות לכיוון מחנה 1, ונזכר בבוקר אחד, 22 באוגוסט 1943 והוא בן 18, וכך סיפר: “בבוקר הודעה, היום ייענשו האסירים ב’עונש משעשע’ (=כך לשון ההודעה), היום יבחרו חמישה-עשר אסירים שיוצאו למוות בתלייה. הם הודיעו כי אסיר אחד מכל חדר יבחר וילקח. כל יושבי החדרים נקראו לעמוד במסדר. מסודרים ברביעיות, רועדים מפחד, עומדים (חלשים כלולבים) מחכים לבואם של קציני האס.אס שיבחרו את הקורבן מכל רביעייה. קצין האס.אס. נכנס לחדר שלנו, דממת מוות השתררה. הוא עבר ובחן כל פרצוף ופרצוף במשך זמן ממושך. אני זוכר את המבט, את תווי הפנים באופן חד עד היום. הוא חזר אל השורה בה עמדתי, אני עומד משותק מפחד אימים, שומע את נשימות שני האסירים לפניי והאחד מאחוריי. הוא הביט בי שוב הסתכל עליי וסימן לי באצבע לבוא: “ראוס קינד” (=החוצה ילד) הוא צעק. באותו הרגע, זוכר שאני משתתק הדם כמו בורח מגופי, רועד ללא שליטה, לא זז. לא מסוגל”, הוא ממשיך ומספר, “מייד הגיעו שני חיילי אס.אס וגררו אותי מהמקום אל עבר שני הגרדומים לתלייה. נאלצתי לחזות במחזה המזוויע שהתרחש אל מול עיניי, כאשר ארבעה-עשר יהודים בזה אחר זה מוצאים את מותם. ‘משעשע. ככה’ (=הם קראו). באכזריות. כנגד כל הסיכויים ניצלתי בסוף. משום מה השליכו אותי אותי הצידה”. ואנו ממשיכים במסע והוא ממשיך ונזכר בעוד יום אחד, לאחר ימים שחלפו, כבר במקום אחר, ינואר קפוא 1944 - מחנה העבודה בגטו ורשה (ממחנה ההשמדה הוא ניצל לאחר 'מרד גטו ורשה'). הוא תיאר את מגפת הטיפוס שהשמידה כמעט את כל מי ששרד את התופת עד עתה. תיאר את עבודת פינוי המוני הגופות (זו הייתה עבודתו במחנה העבודה) את זכרון החדרים בהם אוכסנו הגוססים שמוינו לפי מצבם וגנחו שם ללא טיפול. הוא נזכר במבטים, בריחות, באוויר החנוק. מלאכת פינווי הגופות הייתה רבה - נוסף לקרבנות הטיפוס, פינוי את אלה שהגיעו עד לשם אך לא יכלו יותר והתמוטטו אל מותם. ואלה שעוד הוצאו להורג. ‘ככה. משעשע’.
אלה היו שלושה רגעים בלבד מתוך שמונה שנים שלא ישכחו במוחו של היינק שמידט. אסיר מספר 107540, יליד ברלין 1925. היום בן 91 (אב לשניים, סב לחמישה) מירושלים. רגעים שלו שנחרטו גם בלבם של הנערים*** במסע לפולין.

למסע התלווה אלינו בתרמילו של כל אחד מהתלמידים הספר “השוקעים והניצולים” של פרימו לוי (בנוסף ל”הזהו אדם” כנ”ל).
בספרו העניק לוי עוד תוכן מרתק בעל ערך רב. לוי מתאר בו, ממקור ראשון, ממש בבחינת איש עדות את ימי התופת, כיצד כנגד כל הסיכויים הוא שרד ומה עבר. הספרים, שהוענקו שי לתלמידים לקראת המסע, נקראו על ידם לפני היציאה וקטעים מהספר הועלו מדי פעם, הוזכרו, נידונו, דוברו בערבי המסע, במפגשי שיחות סיכום היום.
"השוקעים והניצולים" מופלא. מומלץ היום ותמיד ולכולם.

פולין 2016 - חיבקנו את היינק שמידט - הוא לא היה לבד. בנסיעות הארוכות הוא לימד את התלמידים כמה שירים מ"שם". המשיך וסיפר גם זכרונות מצחיקים מ"שם" אפילו על אהבה אחת שהייתה "שם" שלא מומשה גם לא נשכחה. הוא שאל והתעניין ורצה לשמוע מהנערים על חייהם. הנערים ימשיכו לשמור איתו על קשר הם מאמצעים אותו בחום. אנשי נעדות נוספים? לא ירחק היום ולא יהיו בינינו עוד ניצולים ועדים לאותן השנים. על כן חשוב לאמץ בחיבוק חם והקשבה לסיפורים את אלה ששרדו ועודם כאן ומעזים להיזכר ולספר: בשבילם לרווחתם. ולטובת הידע והתיעוד לעתיד. שבקרוב יהיה אך רק מהכתב ומסרטים.

***********
הערת שוליים
*** יש לציין שהמסע המדובר היה עם בני נוער (בני 17.5-18.5 כולם בנים-בנות ישראלים בני משפחות שחיות בין שנתיים לחמש שנים בגרמניה / שוויץ / הולנד - בעקבות שליחות מדינית/ביטחונית של הוריהם. רובם ככולם ביקרו בכל אתרי ההנצחה, הזיכרון, התיעוד, לימוד התקופה במדינות אירופה. הם חיים את התיעוד. חלקם אף דוברי גרמנית. מסיבות אלה וגם אחרות - נראה לי שחווית המסע איתם הייתה עצמתית כמו עם כל נוער וגם עוד הרבה יותר.
ובנימה אישית, היה זה מסע הזיכרון השלישי שאני חוויתי לפולין. כשבכל אחת מהפעמים העצמה והמטען המצטבר משמעותיים מאוד. משתנים ומוסיפים עוד רובד (המסע הראשון במסגרת משלחת תנועות הנוער לא דומה ונטול הבשלות לעומת המסע השני "עדים במדים" המרגש והמשמעותי במדים עם סיום קורס קצינים ושניהם לא דומים למה שמתקבל ממסע שמלווה בני נוער ונערך ממרומי המון מפגשים ותובנות, והרבה מאוד רובדים שונים וטעונים שנוספו במשך השנים).

*********
יום השואה 2016 - לזכרם.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על השוקעים והניצולים - חלק שלישי אחרי ההפוגה - ספרית אופקים #163