ביקורת ספרותית על השוקעים והניצולים - חלק שלישי אחרי ההפוגה - ספרית אופקים #163 מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

ספרון זה העומד לפנינו גודלו כנובלה. תוכנו והתחושה שהוא מעניק גודלם כגודל השואה. מבחינה זו, הספר הוא ארוע רב חשיבות.

הספר נכתב כ-40 שנה לאחר "הזהו אדם?", תיעוד חוויותיו של פרימו לוי במפעל בונה שבמחנה מונוביץ-אושוויץ. ב-40 שנים אלה חווה פרימו לוי התכתבות כזו או אחרת, שמקצתה מתוארת בספר שלפנינו, אם אנשים שונים שכתבו לו בעקבות ספרו הראשון. לוי מבחין בהתרחקות זיכרון השואה, בדהיית החוויה בתודעה האנושית ובקושי להביא את גודל הארוע בפני אנשים שהם דור שני ושלישי שלאחר השואה. במקום מסויים מציין לוי שאנשים מנסים לעשות הקבלה בין פספוס ארוחה תמימה לבין הרעב ששרר בלאגר – במחנה העבודה וההשמדה. הוא מבין את התהום הפעורה ומתיישב לכתוב שוב.

159 עמודים מכיל ספרון זה, אך הקורא ייצא בתחושה שלפניו ארוע ספרותי כביר, לא פחות. לוי מניח בפנינו הרהורים על הארוע הכביר בשטניותו בתולדות האדם, מנסה לברר בתחילת הספר את בעייתיות הזיכרון האנושי והיכולת להעיד ולמסור עדות אמיתית ואמינה על מה שהתרחש במחנות המוות.

לוי הגיע למונוביץ-אושוויץ בתחילת 1944 והשתחרר ב-27/1/1945, יום שחרור המחנה ע"י הרוסים. הספר שלפנינו עוסק בשני קצות היציאה מן המחנות: השוקעים, אלה שמתו פיזית או נפשית, והניצולים, אלה שיצאו משם חיים והמשיכו בחייהם. לוי לא מסתיר את אי הנוחות שלו מזה שנותר בחיים ומקדיש לזה את פרק הבושה. הוא מבהיר חד משמעית: הניצולים אינם אלה הטובים. הטובים מתו כמעט מיד בין אם היו אלה האינטלקטואלים שסרבו להסכין עם חיי המחנה או החלשים גופנית, שעסקו במלאכות המוח ולא בחקלאות או תעשיה. השורדים היו לרוב אלה ששרדו בעורמה כלשהי, ביכולת ההסתגלות לחיי המחנה וליכולת להשיג עוד מעט מזון ולקשור עוד מעט קשרים. השרדותו של לוי עצמו נובעת מהעובדה שהיו צריכים כימאי כמותו. בציניות מציין לוי בספר שמחנה בונה היה למעשה מפעל כימי פרטי של חברת אי. גה. פארבן, מפעל שבעליו הבינו, יותר מהנאצים עצמם, כמה קשה להשיג עובדים טובים ולכן העסיקו את לוי ודומיו במפעל וכך הצליח הוא לשרוד במשך כמעט שנה שהיה שם בתנאים קיצוניים.

לוי לא מתחמק משאלות קשות בספר קטן-גדול זה. השאלה הנצחית מדוע לא מרדו ולא ברחו אלפים מהמחנות נענית בפשטות שזה לא נכון. היו שמרדו והיו שברחו. אבל לוי מניח בפנינו את האמת המצמררת: עם שלם חונך (וחינוך הוא האמצעי הפשוט לעם מחונך זה) לשנוא, לשמוע למנהיג ולהוציא לפועל בדיוק את רצונותיו של זה שמעל. בהמשך מתאר לוי את השיטה: הבאת היהודי בתואנת שווא ובקשה להביא כסף ורכוש, שבירת רוחו במסע ארוך ברכבת, לקיחה מיידית של הרכוש מיד עם הכניסה למחנה, ערטול וגזיזת כל שיער הגוף, כשהטיפול נעשה לרוב בידי אסירים יהודים אחרים והתחלה מיידית של סדרת פקודות בשפה שרוב היהודים פשוט לא הבינו. הדרך לשבירת הרוח היתה קצרה ביותר, העונשים מחרידים, התנאים מזעזעים והניסיון לעשות משהו מתשובה ועד בריחה ניסיון נואל הוא.

מכאן פונה לוי לתאר מהי אלימות מיותרת. הוא מסביר שלמרות שאלימות נתפסת תמיד כמיותרת, אין היא בהכרח כזו, בטח לא כשמדובר בהחזרת מלחמה או אלימות עצמית כהתאבדות כפתרון לזוועה. בתאורים מושחזים מתאר לוי את האלימות בלאגר, אלימות נטולת פשר, מתארכת, מגוונת וממציאה עצמה כל הזמן מחדש, נטולת פשר, לא מידתית ונובעת לפעמים משום מקום.

לוי, ככימאי וכאדם אינטליגנטי ורחב אופקים, מתאר את החיים המזומנים לאנשים כמותו, בעיקר כאלה שבאו דווקא מתחום מדעי הרוח, שחיים של סבל מתמשך. האיכר הצליח לשרוד כי פשוט היו לו השרירים הנכונים בגוף לחפור בורות אינסופיים ומעט שרירי מוח להתנגדות. האינטלקטואל סבל מכל רגע, התמרמר, לא הבין איך בני אדם יכולים לנהוג כך ובטח לא עם משכיל ומחונך היטב כמו הגרמנים. האינטלקטואל מנסה להבין, מנסה למצוא דרכים לעדן, לפשר, לרדת לחקר, אבל לרגע לא ממש מסתגל.

התאורים דלעיל הם רק מקצת מהדברים הנרחבים אותם מביא לוי. כיצד נרחבים? עושה רושם שלוי ישב וכתב יותר ולאחר מכן הבין שכל המוסיף גורע ומחק וזיקק וליטש וכתב מחדש עד שכל משפט שווה פסקה, כל פסקה פרק וכל פרק ספר העוסק בפני עצמו בכל היבט אפשרי בבור האפל, בהמצאה השטנית שאין שני לה, בחולניות האנושית בשיאה, במצב הזה שאין מילים לתארו ונקרא שואה.

לוי אינו איש של מליצות וספריו מעולם לא היו עבי כרס. למרות הכל, קריאה בהם מעשירה ומרחיבת דעת. את הספר הזה קראתי לאחר הזהו אדם?, לאחר ההפוגה, אם לא עכשיו, אימתי?, מפתח כוכב והטבלה המחזורית. הוא מוכר לי היטב, אני אוהב את הסגנון ושמח לקראת כל ספר מחדש. כל זה לא הכין אותי למאורע הזה ששמו השוקעים והניצולים. לומר שהספר מרתק וקשה להניח מהיד אפשר להניח לספרים אחרים. הספר הזה הוא התחשבנות עם זכרונות, עם סיפור אישי שאינו מניח לרגע, אם יכולת כתיבה נדירה ועם אדם שלא מרשה לעצמו להרשות לעולם להניח לזכרון השואה לגווע לרגע. רואים את זה בכל דף, משפט מתחבר למשפט בחיבור נדיר, הרעיונות צלולים כבדולח, הקורא רק מתחיל להבין שכלית אלפית מהשפל האנושי ששרר שם בין 1939 ל-1945 וכשהספר נגמר והנשימה חוזרת לסדרה מבינים סופית עד כמה לא מבינים כלום, פשוט כלום, ממה שהיה שם בארוע המביש ביותר למין האנושי מאז ומעולם.

הספר בהחלט יכול לעמוד כספר בפני עצמו ולשמש כהרחבת דעת והכרה עם סופר מיוחד זה ששמו פרימו לוי. למרות זאת, טוב יעשה הקורא אם יתחיל מהזהו אדם?, ימשיך להפוגה ויסיים בספר דנן ואז יהיה זה ארוע נפשי יוצא דופן. על ארוע ספרותי כבר אין מה לדבר. הוא כאן ובגדול.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על השוקעים והניצולים - חלק שלישי אחרי ההפוגה - ספרית אופקים #163