ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 19 באפריל, 2014
ע"י
ע"י
הביקורות הטובות והמקיפות של קודמיי ל"הזהו אדם?" בימים האחרונים אומרות הכול - ואין לי להוסיף עליהן. על כן זו אינה ביקורת כי אם הערה שמתווספת לביקורות של קודמיי (קורא כמעט הכול היה התמריץ, תודה) - שהרי מדובר בספר מעולה. אך מעבר לכך, יש לזכור, בעוד שבוע יצוין בישראל "יום השואה" (שמצטלב השנה עם הפסחא - אפשר לחשוב על משמעויות..) ובימים אלו שבין שואה לתקומה דרך המון אבדה - זה הזמן לזכור ולהעיר כך: במשלחות התלמידים / החיילים / הסטודנטים - שיוצאות מדי שנה לפולין ל"מצעד החיים" או למסע האחר מצטרפים "אנשי עדות" אותם אלה שהיו שם ואז ושרדו ומספרים את שחוו וראו וכאבו.. (גם למשלחות לגרמניה, מצטרפים לעתים אנשי עדות - פחות שכיח). מתוך ידיעה ברורה והבנה כואבת שאנשי העדות הללו הולכים ומתמעטים מיום ליום ולא ירחק היום - בו לא יהיו עוד בינינו אנשים שיוכלו לספר.. וכל אותה המלחמה על זוועותיה יהפכו לעוד פרק בהיסטוריה, אני מוצאת בפרימו לוי - איש עדות שהפליא לתאר ולתת את עדותו ב"הזהו אדם?" ובספרו - ספר חובה לתלמידים / חיילים / סטודנטים / אזרחים בין אם הם יוצאים לפולין ובין אם הם מגיעים לגרמניה לחילופי תלמידים / סטודנטים/ מסעות למידה, מסע החיים.. ובין אם הם נמנעים מאותו המסע ונשארים לקרוא וללמוד ולזכור את שהיה - אני רואה בו, בספר, עדות חיה-כתובה שצריכה להיקרא כחובה.
27 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
בעיקר ליקירוביץ: הבוקר (25.4) קראתי בעיתון ידיעה שהחזירה אותי לשיחה כאן. הידיעה דנה בנושא
התכנית להכניס לימודי שואה לכל הילדים מילדי הגן דרך כל השנים עד לי"ב ולא כמו עד עכשיו - עוסקת בשיחה שהייתה כאן ובדברים הנוקבים שלך נגד לימודי השואה לעומק.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
לכל המגיבים - תודה. והמשך חג שמח :)
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
חג שמח
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ', דעותינו חלוקות. מכבדת מאוד את דעתך ובמקרה זה לא מסכימה איתך. בוא נשאיר את זה כך.
שיהיה המשך חג שמח :)
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אוקי, זו לא רק התעסקות, זה מרדף. העם היהודי כיום עוסק במרדף אחר השמדתו השיטתית שעברה מן ההסטוריה. התקציב מעיד על מה שעומד מאחוריו, התודעה הישראלית, שממוקדת בדבר הזה יותר מכל דבר אחר. כן, זו תשובתי, זה מה שמפריע לי. התקציב זה לא המכלול כמובן, זה "רק" סימפטום.
תקציב זו שאלה של מה אתה תומך בו. אם אתה תומך בעודף גדול של תקציב במרדף אחר השמדתך, זה מטורף. הייתי רוצה שמוזיאונים כמו מוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל יקבלו יותר תקציב, אכן כן, ואני חשוב שהם כיום מקבלים הרבה פחות, אבל אני לא באמת יודע, אני משער. השקעה באומנות ובהיסטוריה החיובית של עם ישראל לדורותיו כהצגת סיפור שלם, זה הרבה יותר בריא לנו ללכת להתעמק בזאת, בהשקעה בנו בעצמינו, במקום להתבונן תכופות בהשקעה של עם משוגע להשמיד אותנו, שאינה קשורה דבר וחצי דבר עם ההשקעה שלנו בעצמינו כעם וכקהילות מפוזרות או מאוחדות. |
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
?? עמיר, לא הבנתי מה מציק ? נכון איש איש והשקפתו... אבל, מה רע בלהחליף דעות .. איש לא מנסה
לשנות דעותיו של איש...
אתה מוזמן להצטרף ולהביע את דעתך... :) |
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
חברים, אתם מכניסים את עצמכם לפלונטר. מבוי סתום בלי תשובות או מסקנות. איש איש והשקפת עולמו החברתית ואיך הוא רואה את העבר והערכים הנילווים. לא ככה?
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ, כאמור, קטונתי מלהביע דעתי במה שאינני מבינה (תקציבים), אבל, באמת, זה מה שמפריע לך
כשמדובר במוסד כה משמעותי ורב חשיבות שעוסק בין היתר במחקר, הנצחה, איסוף עדויות ורישומן, לימוד והדרכה, הוצאת ספרים ומידע, מוזיאון - ואני לא יודעת מה עוד.?
הרי, לא התקציב הזה, ויהיה גדול ככל שיהיה, הוא זה שיועיל במקום אחר, תקציב אחר - אני בטוחה שיש - זה הכול עניין של החלטות וסדרי עדיפויות (כן, אני מניחה שגם פוליטיים). ושוב, אל תשכח, במקומות אחרים בעולם יש מוזיאונים גדולים ומתוקצבים (אני מניחה פי כמה) אז ששם במדינת ישראל, לא יהיה - אחד כזה ? באמת נראה לך הגיוני ? מדוע מוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל לדוגמה, לא מפריעים לך בתקצוב שלהם (הוא יכול היה להיתווסף לתקציב החינוך הדל, לא? (אני לא באמת חושבת כך, זו דוגמה). |
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יש אוקי רק שאלה אחת- מהם מימדי התקציב שמפנים ליד ושם. מימדי התקציב מצביעים על מימדי התפיסה שלנו. הפרופורציות זה כל העניין. איפה שיש כסף יש כח פוליטי, לפי מה ששמעתי מעבירים לשם כמות אדירה של כסף, ולפיכך לכל הקשור ביד ושם יש כח פוליטי אדיר, וזה מנציח תודעת שואה. זה והשלטון. כאשר היה חכם הרבה יותר להפנות את הכסף לניצולים עצמם.
|
|
|
דן סתיו
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אוקי
אכן עשית, כדרכך באופן בהיר וברור, אבחנה הכרחית בין שימור הידע אודות השואה (עדות כתובה כהמשך לעדות חיה) לבין ההיבט החינוכי - הלקחים שיש ללמוד מכך. בבורותי כי רבה, אינני יודע מה הופך, בעיניך, את יהודה אלקנה לאדם "שהציג דעות קיצוניות בימי חייו" ועוד פחות מזה אני מכיר את דעותיה של רעייתו. רק אציין שגם יהודה אלקנה באותו מאמר שהזכיר יקירוביץ' (ושוב תודה על ההפניה אל אותו מאמר) הוא עצמו מדגיש כי הביע דעות חריפות. דעות חריפות או קיצוניות, קשות לעיכול ככל שתהיינה, עשויות להפרות דיון חשוב, כמו זה שעוררת בזכות הביקורת המצוינת שלך.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ, במישור החינוכי-ערכי, כאמור, דעותינו חלוקות - שוב, אני רואה ערך מוסף עצום בחינוך שכולל ראיית הדברים כפי שהיו לטוב ולרע.. רק אציין כי פרופ
יהודה אלקנה, למרות שהיה ניצול שואה (ואולי בגלל - אין לדעת) הציג בחייו דעות קיצוניות במיוחד, [כמו גם רעייתו ד"ר יהודית אלקנה, שעדיין נוקטת בדעות קיצוניות מאוד - זה לא קשור סתם הערה]. עוד אציין ואזכיר: כי הדיון התחיל בזה שטענתי שאני רואה ב "הזהו אדם" עדות כתובה שתוכל להחליף את איש העדות "בשטח". לגבי כן או לא מסעות וביקורים בפולין / גרמניה - דעתי ברורה מאוד, מהדברים שנאמרו קודם - לא בזה עוסקת ההערה. לגבי המישור התקציבי - קטונתי, ולמרות זאת - לא ייתכן שמדינה כמו מדינת ישראל לא תחזיק מוסד אחד לפחות כמו "יד ושם" באופן ראוי ומכובד, וזו רק דוגמה. (ראה המוזיאון היהודי בברלין - ערכו עצום - והר לא היית מוותר עליו - ולו בגלל ענייני תקציב, קשים ככל שיהיו) וגם זו רק דוגמה.
|
|
|
דן סתיו
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ'
תודה על ההבהרה. ההשוואה למודל השוודי נאמרה על דרך ההומור. לעניות דעתי, משתי הבעיות המרכזיות והחשובות שהזכרת בדבריך (הערכית והתקציבית), נראה לי חשוב יותר לטפל בזו הערכית - היינו לשנות, מן היסוד, את התכנים שמקנים לנוער - חינוך לסובלנות והתנגדות קטגורית לגזענות על כל צורותיה - מחנות ריכוז הן סופו של התהליך - אין צורך להמתין עד לשלב הזה - כל אדם עלול להפוך לקורבן - אין לנו מונופול על קורבניות. אם זה יעשה - הדיון בהיבטים התקציביים יהפוך למיותר.
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
דן, תודה על תגובתך. ברור שתקציב ההנצחה לא יפתור את בעיות הרווחה, דיברתי על העיקרון. שבעוד שתקציב ההנצחה בעצם לא פותר שום דבר והוא יכול לפתור מעט בתקציב הרווחה ועדיין איננו פועלים לכיוון הזה, זאת אומרת שיש בנו שיגעון.
|
|
|
דן סתיו
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ
תודה על הציטוטים מדבריו האמיצים והכנים של ניצול השואה יהודה אלקנה. אינני סבור שהבעיה היא עצם זכרון השואה - אלא מהן התובנות שמנחילים לצעירים, כמעט משחר ילדותם, באשר לאירוע נורא זה - האם סך התובנות הוא בהכרח העמקת השנאה לזר, נטיעת חרדות קיומיות שאינן ניתנות לשירוש או שמא גם ניתן להנחיל לקחים הומאניים ואוניברסליים יותר - באשר ליחסנו לאחר כפרט או כעם? הדבר השני המטריד אותי בנוגע לזכרון השואה הוא הדרך בה הוא נעשה. חוששני שהמסעות לפולין, מטסי ההצדעה מעל אושוויץ וכו' הופכים את הזכרון להצבר של ריטואלים על חשבון הבנת האירוע ולימוד הלקחים ממנו.
ובאשר להיבט התקציבי של העניין - הסר דאגה מליבך לא היינו מתקרבים למודל הרווחה של שבדיה גם אם היינו מפנים את מלוא תקציבי ההנצחה לטיפול בבעיות חברתיות בוערות. אני משער שכל אחד מאיתנו יכול להעלות בעיני רוחו מקרים רבים של עיוותים בסדרי העדיפות התקציביים - הן בסעיפי ההכנסות והן בסעיפי ההוצאות. |
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
עם כל הכסף שהולך ליד ושם, והתקציב שהולך על מפעל זכרון השואה, תחשבי מה היה טוב אם היינו משקיעים בו בחיים שלנו כאן, ברווחה שלנו שאנחנו כה צריכים. כסף הוא דבר מוגבל שצריך להתחלק באופן בריא והגיוני, ואנחנו משקיעים במתים שלנו במקום להשקיע בנו החיים.
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אולי קראת את מאמרו של יהודה אלקנה (ניצול שואה) משנת 88', אבל אביא כאן חלק ממילותיו שהן הרבה יותר טובות משלי:
"בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר... "מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים...הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים... "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת." |
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אין ספק שעדות שכזו היא עדות חשובה מאין כמוה.ואני ממש מסכימה שמי שלא כשר רגשית למסע אין צורך שייצא.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
דן, תודה רבה.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יקירוביץ, מכירה את הטענה שלך. מכבדת את דעתך, אולם אנחנו חלוקים בדעותנו. אני רואה ערך מוסף עצום בביקור ולימוד אותה ההיסטוריה באתרי
הגטו / ההשמדה וכו' כמו גם למפגש של בני הנוער תוך כדי עם בני נוער פולני / גרמני היום, ופיתוח דיון משותף. אני חושבת כך הן מנסיוני האישי (פעמיים בגילאים שונים: בתיכון ובקורס קצינים ולכל פעם כזו היה ערך מוסף משמעותי) והן כהשקפת עולם. כמובן שאותם מסעות צריכים להיות מלווים בלימוד רקע מקיף (כמו שנעשה היום - במשך חצי שנה) לפני המסע ועיבודו באופן מקצועי ומובנה אחרי המסע. וכמובן וברור, שאם הוא אינו מתאים רגשית לזה או לאחר, אזי עליהם לוותר.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
חני, אני לא טוענת חלילה שהנוער אינו איכותי. אני טוענת שלא ירחק היום שבו לא יחיו בקרבנו אנשי עדות, שיוצאים עם אותם בני הנוער,
חיילים וכדומה למסעות לפולין גרמניה, ולכן טענתי היא שראוי שספר חשוב זה שהינו למעשה, עדות כתובה, יהווה חומר קריאה כחובה לאותם תלמידים בין היוצאים לפולין / גרמניה ובין לאלה המסתפקים בלימוד ללא יציאה ל"שטח".
עוד טענתי, שמדינת ישראל, באופן פושע - לא פחות, הפקירה ומפקירה ניצולים שהגיעו בודדים ואשפזה אותם בבתי חולים פסיכיאטריים כברירת מחדל התייחסותית בגלל חרדות או פוביות שבהחלט ניתנים לטיפול ביתי בליווי התקציב ואנשי המקצוע המתאימים. |
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
"אוקי" המציאות נושכת בהחלט , אני חושבת שכן עושים למען הניצולים רק לא עושים מספיק.כואב ועצוב לחשוב על כך.
ולגבי הנוער שלנו,אני בהחלט לא מסכימה ! אין להכליל !כי רובו של החומר האנושי שאני רואה כאן הם תלמידים נבונים וחכמים בעלי מעוף.
הם מגיעים אלי לבית ואני יכולה להבחין בניצני בגרות אמיתים .יכולת שיחה ברמה גבוהה.והידע שהם מפגינים לגילם הוא רב. לא כולם סוללים דרכם לאשפתות אבל יש גם כאלה . אני אהיה אם גאה לשלוח את ילדי לפולין כשהזמן יגיע. |
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אני מאוד מצדד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מתנגד לכל מה שיש מסביב ליום הזה. מדינה שבאופן ממוסד שולחת את תלמידיה למקום בו ניסו להשמיד את עמה, ועוד בני נוער, אני חושב שזה בגדר מחלת נפש נפוצה.
זה גורם לרבים לבנות את זהותם היהודית על בסיס השואה, זאת אומרת זהות שלילית, במקום זהות חיובית, שמעוררת את השאלות, מי אנחנו ומהו מעשה ידינו. |
|
|
דן סתיו
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אוקי
כמה מצער שבדרכך האדיבה והנעימה הצגת את האמת העגומה לגבי הזכרון - אוי לו לאירוע, חשוב ומכונן ככל שיהיה, שיהפוך במערכת הישראלית מעדות חיה ומצמררת לדף יבש בספר הסטוריה מתפורר שאיש לא יגלה בו עניין, שהרי הסטוריה לא נועדה לנו, בעלי המונופול על החכמה - בעיני עצמנו, כדי שחלילה נלמד ממנה.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
יעל, נכון (לצערי). לא רק שהניצולים מקלקלים להם את האבל, אלא גם מכערים להם את השואה..
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
לצערי זה נכון:
יש אנשים ומוסדות, ש"השואה" חשובה להם יותר מניצולי השואה, שמקלקלים להם את האבל.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
מסכים עד מאוד עם דברי הביקורת למעלה. לליאור - הקצנת והגזמת בהערה שלך על התלמידים. לאוקי, מהתשובה שלך עולים דברים מעציבים ומעוררי תיסכול.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
למרבה הבושה למדינת ישראל, זה נכון, לא מעטים מניצולי השואה שהגיעו לבדם - מצאו עצמם מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים.
בוודאי שהם אובחנו כלוקים בבעיות כמו חרדות ופוביות כאלו ואחרות, הרי קשה להבין כיצד יש אנשים שכן יצאו משם בריאים בנפשם, אבל עדיין, רבים מהם ממש לא צריכים היו לחיות באשפוז כי אם בבית חם ותומך - ומצאו ומוצאים עצמם שם כברירת מחדל פשוטה של המדינה.
|
|
|
ליאור
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
מתוך כל מאה תלמידים שיוצאים לפולין - 80 לא מכירים מספיק טוב את כל אותיות הא"ב העברי, 15 מתלבטים אם עדיף בערב בקראקוב נערת ליווי או אונס קבוצתי זריז של הכוסית הנותנת בשכבה וחמישה נטרפים כי אין איפה לטעון את הסמארטפון.
מהצד השני - המדינה שלהם עושה ככל שביכולתה להעלים מהעין ומהלב את הניצולים האחרונים. אחי סיפר לי שהוא עוזר כבר כמה ימים לאדם שגילה כי בשנות החמישים אופסנו רבים מהניצולים בבתי משוגעים וסווגו ככאלה, רק כי הגיעו לבד לארץ המובטחת. אותו אדם מסייע להם להעביר בכבוד את שעותיהם ושנותיהם האחרונות, במקום המדינה שדאגה לשכן אותם במוסדות הללו. את ספרו של פרימו לוי שהיה חומר קריאה מובן מאליו לאנשי המאה ה-20, לא יקראו כבר בעוד חצי דור. |
27 הקוראים שאהבו את הביקורת
