הביקורת נכתבה ביום שישי, 22 בפברואר, 2019
ע"י אלה אלמוז
ע"י אלה אלמוז
קריאת הספר לוותה בתחנונים- שיגמר כבר.. לא כי, חס וחלילה, זה ספר לא טוב. זה ספר מצוין, לפי קטגוריות של ספרים "רגילים". אבל איך אפשר לשפוט? רציתי שיגמר כי הזמן- כל פעולה שנכתבת, כל דיאלוג, כל דמות, מרוחים בזמן-אושוויץ המשונה הזה- אתה רק רוצה לרוץ על פני הזמן ולשרוד. אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר נכונה את התחושה שהייתה לי מהספר. היא הייתה שונה ודומה בו זמנית לתחושה המותחנים והרומנים, שבהם אני צועקת על דמות שתתחיל לרוץ, ונושמת לרווחה שהיא יוצאת מהתסבוכת.
אני חושבת שפרימו הוא בשיא שלו שהוא מתאר בני אדם פרטיים (למרות כשהוא מתאר "טיפוסים", גם כאן וגם ב"שוקעים והניצולים" הוא משתמש במין חן אירוני, קומית אבסורדית ואפלה). אולי כי זה הכי חשוב לו להדגיש את המימד האנושי של הדמויות- וזה הcore של הספר, ומכאן הוא קיבל את שמו- זהו ספר על אנשים פרטיים שהילכו במחנה אושוויץ וזוכים סוף סוף לדבר (שורה, פסקה, פרק שלם) שיבדיל אותם מהשאר שהיו סביבם בתקופה ההוא. הסיפורים על האנשים הפרטיים "עטופים" בהגות ששואלת- "הזהו האדם?" (שם גאוני לדעתי, שיכול להיות שמו של כל ספר בערך בעולם, אבל גם רק של הספר הזה).
בהיותי חובבת ק.צטניק (עד כמה שאפשר לחבב.. אני מעריכה את האופן שבו הוא כותב) היה לי קשה לא להשוות בין שתי הדרכים לתיאור אותו המחנה שבו שניהם היו. ביחד עם "ללא גורל" (שלא קראתי), אלו אולי שלושת העדויות בפרוזה החשובות ביותר שיש לנו על אושוויץ. וכמה הם שונים, פרימו ויחיאל. האחד שכלתן, נטורליסט, מערבי אפילו, נאור אפילו. השני מדבר ממעמקי הטירוף, הטראומה, הכוכב השחור שלו. האם יש קשר לסביבת הכתיבה שלהם- איטליה מול ישראל, ולאופן שבה היא התעצבה? האם זו האישיות, או המקצוע הקודם- תלמיד ישיבה לעומת כימאי?
בכל מקרה... אלו רק כמה נקודות.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
יהונתן מויזה
(לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
גם ק.צטניק כתב את ספריו הראשונים באיטליה
|
|
|
דוידי
(לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
אכן ספר מופת מודרני בלי גוזמה
|
|
|
מורי
(לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
מי שקורא את זהו אדם? שיקרא לפי סדר גם את ההפוגה וכמובן את הספר המופתי השוקעים
והניצולים, ויוסיף לעצמו את האיש שקנה ימי הולדת.
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
