ביקורת ספרותית על כך היה אושוויץ מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

"כך היה אושוויץ" היה רק מאמר שכתב פרימו לוי באחד מעיתוני איטליה. אלא שבספר זה מקובצות עדויות שנמסרו ע"י יורשיו של לוי ועוד אחדים המוזכרים וכותבים בספר.
אחת הביקורות כנגד הספר היא החזרתיות בו, בעיקר חזרה על דברים שכבר כתב לוי בספריו ובמיוחד ב"הזהו אדם?" המפורסם. אלא שדווקא ספר קצר יחסית זה מכיל מידע המצטבר לכדי איזושהי מסה קריטית. אנשים לא יפרצו בבכי בעקבות הקריאה בספר, אבל יחושו כבדות וחוסר נוחות לנוכח הקריאה.
אין בספר עלילה. רובו מאמרים שנכתבו מיד לאחר המלחמה, מאמרים שהם עדות עבור הרוסים ששיחררו את אושוויץ, בהמשך אף עדות כנגד מנגלה, אייכמן, הס ואחרים.
וכך בין המאמרים והעדויות, משום מקום, סיפור חייה העדין של ונדה מאסטרו, פרטיזנית בת 24, המגיעה למחנה ובשל חשש שהיא חולה, נידונה למוות מיידי עם הגיעה לאושוויץ ופשוט נקטע פתיל חייה. כל כך סתמי ומחריד. עדות. 20 עמודים לאחר מכן, סיפור מקברי על זכיה. זכיה? כן, זכיה. ניצולים הגישו תביעה משוטפת כנגד אי. גה. פארבן, המפעל בו עבדו, ולא שילם להם שכר. בסוף התביעה התקבלה ופרימו לוי זכה ב-800 אלף לירטות. כך שנים לאחר תום המלחמה.
לוי (ואחרים) נשלח לאחר שנלכד והודה בטיפשותו שהוא יהודי, לאושוויץ. כך היה כתוב על הרכבת: אושוויץ. זה לא אמר לו דבר. אחרי חמישה ימים הגיע למחנה, לא לשער בו כתוב בגאווה שהעבודה משחררת. בעקבות עדותו שלו שהוא כימאי, הוא נשלח לעבוד במפעל שהיה בתהליך הקמה (למרות שלא קם בסופו של דבר) והיה אמור לעסוק בחומרים כימיים, בונה-מונוביץ. במקום זאת, נשלח לעבוד במפעל של אי. גה. פארבן, מפעל הקיים עד היום ועוסק בחומרים כימיים. היה זה מפעל בן 6,000 דונם, כמו 170 קניוני עזריאלי תל אביביים (וסליחה על ההשוואה המזוויעה). המחנה היה ברמת נוחות גבוהה: ממוצע החיים בו היה שלושה חודשים! במחנה אחר באשכול אושוויץ, בירקנאו, נניח, חיו רק שבוע-שבועיים. לוי היה מהבודדים שניצלו גם משום שגופו הקטן שרד מזון מועט וגם בשל מקצועו. אתלטים ועובדי אדמה שריריים מתו ראשונים מרעב.
עוד כמה מספרים שיסברו את האוזן והעין: מחנות ריכוז/השמדה כאושוויץ, היהלום שבכתר, היו כמאה, יחד עם עוד אלפי מחנות קטנים יותר. באושוויץ לבדו הושמדו 4 מיליון איש. במלחמה כולה, מכל הצדדים, נספו 60 מיליון איש. בשיא, עוד שיא, הושמדו באושוויץ 24,000 איש ביום אחד. שחרור המחנה בידי הרוסים היה ב-27/1/1495. ה-27/1 נקבע כיום השואה הבינלאומי.
בשרשרת הפיקוד של הגסטפו נמנו האנשים האכזריים ביותר, חולי הנפש הקשים והאלימים. מנגלה, אדם בעל מראה חביב ומראה מטופח עד שחצנות, נהג לעשות סלקציות יומיות בהם מתו אנשים סתם כך למרות שהיו אמורים למות ממילא תוך כמה ימים. ימינה ושמאלה, לכאן החיים ולכאן אלה שימותו. מקברי, לא-ייאמן ולא מסופר מספיק. משרפות תוכננו ונבנו במפעלים כאילו היו מכוניות, חלקי מטוסים או מזגנים. הכל נלקח בחשבון: היכן תהיה הכניסה למשרפה (היו ארבע), מה יהיו השלטים על הקירות (לא לשכוח מגבת), מה יהיה סוג הגז, כיצד יוציאו את הגופות והיכן אלה יישרפו. יעיל, פשוט ועם אחריות לכל החיים.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על כך היה אושוויץ