פרימו לוי שוזר בספר זה מֶמוּארים פיקנטיים ורשימות מפתיעות ופרובוקטיביות, שעולה מהם ומהן קולו החם והאנושי של סופר חד־עין ורחב־אופקים, בעל כישרון ייחודי לעורר את קוראיו לחשוב באהדה על היומיום שלהם, ולחוש אינטימיות עם פלאי העולם.
בין קטעים אישיים פזורים – אנקדוטות מחייו של לוי כנער, ככימאי, כניצול מאושוויץ וכסופר בעל הד בינלאומי – מתמלא המרחב של הספר בהסתכלויות מרתקות, תחת אורות לא־רגילים, בשלל תופעות מעולמנו הפיזי והמנטלי, החל בגרמי השמיים, חרקים, ציפורים ושאר בעלי־חיים, דרך לשון הריחות והיסטוריה של מלים, מונחים ואידיומים, וכלה בכאב ובפחד, משחקי ילדים אוניברסאליים, חיות שילדים מדמיינים, ההומור שב'שולחן ערוך' היהודי, הקשר בין שחמטאים למשוררים, ועוד לרוב.
הטקסטים המסחררים של לוי הם תובנות של מי שמעדיף לצותת ולהציץ מחרכים, של מי שניחן במבט מיקרוסקופי בולש, הנמשך אל הפרטים הכביכול־שוליים, שאותם הוא הופך למארג עדין של דקויות.
יש "מבנה עומק" למבטו של לוי; במגוון התופעות שהוא סוקר בספר זה אפשר לחשוף מכנה משותף: כולן תופעות רב־שכבתיות, רב־שלביות או בי־ פוקאליות. תיאורו של לוי מופנה בהן אל איזו טרנספורמציה מכוננת, איזשהם גלגול, המרה או אבולוציה; הוא חופר בהן אל שורשים נסתרים, אל פְּרֵהיסטוריה; מבחין בחותמם של שרידים כמו במאובן; עוקב אחר סימנים סמויים של סכנות מבעיתות, הרדומות תחת מעטה מטעה שלֵו; מראה איך חידושים והמצאות הם רק הרכבה חדשה של רכיבים קיימים; עוסק בגבולות של אפשרות ההמרה משפה לשפה, או של אפשרות הייחוס של מאפיינים אנושיים לחיות; וכיו"ב. הגלגולים והתהפוכות של הפרפרים, שכמו נולדים פעם שנייה אל יופיָם ומותירים אחריהם על הקרקע פקעת קרועה מתה, הם הדוגמה הפרוטוטיפית לתשתית מבטו של לוי.
לוי, הכימאי בעל ההעזה, שחייו התהפכו כשנשלח לאושוויץ, וכישוריו ככימאי הצילו שם את חייו, ואחר־כך הפך לניצול הנולד־מחדש בכך שסיפר את סיפורו תוך שגם זכה להצלחות בכימיה של צביעה וצבעים – תפס את עצם היותו סופר, שכתיבתו היא "טרנספורמציה" של חוויית אושוויץ שלו, כאילו "מקצועו" כסופר הוא גלגול של היותו כימאי: "המקצוע הישן שלי נֶעֱרה אל החדש". ההמרות שהוא חושף בכל עבר בעולם הן איפוא גם "הַתָּקות", ים של מטפורות לביוגרפיה שלו־עצמו.
