הביקורת נכתבה ביום רביעי, 17 באוגוסט, 2016
ע"י זרש קרש
ע"י זרש קרש
הרבה שנים עברו מאז שהנחתי את פרימו לוי "הזהו אדם?" ברשימת הספרים שארצה לקרוא ועד שישבתי בפועל מולו פייס טו פייס והתחלתי.
אולי זה תסמונת של ספרים גדולים ששומעים עליהם המון ומפחדים לקרוא ואולי, אולי וודאי יותר, זה היותו גם ספר שואה.
מה שייחד עבורי את השואה מנקודת מבטו של לוי, היא היותה דווקא חפה מעקרונות גדולים, ערכים (כלשהם, גם אם מעוותים), תשוקות או משאות נפש.
היא בעיקר אפורה, או אם תרצו - מפוספסת. שגרתית, בירוקרטית, רק שהשגרה בה היא העדר שגרה. היא היות כל דבר שרירותי וקפריזי ונטול פשר. הרצונות מסתכמים בלרצון להטיל שתן לא האחרון, כדי לא להגרר עם הדלי באמצע הלילה שישפך על רגליך. הכמיהה היא לנעלים כפי מידתך או ליום עם מזג אויר סביר פחות או יותר. במובן זה חשתי שפרימו לוי לוקח אותי הרבה מעבר לגדרות התיל של המחנה, אל בדיקה וחקירה פנימית של השגרה שלי, של הרצונות שלי והמאוויים - עוד שעת שינה? עוד רגע של קפה לפני שיוצאים? כמה נמוך מסתכמים החיים.
גם סופו של הספר אינו הירואי או מנחם, כי נראה שלאחר הפקעת החיים למשך זמן כה רב, השיבה אליהם רפה ואינה מאפשרת עוד להאמין בהבטחה הכוזבת. הסוף שבחר לוי לשים לחייו נראה כמעט מובן אחרי קריאת הספר והנרטיב אותו ביקש פרימו לוי להשמיע באוזני שומעיו.
חזק. מטלטל. חובה.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
