זהו ספרו האחרון של <mark>פרימו לוי</mark> שתורגם לעברית תחת "מ", המפעל לתרגום ספרות מופת, ושאותו אני קורא עתה (2021). את כל תרגומיו לעברית קראתי והוא בעיני מהטובים בכותבים באיטלקית. <mark>פרימו לוי</mark> נתפס אצל רבים ככותב על השואה כשהטרילוגיה שלו המכילה את הזהו אדם?, ההפוגה והשוקעים והניצולים זכורה היטב ונצרבת בתודעה הלאומית.
אבל <mark>פרימו לוי</mark> הוא גם סקרן בלתי נלאה וכותב בלתי נלאה, פרסומים רבים בלה סטמפה האיטלקי התקבצו בכר

"כך היה אושוויץ" היה רק מאמר שכתב <mark>פרימו לוי</mark> באחד מעיתוני איטליה. אלא שבספר זה מקובצות עדויות שנמסרו ע"י יורשיו של לוי ועוד אחדים המוזכרים וכותבים בספר.
אחת הביקורות כנגד הספר היא החזרתיות בו, בעיקר חזרה על דברים שכבר כתב לוי בספריו ובמיוחד ב"הזהו אדם?" המפורסם. אלא שדווקא ספר קצר יחסית זה מכיל מידע המצטבר לכדי איזושהי מסה קריטית. אנשים לא יפרצו בבכי בעקבות הקריאה בספר, אבל יחושו כבדות וחוסר נוחות

אני מעריך מאוד את הוצאת הקיבוץ המאוחד, דרך הספריה החדשה, להחיות את כתביו של <mark>פרימו לוי</mark> המחונן. כתביו נהדרים, אבל יצירת ספרים חדשים מכתביו, כשחלק ממה שיש בהם כבר הופיע בעבר, נראה לא טוב בלשון המעטה.

במה מדובר? לאחרונה הופיעו "מקצועות של אחרים", "לילית ואחרים" ועתה "אושוויץ, עיר שלווה". כל הספרים האלה מורכבים מסיפורים קצרים, חלקם הופיעו בעבר. זה מרגיז בעיקר את מי שקרא בעיקר כל דבר שהתפרסם בשמו של

אין טעם רב לפרט כל אחד מ-36 הסיפורים המתפרשים על כ-225 עמודים. <mark>פרימו לוי</mark> מעולם לא איכזב אותי והספר הזה לא שונה מאחרים. לוי יודע את מלאכת כתיבת הסיפור הקצר והסיפור המלא כאחד.
ובכל זאת מה?
פראנקל, ב"האדם מחפש משמעות", מצא משמעות, עבורו, כדי להתגבר על מוראות מחנה הריכוז ולהמשיך לחיות. <mark>פרימו לוי</mark> עשה דבר דומה, פשוט בתכלית: להתבונן בבני האדם שבאו, שחיו, שסבלו, שרזו, אבל לא ממש השתנו מעברם או השתנו באו

אפריל 2016 - אושוויץ, מחנה 1 - הוא עמד שם, בין קבוצת התלמידים. נמוך וזקוף, בן 91, לרגעים מבט הפלדה שלו כבוי לרגעים נרגש עד דמעות לעתים רועד. עומד ביניהם ומספר להם על אותם הימים שאינו מצליח לשכוח. הוא היה בן גילם, שם במחנה המוות, אליו נלקח, כך נזכר, ב”שילוח” ביום 15 במארס 1940, עת הועלה על קרון הרכבת. יום רוחות עזות, כפור אפור ומושלג היה, הוא נזכר. השילוח, יצא מרציף 17 בברלין. גם הם נזכרים, לפני אר

שואה – ת<mark>לוי</mark> את מי שואלים

היסטוריות שלמות נכתבו על השואה מנקודת מבט שונות, אך תמיד נשאלה השאלה עד כמה הן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת? אז זהו שלא תמיד.

נרטיבים נבנים על מנת לשרת צרכים אידאולוגיים. כך זה בא לביטוי בדרך בה למדנו שאומנם הייתה שואה, ולא על כך גאוותנו, אך לצידה הייתה גם גבורה. ראה ערך מורדי הגטאות, או יד מרדכי, קיבוץ המנציח את הקשר בין השואה לגבורת מרד גטו ורשה, בדמות פיסלו של

כשאני קורא אני מנסה להכנס לנעלי הדמויות\הגיבורים בסיפור, מניח שהרבה עושים כמוני. מיותר לציין שלהכנס לכפכפי העץ הגסים של <mark>פרימו לוי</mark> בתקופת שהותו במחנה העבודה בקירבת אושביץ היא משימה בילתי אפשרית בעבורי. נעלי העץ הגסות הכבדות, שהיתה חובה למשוח בשומן (שהיה צריך לרכוש בשוק השחור תמורת לחם יקר), אותם נעלים שפצעו את רגלי הצללים שנעלו אותם. לי יש נעלי הליכה (איטלקיות) עמידות למיים, נעלים לעבודה (2 זוגות,

****




אנחנו נוטים לקטלג אוטומטית ספרים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה כ"ספרי שואה", אפילו אם העיסוק שלהם בשואה הוא קלוש. עוד סוג של נסיון מר לניכוס הטרגדיה הקשה בהיסטוריה שספק אם היה מי שחשב לקחת מהעם היהודי, אבל ניחא.

גם אני נופל בזה, ואף על פי כן נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני קורא ספר שאפילו שחלקו הראשון עשוי משנים עשר סיפורים המתרחשים באושוויץ ממש, שמרבית גיבוריו הם יהודים, ושמחב

האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?

יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."

הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצלי