ביקורת ספרותית על הזהו אדם? - ספרית אופקים #145 מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

גם אני מרגיש חובה להצטנע (בצדק) בבואי לכתוב סקירה על הספר הזה.
קשה לי לומר למה בדיוק.

אני לא מרגיש בנוח עם ההתעניינות שלי בנושא השואה. קשה לי להפריד בין מצוותו של לוי לגבי "והגדת לבניך" לבין משהו נמוך הרבה יותר שקשור במשיכה העזה שיש לבני אדם להביט בזוועות מבעד לזכוכית כפולה ואטומה. פורנוגרפיית אימה. אין ספק כי בהשוואה לספר כמו "הציפור הצבועה"- שנקרא כמו זוועתון במגזין פאלפ משנות ה30 (ועם זאת- כבודו במקומו מונח) הספר הזה שונה.
חשבתי שאתקשה לכתוב את הסקירה עד שהגעתי לחלק שבו פרימו לוי מגיע למסקנתו- שהוא בתחתית של התחתית, ועם זאת יש לו עדיין תקווה כי את האפשרות לקפוץ על גדר חשמלית יש לו תמיד.

אומנם אף אחד כאן לא חווה על בשרו את זוועות השואה (או כל זוועה אחרת, חלשה פי מאה מונים- ועדיין תחשב בעיניי לזוועה נוראית, כי אי אפשר לחלק את האינסוף ולא לקבל רק עוד אינסוף). אבל את ההרגשה שבתחתית- כל אחד חווה. רעב כלשהו מכורח הנסיבות- רבים חוו בגלל נסיבות אלו ואחרות.
ויותר מזה- את הסבל הבל יתואר של אי היכולת להתמסר ל8 שעות מענגות ונטולות סבל של שינה- די בטוח שכולם חוו לפחות פעם בחייהם.
זה חצוף לקבוע שההבדל בין חווייתם של ניצולי מחנות לבין חוויותנו היום-יומיות הוא כמותני.

אבל אולי זה המחיר שיש לשלם, או לפחות שאני מרגיש צורך לשלם, על מנת שאוכל להבין את המוחשיות של אותן זוועות (שעצם המילה הזו היא כה באנלית, אבל היחידה שמצליחה לצאת מרוב תדהמה וזעזוע) ולא לשכוח אותן. קל מדי לשכוח את הזוועות הללו. לכולם ברור שהנאורות וההומניזם לא ירשו שדבר כזה יקרה לאנשים משכילים ולבנים.

» ביקורות נוספות של Solipsism
» ביקורות נוספות על הזהו אדם? - ספרית אופקים #145