אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.