ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 5 במאי, 2011
ע"י יוֹסֵף
ע"י יוֹסֵף
מלחמת העולם השנייה – האכזרית הנוראית והמקיפה ביותר מבין המלחמות שייצר המין האנושי.
השואה – הזוועה הנוראית ביותר, ככל הנראה, שגרמו בני אדם לבני אדם אי פעם.
אשוויץ – אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר באותה השואה, ובוודאי המזוהה ביותר עם המושג שואה.
'הזהו אדם?' הוא הסיפור הריאליסטי (עד כמה שניתן להשתמש במושג הזה, בהקשר הנוכחי) ביותר שקראתי על בור התחתית הזה שנקרא אוושויץ . פרימו לוי נוטל את הקורא יד ביד ומוליך אותו אל בינות לצריפים ואל מאחורי גדרות התיל ומגדלי השמירה, המסמלים למאה העשרים יותר מכל, את תחתית הגיהינום, ובצדק.
כשאתה קורא ושומע על הסדר הגרמני המופתי ששרר במקומות הללו אתה חושב שאתה בערך מבין מה הכוונה, אבל כשפרימו לוי מספר לך איך בימים האחרונים, כאשר מחנה העבודה מופגז מהרוסים שנמצאים שמונים ק"מ משם, תחנת הכוח אינה פועלת, מנת המזון צומצמה, 'אבל 174517 הועלה לדרגת מומחה (כימאי) והוא זכאי לחולצה ולתחתונים חדשים, וכן חייבים לגלח אותו בכל יום רביעי, איש אינו יכול להתיימר שהוא מבין את הגרמנים', אז אתה מבין שזה משהו אחר. מנגינה קלאסית צורמת בשאול.
פרימו לוי מספר לך על טיפוסים שונים ומשונים, שם, במחנה, ועל התנהגויות של אנשים במצבים הבלתי נתפסים ההם, ועל כרחך אתה מוצא את עצמך חושב על האנשים שמסביבך, ועל כרחך אתה מהרהר איך הם היו אילו... איך אני הייתי...
אתה קורא על התלייה האחרונה במחנה של אחד מאנשי הזונדר קומנדו, אנשי הקרמטוריום הנורא שמרדו ופוצצו כמה מהמשרפות והוצאו להורג, שלפני מותו צעק: 'חברים אני האחרון!!!' ואתה מתמלא ברגשי הערצה לאיש. ואז פרימו לוי כותב לך: 'הלוואי שהייתי יכול לספר לכם שעלה מקרבנו, עדר בזוי, ולו גם קול יחידי, או אפילו רק רחש של אהדה והסכמה. אך מאומה לא התרחש. עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. לרגלי עמוד התלייה הסתכלו בנו חיילי האס. אס. באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא. אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו. האחרון תלוי מעל ראשינו. הרוסים יכולים לבוא; לא ימצאו אלא אותנו - שברי אדם כנועים ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו. קשה לאבד צלם אנוש, הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנם, הצלחתם. הננו עוברים כאן כנועים תחת מבטכם, אינכם צריכים לחשוש עוד לא מפני מרד, לא ממילים בוטות, ואפילו לא ממבט תוכחה".
אלי ויזל כתב אחרי מותו של לוי: 'פרימו לוי מת באשוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר'.
ספר חובה לכל אדם, ובוודאי לכל יהודי.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
tuvia
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
מה שמעצים את חויית
הקריאה, זה האנושיות של האדם עצמו.
פרינו לוי בהגיעו לאושוויץ היה בחור צעיר שרק סיים את לימודי הכימיה שלו באונברסיטת. מתאוריו בספר אנו למדים המון ״ על פלנטת אושוויץ״ מסיבה אחת, שאיש לא כתב עליה כמותו, אפילו לא קצטניק שלדעתי עושה שימוש כמעט פורנוגרפי בסיפוריו. לעומתו לוי ניגש לניתוח התופעה במחשבה עמוקה ובענווה גדולה. הוא מודע למזלו הטוב שהניח לו לצאת מגיא צלמוות זה בחיים, אבל עדין הוא חש ברגשות אשם למה הוא כן וחבריו לא. ספר בעל משמעות עצומה לניסיון להבין את משמעות ההשמדה, ואת האופי האנושי במצבי קץ כלזמן, שלאחריו נותר רק תא הגזים והתנור. ממציץ על כל ספריו שלוי, שכולם יוצאים מן הכלל ומקומם שמור בגלריית הגדולים. נ,ב יצא ספר ביוגרפי עלחייו שניראה לי כעבודת מחקר ראויה לציון. הספר ניקרא פרימו לוי. |
|
|
נורמן מיילר
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
ספר חשוב ביותר
חותם על כל מילה
|
|
|
שלומ
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
תגובתי לביקורת
ביקורת טובה,מרגשת,זהו אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על השואה,חובה לקרוא אותו מס פעמים,המלצתי לך:תקרא את נוטות החסד של גונתן ליטל,
|
|
|
קוראת הכל
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אהבתי מאוד את מה שכתבת
החזרת אותי לספר ולמחשבות שעלו בי תוך כדי הקריאה, כמו במין טיפול היפנוטי... אפילו כשכתבתי בעצמי ביקורת לא הצלחתי לבטא את תחושותיי כל כך במדויק, כפי שאתה עשית. מזדהה עם כל מילה.
|
|
|
נתי ק.
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
דעתי כדעתך
סיימתי לקרוא אותו ביום השואה והפכתי למיסיונרית של פרימו לוי
|
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
