קראתי בעבר הרחוק ספרים של פרימו לוי ולכן שיערתי פחות או יותר מה מצפה לי
כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. כמו ספרים אחרים שלו הוא מתאר ימיו במחנה
עבודה שהיה צמוד לאושוויץ.
במיוחד עכשיו כשאנחנו יודעים על חטופינו שנמצאים בגהינום
מסוג מסוים בעזה מרתק לקרוא שוב על הגהינום שעברו הוא ואסירים יהדים אחרים באושוויץ.
בתנאי הרעב הנורא ששרר שם ובתלות הנוראה של אסיר כמוהו בכל גחמה של מי שהיו ממונים עליו,
העובדה שהוא שרד לספר היא לא פחות מנס! כי הוא שרד בגלל מזל מקרי לחלוטין.
הוא מספר למשל שכשהגרמנים כבר עזבו את המחנה בסוף המלחמה בגלל
התקרבות הצבא הרוסי לשם. הם לקחו איתם את החזקים והבריאים יחסית
שהיו מסוגלים עדיין ללכת וביניהם היה חברו הטוב שתמיד "ידע להסתדר"...
כמעט כל האנשים
שהלכו עם הגרמנים נרצחו על ידם במשך ההליכה כולל חברו הטוב הנ"ל.
לוי שהיה חולה במחלה קשה שהה בבית החולים של המחנה
והיה חלש מדי מכדי ללכת עם הגרמנים העוזבים ולפי כל הסימנים הגרמנים עמדו לחסל את כל החולים הללו.
ואפילו הרופאים של בית החולים התנהגו כאילו שהם יודעים שבקרוב כל החולים הללו יירצחו...
רצה הגורל והרוסים שהתקדמו "מהר מדי" גרמו לכל לכל שומרי המחנה שעוד נשארו לברוח ממנו בבהלה...
וכך השאירו את החולים הללו מופקרים לגורלם הנקודה היא שאותם חולים המשיכו למות במיתות שונות ומשונות
גם לאחר זמן רב שהגרמנים כבר עזבו ביניהם אנשים שהיו קרובים אליו במחנה...
זוהי רק דוגמה אחת למקריות של ההישרדות אבל הספר רצוף בדוגמאות כאלה...
לוי מנסה להסביר שבאושוויץ האדם הפסיק להיות בעל ערכים שאותם אנו מכנים "אנושיים"
כי מי שנשאר עם ערכים כאלה פשוט לא הצליח לשרוד. ללוי עצמו היה מזל גדול
בהיותו בעל תואר אקדמי בכימיה הוא קיבל תפקיד בתנאים מיוחדים כי הגרמנים הקימו צוות של בעלי ידע בכימיה;
צוות שישב במעבדה ולמרות שגם הוא נאלץ בתחילה לעבוד קשה
לולא תפקידו במעבדה גם הוא לא היה שורד בתנאים האיומים ששררו במחנה.
עצוב מאוד לדעת שהתנאים הנוראים במחנה השפיעו לרעה על השורדים גם שנים רבות לאחר מחנות הריכוז...
והדוגמה הבולטת לכך הוא פרימו לוי עצמו! שעם כל הפרסום העושר והתהילה שהביאו לו ספריו
הוא התאבד בסופו של דבר ואפשר לשער די בוודאות שהוא לא עמד יותר בנזקים הנפשיים שהביאו לו ימיו באושוויץ...
וכאן אני קושר את הדברים בעצב לחטופינו בגהינום של עזה שהלוואי וישוחררו במהרה
אבל אם וכאשר ישוחררו הגהינום הנפשי עבורם יהיה רחוק מלהסתיים...
בכל אופן לדעתי זהו ספר שהוא לא רק מומלץ אני חושב שהוא צריך להיות ספר חובה!
ביחד עם ספריו האחרים של פרימו לוי שכל אדם באשר הוא אדם חייב לקרוא!

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם זול לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי.)
הספר מסופר בלשון פשוטה וברורה. משפטים מובנים היטב. מסיבה זו הספר חודר עמוק לעצמות של כל הקורא אותו.
הספר מתאר איך חיו האסירים באושוויץ מרגע הגעתם. איך תוך זמן קצרצר הם הפכו להיות מספרים בלבד.
האסירים היו צריכים לשרוד בתת תזונה קיצונית – מנת לחם זעומה בבוקר ונוזלים שבושלו בהם ירקות בהמשך היום. (למי שהיה מזל או מקורב לקאפו קיבל את תחתית המרק – עם הירקות.)
העבודה הייתה מטורפת בקושי שלה. אפילו לבני אדם בריאים לחלוטין היא נחשבת לעבודה קשה ביותר ומסוכנת. מסכן מי שלא עמד בה. במקרה הטוב הקאפו הפליא בו את מכותיו ובמקרה הפחות טוב הוא סיים את חיו.
הביגוד, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה ביגוד, היה מורכב מסמרטוטים קרועים ובלויים ששימשו לכסות קצת את הגוף, ומעליהם המדים – בגד הפסים.
כל יום שעובר זה ממש נס.
איך שורדים ?
כפי שכותב הסופר – מי שמנסה להיות ישר ולקיים בדיוק את ההוראות יסיים את חיו מתשישות ומרעב תוך כ 3 חודשים,
אז מה עושים ?
מפעילים את השכל וכושר ההישרדות – גונבים, עושים "עסקים", עושים קומבינות יוצרים קשרים ולא נכנסים לדיכאון.
רוב דיירי אושוויץ דיברו אידיש ופולנית. הסופר דיבר איטלקית אבל לימד את עצמו גרמנית שעזרה לו מאד. למעשה שתי השפות הצילו אותו.
בזכות האיטלקית הוא יצר קשר עם אזרח איטלקי שעבד עבור חברה איטלקית בקרבת המחנה. האזרח, לורנצו פרונה, הבריח לו אוכל במשך שישה חודשים ואפילו העביר עבורו גלויה ! תוך סיכון מוחלט של חיו. האזרח הוכר בצדק כחסיד אומות העולם ואף שני ילדי הסופר קרואים על שמו.
בזכות הידע המקצועי של הסופר בשפה הגרמנית ולימוד הכימיה באוניברסיטה באיטליה (לפני מלחמת העולם השניה שפת המדע הייתה גרמנית) הוא עבר מבחן בכימיה ונבחר ממש לפני שהגיע החורף להיות אחד משלושת הכימאים האסירים שעבדו עם עיפרון ונייר במשרד מסודר שאפילו היו בו בחורות צעירות גרמניות. כבר אז הוא התחיל בכתיבת הספר !
אבל הקטע המדהים ביותר, לדעתי , נמצא בסוף הספר. למזלו של הסופר הוא נעשה חולה בשנית ממש לפני הפינוי של אושוויץ והיציאה לצעדת המוות. החולים הושארו במחנה מתוך הנחה שהם יגססו בו עד שיגיעו הרוסים. אבל לא. הסופר, עם עוד שניים, הצליחו להתארגן ולהציל קבוצת חולים במשך עשרת הימים שחלפו מיום שיצאה צעדת המוות עד שהגיעו הרוסים. איך זה נעשה ? הכל מפורט בסוף הספר.
הספר יצא לאור באיטליה, לא בקלות, שנתיים אחרי המלחמה. במשך השנים פרסום הספר תפס תאוצה ענקית והוא אף תורגם לעשרות שפות. מסיבה לא ברורה לי, התרגום הראשון לעברית נעשה רק לאחר מותו (כנראה התאבדות) של הסופר ב 11.4.1987 . למה כל כך מאוחר ? התרגום אפילו צונזר – לא סופר בו שמשפחה גדולה שהייתה עם הסופר במחנה פוסולי באיטליה (לפני שנשלח לאושוויץ) הייתה משפחה יהודית מלוב ! והיא נשלחה לאושוויץ באותו משלוח. מה ? מדינת ישראל בשנת 1988 לא רצתה שנדע שהיו יהודים מלוב באושוויץ ? טוב שבתרגום חדש (לא מה שקראתי) זה תוקן.
לפני סיום. בדקתי – על הספר יש, נכון להיום, 23 ביקורות בשפות שונות בויקיפדיה. מומלץ לקרוא את הויקיפדיה הערבית ובעיקר את הויקיפדיה הגרמנית. מתברר שהספר ממש חדר ללב הגרמנים. יש מספר תרגומים שלו בגרמנית עם הקדמות והסברים . מומלץ לקרוא את הויקיפדיות השונות אחרי השלמת המצווה של קריאת הספר.

כשאני קורא אני מנסה להכנס לנעלי הדמויות\הגיבורים בסיפור, מניח שהרבה עושים כמוני. מיותר לציין שלהכנס לכפכפי העץ הגסים של פרימו לוי בתקופת שהותו במחנה העבודה בקירבת אושביץ היא משימה בילתי אפשרית בעבורי. נעלי העץ הגסות הכבדות, שהיתה חובה למשוח בשומן (שהיה צריך לרכוש בשוק השחור תמורת לחם יקר), אותם נעלים שפצעו את רגלי הצללים שנעלו אותם. לי יש נעלי הליכה (איטלקיות) עמידות למיים, נעלים לעבודה (2 זוגות, זוג חדש יותר, ואחד שטרם התבלה לגמרי אבל נמאס), מגף אוסטרלי להסתובב בישוב ובעיקר לעבוד בגינה, סנדלים עם סוליית Vibram, נעלי כדורסל, נעלי ריצה (שתי זוגות, זוג שכבר רצתי איתם 800 ק"מ ולכן חייב להחליפם אף שמצבם חדש למראה), נעליים לרכיבה על אופניים, כאלה שמתחברים לפדלים, נעלי צבא למילואים, נעלי פלדיום (שחבר קנה לי סתם לשם הנוסטלגיה) נעלים אלגנטיות לכנסים וארועים משפחתיים, קרוקס, וכפכפי אצבע. אני ספרתי 13 זוגות, בטוח ששכתי זוג או שתיים. איך אוכל להכנס לנעליו של לוי? מיותר לצין שלא אוכל.
מעולם לא הייתי רעב. אולי חשבתי שהייתי רעב. פעם בצבא היה לנו שבוע השרדות שכזה, יצאנו לדרך של ניווטים והסתוות שנמשך שבוע כשכל ציודנו על הגב. ביום הראשון הבנתי שהתיק שלי כבד מידי ולא אצליח לגמוע את 120 הק"מ עם המשקל הזה על הגב, קברתי את רוב המזון, והשארתי לי דבלים ושקדים לכל השבוע. בסוף השבוע חשבתי שאני מורעב.... נו באמת... פעם אמרתי שפסח זה שבוע שאני רעב תמידית בו, איך אפשר לשבוע בלי לחם... מזל שיש בשר (ואוכלים כל יום ממנו). מאז שבחרתי להיות צמחוני, העזתי לומר שאני רעב תמידית בשבוע של פסח... נו באמת...
לא, אינני יכול להכנס לנעליו של פרימו לוי, אני שמעולם לא קפאתי מקור... פעם היה לי קר, גם בצבא, מארב בדרום לבנון, חורף מושלג, ובכל זאת מארב 48 שעות שוכבים בשלג. חשבתי שהייה לי קר. אבל שכבתי בבוץ\שלג, לבוש כראוי, עם שקיות חימום תחובות בבגדי כפפות, נעלים מעור, עם 2 זוגות גרבים. לא אני לא באמת יודע קור מהו.

אני כבר מזמן יודע שלא אוכל להכנס לנעליהם של ניצולי השואה, אני מזמן יודע שלא באמת אוכל להבין, אבל אני יודע גם יודע שאני מוכרח להמשיך לנסות. וזה מה שאני עושה. ובכל פעם זה קשה יותר, פרימו לוי מצליח בספר קצר זה להכניס את הקורא לעולם המחנה, והניסיון הנואש לשרוד, מה זה עושה לאדם שבנו. פרימו לוי לא מנסה ליפות או לעטוף בפאתוס את החיים במחנה העבודה, הגבורה לא תמיד יפה לעיניו של המתבונן הנינוח השבע, שמצא "פיתרון איכסון" ל 13 זוגות נעליו. תחושת אי נוחות מטלטלת את חיו השבעים של הקורא, החיים מלאי הנוחות והמוגנים שלנו.
אני יודע שלעולם לא אצליח להבין, עוד אני יודע שלעולם לא אפסיק לנסות...

ציטות מהספר:
"עדין לא למד מאיתנו את אומנות החסכון בכול דבר, חיסכון בנשימה, בתנועות ואפילו במחשבות, אינו יודע שעדיף לקבל מכות, משום שבדרך כלל אין מתים מהם, ואילו מאפיסת כוחות כן מתים, ועד שאתה לומד את העקרון הזה לפעמים איחרת את המועד."

עכשיו אני צריך לקום מהמחשב, ומכתיבת ביקורת זו, הבכור "מת מרעב" ואין כלום לאכול בפסח... נו באמת.

שואה – תלוי את מי שואלים

היסטוריות שלמות נכתבו על השואה מנקודת מבט שונות, אך תמיד נשאלה השאלה עד כמה הן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת? אז זהו שלא תמיד.

נרטיבים נבנים על מנת לשרת צרכים אידאולוגיים. כך זה בא לביטוי בדרך בה למדנו שאומנם הייתה שואה, ולא על כך גאוותנו, אך לצידה הייתה גם גבורה. ראה ערך מורדי הגטאות, או יד מרדכי, קיבוץ המנציח את הקשר בין השואה לגבורת מרד גטו ורשה, בדמות פיסלו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, הניצב זקוף על רקע מגדל המים המחורר של הקיבוץ, כהוכחה ניצחת ליכולת עמידה האיתנה מול הפולש המצרי בתש"ח, המבהירה אמירה נוספת, התקומה בתש"ח היא המשך ישיר לשואה, או הלקח שלה, ההכרח להיות חזקים, ולעמוד איתן מול אויבנו הבאים לכלותינו.

ואז פרימו לוי, ספר סיפור אחר באמצעות סיפרו הזהו אדם? הוא כלל לא היה היסטוריון, אלא כימאי, ולא ציוני, אלא יהודי איטלקי גלותי, שלא חשב שלקח השואה הוא הציונות. כמי שבא מאושוויץ, הוא חשב שיש לו סיפור אישי ואמירה על מהי שואה מנקודת מבטו של מי ששרד. הוא לא מפיק עברנו לקחים, הוא לא מבקש משמעות כמו ויקטור פראנקל, או מבקש צדק פואטי, אלא מניח לנו להקשיב לסיפור שלו ולהתמלא בעצבות גדולה שהיא לעתים נטולת תיקווה.

הסיפור שלו לא מספר על היסטוריות גדלות, אלא הוא שם במרכזו את האדם, ובעצם שואל שאלה, הזהו אדם? או מה קרה לאדם בשואה? וזהו למעשה הסיפור הגדול, האמיתי והמרגש של השואה.

במקום שלכאורה המלים הסתיימו, וערכי התרבות, או מושגים קודמים שהחברה המערבית ידעה עד אז, לא יכלו עוד לבטא מקרה קיצוני כמו השואה. על רקע מגבלה זאת, קם אדם אחד והחליט לספר אחרת. פרמו לוי הוא בעצם קול שונה, בעקבותיו נוצרה גישה שונה לשואה, המעמידה את האדם השברירי והטראומה שלו במרכז הוויית השואה.

פרימו לוי, לא מדבר על גבורה, או על טוב ליבו של האדם שהיה מצרך נדיר בשואה. הוא מדבר על רוע אנושי של גרמנים ומשתפי פעולה, שלעתים היו אכזריים לא פחות מהם, על חברה המתפרקת לרסיסים, ובה כל אדם הופך לזאב בודד, לעתים הזאבים חוברים לחבורת טורפים. על שבריריות אנושית, של אלה שהייתה להם יכולת לשרוד באימוץ התפיסה שרק האנוכיים שורדים, ולעומתם אלה שכלל לא היה להם סיכוי לכך, והם היו למתים מהלכים, שגורלם נחרץ.

פרימו לוי, מדבר על אדם המאבד בושה, על אדם המאבד צלם אנוש, על אדם החיי בגלקסיה אחרת, בה הכאב, הרעב, ההשפלה והחולי הם חזות הכל, בה הצורך להשיג חצי קערת מרק הפך לפרויקט שהבדיל בין חיים למוות .

פרימו לוי, הניח ז'אנר, ספרות תיעודית, המצליחה לרדת למעמקי הנפש האנושית, לשאול האנושי, ממלכת המוות והגיהנום, אותה ניסו פסיכואנליטיים כפרויד להגדיר, כתאוריות אנושיות. פרימו לוי הצליח לתאר מציאות בלתי נתפסת המעוררת מגוון רחב של רגשות. כך הוא הספר הזה, שלבסוף יותיר בקרבנו שאלה גדולה אחת, הזהו האדם?

אפשר לדבר על הספר הזה ימים שלמים, אני מבקש להביא בפניכם רק סיפור אחד קטן של פרימו לוי, על הסלוניקאים, שהיו קבוצה מגובשת באושוויץ, בעלת ערכים, שלא פגעו בזולת. במקום הנמוך ביותר ביקום, הם עוררו כבוד, והצליחו בחלקם לשרוד.

הבנת העובדה שחברה ובני אדם הם שבריריים, ובנקל הם יכולים להידרדר לתהומות. על כן, סולידארית, ערבות הדדית וערכים הם בסיס לקיום בני אדם וחברה. זהו הלקח הרלוונטי שנותר בי מקריאת הספר הנפלא והעצוב הזה, בשעה שהפכתי בו את הדף האחרון.

האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?

יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."

הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצליח להמלט מגטו. הוריו וחמש אחיותיו הקטנות נרצחו שם. סבתי הייתה "סתם" ניצולת שואה שנאבקה עם ילדים אחרים על קליפות של תפוחי אדמה שגויים זרקו לחזירים. מגיל צעיר מאוד (צעיר מדי) שמעתי על הזוועות. ידעתי על קיומו של אושוויץ, שמעתי רעיונות עם ניצולים וראיתי סרטים דוקומנטריים. נראה לי כי לרובנו ידע זה או אחר על המקום הזוועתי הזה. עם זאת, הספר הזה מעביר את החוויה בצורה אחרת, אינטימית כמעט!

פרימו לוי, כימאי איטלקי בן 24 נתפס ע"י מיליציה פשיסטית בהיותו פרטיזן ונשלח לאושוויץ. כיצד הוא שרד את התופת? המון צירופי מקרים. באותה מידה יכל היה לא לשרוד, מעט מאוד היה תלוי בו.
שלב אחר שלב, מתאר לוי את תחתית השאול שמורכבת משגרה יומיומית, מלאת חוקים אבסורדיים, ייאוש, רעב, תחושת תבוסה ואיבוד צלם אנוש. הוא מרבה להעלות שאלות וממעט בתשובות. אף על פי כן, ניתן לראות ניצוצות של אנושיות גם במקום הקודר ביותר עלי האדמות. הרגעים הקטנים בהם משיגים רבע מנת לחם, מצליחים לגנוב קצת בנזן מהמפעל, מקבלים דרגש משותף עם חבר, רגע של אנושיות מצד פועל-אזרח. כל אלה מצליחים לתת תקווה למעטים שעדיין מצליחים לקוות.

פרימו לוי מספר בגוף ראשון את קורותיו באושוויץ, בו שהה כשנה ופרק אחרון מוקדש לעשרת הימים שבין מצעד המוות לבית שחרור המחנה על ידי הרוסים. זהו בעיני הפרק המצמרר ביותר.

בדרך כלל אינני אוהבת לצטט מהספרים, אך הפעם גיליתי שהדבר בלתי אפשרי. הנה מבחר מצומצם מאוד שסימנתי לעצמי:

"כל בני אדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין-סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם חשש מפני המחר" עמ' 15.

היחס לאלוהים:
"...מהדרגש שלי,.., רואים ושומעים את קון הזקן מתפלל בקול רם,.., מודה לאלוקים על שלא נדון למוות...האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש שמה היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון." עמ' 140

תקראו את הספר. בבקשה, תקראו אותו.

לזכור ולא לשכוח, מנטרה קבועה שמטביעים בנו בעודנו צעירים. אבל מהו אותו זיכרון שמצפים מאיתנו לשאת הלאה כי הרי השורדים הולכים ומתמעטים משנה לשנה.
הספר הזה הוא לא עוד "ספר שואה". הוא לא רומן שמתרחש בתקופת השואה והוא לא אוטוביוגרפיה בסגנון אלי ויזל אלא משהו אחר. פרימו לוי, בכישרון ורגש רב, מעניק שכבות של חוכמת חיים ומסקנות לגבי משמעות החיים במחנות: יצר ההישרדות, אובדן הזהות, חשיבה לטווח קצר בלבד. "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."
הספר מתאר את השנה האחרונה באושוויץ עם המון דברים שמוכרים לכולם - הסלקציות, הרעב במחנות, עבודות הפרך והשרירותיות הכמעט בנאלית שבא אנשים מאבדים את חייהם (מתוארת סלקציה בה הכותב לא יודע למה מישהו חזק ממנו נשלח להשמדה בעוד הוא ממשיך לחיות למשל). יחד עם זאת יש את הנופך האישי של הסופר והעובדה שבגלל שהשכיל בכימיה (עם ידע בגרמנית), איפשרה לו לקבל עבודה במעבדה בחורף הקר. בנוסף מקבלים המון מידע מעניין על היחס בין היהודים והלא יהודים במחנה ועל בקתת החולים שבצירוף מקרים מעניין הצילה את חייו כי שהה בה בדיוק בזמן הפינוי.
לטעמי ספר חובה שכל בן אנוש צריך לקרוא.

"מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם."

לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.
אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רגילות, עם טוויסט אכזרי במיוחד.
כמו כל אדם יהודי שגדל בישראל, גם אני האזנתי פעמים רבות לסיפוריהם המצמררים של ניצולי השואה. לרוב דומה הדבר להאזנה לסיפור אימים אכזרי, שסופו הרע ידוע מראש. עם כל האמפתיה, והרצון הכן להזדהות, הידיעה נשארת ברמה השכלית בלבד, ולא מצליחה לחלחל להבנה הרגשית. המחסומים גדולים מדי, הלב מתקשה לקבל כי רוע כה גדול אכן יכול להתקיים.
דומה כי פרימו לוי מודע לקושי הרגשי להכיל את הזוועה במלואה, ולכן הוא בוחר לפרט בפרטי פרטים את שיגרת המחנה, את הסחר מכר היומיומי, את בליל השפות, את רצף ההשפלות הבלתי פוסק, את הרצון הבלתי מתפשר לשרוד, היכן שאי אפשר לשרוד. לשרוד כדי לתעד, כדי שהעולם יידע, יידע לאיזו תהומות נוראיים יכולה להידרדר הנפש האנושית.
לקרוא כדי לדעת, כדי לזכור וכי פרימו לוי הוא סופר גדול והומניסט גדול.

הביקורות הטובות והמקיפות של קודמיי ל"הזהו אדם?" בימים האחרונים אומרות הכול - ואין לי להוסיף עליהן. על כן זו אינה ביקורת כי אם הערה שמתווספת לביקורות של קודמיי (קורא כמעט הכול היה התמריץ, תודה) - שהרי מדובר בספר מעולה. אך מעבר לכך, יש לזכור, בעוד שבוע יצוין בישראל "יום השואה" (שמצטלב השנה עם הפסחא - אפשר לחשוב על משמעויות..) ובימים אלו שבין שואה לתקומה דרך המון אבדה - זה הזמן לזכור ולהעיר כך: במשלחות התלמידים / החיילים / הסטודנטים - שיוצאות מדי שנה לפולין ל"מצעד החיים" או למסע האחר מצטרפים "אנשי עדות" אותם אלה שהיו שם ואז ושרדו ומספרים את שחוו וראו וכאבו.. (גם למשלחות לגרמניה, מצטרפים לעתים אנשי עדות - פחות שכיח). מתוך ידיעה ברורה והבנה כואבת שאנשי העדות הללו הולכים ומתמעטים מיום ליום ולא ירחק היום - בו לא יהיו עוד בינינו אנשים שיוכלו לספר.. וכל אותה המלחמה על זוועותיה יהפכו לעוד פרק בהיסטוריה, אני מוצאת בפרימו לוי - איש עדות שהפליא לתאר ולתת את עדותו ב"הזהו אדם?" ובספרו - ספר חובה לתלמידים / חיילים / סטודנטים / אזרחים בין אם הם יוצאים לפולין ובין אם הם מגיעים לגרמניה לחילופי תלמידים / סטודנטים/ מסעות למידה, מסע החיים.. ובין אם הם נמנעים מאותו המסע ונשארים לקרוא וללמוד ולזכור את שהיה - אני רואה בו, בספר, עדות חיה-כתובה שצריכה להיקרא כחובה.

מלחמת העולם השנייה – האכזרית הנוראית והמקיפה ביותר מבין המלחמות שייצר המין האנושי.
השואה – הזוועה הנוראית ביותר, ככל הנראה, שגרמו בני אדם לבני אדם אי פעם.
אשוויץ – אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר באותה השואה, ובוודאי המזוהה ביותר עם המושג שואה.
'הזהו אדם?' הוא הסיפור הריאליסטי (עד כמה שניתן להשתמש במושג הזה, בהקשר הנוכחי) ביותר שקראתי על בור התחתית הזה שנקרא אוושויץ . פרימו לוי נוטל את הקורא יד ביד ומוליך אותו אל בינות לצריפים ואל מאחורי גדרות התיל ומגדלי השמירה, המסמלים למאה העשרים יותר מכל, את תחתית הגיהינום, ובצדק.

כשאתה קורא ושומע על הסדר הגרמני המופתי ששרר במקומות הללו אתה חושב שאתה בערך מבין מה הכוונה, אבל כשפרימו לוי מספר לך איך בימים האחרונים, כאשר מחנה העבודה מופגז מהרוסים שנמצאים שמונים ק"מ משם, תחנת הכוח אינה פועלת, מנת המזון צומצמה, 'אבל 174517 הועלה לדרגת מומחה (כימאי) והוא זכאי לחולצה ולתחתונים חדשים, וכן חייבים לגלח אותו בכל יום רביעי, איש אינו יכול להתיימר שהוא מבין את הגרמנים', אז אתה מבין שזה משהו אחר. מנגינה קלאסית צורמת בשאול.

פרימו לוי מספר לך על טיפוסים שונים ומשונים, שם, במחנה, ועל התנהגויות של אנשים במצבים הבלתי נתפסים ההם, ועל כרחך אתה מוצא את עצמך חושב על האנשים שמסביבך, ועל כרחך אתה מהרהר איך הם היו אילו... איך אני הייתי...

אתה קורא על התלייה האחרונה במחנה של אחד מאנשי הזונדר קומנדו, אנשי הקרמטוריום הנורא שמרדו ופוצצו כמה מהמשרפות והוצאו להורג, שלפני מותו צעק: 'חברים אני האחרון!!!' ואתה מתמלא ברגשי הערצה לאיש. ואז פרימו לוי כותב לך: 'הלוואי שהייתי יכול לספר לכם שעלה מקרבנו, עדר בזוי, ולו גם קול יחידי, או אפילו רק רחש של אהדה והסכמה. אך מאומה לא התרחש. עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. לרגלי עמוד התלייה הסתכלו בנו חיילי האס. אס. באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא. אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו. האחרון תלוי מעל ראשינו. הרוסים יכולים לבוא; לא ימצאו אלא אותנו - שברי אדם כנועים ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו. קשה לאבד צלם אנוש, הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנם, הצלחתם. הננו עוברים כאן כנועים תחת מבטכם, אינכם צריכים לחשוש עוד לא מפני מרד, לא ממילים בוטות, ואפילו לא ממבט תוכחה".

אלי ויזל כתב אחרי מותו של לוי: 'פרימו לוי מת באשוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר'.
ספר חובה לכל אדם, ובוודאי לכל יהודי.