ביקורת ספרותית על ההפוגה - ספרית אופקים #228 מאת פרימו לוי
ספר מעולה

---

פרימו לוי הוא כותב מופלא. הוא אדם מופלא.
השורה הראשונה לביקורת זאת מתבקשת מכל מי שקרא, קורא או יקרא את אחד מספריו של פרימו.
ואחרי שנאמר החייב להיאמר, אוכל להמשיך בביקורת ...
בשנים האחרונות קראתי הרבה ספרות מהז'אנר שאני מגדיר "כספרות שואה"- סיפורים אישיים ותקופתיים שעוזרים לי להבין ולהתחבר לשורשים האישיים שלי, לשורשים שלנו כמדינה, וניסיונות להבין את שאלת האלוהים והדת במהלך תקופה חשוכה זאת. הנושא אמנם קשה לקריאה, והלכתי לישון לא פעם כשלנגד עיניי תמונות שלא לבעלי קיבה חלשה, אבל יחד עם זאת- נתפס בעיני כהכרח.
אם יש מישהו בקרב חברי האתר שעדיין לא קרא את ספרו של פרימו לוי "הזהו האדם" ראוי שיכה על חטא ויהפוך את הספר זוכה אינספור פרסי ספרות לספר הבא בתור ברשימת הקריאה. ספר חובה, וכל מילה עליו מיותרת.
אז למה אני מדבר על "הזהו אדם" בביקורת לספר "ההפוגה" ?
בהפוגה אנו נחשפים לסיפורו האוטוביוגרפי הצבעוני של פרימו החל מתום מלחמת העולם השניה, כשנשאר למות בצריף החולים באושוויץ. כניסת הרוסים למחנה, ההתאוששות, התגלגלות ברחבי אירופה, חוויות וחלומות, ועד החזרה המיוחלת לאיטליה- עלילות שיכלו למלא עשרות ספרים דחוסים בסדר ספרותי מופתי בספר זה.
יש בספר מעט סיפורים על תקופת השואה, אך הספר בעיקר חשוב להבין את השלב שבא מיד עם תום המלחמה. אחריה.
תום המלחמה נקבע כתאריך 8.5.45, אבל יום לאחר מכן לא נדלקה פתאום נורה שהאירה וחיממה את אירופה כולה, שופכת שפע אוכל ומים ואהבה וסולידריות על היבשת המוחשכת תרתי משמע. תקופות השיקום היו קשות מאוד לניצולי השואה, ללא קשר אם עלו לארץ או נשארו באירופה. אירופה המדממת שרצתה לחזור וללקק את פצעיה, נאלצה להתמודד עם המורסה של המיעוט היהודי החבוט וחסר ההגנה.
בסדרת המופת של סטיבן שפילברג וטום הנקס "אחים לנשק " (Band of Brothers) אחד הפרקים הזכורים והקשים ביותר הוא פרק 9 בו נחשפים החיילים למחנה ריכוז בגרמניה ורואים את אודי האדם היהודיים. מתוך הכאב וההזדהות ממהרים המפקדים האמריקניים להביא משאיות אוכל שהחרימו לגרמנים בעיירה הקורבה לשלדי האדם, שמתחילים לטרוף את המזון שנדמה לפני יום אחד כחלום בלתי מושג.
הרופא הצבאי האמריקאי קורא למפקד לצד ומסביר לו בקול שבור שיש בעיה- אסור להם להאכיל את האסירים המשוחררים, כי הגוף שלהם לא יוכל להתמודד עם האיכול. בתום המלחמה אלפי יהודים מתו מסיבוכים שכאלה, כשאנשים טובים שרצו לעזור נתנו להם עוד ועוד אוכל כדי להשביע את רעבונם (ואולי גם להשקיט את מצפונם שלהם). המפקד נדהם מעצם הפקודה שהוא מנחיצ על חייליו, ואלה בלב שבור מפסיקים לחלק מזון לפיות המורעבים, שצורחים זעקות שבר.
כמו הפרק המדובר, ספר זה כל כך חשוב בניסיון להסביר ולהבין את הלך הרוחות, הקושי ותעצומות הנפש בפניהם עמדו ניצולי השואה. לא יכולתי שלא לחזור מהפרק לספר וחזרה, ונכנסתי ללופ של לסיים את הספר, לראות את הפרק, ולקרוא שוב חלקים ספיציפיים כדי להבין יותר טוב למה מתכוון פרימו באמת. החיבור הויזואלי\קולנועי יחד עם הכתיבה הקולחת של פרימו גורמת לאמת לחלחל בצורה עמוקה יותר.
סיפורים קסומים שמחים ומשובבי נפש צרורים בספר, כשביניהם אנו מצליחים לראות אומה שמרכיביה מנסים לאחות את קרעי נפשם ולחזור לשגרה בבתיהם, בעבודתם, עם יקיריהם. מהי השגרה ? גם בתום ההפוגה שאחרי המלחמה, בשביל פרימו לוי השגרה היא פקודת השחר היומית של אושוויץ. "ווסטווץ !". לקום.

המלצות ספרות רבות בנושא ניתן למצוא תחת הדף האישי שלי באתר (ביקורות ודירוגים).

» ביקורות נוספות של יניש
» ביקורות נוספות על ההפוגה - ספרית אופקים #228