60 שנה לאחר שחרור מחנה אושוויץ, ב-27/1/1945, נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ביום זה, ב-1945, שוחרר פרימו לוי ממחנה אושוויץ ובמשך 9 חודשים פחות שבוע טולטל בדרכים לא דרכים עד ששב למשפחתו, שנותרה שלמה בטורינו.
את שעבר על לוי במחנה בונה שבסמוך לאושוויץ הוא תיאר בספר הזהו האדם. כאן הוא מתאר את שעבר עליו כשפתאום נחת עליו חופש מוחלט, הגרמנים נמלטים כשהם מעבירים אנשים מבונה לאושוויץ ואז מתחיל מסע בחסות הרוסים. אלה מגיעים עם כוח אדיר לשטח שהיה קודם בחסות מוחלטת של הגרמנים ומתחילים במלאכת השליחה חזרה הביתה של הניצולים.
בתחילה קור ורעב ותחושה שגם אם הקור יוקל, לרעב כנראה לא יהיה גבול וגם שלוש מנות מרק ולחם ובשר בכל ארוחה פשוט לא יספיקו ללוי הצנום והקטן. עם שוך הכפור והקור והמעבר לגור במחנות בהם אין מחסור במזון, בחום ובחברה, לוי מתאר חיים של בטלה מוחלטת, חיים ללא אתגר, ללא גדר וללא שום מטרה נראית לעין. הם עוברים ממקום למקום באקראיות מוחלטת, מזון לא חסר ורצון טוב גם.
אבל אירופה מתוארת כיבשת הרוסה, המסילות הרוסות, הרכבות הן אך משהו הנע בקושי ולעיתים עוברים מרחק של כמה עשרות קילומטרים ביום לעבר המולדת הנכספת. פה ושם מתוארות דמויות משעשעות ומרתקות, המלוות את מסעו של לוי לביתו. המסע אינו עצוב, אינו ממש קשה, אין קדרות ודיכאון. החיים קמים ומשתקמים כזרע שרווה מים והתחמם באדמה שהשמש האירה וחיממה. עסקים פורחים בכל מקום, בעיקר אלה העוסקים במזון, כלי בית ובגדים.
לעיתים מתגנב הייאוש לליבו של לוי נוכח הערבות האינסופיות ברוסיה, חוסר היכולת לראות לאן מוביל היום הבא וחוסר היד המכוונת כביכול.
בסופו של דבר, הספר מסופר ביד אמן, אבל כתוב ביובש כאילו לומר שזה מה שיש לספר ואין צורך להיות מלודרמטי יתר על המידה. קיראו ודעו מה היה ולרגע אל תשכחו שהגדר כמו החופש אינם מתאימים לבני אדם. אלה צריכים מטרה, מרגוע, מזון, חום, הגנה וחוקים אנושיים.
הספר אולי לא מרתק כשאר ספריו, אבל הוא מסמך שקשה להניח מהיד ועד היום לא ממש נפלתי באף ספר של לוי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
