הרומן הרביעי של פרנטה נקרא הסיפור על הילדה האבודה. מהכותרת עצמה נוצרת ציפייה ובעיקר תהייה מי היא הילדה האבודה. האם הסיפור הוא על המספרת, או אולי על לילה כשהיתה ילדה ואולי על ילדה אחרת שמתוך הסיפור שלה תתפענח החידתיות סביב הקשר המיוחד בין שתי החברות. בלי להרחיב יותר מדי אנו מגלים שהסיפור נשאר אותו סיפור המתח בין המספרת לחברתה ומה שביניהן. מה שנותר סתום הוא כל מה שמתרחש אצל המספרת עצמה. אמנם היא מתארת באופן סדור וברור כמעין כרוניקה היסטורית מה אירע בחייה ובחיי חברתה ובני המשפחה של שתיהן. אולם הכול מתואר מבעד לעדשות מרוככות ומשוחות בווזלין כך שלא יסתנוור הקורא מעוצמת האירועים. איננו למדים דבר על עולמה הפנימי של המספרת ולגבי לילה, החברה הגאונה, אנו מקבלים דין וחשבון יובשני ורזה על פעולות ואמירות שהרגש הפנימי העמוק נחבא ומסתתר ועלינו לנחש אותו ולדמיין אותו בעצמנו. דמה הדבר לטיוטה של תסריט אפשרי שבו הכותב מקווה שהשחקנים כבר יביעו את הרגשות ויצקו תוכן משמעותי משלהם לתוך הפרדיגמה ששרטט. מה יודע הקורא על דיעותיה של המספרת בעניינים אמיתיים או על מה היא באמת מרצה בכל אותן נסיעות ברחבי העולם שם היא נפגשת עם קוראים. מה קורה לה עצמה בתהליך הכתיבה. אין הקורא יודע אלא סיסמאות קלישאתיות כגון פמיניזם, סוציאליזם, אנטי מאפיה, אנטי טרור, נגד שחיתות וכיוצא באלה. איך נראים אותם מפגשי קוראים ומה נאמר בהם. אין הקורא יודע לכאורה אין זה חלק מהותי מחייה של המספרת - אבל ברור שמה שמתרחש שם הוא בעל חשיבות לבד מהפן הכלכלי כי אחרת לא היתה מתמידה בכך ובוחנת את הצלחתה בקרב קוראיה דרכם.
בעיני הספר הוא ממש הפחות טוב מבין הארבעה. ורק בנקודה אחת מתעלה על עצמה פרנטה ומראה לנו מה היא יודעת לעשות. כאשר היא מתארת את רעידת האדמה בנפולי היא מצליחה להעביר את תחושת הכאוס המוחלט, האנדרלמוסיה המרטיטה ומעוררת הפלצות "התמוססות קווי המתאר" (עמ' 169) היא מכנה זאת ומוסיפה, "החפצים והאנשים משתפכים מתוך עצמם ומערבבים מתכת נוזל ובשר" (שם). ובהמשך היא מתארת כיצד את עצמה בתוך ההתרחשות "מה שלא יקרה ... אני נשארת יציבה" (עמ' 173).
מתוך הפרק הזה יוצא הקורא עם תחושה שהנה הקסם חוזר והקריאה שוב תישא אותו למחוזות רחוקים וקרובים בתוך עצמו. אך לא היא והכול שב לכרוניקה היבשה. כמעין עדות שנמסרת למישהו שחוקר מדוע לילה לא נמצאת ומה עשתה בעניין המספרת. והנה תשובתה "אני הייתי אני ובדיוק לכן יכולתי לפנות לה מקום בתוכי ולהעניק לה צורה בת קיימא. היא, לעומת זאת, לא רצתה להיות היא" (375) וכאילו אומרת המספרת, אין לי חלק בהיעלמות חברתי האהובה היקרה והיחידה. ייתכן שאלה באמת העובדות האובייקטיביות. אבל מי הוא הקורא שמחפש אובייקטיביות ברומן? חברה כאן תחושת הנפיצות שהיתה בכרך הראשון ובוודאי בשני. נראה שפרנטה התעייפה. ואולי עניין מיחזור הטקסטים עליו מספרת הגיבורה הינו שקוף של אותה התעייפות. נשאלת השאלה -לקרוא או לא לקרוא. התשובה - לקרוא כי התחלנו ולכן נסיים. וגם כי ישנם חלקים טובים מאוד ברומן שתענוג לקוראם.

הרומן כתוב בשפה קולחת כמעט דיבורית. נוחה לקורא. השאלה הגדולה שנשאלת בספר פעמים רבות, מדי, הינה: "מה אתה זוכר מ..." בסופו של הרומן מי שבעצם מפענח את התעלומה הוא כמובן האיש שאובחן כלוקה באלצהיימר. כמה מקרי. בגדול הרומן עוסק בשאלה מי רצח את הפרופסור לפסיכיאטריה שעסק במחקרו בבעיות זיכרון ותודעה. הקורא אינו לומד דבר על המחקר הזה, לעומת זאת הקורא לומד הרבה על מערכות יחסים שעל פני השטח נראות מקסימות ומתחת לפני השטח בוערות אנרגיות לוהטות מסיבות אחרות לגמרי. מה שנראה כרומן בעיני האחד נתפש כהטרדה אובססיבית אצל אדם אחר , ועוד כהנה וכהנה. הקורא לומד שהכבישים בין ניו יורק לניו ג'רסי מרתקים כמעט כמו ההתפתחויות הדרמטיות בעלילה. ודיינרים מקומם חשוב כמו הבית שבו נרצח הפרופסור. ועם זאת, ספר טיסה יעיל, לטיסות קצרות טווח ולואקוסט כמובן.

כפי שנאמר בביקורות אחרות פתרון "החידה הבלשית" אינו הכוח המניע את הקריאה ברומן. המספר מציע לקורא דרכי התבוננות שמקלפות את התבניות שמצויות במחשבתו של הקורא כמו בזו של המספר. מקלפות את הדעות הקדומות ומציגות אופציות אחרות של פרשנות לגבי התנהלותן של הדמויות בקהילה הקטנה שבה מתגורר המספר. מעמדות ונימוסים, איפיונים של מלבושים ומראות של בתים מציעים שיטוט בין מה שיודעים לבין מה שלא יודעים. ובתווך עומדות הנשים- הזכות והטהורות מלבר ומלגו, כמו הילדה הצעירה, האלמנה המורה החייכנית, רעייתו של המספר וגם הנשים שנראות כאילו הן שייכות לתחתית הגזע האנושי אך מתברר שהן בעצם קדושות ובעלות תובנות מפתיעות על העולם. בכל מקרה הגיבור הראשי על פי גישתו של המספר אינו בן אנוש אלא הגורל. דעתם של האנשים היא מוטת גורל, ומשום כך התפניות בעלילה אינן נובעות רק מן הפעולות שמבוצעות על ידי הדמויות בקהילה הקטנה - לעיתים בניגוד מוחלט מתחולל מהפך בלתי צפוי בעלילה שמשמעותה היא גזר דין מוות לאחת הדמויות.
הרומן מציע התבוננות באנשים ובטבע מתוך חמלה ופליאה ובעיקר צניעות. שווה קריאה - בנחת .

יומנו של יונתן, נסיך נכה ופגוע, מצמרר ומעלה שאלות קשות על החיים שלנו כאן ועכשיו. הדרך שבה ארגן שריד את החומרים שואבת את הקורא לתוך המציאות המסוייטת והמחרידה - ואי אפשר להניח את הספר לרגע. הקורא יודע מלכתחילה את הסוף הרע ובכל זאת כמעט מתפלל לאלוהים שיקרה נס. השיבוץ של הפסוקים המקראיים מדוייק ומעציב. קראתי את הספר במקביל לקריאה חוזרת בספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" שמתאר סוף נוראי אחר , טוב אז נראה שהצבא ישתלט על הוויה הישראלית - עברו 31 שנים והאצטלה השתנתה - אבל הסוף הוא אותו סוף. מעניין האם משרד החינוך או משרד התרבות יפסלו את המשך פרסומו של הספר מסיבות של חוסר נאמנות למולדת.

כנראה שבכל זאת אצטרך להמתין עד שאסיים לקרוא את כל הטרילוגיה המבטחת. כי בסיומו של הספר הזה נותרתי עם תחושת אי נוחות כללית. למעשה החידה כמעט ונפתרה במחצית הספר, וכל מה שנכתב מאותו רגע היה מבחינתי רק המתנה לרגע שבו המפקחת ז'אנט תגלה את התשובה ותבין עד כמה נוראית היא. ובכל זאת ההקבלה המעניינת בין חייה של הפסיכולוגית ושלל המושגים המקצועיים שאמורים לייצר אצלי כקוראה תחושה של אמינות,ומן הצד השני ההתבוננות על חייה של המפקחת הנלחמת על מעמדה המקצועי ועל הלכידות המשפחתית שלה היתה מעניינת דיה כדי שאסתגר עם הספר לשעתיים רצופות . בתור לא פסיכולוגית אני יודעת שהנפש האנושית אכן מבקשת לייצר תחליפים לאובדנים, אך לעתים אלה אינם עשויים באופן שמזהה אותם באופן חד חד ערכי. לסיכום כדאי לקרוא לאוהבי הז'אנר.
מילה אחת בשבחי התרגום והעריכה - הערות השוליים היו מצויינות וסייעו להבין את המושגים והתאריכים. על כך תודה.

אני מחבבת את הארי הולה. משהו בבדידות של האיש החכם הזה והפרטי כל כך מוצא חן בעיני. הרגלי שתיה לא שתיה שלו - נוגעים ללבי. הרעיון של בובת השלג שלא נותרים בה עקבות מקסים. הפתרון , כמו תמיד מסובך מדי מתפתל ומסתבך - ואפילו היה רגע שרציתי להגיד להארי הולה שהוא טועה .. אבל הוא ידע טוב ממני. אם כי הפרטים שהוא ידע ואני לא נחשפתי אליהם, ובאמצעותם הוא פפיענח את החידה המטרידה הזו, חבל שנסבו לא סיפר גם לי. למדתי על מבנה העיר אפילו ניסיתי למקם את האירועים על פי המפה המצורפת. העיקר - ספר צונן לימי השרב המעיק שהיה כאן באחרונה. כמו תמיד, הסקנדינבים חולצים נעליים בכניסה לבתים שלהם ושל זרים, ואחר כך מבצעים מעשי טבח נוראיים. השלג בולע הכול.

חברה רופאה המליצה על הספר, ואמרה, את יודעת זה מעניין כי בכל זאת הגיבור הוא רופא והנאמנויות שלו הן לא רק לעצמו... ההתחלה היתה נהדרת, ריח של ליזול או משהו דומה עלה באפי, חריקות מגפיים על פרקט מבהיק ומסדרונות ארוכים, ותיאורים של חורף קשה ותורים עד אין קץ שבהם עומדת הגיבורה כדי להשיג מצרכי יסוד לבני משפחתה. והדילמה שמולה ניצבים בני הזוג בעקבות ההכרח לטפל בבנו של מפקד המודיעיםן הרוסי הסטלינסטי. מפחיד מצמרר והנימה האנטישמית שמהדהדת מדברי הגיבורים. יש טובים ויש רעים. אבל הפחד הופך את כולם לאויבים ואויבים בפוטנציה. הכול מהלכים על תחושת אשם שמוטמעת בנפשם מחד גיסא ומאידך גיסא הכול אוספים פרט אחר פרט בחיי הסובבים אותם ששבהם יוכלו להתשמש נגד זולתם במקרה הצורך.
חלקו השני של הספר סכמטי ושטחי ומתאר את החיים של השורדים נסתרים מן העין בין אם במרתפי לוביאנקה הכלא הידוע לשמצה ובין אם בדאצ'ה שאליה נמלטת אשת הרופא. והסיום... סתמי ולא מספק. היתרון הגדול של הספר - אחרי שעתיים הטובים איתנו והרעים מתים. כמו שרצינו.

דווקא מתחיל נחמד הסיפור על אשה מהעיר אראס בצרפת. בעלת חנות לכפתורים וסרטי מוסלין ורוכסנים... כל השמות הצרפתיים הללו... איזה ניחוח של טיול עולה באפי, אני חושבת שיצאתי לחופשה .. ואז פתאום אני מבינה שרק גבר יכול ככה לכתוב על אשה בת 47 כאילו היא נצבת על צוק מול מים גועשים וכל מה שנותר לה - זה פשוט לקפוץ ולסיים את עניין הזה שנקרא חיים. נו, באמת. אבל, הרעיון שדווקא היא תזכה ב18 מיליון אירו משובב נפש בעיני, ובסיום הקריאה נשארתי ככה חוככת ביני לביני מה הייתי עושה לו זכיתי אני.. מה היתה רשימת הקניות שלי כוללת, כנראה שפורשה קאיין לא הייתם מוצאים שם. אבל סנדלים של לובוטין כנראה שכן וגם תיק וצעיף של הרמס. אח אח אח.. זה מה שגברים חושבים על נשים מן הפריפריה בצרפת. טוב, זה שם. אצלנו זה ממש לא כך. קראתי את הספר הזה בשביל כולם.

שני מישורים עניינו אותי בספר , האחד תיאור גרוטסקי מופלא של היווצרות חצר חסידית, כיצד הכסף והמאעכרים מייצרים עסק במקום שאמור היה להיות כולו רוחניות ןצינעה על סף הנזירות. העניין השני הוא ההליכה למקום הנחבא ביותר מן המודרנה, מן החדשני, למקום שמצהיר על עצמו כטובל באוקיינוס של התעלות הנפש. ושם, דווקא שם, מוצא גיבור הרומאן את יצריו חזקים ממנו והוא נשאב לתוך סחרור שכולו רגשות ותחושות בעוצמה אדירה. בין שני העוגנים הללו נפרשת תמונה של מערכות יחסים חשובים לחשובים יותר, בין קדושה לטומאה ובעיקר בין מה שאדם רוצה להבין כמעשה אלוהי ובין מה שאדם מפרש כמעשה ידי אדם. עניין אחר שנאמר על ידי באר באחד הראיונות שקיים בעקבות הספר צד את אזני והיכה בי. באר סיפר שבחר את טיבט, משום שמדינונת קטנה זו היתה בבת עינם תרתי משמע של האמריקנים, כל עוד לא נמצאה להם דרך לעקוב אחר המתרחש בסין מתוכה פנימה. ובימים ההם השפיעה ארה"ב על טיבט מכול טוב. משנסע ניקסון לסין והתקבל שם בכבוד ויקר, וכוננו יחסים בין שתי מעצמות הללו, נזנחה טיבט לאנחות ונשכחה מלב מיטיביה. לא לחינם מציין באר בספר (עמ' 274-275) את הספר שכתב תומאס ליידר INTO TIBET . (ראה גם http://www.intotibet.info/aboutthebook.html). בעת שהספר יצא 2010, הודח מובראק משלטונו במצרים, ויחסי ארה"ב ומצרים השתנו כליל. בעצם נדמה שבאר מנסה לאותת לקוראיו כי גם הידידה הקטנה של הידידה הגדולה , ישראל,עלולה למצוא את עצמה במצב דומה. בספר יש מהלך מעין היצ'קוקי בו מטיילים ישראלים מתווכחים האם הצדיק שעולה איתם במעלה ההר הינו באמת הצדיק או סתם איש (עמ'241 243). וכמובן שהגיבורה היא גם יפה גם מדענית וגם יהודיה... הספר שווה קריאה וקריאה נוספת. ולא יזיק להצין בספר גוג ומגוג שכתב מרטין בובר שיש בו הרחבה של תמונת העולם שעולה מן הרומאן.