האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?
יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."
הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצליח להמלט מגטו. הוריו וחמש אחיותיו הקטנות נרצחו שם. סבתי הייתה "סתם" ניצולת שואה שנאבקה עם ילדים אחרים על קליפות של תפוחי אדמה שגויים זרקו לחזירים. מגיל צעיר מאוד (צעיר מדי) שמעתי על הזוועות. ידעתי על קיומו של אושוויץ, שמעתי רעיונות עם ניצולים וראיתי סרטים דוקומנטריים. נראה לי כי לרובנו ידע זה או אחר על המקום הזוועתי הזה. עם זאת, הספר הזה מעביר את החוויה בצורה אחרת, אינטימית כמעט!
פרימו לוי, כימאי איטלקי בן 24 נתפס ע"י מיליציה פשיסטית בהיותו פרטיזן ונשלח לאושוויץ. כיצד הוא שרד את התופת? המון צירופי מקרים. באותה מידה יכל היה לא לשרוד, מעט מאוד היה תלוי בו.
שלב אחר שלב, מתאר לוי את תחתית השאול שמורכבת משגרה יומיומית, מלאת חוקים אבסורדיים, ייאוש, רעב, תחושת תבוסה ואיבוד צלם אנוש. הוא מרבה להעלות שאלות וממעט בתשובות. אף על פי כן, ניתן לראות ניצוצות של אנושיות גם במקום הקודר ביותר עלי האדמות. הרגעים הקטנים בהם משיגים רבע מנת לחם, מצליחים לגנוב קצת בנזן מהמפעל, מקבלים דרגש משותף עם חבר, רגע של אנושיות מצד פועל-אזרח. כל אלה מצליחים לתת תקווה למעטים שעדיין מצליחים לקוות.
פרימו לוי מספר בגוף ראשון את קורותיו באושוויץ, בו שהה כשנה ופרק אחרון מוקדש לעשרת הימים שבין מצעד המוות לבית שחרור המחנה על ידי הרוסים. זהו בעיני הפרק המצמרר ביותר.
בדרך כלל אינני אוהבת לצטט מהספרים, אך הפעם גיליתי שהדבר בלתי אפשרי. הנה מבחר מצומצם מאוד שסימנתי לעצמי:
"כל בני אדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין-סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם חשש מפני המחר" עמ' 15.
היחס לאלוהים:
"...מהדרגש שלי,.., רואים ושומעים את קון הזקן מתפלל בקול רם,.., מודה לאלוקים על שלא נדון למוות...האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש שמה היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון." עמ' 140
תקראו את הספר. בבקשה, תקראו אותו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
