אחרי הכרך הראשון של "אידיוט" (בינתיים האכזבה היא רבה) ולפני החלק השני (בתקווה זהירה לתיקון), החלטתי לתבל בספר אקראי שאשלוף מהמדף. הוא שכב במאוזן, זנוח, מבויש על ספרים מאונכים מפאת חוסר מקום, שמדבקה גדולה וירוקה מעטרת את שדרתו, המעידה כי נרכש מסיפור חוזר (ערובה למחירו הנמוך).

ההיסטוריה שלי עם פרימו לוי נסבה מטבע המציאות המקצועית סביב טרילוגיית אושוויץ שלו, שהייתה מהממת בעוצמתה הסיפורית, בעדותה הישירה, החודרת כליות ולב; בדרישתה לאמפתיה, לזיכרון, לחיים. לא שיערתי בנפשי שמכורח אותן דרישות יצליח לוי לכתוב יצירה אוטוביוגרפית נוספת המערערת לחלוטין את סגנון הטרילוגיה ההיא ומציבה רף כל כך שונה לכתיבת אוטוביוגרפיה: לא ספציפית ואישית בעת ובעונה אחת. לוי משתחרר מיקום אושוויץ למסע אוטוביוגרפי מאותחל.

הטבלה המחזורית היא יצירה נעלה, רבת דמיון, כתובה במינונים מדויקים של אדם שראה לחיים את התחתית הבלתי נתפסת, ובד בבד את התעלותם האפשרית. הטבלה המחזורית היא התוצאה של אותו יחס בין צדדיו השונים של אותו ראי. לא בכדי (ולא רק מנסיבות מקצועיות) בחר פרימו לוי לשוות לתחנות חייו נופך יסודי מטריאלי. הרי מאותם החומרים ההיוליים נבנה אושוויץ ונכתבת ספרות עילאית:

"כך קורא אפוא שכל יסוד אומר משהו למישהו (ולכל אחד משהו אחר), כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בנעוריך. מכלל זה יש להוציא אולי את הפחמן משום שהוא אומר כל דבר לכל אחד, כלומר אין הוא ספציפי, כשם שאדם ראשון אינו ספציפי בתור אב-קדמון; אלא אם כן ימצא היום (ומדוע לא?) כימאי-נזיר-על-עמוד, שהקדיש את חיו לגראפיט או ליהלום. אולם, דווקא לפחמן אני חב חוב ישן, מן הימים שהיו מכריעים לגבי. אל הפחמן, יסוד החיים, פנה חלומי הספרותי הראשון, שאותו חלמתי בעקשנות שעה ובמקום שלא היה ערך רב לחיי: אמנם כן, רציתי לספר סיפורו של אטום פחמן." (עמ' 168)

I'm an alien I'm a legal alien
I'm a Biologist in a Chimcal plant
אחרי "הזהו האדם" המצוין הבנתי שיש לי בור בהשכלה למלא, ובחרתי בטבלה המחזורית להמשך מסעי בעולמו של פרימו לוי.
גילגולי התעסוקתיים, הובילו אותי מביולוגיה לאקולוגיה, לפרמקולוגיה ומשם לטכנולוגיה תעשייתית בעולם הפרמצבטיקה, בדרך לא דרך הגעתי לתפקיד דומה במפעל כימי. הבעיה היא שאני לא כימאי, אני ביולוג. במהלך לימודי הביולוגיה, הבנתי מהר מאוד שיש שם המון כימיה: כימיה כללית, א ו ב, כימיה אורגנית א ו ב, כימיה פיזקלית, כימיה אנליטית, ביוכימיה (א , ב ג, וכו) ביוכימיה של התא.... אני מניח שהיו עוד כמה... כשנוכחתי שזה המצב החלטתי עם עצמי "אני אוהב כימיה" איזה ברירה היתה לי ?
if you can't beat them join them. ברגע שהחלטתי שאני אוהב כימיה, באמת התאהבתי. אבל הספר הזה הוא לא לכימאים, לא לאוהבי כימיה, וגם מי שלא אוהב כימיה עשוי להנות מאוד מהחיבור הזה, היטב להסביר את מהות הספר פרימו לוי עצמו:
"הקורא שהגיע עד כאן כבר נוכח לדעת מזמן שספר זה אינו מסה על כימיה: יומרתי פחותה בהרבה....גם אין הוא אוטוביוגרפיה, אלה באותה מידה חלקית וסימלית, שבה כל כתיבה, בעצם כל יצירה אנושית, היא אוטוביוגרפית: אך, במובן מסוים, הספר הוא היסטורה, מיקרו היסטוריה, כזה לפחות ביקש להיות. היסטוריה של מקצוע ותבוסותיו, נצחונותיו ומצוקותיו, שכל אדם מבקש לספר כשהוא מרגיש שהוא קרוב לקצה קשת הקרירה שלו" (עמוד 168).

כל פרק בספר קרוי על שם יסוד ומהווה סיפור קצר שנקשר ביוסד, לרוב הסיפורים אופי אוטוביוגרפי אבל לא לכולם, חלקם בדויים עם טעם של אגדה, ואתם יודעים מה? גם אגדות פרימו לוי מטיב לספר.
תעלומות שפתרונן מבריק, הכימיה לא מעייפת, ניתן לנשום את אדי הגופרית, וניחוח התקופה, שכן כאמור מדובר בספר מיקרו היסטורי.
לאוהבי כימיה, וגם כאלה שלא ממש, לאוהבי CSI ולאוהבי פרימו לוי.

מה מוביל את חייו של אדם? מה המרכז? הטרגדיות שלו, או שמא מאוויו, כמיהתו, רצונותיו?

את טרילוגיית השואה של פרימו לוי קראתי בצימאון. כתיבה מפוכחת, בוגרת, לא מתקרבנת ולא נקמנית- באמת תענוג קריאה. לכן הגעתי עם צפיות גבוהות מאוד מ"הטבלה המחזורית"- סוג של אוטוביוגרפיה.

פרימו לוי בחר בספרו האוטוביוגרפי לכאורה לדלג על החלק המעצב המרכזי של חייו- השואה, ובמקום זאת דווקא להתמקד בחלק מרכזי שני של חייו- הכימיה. כל פרק, בדילוגים רציניים כרונולוגית, נושא כותרת על שם יסוד אחר מהטבלה המחזורית של מנדלייב. כמובן שהיסוד קשור לנושא הפרק בצורה כזאת או אחרת.

פרימו הוא גאון ספרותי. מעטים יכולים לכתוב על חייו של ניצול שואה בלי לדבר על השואה. היא מורגשת, היא נוכחת, היא מהתחלה ועד הסוף כאן, החל ממקורות משפחתו וקהילתו של פרימו וכלה בפחמן שנמצא בתוך מולקולה במוחו.

ולמרות זאת, אין הומגניות ברמת העניין של הפרקים. חלקם מעולים וחלקם משעממים מאוד. פרקי הדמיון ("כספית" ו"עופרת") ממש מרתקים, כך גם "פחמן" המצויין הסוגר את הספר (עמוק מאוד, הייתי אומר אפילו פילוסופי).
פרקים אחרים שיעממו ולא היו קשורים לכלום ("כרום" ו"טיטניום" הקצרים לדוגמה).

ללא ספק זהו ספר מצויין ומעורר מחשבה- מה מוביל את חייו של אדם? מה המרכז? הטרגדיות שלו, או שמא מאוויו, כמיהתו, רצונותיו?

אסיים בהלל ושבחים על פסקה מעלפת, אולי היחידה שמדבר באופן ישיר על השואה- בהמשך להתכתבות עם אזרח גרמני שעבד במפעל באושוויץ ופיקד על אסירים יהודים, ולאחר שנים רבות במקרה התכתב עם פרימו לוי, שהיה אסיר וחייו ניצלו בזכות עבודתו במפעל. מילר, הגרמני, טוען שהוא לא ידע כלום על מה שקרה באושוויץ, ושהוא הצטער שלא היה גיבור יותר. זה מה שפרימו לוי ענה לו-

"הודיתי שלא כולנו גיבורים מלידה, וכי גם עולם שבו כולם יהיו כמוהו, כלומר ישרים ולא-חמושים, יהיה עולם נסבל, אך עולם זה אינו ממשי. בעולם הממשי קיימים חמושים, והם בונים את אושוויץ, והישרים הלא-חמושים מפלסים להם דרך; לפיכך חייב כל גרמני להשיב על אשמת אושוויץ, ובעצם כל אדם, ולאחר אושוויץ שוב אין אדם רשאי להיות לא-חמוש"
(מתוך הפרק "ואנאדיום", עמ׳ 167 בהוצאה הישנה)

סיפורים קצרים, כל אחד מהם פרק בחייו מלאי התהפוכות של פרימו לוי. זה לא ׳ספר שואה׳, בניגוד ל׳הזהו אדם׳ שלו. זה ספר על כימיה שיש בו הרבה, ובין השאר שזורים בו תולדות העם יהודי באירופה סביב שנות המלחמה מנקודת מבטו של כימאי, איטלקי, יהודי, משכיל, אדם אנושי. כן יש פרק על אושוויץ, אבל למרות עוצמתו, אושוויץ הוא לא העיקר. לוי שם את השואה במשבצת המתאימה לה במארג חייו המלאים, המגוונים, הגדולים. איזו פרספקטיבה בריאה ומרעננת. הלוואי עלינו צאצאי דורו, לחיות את החיים ככה פשוט, למרות ולא בגלל, לזכור אבל גם קצת לשכוח.

בספר, הטבלה המחזורית נפרשת לרגלי הקורא כמרבד מרהיב, משבצות משבצות של צבעים, טקסטורות ומצבי צבירה. כל אחד מהסיפורים נושא איכות מסויימת, של אחד היסודות מהטבלה המחזורית. לוי בסיפוריו מדביק את הקוראת בחדוות כימיה ובסקרנות לכימיה. מעבד יחד חומר וסיפור, ומעביר את הייחודיות של החומר דרך הסיפור. סיפורים סוחפים משובצים בתובנות חכמות הקושרות חומר לחיים, שהרי החיים אינם אלא- במובן מסויים- חומר.

אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בספרים זה להתאהב בדמות.ובסיפור אוטוביוגרפי שכתוב בתבנית ספרותית כזו ההנאה היא כפולה.
כותרתו של כל פרק היא יסוד כימי מהטבלה המחזורית של מנדלייב,כשהיסוד משמש כמוטו או כחוט,אשר בעזרתו טווה פרימו לוי את סיפור חייו.
הספר נושא רווח בצידו מאחר והוא מספק מידע מעניין מאוד על היסודות הכימיים שמקיפים אותנו.והוא עושה זאת באופן מרתק במיוחד(מסתבר שיסודות כימיים הם חומר נפלא למטאפורות).
פרימו לוי היה כימאי מרבית חייו.הוא שרד את אושוויץ וכתב את "הזהו אדם".הצניעות והנועם הנובעים מדמותו עוררו בי רצון להידמות לו.
כדאי להתאמץ לקרוא בתקופה שהאנרגיות נמוכות.(נשמע כמו מרשם לא?:)
נ.ב
לחובבי או נרתעי ספרי שואה
על תקופת אושוויץ שלו,דילג פרימו לוי למרות שהיא שם כצליל רקע עמום.

הטבלה המחזורית אינו ספר במובן המקובל של המלה: זה אינו ספר עיון וגם פרוזה טהורה אינו, אם כי רובו אכן פרוזה.

פרימו לוי מוכר לקורא הישראלי בעיקר דרך הספר הזהו אדם, העוסק בתקופה שבה לוי היה אסיר במחנה העבודה הגרמני בונה, הסמוך לאאושוויץ. זהו גם הספר אתו צריך הקורא הישראלי להכיר את לוי. אם הכיר, צריך הקורא להמשיך ולקרוא את הספר הטבלה המחזורית, שדרכו מנסה לוי לספר סיפורים הנוגעים לו עצמו דרך 21 יסודות. רוב הסיפורים אכן עוסקים בתקופה שקדמה להיותו אסיר במחנה העבודה ולאחר מחנה העבודה. מקצת הסיפורים הם דמיוניים וחינניים עד מאוד ולבסוף בא הסיפור החותם, הלא הוא סיפור הפחמן.

בתחילת הסיפור לא מבין הקורא להיכן נקלע ואם אינו מכיר את לוי, מן הסתם יניח את הספר בצד. אבל מי שמכיר את לוי ממשיך לקרוא משום שמדובר במספר כישרוני ואינטליגנטי, שנעים ואפילו חשוב לקרוא אותו. בהמשך הקריאה הסיפורים אכן שובי לב ולוי נותן לנו את התחושה שהחיים הם מאבק אחד מתמשך משום שלרוע המזל אידיליה אינה שוררת בעולמנו ויש, כדבריו, אנשים חמושים שאינם מניחים לחיים לשוט על מי מנוחות.

בפרק הלפני אחרון, בסיפור על מולקולה חסרה בצבע מסויים המיוצר בגרמניה, נתקל פרימו לוי במנהל המעבדה בה עבד במחנה העבודה בבונה. לוי מתכוון לבוא עמו חשבון, ההוא מזמין עצמו לאיטליה ולוי מסכים במפתיע (מפתיע את עצמו על ההסכמה) לפוגשו, אלא שהלה מת 8 ימים לאחר מכן.

הספר, אם כן, מקסים. לוי התכוון בצורה המסויימת הזו של פרוזה של כימיה להציג את הכימיה בפני העולם, שלדבריו אינה מוכרת דיה כמו שהעולם מכיר את הרופאים, הפרוצות, עורכי הדין, וכך הלאה. אכן, צורה מקורית מאוד בחר לו ומה שנראה על פניו כדייסה לא טעימה, מתברר בסוף כמנה מעודנת ומעוררת תיאבון.

למרות התרגום המשובח והשופע מונחים כימיים, אני חייב לציין שגיאה צורמת בעמוד 153, שאינה שגיאת תרגום דווקא: כותבים אמונות-טפלות ולא אמונות-תפלות.

מה שהכי מרשים בספר הזה זה לגלות שפרימו לוי לא רק סופר מוכשר אלא גם מאוהב במקצועו: כימאי תעשייתי ולקרוא ספר על כל דבר שנעשה בתשוקה זה מרתק.

הספר נראה בהתחלה כנוקשה וקצת לא מובן למי שכימיה לא מושא התעניינותו אך לאט לאט הסיפורים סוחפים אותך פנימה ולקראת הסוף כבר מרגישים עצבות על זה שהוא נגמר.

לכל אוהביו של פרימו לוי זה בהחלט עוד פנינה במחרוזת, למי שרוצה להתחיל לקרוא אותו אולי עדיף להתחיל מספרו "ואם לא עכשיו, אימתי?"

סיפורו של כימאי או כימאים. ההתמודדות עם עולם הטבע והחיפוש אחר האמת המדעית, בעזרת שפה ציורית ומרגשת השזורה עם סיפור חייו של לוי מתקופת ילדותו והניסויים הראשונים באלקטרוליזה עד לכנס המחזור של חגיגת הכסף של בוגרי הכימיה.
נהנתי לקרוא.

ישנם יסודות מעניינים יותר, ישנם מעניינים פחות, וישנם כאלו שלדעתי מיותרים. אעפ"כ הספר נהדר ושופך נופך נוסף לדמותו של פרימו לוי שאנחנו מכירים מ"הזהו אדם?" ומ"ההפוגה".