זה ספר מטעה מאוד - הסיפורים יכולים להיקרא כ"סתמיים" אם קוראים אותם ברפרוף ומצפים לפואנטה גלויה לעין. לוי הוא לא סופר שמאכיל בכפית והסיפורים הם לא סיפורי שואה שנועדו לזעזע - אלא לגרום לנו לחשוב על טבע האדם, וזה מטיבו, אינו פשטני ואינו חד משמעי. בעיני, כוחם הגדול של הסיפורים האלה הוא דוקא בכך שאין בהם מלה מיותרת ושהם אינם רגשניים - הזוועה טמונה בהבנה שאף פעם לא נקבל תשובה חד משמעית -מדוע הזוועות קרו והאם הם יכולים לקרוא שוב. מבחינת לוי - התשובה לשאלה השנייה היא "כן". והתשובה לשאלה הראשונה היא שצריך להמשיך לשאול ולחפש.