ביקורת ספרותית על אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים - סיפור התבגרות באיזור הארקטי מאת אדוארד בוקלר מוריס
ספר מעולה

---

מרחבים הפרושים לכל עבר, מרחבי קרח נוקשים וקרים, לבנים וטהורים, שטומנים בתוכם סוד מאיים ומקסים בעת ובעונה אחת. מזחלות השטות על פני הקרח, ידיים הנתונות בכפפות, עור גוף המכוסה פרוות של בעלי חיים.
מסע שכל יום בו הוא מאבק. העונות חולפות זו אחר זו ביעף. מקום נידח שמעטים אשר דורכים בו, והקומץ החי בו חיים של קבע נתון לסכנה מתמדת. מחלות ומפגש מעורר פלצות עם חיות טרף תאבות דם.

בלב ליבו של הספר הנפלא והרגיש הזה עומד הגיבור, אדוארד מוריס בוקלר, המכונה טד, אשר נשלח מטעם חברת הדסון למרחבי צפון קנדה הרחוקים, סמוך לגרינלנד, ותוך כדי מתעד ביומו את הקורות אותו שם. המפגש עם האינואיטים, הלא הם האסקמואים, שאין הוא חפץ שיתהווה בינו לבינם דיסטנס בלתי עביר אלא הוא לומד את שפתם וכאשר נקרית בדרכו ההזדמנות להתערות עמם, הוא עושה זאת ויוצר חברויות בלתי ניתנות להפרה.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר חשבתי שההרפתקאות המסמרות שיער של גיבורנו הם יהיו הסיבה העיקרית שהספר ילפות אותי בצבתות הפלדה שלו ויטלטל אותי, אי-שם בישראל החמימה, לנוכח תופעות הקור הרבגוניות הנשפכות מכל עמוד בספר, אך לצד תיאורי הטבע המפעימים, הבתוליים, תיאורי בעלי החיים השונים כגון כלבי ים, דובים וליוויתנים, תפסה את עיני תיאוריו את האנשים החיים שם, את ה נאמנותו החד משמעית לאנשיו, נאמנות במוות ובחיים כאחד, וכמובן כאבו כששנת העסקתו שם באה אל קצה והוא נאלץ לעזוב את האזור.

מה אומר ומה אגיד, בוקלר הוא אוהב בריות אמיתי. ג'נטלמן משכמו ומעלה שלצערנו כבר לא מייצרים כמוהו בימינו. במקום להתנשא מעל לאסקמואים, מעצם היותו האדם הלבן המשכיל, הוא "יורד" אל רמתם, לומד את שפתם, משתלב בתחומי העניין ואף הפנאי שלהם ונעשה לאחד מהם. בוקלר הניבט אליך מתוך היצירה המקסימה הוא אדם טוב, אדיב וסובלני שיודע לחדור אל לב שומעיו בדרכי נועם ולא בדרכי מדון. גם בשעה מאוחרת הוא קשוב לחבריו האינואיטים ועל אף היותו מנהל תחנת המסחר, לעיתים הקורא שוכח עובדה פעוטה זו שכן הוא נהפך לחלק מהאנשים והנוף, כאילו היה בעצמו אחד מהאינואיט. עד כדי כך הם רואים בו חולייה נוספת שהם מעניקים לו שם, איסומה.
ייתכן שתחשבו אולי שמדובר בגבר מומצא לחלוטין שהאדיר את עצמו ויכולתו יתר על המידה אך אל לכם לחשוב כך, העדות לכך היא אחרית הדבר בסוף הספר, המתארת את פגישתה של העורכת הספרותית עם בוקלר עצמו ואשתו פטי. התרשמותה מאישיותו במציאות תואמת למוצג בספר ויתרה מזאת, אף מתחזק הרושם החיובי כאשר בוקלר הקשיש, שכן הפגישה התקיימה כבר בערוב ימיו, שב והתנה בפני העורכת שלא היה רוצה להוציא את חבריו האסקמואים רע ועל כן עדיף להשתמש בכינוי אינואיט ולא אסקימואים.

כאשר סיימתי את הספר, נפעמת מהיצירה שרקח בוקלר, שלמעשה היא סיפור חיים אחד של נער צעיר שהשהות בימים הקרים חישלה את אופיו, הפכה אותו לגבר אמיתי בשל וחזק, הן פיזית והן נפשית. גבר שאינו בורח מהקושי המרצד אל מול עיניו, אלא אוחזו בשתי ידיו ומתמודד עם הבעיה, תהיה אשר תהיה. גבר שכבר בגיל 16 הושלך מימי ים הבגרות שביגרו אותו בטרם עת, לפני זמנו.
שמחתי לקחת חלק במסכת חייו בצפון קנדה, באיים הנידחים אשר דווקא במקומות הללו לא מצפים ומפללים למצוא חברי נפש. דווקא במקומות הללו מתגלים החמלה, האהבה והכבוד במלוא הדרם. לרבים מאיתנו יש צורך ללמוד שיעור באמצעות צניעותו ויושרו של בוקלר. אני חייבת לציין שבסוף הספר אפילו עלו דמעות בעיני, כאשר בוקלר נפרד מחברותיו, הוא חשב מה להעניק להן, מתנה שתהיה משמעותית עבורן, שתזכיר להן אותו, הוא ידע להעריך אותן והדבר נגע לליבי כל כך, הוא לא לקח אותן כמובן מאליו ובימים אלה, שהשפע האינטרנטי מתעתע, הדבר כל כך חשוב, שיהיה לך חבר אחד שאתה תהיה שם בשבילו והוא בשבילך. הוא קיים את הצבאה שלו כאשר אמר להן שלא ישכח אותן. הן תמיד עלו בזכרונותיו גם כשהיו רחוקות ממנו, בקצהו השני של העולם.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים - סיפור התבגרות באיזור הארקטי