אצלנו בבית הכנסת אפשר שתמצאו אנשים כאלו, טובי עיניים, חדי לשון, נוחים לכעוס ונוחים לרצות. אנשי מעשה, קובעי עיתים לתורה, שאומנותם פשוטה היא ודעתם מעורבת עם הבריות. אצלנו בבית הכנסת אפשר שתפגשו בגבאי, שנים שהוא עושה את עבודתו נאמנה, שנים שהוא מדבר בלהיטות על מבנה הקבע שיעבור אליו בית הכנסת ביום מן הימים, שאת כל הכסף כבר יש, רק צריך קבלנים טובים, ופתאום מישהו ביטל לו, וכך וכך הוא ממשיך ומלהג על כל המניעות המוצאות אותו, והשומעים מנידים בראשם לעברו כאומרים, נו, כלום חידוש יש בדבר. אצלנו בבית הכנסת מועבר שיעור כל שבת, דרך קבע, כבר שנים. אבי מורי מעביר אותו, ועל אף שלא אברך הוא, ולא רב ולא בן רב, ועל אף שאנשי שלומו קוראים אותו דרך קבע 'אבי', בפיהם שגור 'רבי אברהם' על אף מחאותיו. קמים הם לכבודו כשנכנס להעביר השיעור, שאמרו חכמים, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. את כל מסכת ברכות סיימו, שנה תמימה שקדו עליה. גם את הכוזרי סיימו בחג הסוכות, וקיימו סעודה של מצווה בסוכתנו.

אצלנו בבית הכנסת תהיו עדים למנהג קבוע שלא מוזכר באף ספר הלכה; באופן קבוע יקרא הגבאי בקול רם את "פיטום הקטורת" שבסוף התפילה ויעצור, כנהוג, לקרוא פסק הלכה מתוך ספר של מרן כשמגיע ל"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי הליכות, אלא הלכות", וקורא בו הלכה בקול שאינו מתיישב טוב על האוזן, אלא שמה נעשה והוא הגבאי, והמנהג הקבוע הוא שהיושב בספסל ממולו מקשה, כדרכו, על הגבאי, מצעק כי לא מבין הוא בהלכות, שאין מקור לזה, והגבאי מראה לו הכתוב, שהכל דברי מרן ואין מקשים על הדרשן, והוא בשלו והוא בשלו, ויושבי בית הכנסת נהנים מהמופע ומצחקים לעצמם, כך מדי יום ביומו.

קורא בתורה יש לנו בבית הכנסת. בקיא הוא בהגיית המילים ככתבן, ולא מההוגים אל"ף כעי"ן ולא חי"ת ככ"ף, אלא על הסדר בדיוק מופלא. לא תוכלו לתופסו בשגיאתו; ומי נאמן יותר להעיד על קורא בתורה כי אומן הוא, יותר מעדת הזאבים של מתפללי בית הכנסת המעיינים בכתוב בחומשם בעת קריאת התורה ורק ממתינים להזדמנות לתקן שגיאת הקורא בקול. אלא שברבות השנים ידעו הם שלא בנקל יתפסוהו, והוא שנים רבות עוסק בזה, ולא עוד אלא שבשבתות משכים הוא קום ומתפלל בהינץ החמה, וקורא גם שם בתורה, ומקריא לכל בתי הכנסת, ואחר כך מקריא אצלינו ואז עוד עובר הוא אל בתי כנסת שמניינם מאוחר יותר. וסילסוליו מתוקים מדבש ונעימות קולו ממלאת את הלב ומעוררת השומע.

אל בית הכנסת שלנו מגיע מדי פעם הבקיא בהלכות. לא אברך הוא, לא רב, עובד מועצה הוא, עוסק בצרכי ציבור. אלא שבקיאותו בהלכות ניכרת לכל אדם. בשבתות שבהם היה מגיע, היה הוא אומר את מדרש ההלכה דרך קבע, בלי שאיש יפצה את פיו. והיה מאריך, ואין מוחה בידו, שבקיא הוא ומבקש להבהיר את הסוגיה על בוריה. מהתלמוד ומהרמב"ם מביא, ומהרא"ש, מגיע אל שולחן ערוך אחרי בירור עמוק בראשונים ומסיים בפסיקת מרן עם הקפדה על דרכי כל המנהגים, למען קהל האשכנזים המצומצם הכולל בדרך כלל את אבי ואותי. קורא הוא על-פה, לא כאותם המקריאים מספרים בלשון עילגת כמעט ואינם שמים לב למה שמקריאים; יודע הוא על פה הפסקים וההלכות ככתבם וכלשונם. מקיים הוא מה שאמרו: דברי חכמים בנחת נשמעים. קולו כמעט שלא נשמע. בנחת בנחת, במתינות ובענווה, הוא מסביר ומבאר כשבת שחוק בפיו, וכל העם רואים כי מתענג הוא על תורתו כפנינים. אצלנו בבית הכנסת אין צעירים. הם הולכים אצל בתי הכנסת הגדולים, החדשים. אין להם עניין בבית הכנסת הקטן שלנו, מחזרים הם אחר מניינים מהירים יותר, עם "מי שברכים" נדיבים פחות בברכות.

בבית הכנסת שלנו אני מתפלל מאז שנולדתי. בנוסח אשכנזים, בבית כנסת ספרדי, עומד במקום שהם עומדים ומאריך היכן שהם מאריכים כדי שלא לפרוש מן הציבור. חדש אני בעולם, חידושיו חלב אמי הם. כ"א שנים שאני משוטט בו ולא ידעתי זמנים אחרים. ועם זאת, קול קדמוני, געגוע המפכפך בי כמי שילוח, מעיין המתגבר בי כנהר היוצא מעדן, שקט וסמוי מן העין, זיקה לעולם שאיננו עוד, התרפקות על זמנים בהם לא הייתי, מקומות בהם לא ביקרתי, ודרך חיים אותה לא חייתי, לא אני ולא דור שלפניי. יצאתי לעולם הגדול, התפללתי כבר בבתי כנסת אחרים, מנייני קרליבך, ושמעתי שיעורים של רבנים של ימנו, שיעורים בהם יש קצב קבוע, ודיבוריהם חדים ומתיישבים על הלב ועל הנפש כאחד, היורדים אל העם, והעם ישפוט אם לשמוע להם אם לאו. אך בלבי ידעתי כי אין חלקי עמהם בשלמות.

*

"כעפעפי שחר" היה המלצת רב. בשיעורי "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן שהיה ראש הישיבה מעביר, כשהיינו דנים במעשה מחכם ותם, היה הרב חוזר הרבה ומזכיר את הספר הזה, והיה אומר שזה הוא ספר אמונה לכל דבר ועניין, וכינה אותו: מעשה מחכם ותם המודרני. כשהיה מזכיר איזה דבר מתוכו הייתי מתבהל וקורא חרש: "הרב, לא לגלות!" והוא שתק ונתחייך, שידע כי מנוי וגמור עמי לעיין בו. "חכם ותם המודרני" היה די והותר כדי שאגמור אומר לקרוא את הספר בהזדמנות הראשונה שתקרה לי.

ברחוב צדדי בירושלים העתיקה ישבתי, על יד ישיבת הכותל, בכוך הנגמר בקשת אבן המשקיפה אל ההר. שבת היתה, חולצה לבנה לבשתי. בידי עותק של הספר, וריחות של ירושלים ושל שבת משמשים בערבוביה באפי. אין מקום מתוקן יותר לכך, אין שעה יפה מכך. קראתי את הספר, כריכה לכריכה, בזמן שבת אחת.

מתי מספר הספרים שפותחים בי את שער הדמעות. רבים הספרים המנסים, מתדפקים על השער וקסמים בידם, מנסים אלו ואלו תכסיסים ומזימות. לא כן מעשה בעזרא סימן טוב, שהוא סגולה יש בו אצלי, שתכף כשמתיישב בפתח השער, הרי זה נפתח בפניו ומקבלו בסבר פנים יפות.

ספר זה, תמונות-תמונות הוא עשוי. תמונות חיים, רגעי זמנים תקופות ומנהגים, ורגש עתיק יומין צף ועולה בו. ניחוחות של קדושה ושל טהרה מכל דף ודף, והוא בשלו עומד. ספר זה יש בו מן השחוק, ויש בו מן העצב, יש בו מן הדבש ויש בו מן העוקץ, והוא אינו חף מתת מוסר ומהביע עמדותיו. סיפורים רבים שזורים זה בזה, מהם נגעו בי נגיעה שיש בה כדי להשאיר סימן, מהם שהעבירו בי שחוק ושעשוע של מילתא דבדיחותא, ומהם שניגנו בי בנועם, זימרו את שירי בדיוק שלא צפיתי. מעשיות שגילו בי סתרי תורה, שלא ידעתי אודותיהם. גילה בי הספר רזים וסודות, והיו לי כתבי הרב כנר לרגלי בדרכי את עבודת השם יתברך. אין שום ספק שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי, שאינו נופל באופן מצוי תחת הגדרת ספרי דת.

השווה ראש הישיבה ספרו של הרב סבתו למעשה מחכם ותם, ולא לחינם. התמימות היא אבן השתייה של מעשה בעזרא סימן טוב, התם שבתמימים. במעשה מחכם ותם מספר רבי נחמן על שני חברים שונים זה מזה, האחד בעל שכל וחריף, והאחד תם. לא שהיה טיפש, כותב רבנו, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך. כלומר, אומר ראש הישיבה בבת שחוק, בשפה שלנו: טיפש. כלומר, הוא מציע, שבשפתנו שלנו, בעולם משלנו, התם הוא טיפש. פוחד הדור שלי מן התמימות, תכלית השנאה שונאו, גם אם מתכחש לכך. מעדיף הוא שלא לסמוך על איש מאשר לסמוך על כולם. אך החכם בסיפורו של רבי נחמן יורד לשאול תחתיות, שעה שהתם עולה ומתגדל ונהיה לשר. התמימות היא מרווחת, החוכמה צרה. התם מכיל, החכם הודף. אין בכוחי להסביר עד כמה בהיר הרעיון בלבי, בתום לב אני מרגיש כך, ומה אעשה ומעצמי אני רושם. אמרה המשנה "איזהו עשיר, השמח בחלקו", וכל כך שגור בפי כל המשפט הזה עד שרגילים האנשים ללעוג לו, לגלגל עיניהם השמימה כמתריסים. הסתפקות במועט כדרך חיים עלולה להישמע כצורת חשיבה דלה, ענייה, ריקה, חסרת מעוף... אין בליבי כוח להסביר עד כמה כואב לי אפילו לכתוב דברים אלו. ודאי לי כי התמימות מצמיחה עושר פנימה, בעוד הרדיפה אחר דבר מה שלא שם באמצעות חוכמה תשאיר את האדם ריק וחסר כל. לא הושחז קולמוסי די הצורך כדי להטעים באופן בהיר מדוע אני כה בטוח בכך שיפה הפשטות מהפאר. אך אמר רבני נחמן עוד כי דומה הדבר לאדם הסוגר את ידו ואומר: "נחשו מה יש בידי." וכל העם מנחשים, ולא משיגה ידם, והם אומרים "הארה לנו." והוא בשלו, וקופץ ידו, והם רודפים אחריו עוד ועוד, עד שמביא אותם אל שאול תחתיות, שם הוא פותח את ידו הריקה. לא אהין להוסיף על כך, אלא שכיוון שראיתי שיש בנושא זה מן החולקים ומן המסכימים, אביע את עמדתי, כי נחרצת.

אזכיר את חסיד ברסלב שנפגש בספר זה עם עזרא סימן טוב. שכן מסיפור זה הרבה יש ללמוד על התמימות, שיש מי החושב כי תם הוא, אלא שאין הוא כך, והראיה כי מאמין הוא שיש לרחם על עזרא, שאין בו דבקות בהשם כביכול, והקורא יצחק ויאמר: בו?! בו אין דביקות?! ויהיה אותו חסיד כמטיף, אלא שאנו יודעים כי בית בנוי הוא מנסה לבנות. אך עזרא לא מן המתרעמים, ובתמימות אין קץ מקשיב ומאזין. בנועם. לא אוכל להאריך, שכן אין רגש האדם משיג ממה שנאמר לו בעדות, וכלי שני לא מבשל. מוטב שתקראו ותיווכחו בעצמכם.

עזרא סימן טוב... טוב לספר מעזרא סימן טוב. מורה דרכי הוא אותו כובס מירושלים. התם שבתמימים. דרכו דרך ישרה שידבק בה האדם. דמותו מאירה לי דרכים חשוכות, עיניו מלאות התוגה והשמחה מנעימים בי נעימות. קצרה היריעה מלהסביר. חלק מנשמתי כתב כאן הרב, ואיני יודע אם מרוח הקודש אם מסברא בעלמא. אקצר, שלא להטריח את הציבור, אומר שכעת בעת שירותי בצבא, בעתות צרה וקושי, מה שהחיילים קורין: "שחורות", אני שולף את "כעפעפי שחר", מעיין בעזרא, ומיד שבה עליי נפשי. דמויות רבות סובבות את נוף ירושלים דאז. הדוקטור טוויל, שסיפוריו מעוררים בי הזדהות שלא חשתי כמותה עם אף דמות מעולם בכל עולם הספרות אי פעם, רחמים הכנר העיוור, שמעורר בי זיכרון ישן על סיפור שסיפרה לי סבתי על מכוון פסנתרים עיוור שהיה בשכונתם, הרב פינטו, שמעשה פטירתו מעלה בי דמעות שליש בכל פעם בה אני מעיין בו, ועוד רבים מספור וסיפורים שלא אספר גם משום שאין רצוני לגלות ולקלקל, וגם משום שאין בי די כישרון לחשוב על מילים חדשות לתאר אותם ואת מעשיותיהם. עולמו של עזרא הוא עולם שלפני תקופתי. ריחות שאיני מכיר, שירים שלא שמעתי, מנהגים שלא נהגתי... ועדיין, בכל פעם שאני קורא בספר עולה בי געגוע אליהם. שורף, בהיר, חזק. אין לטעות בו. געגוע למה שלא ראיתי... רק השם ידע סתרי לב. מצטער אני עם צערו של עזרא, על אובדנו של זמן התום, אך רוצה אני לנחמו כאומר: לא תם הוא, הנה הינו, תמימות לעולם עומדת. שהעולם אומרים שתמימות היא דבר חולף, ואני אומר שתמימות היא דבר מסתתר. עוד תשוב ותתגלה, והנה נוצצת היא בי, ויודע אני שדור דעה יבוא על תיקונו וישב זאב עם גדי, ומים עם אש, וחוכמה עם תמימות, ורואה אני בדורי שכך הם פני הדברים תחת לפני השטח, אך הוא לא שומע, ואין מתנחם, רק אומר: גם זו לטובה. ולא מבקש כי אם שלא יאבד זמנו שלו, לא מתרעם הוא על החדש, לא מאותם שמלינים על הצעירים הוא עזרא, כי אם מישרי הדרך השמחים בהתקדמותו ותיקונו של עולם ובו בזמן משתוממים בפני עולם הנוהג הפוך ממנהגם. לא עולמי הוא עולמם, מצר עזרא, כביכול כאילו אין לו מקום בו. אני יודע שאין זה כך. אך אני בשר ודם, והוא נייר ודיו.

על צרת הבת הפוקדת את עזרא לא ארחיב, אומר רק שממש מחיי שלף הרב את המעשה, ואיני יודע איך עשה זאת. רוצה אני לפוגשו ולשאול אותו, נו, רבי הסופר? מה היה בסופו? אך יודע אני בליבי כי לא יענה.

כתיבתו של הרב חיים סבתו לא תסולא בפז. רבים וטובים ממני התייחסו אליה, ויש בה הרבה מן חוכמות הספרות, אך אני דל שבדלים ולא אתייחס לכך שאין אני מיטיב להבחין בכל חוכמה וחוכמה. העברית היא שפתי, ואין לי מתוקה ממנה. כל שאר השפות בעולם כחרס בלשוני. אין כמותה במלכות, אין שנייה לה ביופי, אין דומה לה בקדושה. כבר מזמן קיבלתי על עצמי שלא להגות מילות לעז ממש, כשאין בהן צורך. הרב סבתו אמן של עברית, מכיר הוא אותה בהרבה גוונים ומיטיב להשתמש בכולם ביד אומן. שכן, קראתי את שאר ספריו אחרי האחד הזה, גמעתי אותם בשקיקה בזה אחר זה מבלי עצור. כולם פלאיים, כל אחד בדרכו שלו, כולם שזורים בהם מני חוכמות ויופי ותפארת, אך אף לא אחד מהם כזה הספר. שהעברית בו עתיקה ונושנה, והיא יפה מכל צליל שבעולם, ואין שירים כשירי הלוי, ואין קדושים כמזמורי דוד. ולא בדעת אני יודע זאת, כי אם בנפש. הרב מוצא את הדרך לשזור הכל מכל כל שיש לשפה להציע בתקוות שני של שמחה ואורך רוח.

מה אומר, קצרה היריעה מלהסביר. משל המשיל רבי נחמן, שמתאר תחושתי: לפני שנים רבות נסע סוחר גדול לעסקיו בעגלה רתומה לסוסים ובאמתחתו יין הונגרי משובח. כשהתארכה הדרך ימים רבים נתן גם למשרתו לטעום מעט מן היין הטוב. לימים הזדמן המשרת לפונדק שבו שתו אנשים את יינם ושיבחוהו מאוד. "כמה טוב היין הזה", אמרו זה לזה, "יין הונגרי אמיתי". טעם גם המשרת מן היין ואמר להם, "הרי אין זה יין הונגרי כלל". גערו בו האנשים ודחפו אותו, אך המשרת התעקש ואמר, "מי שטעם יין הונגרי- אותו לא יטעו עוד לעולם."

ניסיתי להרבות ויצאתי ממעיט. יותר ממה שכתבתי לכם אמרתי כאן. והסודות ישארו חבויים, והנסתרות לה'. אסיים, כמו שנוהג עזרא סימן טוב, שלא בשמי, ולהביא דבר בשם רבי, ראש הישיבה הנוהג לומר בבדיחות הדעת: זה ספר שמי שלא קרא אותו, לא יהודי.

הייתה לי הברקה משוגעת לגבי הספר הזה שאני כבר מת לשתף.
מוזר לי שלא ראיתי בשום מקום מישהו שכתב על זה לפניי. זאת הייתה הברקה כל כך ברורה, עכשיו כשאני מביט על זה מאחור, שזה פשוט בלתי אפשרי לקרוא את הספר הזה באותה הצורה. זה כמו אחת מהתמונות הדו־משמעיות האלה. ברגע שאתה רואה את האישה המתחבאת בציור של הסוס, אתה כבר לא יכול שלא לשים לב אליה.
העניין הוא שהיה לי די קשה להגדיר את הספר הזה כשלראשונה ניסיתי לכתוב עליו ביקורת. דעותיי עליו היו... מעורבות, נוטות ללא טובות. גם הספר השני, אותו הדבר. ניסיתי להסביר מה בדיוק לא אהבתי בו, ולמה, ולא הצלחתי להגיע לתשובה. זה תמיד בלבל אותי. כי, בכנות, הספרים האלה בלבלו אותי. הם לא בנויים בצורה שהראש שלי הצליח להכיל בשלמות.
אל "שם הרוח" הגעתי בדרך לא דרך, מביקורות נלהבות באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל, ששיבחו והיללו אותו בצורה שהזכירה מעין כת. הבטתי בספר בפעם הראשונה. העובי הרשים אותי, אבל ידעתי לא להתייחס לכך כאל גורם מכריע. כל מי שסיפר לי על הספר הבטיח לי שמדובר בספר האהוב עליי הבא. ספר שישנה לי את החיים. ה"שר הטבעות" הבא שלי. הזיכיון החדש שאתאהב בו, שלאט לאט כל העולם יכיר ויבין עד כמה הוא נפלא. ועוד כהנה וכהנה. הייתי, מן הסתם, סקפטי. אבל מילא, ניסיתי לשמור על ראש פתוח. כבר קרה שהופתעתי לטובה. ספר חדש, יחסית... נו, ננסה. ניסיתי. זה לקח הרבה פחות זמן משחשבתי. סיפור המסגרת היה לדעתי רעיון מדליק, וההתחלה, באופן כללי די גרמה לי לחשוב שאולי יש פה באמת משהו. כלומר, יש מעין חצאי הבטחות לעלילה מרתקת פה ושם, אז ברגע שהיא תתחיל, אני מאמין שממש אוהב את הספר הזה.
ברגע שהעלילה תתחיל.
בכל רגע.
ממש...
עכשיו.
...
...נו...?
כן, הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה... אין לו ממש... עלילה. כלומר, קורים בו דברים, מן הסתם, ספר כזה עבה, לא יכול להיות שלא יקרה בו כלום, אבל... כלומר... לא באמת קורה בו משהו. הכיוונים משתנים בכל רגע. ממסע נקמה לסיפור בית ספר סגנון הוגוורטס, למסעות בין ממלכות, לתרבויות עתיקות, לתחרויות נגינה... כל זה אולי היה נשמע טוב ויפה אם זה היה מתחבר לאיזה משהו גדול, סיפור מסע שיאגוד את כל העולם הזה בתוכו. אבל... זה פשוט לא. וזה תסכל אותי, כי ממש חיכיתי למשהו שיתניע. ואז בכל פעם שהסיפור כאילו מתחיל, הוא נעצר ומתחלף במשהו אחר לא קשור. היו המון קטעים ממש טובים, חלקם אפילו מאוד מאוד טובים. קטעים שאני לא חושב שאשכח מתישהו. אבל, בסך הכולל של הדברים... זה לא הוביל לכלום.
הספר השני לא חף מטעויות כאלה גם הוא. תוכנו לא הצדיק בשום צורה את אורכו. הספר נסתיים בלי שנשארנו עם כלום בידיים. חצאי הרפתקאות שכביכול הופכות את גיבור הספר למעין אגדה מהלכת לא התקדמו לשום מקום. ובשביל "קוטל המלך", זה די מאכזב. (אגב, קלקלנים, לאורך כל הביקורת,) המלך לא נקטל, ואני כמעט בטוח שכאשר ייקטל, זה גם כן יהיה באיזה סיפור הרפתקאות צדדי. אין לי בעיה עם הרפתקאות צדדיות שעובר הגיבור, אבל לא כשכל הספר המזורגג בנוי מהן.
טוב, אז על העלילה אפשר לסמן איקס. מה לגבי הדמויות? ובכן, גם זה מעט מסובך. קודם כל, יש הרבה. הרבה מאוד. המון. הן מתחלפות אחת אחרי השניה, ואת רובן אני זוכר, כך שאני מניח שזה סימן טוב. הדמות הראשית... אני חייב להגיד, בשביל מישהו שנכתב בספרי ההיסטוריה, הוא לא עשה הרבה, ואת מה שהוא כן עשה הוא עשה לא בהמון מקצועיות, ובלא מעט טיוחים ופיברוקים. מה גם, האישיות שלו מאוד... נו... אוף, אין לי דרך פשוטה יותר להגיד את זה. הוא קוץ. הוא פשוט קוץ מושלם. אתם יודעים איפה. מעטים הדברים שהוא עושה במהלך הספר שהצלחתי להתרשם מהם בלי לחשוב שהוא מנופח במידה שאין כדוגמתה. אני חושב... אולי העובדה שהוא נכתב פשוט קיצוני מדי. כל הדמויות שם, בעצם. קיצוניות, אחת את. מתנהגות... לא כמו בני אדם, אלא יותר כמו... קריקטורות של בני אדם. או, כמו איך שהייתי מתאר לעצמי שדמויות מסיפור אגדה עתיק על ממלכות היו מתנהגות. אני לא יודע להסביר את זה טוב מאוד בעצמי... נו, יש בכולם שם משהו אקסטרה שכזה, משהו מעט לא אנושי. הדמויות המשניות, על אף שחלקן מאוד צבעוניות ואפילו מהנות, גרמו לי לא פעם לגרד בראשי בבלבול ולחשוב: "מה הסופר הזה בעצם מתכוון להגיד לי..?"
אם מישהו שם יהיה מעצבן, הוא יהיה הכי מעצבן. אם מישהי שם יפה, היא תהיה הכי יפה. אם מישהו שם הוא חבר טוב, הוא יהיה החבר הכי טוב. אם מישהו שם מטורלל, הוא יהיה הכי מטורלל. אני מניח שהבנתם את הרעיון (אם אכן הבנתם, אנא, האירו את עיניי).
על הדמויות אפשר לסמן... מעין חצי איקס וחצי וי. מה לגבי העולם?
לכל הרוחות. העולם. הוא התחיל מדהים, וזה מה שהכי תסכל אותי בהמשך. כל כך הרבה רמזים לכך שמשהו גדול מתרחש, לעולם מורכב מלא בסיפורים ויצורים עתיקי יומין, בכוחות מסתוריים ומרתקים שאני רק רוצה ללמוד עליהם עוד ועוד. ההתחלה הייתה מדהימה, מבחינת בניית העולם. ברצינות, רציתי לדעת עוד. העולם ריתק אותי אל תוך הספר, שתל מאה ואחת רמזים קטנים לגבי גודלו. ואז... במשך יותר מאלף עמודים, כלום. אפילו לא ציוץ מאותו עולם מעניין שראיתי בהתחלה.
חוקי הקסם של העולם הזה מבלבלים. הם הרגישו לי כאילו הם מנסים להיות חכמים בלי שבאמת יש איזושהי חוקיות או חוכמה מאחוריהם. ההימנעות המוחלטת של כולם לקרוא לזה פשוט "קסם", הרגיזה אותי גם היא. הרגשתי כאילו הסופר מאמין שקסם בפני עצמו לא נשמע מרשים מספיק - חייב להיות גם הסבר מסובך חצי מדעי שכאילו ייתן הסבר לכל העסק. זה הופך את העניין להרבה פחות כיפי. בהוגוורטס, לשם ההשוואה, לקסם לא היה שום היגיון, אבל זאת בדיוק הסיבה שהצלחנו לסבול את השיעורים ושיעורי הבית. הם היו מצחיקים, משעשעים, בלתי מוסברים. ואם היה בהם היגיון מדי פעם, זה היה רק כדי לעזור לעלילה. ההנאה הייתה הרבה יותר חשובה מההיגיון. כאן נראה שמבחינת סדר העדיפויות של הסופר, הסדר הוא הפוך.
בבניית העולם עצמו יש כמה באגים. חלקם לא חשובים, חלקם יותר אבל בכל הספר היה רק קטע אחד שגרם לי ממש לרתוח מזעם, ולצעוק על הספר בלב כמו שאני עושה לפעמים בספרים גרועים ממש. יש קטע שבו הוא מגיע לכפר כלשהו ולומד שם על התרבות השונה שלהם בעלת המנהגים המשונים, כמו גם היחס השונה שלהם לכל מני דברים. הוא מגיע לשם כדי ללמוד לחימה מהסוג הטוב ביותר, שוב, לא כדי להיות מוכן יותר לקרב הגדול או משהו, אלא סתם מתוך גחמה של רגע. כשהוא מגיע לשם, הוא לומד, בין היתר, על כל מני פילוסופיות חכמות ונקודות מבט שונות על העולם. כמו מעין כפר אסייתי עתיק יומין שאנשי המערב מבקרים בו ולומדים את חוקיהם. זה נחמד אהבתי את הרעיון. אבל ככל שהתקדם הסיפור על הכפר, כך דעותיהם נעשו תמוהות יותר ויותר, וקיצוניות יותר ויותר. ואז הגיעה הסצנה בה הוא מגלה שמבחינתם של תושבי הכפר, המושג "אבא" הוא שגוי מיסודו, ואפילו מגוחך. כלומר, שלגבר אין שום חלק ביצירת הוולד. הגיבור, שאמור להיות אחד האנשים הכי חכמים בספר, אגב, מנסה להתווכח עם בת שיחו על העניין, אך נכשל, והעניין מוגש כמעין "עוד נקודת מבט על העולם שלא שקלתם אתם, המערביים". כאן הוא עבר את הגבול, מבחינתי.
באותו זמן קראתי את "הארי פוטר והשיטה הרציונלית", כך שלא יכולתי להימנע מלשמוע את הארי הרציונלי קורא את הקטע יחד איתי ומעיר: "אוקיי, אג'נדות ופילוסופיות וכאלה - כל זה טוב ויפה, עד שזה נוגע לדברים שהם נכונים או לא נכונים. זה, בפשטות, לא נכון. אתה לא יכול שאנשי הכפר הזה יגידו: 'הירח עשוי מגבינה' ושגיבור הספר יגיד: 'לא חשבתי על זה'. אתה לא יכול לתרץ את נקודת המבט המאוד נאורה או משהו כזה על העולם באמצעות עובדות לא קיימות, בטח שלא לחשוב שאתה יותר חכם מאיתנו באמצעותן. כי אנשי הכפר האלה פשוט צוחקים על הגיבור המסכן שלנו על שאפילו העלה את הרעיון הזה, ומתייחסים אליו כאילו הוא נושא שאפשר בכלל להתווכח עליו, וכאילו שאנשי העולם שמחוץ לכפר הם ערמת טמבלים גמורים על שהם חושבים ככה. ואם תרצה להגיד שאז הם לא חיו בתקופה שבה היה אפשר להוכיח את כל העניין באופן מדעי כמו היו, אפשר לברר את העניין באמצעות ניסוי פשוט: קח שתיים מנשות הכפר, בודד אותן, אחת מהן תקיים יחסים עם גבר, והשנייה לעולם לא. כל אחת מהן תעשה את כל מה שאנשי הכפר חושבים שצריך לעשות כדי להוליד ילד, ואז תראו מי נכנסה להריון ומי לא. כמובן, המבודדת תישאר חסרת ילדים."
קצת הציק לי שהארי פוטר הרציונלי הצליח להגיע לפתרון הכול כך פשוט הזה, אבל גיבור הספר המאוד חכם לא.
כל הספר הזה הוא עטיפה יפה למה שהוא בעצם שום כלום מוחלט. מי זה הסופר הזה בכלל? שאלתי את עצמי, תוך כדי שאני מביט פתריק רותפוס? לא שמעתי עליו מעולם. זה הספר הראשון שלו, לא? כך זה נראה. הוא לא מקצוען או משהו, הוא סתם הניח שיש לו כישרון, זה לא שהוא למד את העניינים שהוא כותב עליהם. הוא סתם נראה כמו אחד שקרא הרבה ספרי פנטזיה, השתתף בהרבה קומיק-קונים, ראה את כל סרטי גיבורי העל שבעולם וצפה בכל סדרות האנימה שבעולם - -

ואז זה היכה בי.
אנימה.
זה בכלל לא ספר...
זאת סדרת אנימה.
הכל התחבר. הכל. המחסור בעלילה. האורך הלא הגיוני. הדמויות הקיצוניות. עיצובי המקומות. המקום של המוזיקה. התרבויות. הקטעים המגוחכים והקרינג'יים מעט. הקיצוניות בהכל. הקטעים המרשימים באפלה שלהם. עיצוב הדמויות... לעזאזל, אני ממש יכול לראות את גיבור הספר אדום השיער מעוצב כדמות אנימה. כמו גם את כל שאר החברים. זאת הדרך היחידה שבה אפשר להבין את הספר הזה - זה בכלל לא ספר זאת סדרת אנימה. ככה סדרות אנימה מתנהגות, כך הן בנויות. זה היה, בשבילי רגע התגלות יוצא דופן. זה פשוט אנימה. אם מישהו ידבר איתי עוד אי פעם על הספר הזה אני אדמיין אותו כאנימה. פתרון כל כך פשוט, אבל כמה שהוא פשוט, ככה הוא מסתדר לי, בצורה כזאת מושלמת ששינתה לי את כל נקודת המבט שלי על הספר מאה שמונים מעלות.
האם זה אומר שאני אוהב את הספר הזה עכשיו, ובכן, לא, אבל זה אולי אומר שלמרות החוויה הרעה... אנסה לדמיין בראש את סגנון הציור היפני הייחודי, ואתן לו עוד הזדמנות. מתישהו. רק כדי לראות אם התאוריה שלי עובדת.
וואו... פרקתי המון. סליחה.

אני זוכר את הסיפור הראשון שכתבתי. אני לא זוכר מתי בדיוק הוא נכתב, אבל זה היה בשלב מוקדם מאוד בחיי. אני חושב שהוא עדיין שמור אצלי איפשהו... בכל אופן, אני זוכר אפילו על מה הוא היה מבוסס. אני תוהה איפה כדאי להתחיל את זה...
אז ככה: ליד הבית שלי יש משתלה. היא לא גדולה מאוד, וגם לא מאוד יוצאת דופן. למעשה, בדרך קבע היא הייתה מלאה בטיפוסים מפוקפקים ובאופן כללי לא היה מומלץ לי ולאחיי, כילדים קטנים, להתקרב למקום. על פניו זה לא נשמע כמו מקום מרתק במיוחד, אלא שהמשתלה כולה מוקפת לחלוטין בעצי ברוש תמירים, הדורים וצפופים שחוסמים את הכניסה ומסתירים את המשתלה עצמה. עד היום הברושים האלה די מרשימים למראה, ועוד יותר אז, כשגובהי לא עבר את הענפים הנמוכים ביותר שלהם. במשך כל ילדותי המשתלה הייתה אפופה במעין מעטה מסתורי (בעיקר משום שהוריי, בצעד הגיוני מאוד, המליצו לנו בחום להתרחק מהאזור כמה שיותר), ובתור ילד הוא הקסים לי את הדמיון. אחותי הגדולה סיפרה לי יום אחד כשהייתי קטן והלכתי לצידה ליד הברושים, שכשהייתה קטנה יותר אהבה לחלום שמאחורי העצים מסתתרת ממלכה קסומה שאם נכנסים אליה אי אפשר לחזור, ולכן אסור להיכנס לשם. השתמשתי בסיפור הזה כמעין בסיס לסיפור הראשון שלי, אלא שכאן נגמר השלב היצירתי (יחסית). כל המשך הסיפור, דמויותיו, עלילתו וסגנונו היו נרניה. לא העתק של נרניה, אלא פשוט נרניה אחד לאחד.
אני מספר את זה כדי לנסות להמחיש, אולי קצת, כמה השפעה הייתה לנרניה עליי. אני לא יודע אם זה הסיפור שיש לי הקשר הכי חזק אתו, יש הרבה סיפורים שאני אוהב הרבה יותר, אבל... נדמה לי שיש לי מעין קשר כמעט מיסטי עם הסיפור. אני לא יודע, זאת נשמעת כמו ההגדרה המדויקת ביותר. אני זוכר שבתור ילד, עד כיתה גימ"ל או ה"א בערך, הסיפור הזה היה משאת נפשי. זה פוצץ לי את הנשמה לחלקיקים. זה לקח את החלק ההוא במוח שלי שאחראי על הדמיון ופתח אותו, מחץ אותו, סחט אותו ושינה אותו מן הקצה אל הקצה. הסיפור הזה היה תחילת היכרותי עם עולם הפנטזיה, הניצוץ הבראשיתי, האהבה הראשונה. זה הסיפור שממנו והלאה לא הייתי מסוגל להביט בסיפורים באותה הצורה שבה הסתכלתי עליהם עד אז.
אני מקווה ששמתם לב שהשתמשתי במילה "סיפור" כדי לתאר את נרניה, ולא "ספר". זה בכוונה. העניין הוא, שקראתי את הספר לראשונה בכיתה ו'. אחרי שכתבתי את הסיפור הראשון שלי, שהיה, כאמור, העתק של נרניה. איך זה אפשרי?
ובכן... הפיל שבחדר...
ראיתי את הסרט קודם.

הדעה הרווחת היא שאסור בתכלית האיסור לראות את העיבוד הקולנועי של כל סיפור שהוא לפני שקוראים את הספר שעליו הספר מבוסס. זה סוג של קוד, שכל חובבי הספרים - ואפילו חובבי הסרטים - פחות או יותר מחויבים אליו. מעין "טראומת הארי פוטר" שכזאת. אני עצמי לא מוצא את הכלל הזה גורף עד כדי כך. כמובן, אפשר למצוא שלל עיבודים קולנועיים שהם לכולי עלמא חרפה למקור, כמו אראגון, פרסי ג'קסון, הארי פוטר (לחלק מהדעות), ועוד דוגמאות רבות. אבל אפשר גם למצוא כאלה שטובים לא פחות, ולפעמים אולי אפילו יותר; הנסיכה הקסומה, מרי פופינס, שר הטבעות (טוב, אולי לא יותר טוב, אבל לא רע בכלל), אליס בארץ הפלאות, ואם חושבים על זה - הרבה מאוד מסרטי דיסני הישנים המבוססים על יצירות קיימות, שרובנו אולי אפילו ראינו אותם לפני שבכלל ידענו שיש ספרים. בעצם, אני מצליח לחשוב על יותר דוגמאות לסרטים שטובים מהספר עליהם הם מבוססים מאשר ההפך. הנקודה שלי היא שזה לא כלל חד משמעי, ושאפשר לעשות עיבוד קולנועי בכלל לא רע לספר, ואולי אפילו מוצלח יותר בכמה מקרים.
נרניה של דיסני משנת 2005 היה הגרסה של סיפורי נרניה ששינה לי את החיים בגיל צעיר והשפיע עליי בצורה כל כך משמעותית. התפאורה, המשחק, הכתיבה, האפקטים, המוזיקה! בשם אסלן, המוזיקה! היא כבשה אותי ברגע והצית לי את הדמיון כמו שאף סיפור לא עשה לפני כן ואף סיפור לא עשה לי מאז. הוא לקח סיפור ש... בואו נודה בזה, הוא די מוזר כשחושבים עליו לעומק, והציג אותו בצורה פנומנלית. הם עשו את הכי טוב שאפשר עם הסרט הזה.
הסרט השני, אם זה אפשרי בכלל, אפילו התעלה על הראשון. אסתייג ואומר, בחלק מהמקרים. ראיתי את "הנסיך כספיאן" כמה שנים טובות אחרי שצפיתי בראשון. כלומר, ממש לא מעט שנים, בערך בכיתה י'. יש לו מעין אווירה אפלה יותר, כאילו לוקחים את הסיפור לשלב הבא, כמו גם את הדמויות ואת העולם, ואני אוהב את זה. הסרט גם פרט על כמה מיתרים רגישים שגרמו לדמעות להתממש לאיטן. לא רוצה להיכנס יותר מדי לתוך קלקלנים, אבל יש שם כמה רגעים ממש אפלים ביחס לסרט הראשון ובכלל. אני מת על זה. השיר בסוף, במיוחד, גורם לי לצמרמורת בכל פעם אני שומע אותו.
הספר לעומת זאת... לא עושה עבודה כל כך טובה עם הסיפור שיש לו ביד. אעז אפילו ואומר, עבודה ממש-ממש לא טובה. מכמה סיבות. תהיו אתי.
לפני הכל, הסיפור מוזר, אי אפשר להתכחש לזה. בונים מדברים, אריה מלך, מלכת השלג (או משהו דומה, אותה הגברת, אפילו בלי שינוי אדרת) פאונים, סנטה קלאוס ומלחמת העולם השנייה. כתבתי כאן כבר ביקורת (ארוכה מדי) על הספר הראשון, והתמקדתי בעיקר בחורים (הדי גדולים) שיש בעלילה שלו, ו... כן, זה לא נשמע מאוד הגיוני, כל העסק הזה. וזה רק הספר הראשון. בספרים הבאים זה איכשהו מסתבך יותר, נהיה מוזר יותר ויותר. ולא רק בניית העולם, אלא גם, ובעצם בעיקר, הדמויות. המניעים שלהן, האישיות, הדרך שבה הם מדברים - להכול יש תחושה מעט... לא טבעית.
והכתיבה. בשונה מרעו טולקין, ק"ס לואיס לא מצטיין בכתיבה. אולי יש לו כישרון דמיון מפותח, אבל הוא ממש לא יודע לכתוב טוב. היו מליון משפטים בערך שכשקראתי אותם, אני הקטן, אמרתי לעצמי שיש אינספור דרכים בערך לכתוב אותם טוב יותר. אולי זה רק התרגום, אבל אני חושב שזה אולי יותר מזה. הדרך שבה הסיפורים בנויים, לאורך כל הספרים... ילדותית מאוד. אין לי בעיה עם כתיבה ילדית, באווירה קסומה ותמימה מעט, אבל יש לי בעיה עם כתיבה ילדותית, "מונגשת" לכאורה ומזלזלת באינטליגנציה. ואולי יש לסוג כזה של כתיבה מקום, אבל זה פשוט לא משתלב עם עולם הפנטזיה האפי שק"ס ניסה לבנות.
וכדאי להתייחס גם לפיל השני שבחדר - או אולי לאריה שבחדר. כלומר... יש קריצות רבות ששמתי לב אליהם בסרט לעולם הנוצרי והרבה קטעים אליגוריים משהו על סיפורי הברית החדשה, אבל הסרט היה מעט יותר עדין בקטע הזה, והסיפור המרתק סחף ולקח את כל תשומת הלב. כאן, בספרים, זה בפרצוף שלכם. לא תוכלו להתעלם מזה. זה פשוט שם. גם אם אתם לא מבינים גדולים בנצרות, אתם יודעים בדיוק מי זה כל אחד, מה כל מסר אמור להיות, מה המסע שכולם עוברים... זה בכל מקום. זה מסיח את הדעת, זה נדחף, ובעצם נראה שבכלל אין שום רעיון מקורי, אלא הכל נגזר מתוך הסיפורים הנוצריים, רק בשינויים קלים. בין אם אתם נוצרים אדוקים במקרה (כמו טולקין למשל) ובין אם אתם מתנגדי נצרות מכל וכל (כמוני למשל), זה יפריע. טולקין כתב כי הוא "מתעב אלגוריה ואת כל הקשור בה". אפשר רק לנחש מה הייתה דעתו על הספר הזה. גם הוא לא חף ממסרים נוצריים, אבל הוא לפחות לא דוחף את זה לקהל כמיסיון במסווה של סיפור פנטזיה. הוא לא התכוון לזה או משהו, זה פשוט נלקח אוטומטית מעולמו הפרטי. בנרניה זה פשוט מרגיש כמו מיסיון לא כל כך מוצלח לדת לא כל כך מוצלחת (מצליחה - כן. מוצלחת - לא). כשסנטה קלאוס נכנס לעניין (ברצינות, מה הלו"ז?) וכשאלסן זורק משפטים כמו "הם יוכלו לראות רק את גבי, אבל לא את פניי", או כש(קלקלנים) כולם מתים בסוף והסיום השמח הוא שהם חיים בגן עדן לעולמי עד, וכשנרניה נהרסת נוסח אפוקליפסה - ובכללי, כשהמסר משתלט על הסיפור, זה פשוט מגוחך. וכשונא-נצרות מובהק (הזכרתי כבר שנצרות היא לא הדת החביבה עליי?) העניין הזה פשוט עלה לי על העצבים. אני חושב שהספר שבו העניין הזה הכי בולט הוא הרבעי, דהיינו "כס הכסף". זה הספר שצחקתי בו הכי הרבה, אבל לא סופרה בו שום בדיחה. זה שפוט היה... כל כך... מגוחך. זה הרגיש יותר ממאולץ, זה הרגיש אידיוטי. היה שם קטע שבו "המאמין" מתעמת עם "הכופר". אוקיי... אני לא נגד קטעים שנכנסים לעומק הסוגייה, כל עוד זה נעשה ברצינות ובבגרות. אבל הדיון הסתכם בערך כך:
-יש אסלן.
-לא, אתם מדמיינים. הנה מיליון סיבות.
-אוקיי, יודע מה, אולי אנחנו מדמיינים, אבל... אז מה? אז מה אם כן?
זה ילדותי. הדמויות טיפשיות, והאידאולוגיה העוד יותר טיפשית של הסופר נכנסת באמצע של כל דבר. עם הזמן הסיפורים הופכים יותר ויותר ביזאריים, והתוכן הופך יותר ויותר מיסיונרי. הספר האחרון, לדעתי, הוא הקש ששבר את גב הגמל. (שוב, הקלקלנים.) סיום המבוסס על אגדת האפוקליפסה הנוצרית אחד לאחד הוא לא סיום מספק בכלל, צר לי.

אני ממש לא מרגיש בנוח עם לדבר ככה על הספר. בכל פעם אני מתלונן עליו, יש לי מעין תחושת אשמה. הרי זה היה ההתחלה, משם, מארון הבגדים, מפנס הרחוב ביער המושלג, מנגינתו של מר טומנוס בחליל הנרנייני, מהוד המלכות של אסלן, מפחד הזאבים של המלכה הלבנה, ממתח המלחמה האחרונה, מאהבת האחים המדהימה של ארבעת המלכים. מתמימותה של לוסי, מתושייתה של סוזן, מגבורתו של פיטר, מנאמנותו ומורכבויותיו של אדמונד - הדמות האהובה עליי ביותר. (דרך אגב, רק אני שמתי לב שפיטר, סוזן, אדמונד ולוסי=גריפינדור, רייבנקלו, סלית'רין והפלפאף?) הסיפור הזה הוא מה שהניע אותי להתחבא בגיל קטן באורן הבגדים הישן שלו, לעצום עיניים ולדמיין שאני נשלח לשם. יש מעין חסד נעורים שאני חב לסיפור הזה. על הסרט אני ממליץ בלב שלם. הקריאה בספרים הייתה מאכזבת מאוד.
אני חושב שבדירוג הכוכבים כאן צריכה להיות עוד אופציה. חוץ מ"טוב", "מצוין", "בזבוז של זמן", "בסדר" או "לא טוב", צריך להוסיף גם: "זה מורכב". אני לא יודע אם אני עדיין מאוהב בנרניה כמו שהיית אז, אבל נרניה הייתה האהבה הראשונה שלי. ותמיד יש פינה חמה בלב לאהבה הראשונה.

*

שיר הסיום מהסרט השני, שמסכם, לדעתי, את כל מה שאני מרגיש לגבי הסרטים, להנאתכם. מקווה שתצליחו להרגיש כמוני את הצמרמורת.

The Call

It started out as a feeling
Which then grew into a hope
Which then turned into a quiet thought
Which then turned into a quiet word
And then that word grew louder and louder
'Til it was a battle cry
I'll come back
When you call me
No need to say goodbye
Just because everything's changing
Doesn't mean it's never been this way before
All you can do is try to know who your friends are
As you head off to the war
Pick a star on the dark horizon
And follow the light
You'll come back
When it's over
No need to say goodbye
You'll come back
When it's over
No need to say goodbye...
Now we're back to the beginning
It's just a feeling and no one knows yet
But just because they can't feel it too
Doesn't mean that you have to forget
Let your memories grow stronger and stronger
'Til they're before your eyes
You'll come back
When they call you
No need to say goodbye
You'll come back
When they call you
No need to say goodbye


https://www.youtube.com/watch?v=pCEUpVukAe8

לעלובי החיים הגעתי בדרך מאוד לא שגרתית: דרך קומדיית מצבים טלוויזיונית. הסדרה שאני מדבר עליה, "המקום הטוב", מתעסקת רבות בשאלת גיהינום-גן עדן, ובהבדלים בין טוב לרע - כל זה תוך הומור מטופש ומשובח כאחד, ועלילה סוחפת. באחד הפרקים אחד השדים מהגיהינום מקריא בנונשלאנטיות מוחלטת את חוות דעתו על הספר "עלובי החיים", אותה נדרש לכתוב במסגרת שיעורי פילוסופית המוסר שהשתתף בהם בתקווה להימנע מעינוי נצחי (הפרטים מסובכים, ועדיף לצפות בסדרה). הנה לכם הציטוט המדויק של הפסקה הראשונה של חוות דעתו של שד נצחי וכל יודע מהגיהינום על הספר:

"כולם בסיפור הזה גרועים, ומקומם במקום הרע [כלומר: גיהינום]. הגנב הוא רע, השוטר שרודף אחריו הוא רע, כל הפרוצות הבכייניות הן רעות. כמו כן, כולם צרפתים, כך שהם הולכים למקום הרע באופן אוטומטי. אני באופן אישי יודע שוויקטור הוגו נמצא במקום הרע, מעונה. הוא גם נמושה אמתי. אם אחת ממפלצות הלבה אפילו מתקרבת לבחור, הוא כזה: 'לכל הרוחות, הרטבתי את מכנסיי'."

יוצא שאחרי כל ההמלצות והשמועות ששמעתי על הספר הזה, ההחלטה הסופית שלי לקרוא את הספר הגיעה אחרי שצפיתי בסדרת טלוויזיה. מילא.

הספר הוא קלאסיקה. הוא עובד לבמה, ואפילו לסרט קולנוע, שאותו ראיתי - לאחר שקראתי את הספר כמובן (מחשבותיי על הסרט: מותר לוותר). האם העובדה שמדובר בקלאסיקה הופכת אוטומטית את הספר לטוב..? נו... כמובן שלא. לא שאני מנסה לומר שהספר לא טוב, אבל... זה בכל זאת ספר שנכתב לפני מאות שנים. הגיוני שקורא צעיר מודרני (כמוני, למשל) לא ממש יתמצא בחוקי הספרות שהיו רלוונטיים אז. ראיתי ביקורת נהדרת פה באתר של cujo על הספר, שבה הוא משווה את הקריאה בספר לביקור בטירה עתיקה: זה יפה, נפלא, מלא בהוד וביראת כבוד, אבל... טוב, הצנרת לא עובדת, אין שירותים בבית, הוליונות אכולים מעש, והמדרגות חורקות בכל פעם שדורכים עליהם. זאת, לדעתי, ההשוואה האולטימטיבית, והמסכמת ביותר את התחושה שלי לגבי הספר הזה.

קראתי אותו בתוך יומיים. באמת שלא ציפיתי לזה. "עלובי החיים" היה נשמע כמו משהו כל כך גרנדיוזי ומוגזם, שעד עכשיו פחדתי בכלל להתקרב אליו. אבל, תוך שבת אחת ויום ראשון אחד, צלחתי אותו. בשבת קראתי עד חציו, ובראשון סיימתי. לדעתי, עצרתי בדיוק באמצע שתי המערכות של הספר (ולכן אני מאמין שהסיפור הזה ככל הנראה עובד טוב בהרבה בתור מחזמר - חבל שלא יצא לי לראות אותו...). לדעתי, העצירה וההבדלה שעשיתי בין שני החלקים של הספר מחלקת גם את חוויית הקריאה שלי לשתיים, כאילו קראתי שני ספרים. את החצי הראשון אהבתי, מאוד - חריקות והכל. הוא אפל, קודר, נוגע ללב, בר הזדהות, פנטסטי, מעורר תהיות ומחשבות על החיים, על העוני ועל העלובים שבינינו. אני זוכר שאחרי קריאה רצופה של כמה שעות יצאתי לטיול קצר בחוץ, כדי לנסות לנקות קצת את הראש. במשך כל הזמן הזה חשבתי על עצמי, על החיים שלי, על החיים של אנשים שאני מכיר, על עוני, עושר, השאלה האם החיים הוגנים או לא, למה יש רע בעולם... חפירות מעין אלה. אני אוהב שספרם גורמים לי להתפלספויות כאלה, וזה בדיוק מה שציפיתי לו מהספר הזה. דמותה של פנטין הייתה טרגית להפליא (אגב, שווה לראות את הגרסה הקולנועית רק בשביל ההופעה שנותנת שם אן האת'וויי בתפקיד פנטין), ז'ן ולז'ן היה מעניין, משתנה, מתבגר,; הלב שלי ממש פעם במתח לקראת המשפט הקרב, ולא יכלתי שלא לשאול את עצמי, בסצנה בה הוא מתלבט האם להסגיר את עצמו, מה אני הייתי עושה. אפילו החצי נבלים חצי אתנחתאות קומיות - בעלי הפונדק תרנדייה - היו מרושעים בצורה שכיף לקרוא, ושנאתי אותם בכל נימי נפשי. היספור קלח, והיה לכל מה שקיוויתי למצוא בספר הזה.

ואז...

דבר ידוע הוא שבכמעט כל מחזמר בעל שתי מערכות יש חלוקה מאוד ברורה בין הסגנונות שלהן: המערכה הראשונה יותר עליזה וקצבית, ונועדה לשמור את הקהל במקומותיהם ולהכניס אותם לסיפור, בעוד המערכה השניה בדרך כלל מעט יותר אפלה ולוקחת טון יותר רציני, כשהקהל כבר מושקע בתוך הסיפור.
כאן, ובכן...
טוב, טכנית זאת לא הצגה, ואלו לא שתי מערכות, אבל אני מאמין שאם צריך לחלק את הסיפור הזה לשניים, זה יהיה ברגע שבו ז'ן ולז'ן וקוזט עוברים לגור במנזר. מהרגע הזה והלאה הסיפור מתרחש כמה שנים בעתיד, והוא עוסק בנושאים כמו אהבה, אידיאולוגיה, מהפכות והסטוריה צרפתית. או...קי... זה בא כמעט משום מקום. אבל, בסדר, אני פתוח לרעיונות חדשים ולדמויות חדשות. למרות ש... הסופר יוצא מנקודת ההנחה כי הקוראים מכירים את המהפכה, ויודעים טוב מאוד למה ואיך היא פרצה. ואני... לא. מצטער. קשה לי קצת להזדהות עם מהפכה שאני לא יודע עליה כלום. הם רוצים להפיל את המלוכה... נו, שיהיה. הנושא המרכזי הזה לא תפס אותי. אני מניח שבמחזמר העבירו את זה אולי קצת יותר טוב - עם שירים זה קל יותר - אבל כאן הרגשתי ניתוק מוחלט מכל מה שקורה בסיפור המסגרת הזה. אבל זה לא כל מה שאנחנו מקבלים כאן - סיפור האוהבים הצעירים בין קוזט הצעירה החיה עם אביה המאמץ ז'ן ולז'ן בבידוד, ובין מריוס, בחור מהפכן שחולם להביס עם חבריו את השלטונות.
איזה קשקוש בלאבוש של רומנטיקה.
לדעתי, אם יש פגם אחד גדול בספר הזה, הרי הוא סיפור האהבה המטופש שלהם - אפילו יותר מהתיאורים הארוכים על מהפכת יולי.
העניין הוא שהם מגזימים על כלום. מריוס נותן לקוזט את הבטחתו שבמידה והיא תלך, הוא ימות. אני מצטער, אני יודע שאין לי ממש למה לצפות כשמדובר בספר מהתקופה ההיא - אבל באמת?! הקשר הזה לא מבוסס על כלום. מבט אחד בפארק, והמריוס הזה מאמין שהוא ימות אלמלא ימצא אותה. הם מכירים בקושי שבוע, והתאהבו נואשות רק על סמך המשיכה הפיזית בניהם - קשר שכזה לא נמשך למשך הרבה זמן, וכל הגזמה גרנדיוזית שכזאת שמיוחסת לקשר שכזה נראית בעיני מגוחכת ומטופשת. כלומר, קוזט גדלה בבית מתעלל בעוני מחפיר, יתומה, גרה עם זר מסתורי שהציל אותה. מריוס הוא בנו של ברון אצילי, גדל אצל משפחה הרוסה, חי בעוני, מהפכן. הן דמויות כל כך מעניינות! יש להם כל כך הרבה על מה לדבר! יש בניהם הרבה במשותף, זה יכול לעבוד..! ובכל זאת, הוגו לא רואה לנכון לשתף אותנו בשיחותיהם האינטימיות, שנראה היה שנכתבו שם רק כדי "לצאת ידי חובה" וכדי שלא יגלו חלילה שמדובר בעצם בקשר שכולו אמירות מפונפנות אבל כולו ריק מתוכן. התיאור שלו טוב, בגדול, ויש לו כמה משפטים טובים על אהבה או משהו כזה, אבל לעזאזל... השניים האלה מעצבנים אותי. זה היה פספוס, מבחינתי. הסיפור הולך לאיבוד בתוך ים ההיסטוריה, קשקושי המהפכה והרומנטיקה המוגזמת שלא לצורך. כמו כן, בעלי הפונדק לשעבר חזרו, והם הרבה פחות מרשימים משהיו בתחילת המחזה - אה, אני מתכוון, ספר. פה הם הרבה פחות מרשימים או מאיימים, ובסופו של יום הם לא יותר מפושעים קטנים. זה מעט מאכזב, אני ציפיתי לנבלים גדולים יותר.

טוב, זה לא ממש הוגן: הם בכלל לא הנבלים פה. האנטיגוניסט העיקרי והמרכזי ביותר הוא ז'בר - אבל עליו לא דיברתי, משום שרציתי לשמור את הטוב ביותר לסוף. ז'בר הוא בהחלט אחד הפרטים המעניינים ביותר בסיפור: המוסריות שלו היא מוחלטת, הוא איש החוק בכל נימי נפשו, ובכל זאת - ואולי משום כך - הוא האדם השנוא עלינו בספר. האישיות שלו מוכרת לכולם, המון ז'ברים מסתובבים ברחובות, ובתוך הלבבות שלנו. הקונפליקטים וההתחבטויות שלו הם נפלאים, וכתובים בצורה חלקה שמאפשרת להזדהות בקלות עם הנבל הראשי שלנו, וזה לדעתי מרשים מאוד. כיף לקרוא אותו בכל רגע שהוא במרכז הסיפור.

ז'ן ולז'ן הוא דמות שאפשר לכתוב עליה מאמר שלם משלו. המורכבות שלו, כמו גם הרלוונטיות שלו לתקופה ועל מוצאו היוצא הדופן ביחס לגיבור, הם כולם חומר טוב להרצאה לספרות. יש בו משהו מן האצילות נפש הזאת, על גבול הדמיונית, שקשה להאמין שקיימת במציאות. אבל הוגו נכנס אל תוך נפשו ומציג את התלבטויותיו באופן אמין שמשאיר את הדמות מציאותית מספיק. אני לא רוצה להאריך עליו יותר מדי, כי זה לא יגמר. רק אסכם ואומר שהוא דמות שמצאתי את עצמי מזדהה אתה מאוד.

אחרי כל האכזבות וההפתעות הטובות שקיבלתי מהספר הזה, אני לא ממש יודע איך לסכם אותו. זה קשה לכתוב על זה ביקורת כשהקריאה כבר לא כל כך טרייה בראש. עלובי החיים הוא חוויה, וזה בעיקר מה שאני אוהב למצוא בקלאסיקות ישנות, בספרים כאלה שנכתבו לפני מאות שנים: הם נשארים אתך אחר כך. דעתי על הספר מורכבת, אבל הוא בהחלט לא היה בזבוז זמן. הוא נשאר, שוקע, משנה את התודעה לאט-לאט. לא סתם הוא קלאסיקה; הוגו יודע טוב מאוד מה הוא עושה. אני אוהב התפלספויות מוסריות כאלה שלוקחות כמה עמודים, כאלה שנכנסות אל תוך נפש הדמות וממש גורמים לך להבין אותו. יש חסרונות, כמובן, אבל זה סגנון שכדאי להכיר, ואם כבר להכיר - אז דרך "עלובי החיים".

למרות שאני עדיין חושב שזה יעבוד טוב יותר כמחזמר. לעזאזל, אני רוצה לראות את המחזמר.



*רציתי לעשות לעצמי ניסוי מחשבתי, בעקבות ההמלצה שקבלתי מהסדרה, שאתו אקרא את הספר: את מי מהדמויות יש לשלוח לגן עדן ואת מי לגיהינום? שאלה פשוטה, שאני חושב שהגיוני לשאול את עצמי בספר שעוסק, בעקיפין או באופן ישיר, בהבדלים בין טוב לרע. רציתי לנסות לעבור דמות-דמות.
בפועל התברר שזה בלתי אפשרי. דשתי את נושא הטוב והרע כל כך הרבה פעמים בכל מני ספרים, שזה התבלבל לי לחלוטין. אולי אני צריך לראות שוב את "המקום הטוב" - זאת סדרה שמתמודדת עם השאלות האלה הכי טוב, והיא גם גומרת מצחוק. בכללי, בלי קשר, אני ממליץ:)

קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של ברנדון סנדרסון.

בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה לזכותו של הספר, או לחובתו?

לפני כן, אולי כדאי שאציין כי זהו הספר הראשון של ברנדון סנדרסון שקראתי אי פעם. שמעתי עליו; כמובן, כחבר בקהילת חובבי המדע-בדיוני והפנטזיה לא יכולתי שלא לשמוע עליו. אבל איכשהו ספריו כמו ריחפו מעל לרשימת הקריאה שלי מבלי שיכנסו אליה באמת. חששתי מאוד מספרי הפנטזיה שלו. יש הרי כל כך הרבה ספרי פנטזיה אפיים בעולם, וכמעט כולם די חוזרים על עצמם, ואני לא רוצה להיכנס למעגל של ספרים שהם אותו הדבר כל הזמן. בממלכת הפנטזיה האפית נשארתי בעיקר במחוזות טולקין, איפה שבטוח. לא רציתי לקרוא ספרי פנטזיה אפית שלא נכתבה על ידי מקצוען מוחלט, מבחינתי ספרים מסוג זה צריכים ממש להתבלט כדי שאקדיש להם תשומת לב. בכל זאת, רציתי היכרות בסיסית עם כתביו של סנדרסון, כי שמעתי עליו ביקורות לא רעות. אז ניגשתי אל הטרילוגיה הזאת, שהיא לא פנטזיה, אלא יותר מדע בדיוני. היא הייתה נראה קלילה בהרבה מהספרים האחרים שלו (גם פיזית) וניגשתי לעבודה. קראתי את הטרילוגיה.

איך היה? כיף, כיף, כיף, כיף, כיף.

נתחיל מהעלילה (בלי קלקלנים). לפני עשר שנים, הופיע מעין פרץ כוח אדום בשמים המכונה "אסון" (לא יודע מה אני חושב על תרגום המושגים בספר הזה), והוא העניק לאנשים אקראיים ברחבי העולם כוחות על אנושיים. אלא שבמקום להשתמש בכוחותיהם לטובה, אנשי העל הנקראים "נפילים" (על התרגום הזה אני יודע מה אני חושב, ולא אומר את דעתי כאן מחמת הצנזורה) משתמשים בכוחות העל שלהם כדי לדכא, להשמיד, לשלוט ובגדול להיות נבלים. אביו של דיוויד, גיבור הסיפור, נהרג בידי הנפיל הגדול מכולם, לב-פלדה, ומאז הוא מתכנן את הנקמה שלו. אבל איך נלחמים בחצי-אל שיכול להרוג כל אחד בשבריר שניה? למזלו של דיוויד, קיימת קבוצה בשם "הנוקמים" (על התרגום הזה אומר כי המתרגם של הספר ככל הנראה לא יודע דבר וחצי דבר על עולם גיבורי העל) שנוסדה למען מטרות כאלה בדיוק. דיוויד מצטרף אליהם, ומתחיל לתכנן יחד איתם את מפלת שלטונו של לב-פלדה ושחרורו של העולם מנפילים.

זה היה הספר הכי קל לקריאה שנתקלתי בו אי פעם. יש בו כל מה שאפשר למצוא בסרט פעולה טוב: עלילה טובה ומורכבת, אבל לא כזאת שקשה לעקוב אחריה, אתנחתות קומיות, קטעי פעולה עוצרי נשימה (עצרתי פיזית את הנשמה בהרבה מאוד קטעי לחימה פה) וכיף חיים אחד מתמשך. העלילה לא עוצר לרגע: הכל קורה מהר, דבר אחר דבר, אבל הסופר נותן לסיפור גם לנשום מדי פעם בפעם, ומנצל את הזמן הפנוי מלחימות לתכנון לחימות, או כדי להכיר טוב יותר את אחת הדמויות. העולם נבנה יחד עם העלילה - וזה עולם מורכב ומעניין עם חוקים משלו שקל מאוד להיכנס אליהם בתור קורא. הדמויות? פשוט תענוג לקרוא. ברור, יש לנו פה את הסטריאוטיפים הרגילים של "הגיבור הגמלוני אך החביב", "הבחורה היפה", "המנהיג המתוסכל", "האתנחתא הקומית" - אבל אתם יודעים מה? אם מוציאים לפועל את הקלישאות האלה בצורה טובה ומקצועית, ומחדשים כל מני דברים פה ושם, מפתחים קצת את הדמויות - אין בזה שום דבר רע. הדמויות מרגישות רעננות למרות שראינו את שכמותם אלפי פעמים לפני כן.

זה פשוט, אבל לא מזלזל באינטליגנציה של הקורא. הבדיחות מטופשות, אבל עדיין מצחיקות. העלילה קלילה, אבל גם לא מפחדת לקחת דברים מסוימים צעד אחד קדימה ולהיות אפלה מאוד מדי פעם. התפניות העלילתיות - ויש הרבה כאלה - לא הצלחתי לצפות אף אחת מהן, והן כולן שירתו את העלילה היטב והזניקו את העולם ואת הסיפור קדימה. האם זה פורץ דרך? בשום צורה בכלל. הוא גם לא מנסה להיות כזה. באחת הביקורות הקודמות כתוב שאפשר בקלות לשים את סמל "מארוול" על הכריכה, ואני מסכים עם הקביעה הזאת. אבל אני אוהב מארוול. אני אוהב ספרים כבדים, פורצי דרך, משני חיים, חדשניים, אבל אני גם אוהב לקרוא בשביל הכיף. ואפילו כאן, מתחת לכל מעטה הכיף יש כמה וכמה רעיונות יפים על האנושות, על יצרי בני האדם, וכל זה דרך סיפור קל ונעים לקריאה. נו, מה צריך יותר מזה?

זה לא כבד, אבל זה בהחלט לא ספרות זבל. ברנדון סנדרסון הוא מקצוען. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, ואיך להוציא את זה לפועל. האם זה ספר שחובה לקרוא? ממש לא. בדיוק כמו שזה לא חובה לראות סרטי פעולה כיפיים. אבל זה נחמד, זה מעביר את הזמן מבלי לבזבז אותו. והכי נחמד, אני יכול להמליץ על הספר הזה גם למי שלא אוהב לקרוא. זה היה ממש כיף: אחד החברים שלי, מישהו שלא קרא כלום כבר שנים על גבי שנים, רצה להתנסות שוב בעולם הזה. נתתי לו את הטרילוגיה הזאת בלי לחשוב. הוא נהנה מאוד, למרות שקשה לחזור שוב לקרוא אחרי כל כך הרבה זמן. קראתי את הטרילוגיה הזאת ממש מהר יחסית (ארבעה ימים) והתלונה היחידה שלי היא שזה נגמר מהר מדי.

ברנדון סנדרסון הוא מקצוען, לפחות בכל הנוגע לפעולה ומדע בדיוני. מעניין איך הוא בפנטזיה אפית. הספר הזה גרם לי לחשוב שוב בנוגע לשאלה האם אקרא אותם או לא.

כדאי לנסות.

אח, דיסני, דיסני... לפעמים אתם עושים כל כך טוב, כל כך מדויק... שיניתם לחלוטין את כל עולם הקולנוע. אתם יוצרים ילדות יש מאין, לוקחים סיפורים, מחזות, אגדות - ומעבדים אותם לצורה מיוחדת שכל כך מאפיינת אתכם. לפעמים, העיבודים שלכם עולים בהרבה על המקור. שלגיה ושבעת הגמדים לנצח ייזכר כקלאסיקה פורצת דרך. "פרוזן" היה ועודנו העיבוד המוצלח ביותר לאגדת מלכת השלג. לולא העיבוד הקולנועי לנרניה, מעולם לא הייתי חושב לפתוח את הספר. היפה והחיה הוא סרט שככל שגדלים הוא רק משתבח. מרי פופינס עולה בהרבה על הגרסה הספרותית שלו.

אבל "פיטר פן" דפוק. בגללכם כמעט ולא קראתי את הספר הזה, ואני לא בטוח שאני סולח לכם על כך.

זה קצת מורכב, אז אני אסביר:
מכל סרטי דיסני הישנים שאהבתי ושגדלתי עליהם, פיטר פן היה, בהתחלה, האהוב עליי מכולם. כילד בגן תמיד חלמתי להיות פיטר פן, מלך הילדים האבודים המביא את וונדי ואחיה אל הארץ הפרטית שלי, להילחם בפיראטים, להתרועע עם אינדיאנים... אף פעם לא ממש יצא לי באותו הזמן לקרוא את הסיפור המקורי; התוודעתי אל פיטר פן קצת לפני שידעתי לקרוא, כך שהגרסה היחידה שהכרתי הייתה זאת של דיסני. אז מה השתבש? ובכן... אני זוכר את הרגע המדויק. זה זיכרון די מכונן שלי. אין לי מושג בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבהירות שצפיתי בסרט בפעם המי-יודע-כמה, ולצידי ישבה אחותי הגדולה. זה היה באחד הקטעים הגדולים של הסרט, בסלע הגולגולת, ישר אחרי שפיטר הציל את טייגר-לילי מקפטן הוק המרושע, והוא מתכוון להשליך אותו אל התנין. כלומר, פיטר התכוון להשליך את הוק, כמובן. הנה הוא שם, הפיראט המרושע, תלוי על וו מעל למים שבתוכם שוחה ברעבתנות התנין. ממש כשפיטר מתכוון לבעוט בהוק אל תוך פיו הרעב של התנין, אנחנו מקבלים רגע אחד שבו וונדי מזדעזעת: "אוי, פיטר, לא!"
בשבילי כילד זה היה קצת קשה להבין. מה כל כך רע בזה? למה וונדי כל כך מזדעזעת בקטע הזה? אז שאלתי את אחותי הגדולה למה וונדי אמרה כך. על זה אחותי הגדולה ענתה במילים: "כי זה מזעזע."
לא הצלחתי ליהנות יותר מהסרט. זה היה, בשבילי, רגע של בהירות. פתאום, אחרי כל השנים האלה שצפיתי ונהנתי וצחקתי על הוק כשהוא מתחמק בגמלוניות מהתנין - פתאום הבנתי, בתחושה עמוקה של בחילה, עד כמה חולני כל הסיפור הזה. האכזריות לא הלהיבה אותי יותר. הסלפסטיק לא העלה חיוך על פניי, כי אם תחושה עמוקה וכנה של גועל נפש. הסרט האהוב עליי הפך באחת לחוויה כמעט טראומטית. שנאתי את פיטר השחצן והמתעלל, שנאתי את וונדי על שאהבה אותו, שנאתי את האחים הקטנים שלה על שהתעללו באביהם, שנאתי את טינקרבל שלא ממצמצת פעמיים אחרי שהואשמה בניסיון רצח, שנאתי את כולם. לא, למעשה, היחיד שלא חשתי כלפיו איבה בכלל היה דווקא קפטן הוק. אפילו ריחמתי קצת על הפיראט הזה, ועל איך שהחיים התאכזרו אליו כל כך. הבנתי לחלוטין את רצונו להרוג את פיטר פן, ומצד שני לא הבנתי את רצונו של פיטר פן להרוג אותו. זה פשוט לא הסתדר לי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את הסרט הזה. עדיין לא צפיתי בו שוב.

ואז, הרבה מאוד שנים אחר כך, נתקלתי בספריה בספר הזה, פיטר פן, בגרסה המקורית והמוערת. פתחתי, רק מתוך סקרנות, ולא חשבתי שאמצא יותר מדי. ואז תפס את עיניי המשפט האחרון: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב."

חסרי לב?

זה לא היה כל כך צפוי. לא מה שחשבתי שייכתב אי פעם בספר ילדים. החלטתי לתת לזה, למרות הרתיעה הטבעית שלי מהסיפור על הילד הנצחי, עוד הזדמנות. התוצאות היו מרחיקות לכת; פיטר פן הוא ספר הילדים הכי אהוב עליי. (נו, השני הכי אהוב. לא שכחתי אותך, פו הדב.)

יש פה הכל. פשוט הכל. הכתיבה היא הרבה מעבר למקצועית, היא מלאה בחיים, בנשמה. מעבר לזה שהספור לעיתים שובר את הקיר הרביעי ופונה אל קהל הקוראים, יש לו הרבה מאוד נוכחות בסיפור עצמו. דעותיו של הסופר לגבי כל אחת ואחת מהדמויות - ואלה הן דעות מגוונות ומתוסבכות - מובעות בתוך הספר בצורות שלא משתמעות לשני פנים. אני חושב שמכל ספרי הילדים בעולם, האחד הזה הוא זה שמציג את הילדים והילדות בצורה הכי אמינה למציאות. ג'יימס מתיו בארי מציג את הילדותיות, עם הטוב שבה, וכן- אפילו עם הרע. הו, ויש רע. הספר איננו נרתע מלתאר את פיטר פן כשחצן, יהיר, מתנשא, ואפילו יותר מכך - כילד טראגי, בודד, שחיי הילדות הנצחיים שלו אולי נראים כמו חיי החלום, אבל למעשה הוא כלוא בתוך גופו שלו, והילדות באה עם מחירים כבדים מאוד; הוא אפילו לא יודע מה זה "נשיקה". והוא גם לעולם לא ידע. פיטר פן הוא ילד, במלוא מובן המילה. הוא חושב שהוא מרכז העולם כולו, הוא מאמין לכל מה שהוא אומר, כל המציאות בשבילו היא משחק "בכיאילו" אחד גדול. אני בטוח שאם הייתי קורא את זה כילד הייתי מגיע למסקנות אחרות לחלוטין ממה שהגעתי אליהם כאדם בוגר. אני חושב שאחד הקטעים האהובים עליי בספר הוא כשהסופר עצמו מתרגז על גברת דרלינג שמוכנה לקבל את פניהם של ילדיה בזרועות פתוחות לכשישובו. צריך לקרוא את זה כדי להבין לעומק את כל הרעיון, ואני לא רוצה להרוס, אז לא אפרט כאן יותר מדי.

המעניין הוא שמכל הדמויות, האחת שנראה כי הסופר מגלה כלפיה אמפתיה כלשהי זה דווקא קפטן הוק, הוא ולא אחר. מדובר, בניגוד לגרסה הקולנועית של דיסני, באדם מכובד, ג'נטלמני, משכיל, ואכזר מרושע לא פחות. בכל פעם בסיפור שהוא מופיע, זה פשוט תענוג. היריבות שלו עם פיטר פן כאן היא גם מסוג שונה. כי זאת תמיד השאלה הגדולה: למה הוק שונא את פן? מן הסתם, כי הוא כרת את ידו, אבל זה יותר מכך, לא כן? זה מרוכב יותר, עמוק יותר... הספר הזה נותן כמה וכמה תשובות.

הסיפור כאן נכתב בעדינות, ועם זאת עם הרבה מאוד תקיפות. הספר הזה ילדי מבלי להיות ילדותי, הוא טהור, מבלי להיות תמים, הוא מתחשב, ותוך כדי כך גם אכזרי, הוא קסום, מבלי להיות דביק. לחוויית הקריאה בספר הזה מתלווה איזושהי תחושה ערטילאית, כאילו זה לא ספר שמהעולם הזה, כאילו ניצוץ מהילדות מפעם בתוכך, שומע את הסיפור הזה, ומשווע לצאת... כי הוא מדבר בדיוק עליו, ללא משוא פנים, בלי מסכות. ילדים הם היצור הכי מסקרן עלי אדמות, והילדות היא התקופה הכי מסתורית בחייו של האדם. הספר הזה הוא היחיד שאני מכיר שלקח את שני המושגים האלה ופשוט וקל תרגם אותם לצורה של מילים וסיפור.

סיימתי את הספר "פיטר ו-וונדי" בתחושות מעורבות של בלבול, סיפוק, בגרות, ילדותיות... זה בכלל לא כמו שזכרתי את הגרסה הקולנועית. כלומר, כן, מדברים בכל האינטרנט בלי סוף על כך שפיטר פן של דיסני הוא דמות אפלה, לא דמות ראויה לחיקוי, מצמרר, מרושע... הספר הזה מסכים לחלוטין עם האמרה הזאת. הו, כן, פיטר פן הוא אפל. מאוד, מאוד אפל. אבל זה חלק ממה שהופך אותו לילד. יש בו גם צד תמים וגולמי, מטופש וגם אצילי לפעמים. הוא דמות מורכבת, עמוקה... זה מה שהספר הזה, עמוק. הוא לא שטחי וקרטוני כמו שזכרתי את הגרסה של דיסני. אני מנסה להגדיר בדיוק את התחושה של הקריאה בספר הזה, ושוב ושוב אני נכשל.

הערותיה של גילי בר הלל-סמו המצוינת מוסיפות הרבה מאוד מאוד לסיפור. לי אישית החלקים המהנים ביותר בסיפור היו כשההערות בצד האירו על העבר של הסופר, או על אנקדוטות מסוימות בסיפור שאולי היו נעלמות מעיניי, או משוות את הסיפור לגרסה המקורית שלו - שנכתבה בראשונה כמחזה. בסוף הספר הופיעו סוף דבר מאת המחברת, כמו גם ביוגרפיה קצרה על חייו של המחבר; ביוגרפיה מעניינת לא פחות - ולפעמים אפילו יותר - מהספר עצמו. לא אהרוס, אבל... רק אומר שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בכלל, ככל שאני יודע על סיפור מסוים שאני קורא, ככל שיש לי יותר מידע עליו, הסיפור הופך אצלי בראש ל"שלם" יותר, מלא יותר. ואני אוהב את זה. באופן כללי, ההקבלות בין הסיפור לחייו של ג'יימס עצמו מרתקות.
גמרתי את הספר, שוב עם המשפט הזה: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב." זה סיכום נפלא ומעורר השתאות על הספר הזה.

ואז ראיתי שיש עוד ספר: "פיטר פן בגני קנזינגטון".

או...קיי... לא ידעתי על זה. כלומר, בכלל. מסתבר שלפני שאפילו נכתב המחזה המקורי של פיטר פן, הסיפור הזה יצא לאור בשם: "הציפור הלבנה הקטנה". לא ידעתי כלום על הספר הזה, אז פשוט צללתי לתוכו.
זה היה ספר שונה לחלוטין מ"פיטר ו-וונדי", ומהרבה בחינות דווקא די דומה. הסיפור הוא שונה לגמרי, מקורי, שלא ראינו על שום מסך. זה, לדעתי, ספר המיועד לילדים קצת יותר קטנים, אבל הקסם לא נעלם. להיפך. נדמה לי שהדיוק הנכון ביותר לתיאור חווית הקריאה של הספר הזה הוא "קסום". לא דביק, לא מתייפייף, פשוט קסום וטהור. לא מנסה להיות ילדותי, אלה פשוט כזה. לא משתדל להיות תמים, אלא פשוט, בתמימות - תמים. בדיוק כמו ילדים. הסיפור השני הקטן הזה מוסיף הרבה מאוד לנפח של הסיפור, ולדמותו של פיטר פן. חובה לחלוטין, אסור לדלג.

זה ספר שאי אפשר לתאר בקצרה את החוויה שהוא נותן. המילה "חוויה" מופיעה כאן שוב ושוב; כי זאת באמת חוויה שונה ועמוקה, יותר מכל ספר "מבוגרים" שאי פעם קראתי. ספרות הילדים הקלאסית לא נועדה רק לילדים, וזה כל מה שאני אוהב בה. ילדים יכולים להביט בספר הזה ולחשוב על משהו אחד, בעוד המבוגרים מבחינים במסר בין השורות. אני כל כך אוהב ספרות כזאת, וזה אחד הז'אנרים האהובים עליי, אם לא הכי אהוב עליי. עבר די הרבה זמן מאז שקראתי את הספר הזה בפעם האחרונה, והזיכרון עדיין טרי מאוד אצלי בראש. זאת פשוט חוויה... חוויה. צריך לקרוא כדי להבין, מה לעשות.

כשאני חושב על זה, עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הגרסה של דיסני. נו... אולי כדאי לתת עוד הזדמנות, מתישהו.

לפני שנים סבא וסבתא שלי קנו לי את הספר הזה. אני מתכוון, הרבה מאוד שנים. הייתי קטן, וגיליתי עניין רב מאוד בחיות ובחוות (אהבה שהומרה לחלטוין לא הרבה זמן אחר כך לסיפורים ולספרים. מהאובססיביות הזאת עוד לא ממש נגמלתי). מטבע הדברים, אני מניח שכשסבא וסבתא שלי ראו את כותרת הספר, כמו גם את העובי שלו, אולי הם חשבו בזמנו שאתעניין בו. אני לא יודע אם הם אי פעם קראו את הספר (כמו שאני מכיר אותם - כנראה שכן) אבל בכל מקרה, התכנית לא ממש פעלה. הספר ננטש לו באיזושהי פינה; הספיק לי מבט חטוף אחד בפנים כדי להבין שזה לא ממש לרוחו של ילד בן שש. (אמרתי לכם - מזמן.) זאת הייתה הוצאה ישנה שכזאת, עם כתב צפוף ושחור, וכריכה מאיימת. הזמן עבר, ואין לי אפילו שמץ של מושג איפה העותק שקיבלתי מסבא וסבתא שלי (ככל הנראה הוריי נתנו אותו לכשראו שאין לי כל כך עניין בו.)

לאחרונה אני עושה כמה וכמה השלמות לכל מני קלאסיקות שמעולם לא יצא לי לקרוא. התחלתי עם שרלוק הולמס, תום סוייר, אגדות האחים גרים, פיטר פן, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, רובין הוד... ואז, פחות או יותר משום מקום, קפץ לי בראש הספר הזה. חקרתי עליו קצת לפני שקראתי אותו, רק כדי לדעת למה אני נכנס. ובכן, מסתבר שהדעה הרווחת היא נגד סבא וסבתא שלי - זהו בפירוש לא ספר לילדים. כלומר, בטח, ילדים יכולים טכנית לקרוא אותו, אבל הם לא יבינו אותו עד הסוף. מדובר בספר אלגורי המעביר ביקורת חריפה על השלטונות הקומוניסטיים בברית המועצות (ז"ל), ועל השחיתויות שאיפיינו את השלטון באותה תקופה. לפני שקראתי את הספר קינן בי חשש שמדובר בספר ילדים די מטופש, ושלא אהנה ממנו. אחר כך קינן בי החשש שזה יהיה ספר מבוגרים מדכא, נמרח ומייגע המלא באנקדוטות שיחמקו ממני.

שני החששות הופרכו, כמעט ברגע שסיימתי לקרוא את הפרק הראשון.

הסיפור עוקב אחרי חווה קטנה אי שם באנגליה, שבה החיות מחליטות, בפרץ עז של מרדנות וחוש צדק מופרז, לעשות מהפכה שלימה שתהפוך את החווה למקום שלטונם של החיות, ובכך יינצלו חיות החווה משלטונם הרודני של בני האדם. הכל מתחיל נפלא; המנון "חיות אנגליה" המופיע בפרק הראשון נכנס לי חזק ללב. הייתי בעד החיות האלה - סך הכל, הם מעלים טיעונים טובים וצודקים. הנחתי שהספר יהיה על כך שהם ינסו לכבוש את החווה.

אבל, קלקלנים=ספויילרים=קלקלנים=ספויילרים הם מצליחים להשתלט על החווה כבר בשליש הראשון של הספר. וזה לא ספר כל כך עבה. זה תפס אותי לא כל כך מוכן. ונראה שהחווה החדשה מתחילה לקבל צורה וסדר, והיא נראית טהורה, מלאה בערכים... מה כבר יכול להשתבש?

הרבה מאוד, מסתבר.

במעט מאוד מילים מצליח ג'ורג' אורוול לרקום עלילה כל כך פשוטה וקלה להבנה - ועם זאת, מלאת משמעויות, שגם הן מאוד פשוטות להבנה. לאט לאט בין החזירים (הגזע החכם ביותר מבין החיות) מתחילים להתפתח וויכוחים, ושלטון רודני נרקם לו בשקט. שליט אכזר בתחפושת מנהיג צנוע ומתחשב, שטיפין טיפין, שלב אחר שלב, מוריד מעליו את התחפושת. בלי שאף אחת מהחיות תרגיש, וגם כמעט בלי שהקוראים ירגישו, חיות שלא מצייתות מתחילות להיעלם. כל מי שהלך רוחו נוגד את החווה - דברים רעים מאוד מתחילים לקרות לו. וכל זה בחסות ערכים נאורים ומדהימים.

הכתיבה גאונית. הרבה מאוד מהדברים האיומים שעושים השליטים פה בספר נעשים מאחורי הקלעים, בשקט, בלי שהסופר כותב על כך במפורש, אבל כל הקוראים יודים בדיוק למה הוא מתכוון. זה רק הופך את הכל להרבה יותר אבסורדי וקריפי בעיניי. חיות החווה מתנהגים... ובכן, כמו חיות. בלי הרבה מאוד שכל בראש. אבל אני בטוח שאם הייתי בתוך הסיפור הזה הייתי אחד מהם, מהעדר, מהקבוצה. כל כך קל להגיע למסקנות - שאנחנו כקוראים יודעים שהן מוטעות - שאליהן הגיעו חיות החווה.

זה מין ספר כזה שגורם לך לחשוב אחרי שאתה קורא אותו. לי יצא קצת להרהר ולחשוב: מה השתבש? לאיפה נעלמו כל הערכים והאידיאלים? האם נגזר כי כל רעיון טוב וטהור, גם אם הוא מגיע ממקומות נכונים, יחרב ויושחת בידינו? זה ספר, שכמו הספר הקודם שסקרת - בעל זבוב - מביט על האנושות בכלל (ועל הקומוניזם בפרט) במבט קצת עקום, ודורש: האם בני אדם זה פשוט משהו שאי אפשר לסמוך עליו שיעשו את הדבר הנכון?

לא יודע. יכול בהחלט להיות שהרבה מאוד מהנקודות המקבילות בין הספר הזה לבין ההסטוריה של ברית המועצות חמקו מעיניי, אבל זה מה שגרם לי הספר הזה להרהר בו.
אני אוהב שספרים עושים לי את זה. מדובר בלא פחות מספר קלאסיקה גאוני להפליא, ושכיף לשקוע בהרהורים אחריו. בכל מקרה, הבעיה הזאת קצת מציקה לי. כלומר, אני ישן טוב בלילה והכל, לא עד כדי כך מפריעה לי בשגרת היום-יום העובדה שאני לא יודע את כל הפסיכולוגיה האנושית, אבל זה די מנקר לי בראש לפעמים, במיוחד כשאני נזכר בספר הזה.

אף פעם לא הגעתי לתשובה חד משמעית.

מה אתם חושבים?

אני... אממ... וואו. זה היה... ואו.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. שמעתי עליו הרבה מאוד דברים טובים, הבנתי שהסופר שלו זכה בפרס נובל לספרות, הבנתי שזה מעין ספר אלגורי שנכתב בהשראת מלחמת העולם השנייה, ידעתי שהוא אמור להיות - בשלב כלשהו - די מזעזע, וידעתי שזה סיפור על ילדים התקועים על אי בודד. יותר מזה לא ידעתי.

אז התיישבתי לי וקראתי את הספר הדקיק הזה, עם הכותרת המשונה והכריכה הקריפית משהו. התהליך קרה לאט, לאט מאוד. כמעט ולא שמתי לב שזה קורה. באיזשהו שלב בסיפור, אני לא יכול ממש לשים על זה את האצבע, נהייתי מושקע לחלטין בתוך הסיפור. אני חובב גדול מאוד סיפורי ניצולים, במיוחד סיפורי איים אבודים סגנון "רובינזון קרוזו" - והאמת היא שיש בספר הזה משהו שמאוד מזכיר את רובינזון קרוזו, רק להיפך. הספר הזה ריתק אותי, ותפס אותי לא מוכן כשלאט לאט הילדים נהיים... לא פחות מילדים, אלא יותר... חייתיים. זה חלק ממה שמפחיד בספר הזה; הילדים עושים דברים איומים ונוראים (לא ממש רוצה לקלקל לאלה שעוד לא קראו) ועם כל כמה שהדברים האיומים שהם עושים הם איומים - הם עדיין דמויות אמינות מאוד בתור ילדים. זה מעביר בי צמרמורת לחשבו על זה.

אבל אני מקדים את המאוחר. העלילה עוקבת אחרי קבוצת נערים, תלמידי בית ספר אנגלי, שהמטוס שלהם מתרסק על אי אבוד. המבוגרים מחוץ לתמונה, והילדים מקבלים חופש מוחלט לעשות כרצונם. אבל עם החופש בא גם המחיר, והם מבינים בשלב כלשהו שיש לעבוד קשה כדי לשרוד; לאסוף פירות, להדליק מדורות, להביא מים, ובעיקר - לצוד. ראלף, גיבור הסיפור, מנסה להשליט סדר ומשמעת, בעוד חלק מהילדים לא מוצאים את כל זה לרוחם, ובין הילדים נוצר, לאט לאט, קרע עמוק.

הדמויות ניתנות להזדהות ברגע. כל הדמויות, טובות ורעות כאחד. אפשר להבין ברגע כל אחד ואחד מהם, ולקלוט בקלות למה כל אחד עושה את מה שהוא עושה. הקו הדק המפריד בין ראשם של הילדים, המלא דמיון ופראות, לבין העולם המציאותי, הקר ומלא ההשלכות, הוא קו שתמיד כיף מאוד לנוע עליו בספר. מצד אחד, הילדים חולמים על קרבות נועזים, על גבורה, על פנטזיות והרפתקאות, כשמצד שני, במציאות, שפיכת דם היא שפיכת דם, וההשלכות נעשות חמורות מאוד כשחוסר הסדר הילדי מתפרץ לזירה. והכתיבה של כל זה פשוט מדהימה; הציד אכזרי להפליא, הדמות המשנית הטרגית פשוט נוגעת בלב, וזה פשוט תענוג לצפות ביריבות של שני הדמויות הראשיות.
אני חושב שאפשר לסכם את הגאונות של הספר הזה במילים "לאט לאט". קל מאוד לפספס ולא לשים לב איפה עובר הקו האדום, ואז להסתכל אחורה ולהבין שעברנו אותו כבר מזמן. אפשר לשים יחדיו את התרחיש הראשון בספר מול התרחיש האחרון, ולחשוב שבכלל אין קשר בין השניים. כשנתקלים בסצנה מזוויעה במיוחד, לעיתים עוברת בראש המחשבה: "איך הגענו לכאן בכלל?!"

יש לי חיבה קלה למזעזע, כמו גם סלידה עזה וטבעית ממנו. זה תלוי, בדרך כלל, בסיפור עצמו; אם המזעזע נועד אך ורק כדי לזעזע אותי, כשהזעזוע הוא לשם הזעזוע בלבד ואין בו שום ערך מעבר לכך, אני נרתע בגועל. סרטי אימה לא עושים לי את זה במיוחד. אבל במקרים אחרים, כמו כאן למשל, זה שונה. כאן הזעזוע גורם לך לחשוב. בין אם זה על עצמך, בין אם זה על האנושות, העולם, החיים, או על עד כמה זה קל להיות אדם רע, אם חושבים על זה, ועל עד כמה אני בעצם לא כל כך רחוק משם כמו שאני חושב לפעמים לעצמי. כאלה זעזועים אני אוהב, ואני מוצא את עצמי מרותק בכל פעם שאני נתקל בהם. החוויה שלי אחרי הספר הזה הזכירה לי - קצת - את החוויה שהייתה לי אחרי שצפיתי ב"שובר שורות" (סדרה מדהימה, שאם הייתה כאן אפשרות לכתוב גם על סרטים וסדרות, הייתי כותב עליה). זה הזכיר לי, רק לרגע, עד כמה דק הגבול בין הרע לטוב, עד כמה קל להצדיק מעשים רעים ועד כמה קל להתמכר אליהם.

הספר הזה מאוד הרשים אותי, אם כי הוא בהחלט לא לבעלי לב חלש. שוב, אני מגדיר את עצמי יחסית כבעל לב חלש - הוא קופץ ומתערבל בגועל בכל פעם שהוא קורא משהו אכזרי מדי - אבל כאן זה קצת שונה, לפחות בשבילי. הערך המוסף גורם לי להיות מרותק לזה. אם אין לכם לב חלש, ואם דברים כמו אלה מעניינים אתכם - מדובר בספר חובה, באופן חד משמעי.

איך כותבים על זה ביקורת? זה כל כך קשה...
מסובך לי לתמצת את כל מה שאני מרגיש כלפי היצירה הנפלאה הזאת מבלי להישמע כאילו אני מגזים. בכלל, כשמדובר ביצירות שהן גם ככה יצירות מופת, דברים שכולם ממילא כבר אוהבים, קשה לי מאוד להסביר עד כמה הן חשובות לי אישית. הרי יש סיבה ברורה ללמה ההצגה הזאת ממשיכה לרוץ כבר חמישים שנה. איך מסכמים את זה? אבל בכל זאת אנסה את כוחי.

עם הגרסה השלונסקית לסיפור עוץ לי גוץ לי נפגשתי לראשונה בגיל... שש? חמש? יכול להיות שאפילו ארבע. הייתה לנו קלטת ישנה (היום זה קובץ במחשב) של ההצגה שצולמה בתאטרון הקאמרי בשנת 2002 - גרסה נפלאה ומומלצת ביותר (לצערי, מעולם לא הזדמן לי לראות את המופע על הבמה). ההצגה כישפה אותי לחלוטין. הייתי מכור אליה בצורה שלא הייתי מכור להרבה סרטים. הדמויות כבשו אותי, המוזיקה רגשה אותי, הכתיבה, הסיפור, החריזה - כל אלה תפסו לי בדמיון בשתי ידיים וסחטו ממנו הכל. רק כדי שיהיה ברור עד כמה אהבתי אז את ההצגה, אספר כי אני יודע לצטט את כולה, מההתחלה ועד הסוף, בעל פה. זה לא צחוק. באמת. ניסיתי.

שנים חלפו, ואני עדיים יכול להרגיש את ההשפעה הרבה שהייתה להצגה הזאת עליי. את חיבתי לשפה העברית אני לחלוטין יכול לזקוף לזכותו של המחזה, כמו גם את אהבתי לסיפור באמצעות חרוזים. לאחר כל אותם שנים, מצאתי את הגרסה הכתובה של המחזה (אחרי מצוד ארוך ומייגע), ונהנתי ממנו לא פחות ממה שנהנתי אז. כל מה שקשור בהצגה הזאת, זאת שראיתי, וזאת הכתובה, פשוט מושלם. התלבטתי הרבה על מה לדבר בעיקר בביקורת הזאת, כי יש כל כך הרבה מה להגיד על המחזה הנפלא הזה, אבל נראה לי שיש כמה נושאים עיקריים שהייתי רוצה לשתף את מחשבותיי לגביהם.

קודם כל, בראש ובראשונה, העברית. העברית הגבוהה, הכמעט תנ"כית, השוברת שיניים לפעמים, הכל כך נעימה לשמיעה. אין ספק שבמבט ראשון זה לא נראה מתאים לילדים. אבל אני זוכר, בתור ילד, שהבנתי כל פרט ופרט בסיפור, על אף שמופיעות בו מילים שאפילו היום אינני יודע מה פירושם המדוייק. אני זוכר, במעורפל, אותי מגיע לאמא שלי (או לדמות סמכותית מבוגרת אחרת - שוב, זה היה מזמן) וקורא בקול נלהב: "אתה חייב לי רבע זוז!" אמא שלי/דמות סמכותית מבוגרת אחרת הביטה בי בספקנות ושאלה: "אתה יודע מה זה זוז?" "זה כסף!" עניתי בפשטות. וזה עד כדי כך פשוט: ילדים מבינים מההקשר, מההתרחשויות, מהמשחק המשובח של השחקנים. ראיתי פעם ראיון עם שלונסקי, שאומר כי כשרצה להציג את המחזה לראשונה, טענו בפניו שזה לא מתאים לילדים. הם לא יבינו, הם לא יתפסו את הסיפור. שלונסקי רק ענה, במבטא כבד, ובהינד ראש מחוייך: "ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים".

זה מה שמביא אותי לנושא השני - היחס של המחזה לילדים. במחזה הזה הדמויות שוברות לא פעם את הקיר הרביעי, ופונים אל קהל הילדים (בהצגה זה קורה בצורה שונה, ובפחות תדירות- אבל על ההבדלים בין ההצגה למחזה הכתוב אדבר עוד מעט). הדרך שבה הדמויות עושות את זה היא פשוט וקל - מכבדת. ההצגה הזאת מאוד - מאוד - מכבדת ילדים. היא לא מתנשאת מעליהם, היא גם לא מנסה ללמד אותם. אברהם שלונסקי פשוט וקל מספר סיפור נחמד לקהל, מדבר בשפה שהילדים יוכלו להבין, ועם קטעי הומור מתאימים - אבל הוא לא מרגיש כאילו הוא מדבר אל קהל טיפש, או פחות ממנו; שזה משהו שבאופן מפתיע די נדיר בספרי ילדים בכלל ובהצגות ילדים בפרט. בהצגה, השחקנים גם הם מאוד מעבירים את התחושה הזאת. השחקן של המשרת, בפרט, עושה עבודה נפלאה. רואים שאף שחקן שם לא מפחד מילדים; זאת הנקודה העיקרית, נדמה לי, שחסרה בהרבה מופעי ילדים. הרבה כוכבי ילדים מגיעים עם הרבה מאוד כוונות טובות, אבל בכל זאת... יש ריחוק מסויום, גבול ברור בין המבוגרים לילדים. המבוגרים יכולים עד מחר להתחפש לילדים ולהעמיד פנים שהם חלק מהם, אבל על הילדים זה לרוב לא עובד (מניסיוני שלי). כאן אין את זה, וזה פשוט מדהים. המבוגרים מבוגרים, הילדים ילדים, ויש הרמוניה.

זה מעביר אותי לנושא הבא: ההבדל בין הספר הכתוב להצגה שראיתי. הרבה קטעים ירדו או נערכו מחדש בגרסה משנת 2002, ואני די יכול לראות למה. נדמה לי גם שאברהם שלונסקי די בנה על זה שדברים ישתנו פה ושם, יעברו עריכה. חלק מהקטעים ארוכים מדי בספר, או שיש להם משמעות אחרת כששומעים אותם על הבמה, וזה די מובן. בקריאה החוויה היא קצת שונה, והסופר מודע לזה.

אבל הדבר שלדעתי הכי טוב במחזה הזה, הוא ההשוואה שלו לסיפור המקורי של האחים גרים. מטבע הדברים, כאן הסיפור הרבה יותר מפורט, יש יותר דמויות, סיפורי רקע, וכמובן גם שירים. לדעתי, הדבר שהכי מבדיל את המחזה מהגרסה המקורית של הסיפור הוא שבגרסת האחרים גרים כולם רעים, ובגרסה של אברהם שלונסקי כולם טובים.

אני אסביר: העולם של האחים גרים הוא לרוב קודר, מסתורי, קסום ומשונה. הסיפורים מסופרים בצורה פשוטה למדי, ולאף אחת מהדמויות אין זמן מספיק כדי להסביר את עצמה. בסיפור האחרים גרים המקורי (שאותו, כמובן, קראתי) אף לא אחת מהדמויות מתנהגת בצורה מוסרית טהורה: המלך כולא את בת הטוחן, הטוחן משקר, עוץ לי גוץ לי מנסה לחטוף ילד. גם כאן המצב לא שונה; כל הדמויות עוקבות אחרי העלילה המקורית בדיוק. אלא שכאן, אי אפשר באמת להגיד על אף דמות שהיא "רעה" לגמרי. כן, המלך כולא את בת הטוחן, אבל בעיקר בעקבות הלחץ של שני השרים שלו. גם עליהם אי אפשר ממש להגיד שהם רעים; הם בסך הכל מבצעים את חובתם, ודואגים שהממלכה תצא מגרעונה. כמו כן, במערכה השנייה המלך ושריו, באופן בוגר ומרשים למדי, סולחים לחלוטין לטוחן ולביתו על אותו שי"ן קו"ף רי"ש, ולוקחים על עצמם את האשמה. הטוחן שיקר, כמובן, אבל רק בגלל שהמלך ושריו לעגו לו. הוא גם התנצל על כך. בת הטוחן, על אף שאי אפשר להגדיר את השקר שלה למעשה רע מבחינה מוסרית, בהזדמנות הראשונה שניתנת לה מבקשת להתוודות ולהגיד למלך שהזה אינו מעשה ידיה. החצרונית, בסופו של דבר, מודה בטעותה, ואנחנו בקלות יכולים לסלוח לה; זה פשוט כתוב בצורה נפלאה. אפילו עוץ לי עצמו, הנבל הראשי, מתואר כאן יותר כמעין "מעין צדיק, מעין רשע", מחד - טוב לב, ומאידך - ערמומי מאוד. אפילו כשבא לדרוש בצדק את חובו, בת הטוחן פונה אל טוב ליבו ומבקשת ממנו רחמים. הוא בהחלט נענה, גם אם אחרי התלבטות ממושכת. עוץ לי מופיע כאן, לא כגמד רגזן ומסתורי כמו שמתואר בסיפור האחים גרים, אלא כננס שובב, מעט מפחיד, מעט מצחיק, מסתורי ומרתק.

כל הקשור במחזה הזה פשוט נפלא, מההתחלה ועד הסוף. אם עוד לא יצא לכם להיתקל בו, אין צורך לומר שאני ממליץ בחום.