ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002) מאת ויליאם גולדמן

---

"סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות הכי יפות. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים פחדנים. אנשים הכי חזקים. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. ניסים."
(הנסיכה הקסומה)

*ספויילרים=קלקלנים*

זה לא הסיפור האהוב עליי בעולם.
אבל ברצינות, מעטים הספרים שמהם אני נהנה כפי שנהנתי מהספר הזה.
אני תוהה כיצד עליי להתחיל. שמעתי על הספר, במעומעם. שמעתי שיש סרט. הייתי נחוש לקרוא את הספר לפני שאראה את הסרט. כשלקחתי את הספר מהספרייה, שמתי לב ששני שמות של סופרים נכתבו על כריכתו, מעל לכותרת המשונה - "הנסיכה הקסומה": וויליאם גולדמן, וס' מורגנשטרן. ליתר דיוק: "האגדה הקלאסית מאת ס' מורגנשטרן על אהבת אמת והרפתקאות נועזות". מתוך סקרנות טבעית, תרתי במרשתת אחר שמו של ס' מורגנשטרן, ואחר שמו של מר גולדמן, כדי להבהיר לעצמי את כל הסיפור. לו רק ידעתי שבכך עשיתי לעצמי את הספויילר הכי גדול לספר הזה...
הבלוף של הסופר נחשף בפניי עוד לפני שקראתי את הספר. מורגנשטרן, כך גיליתי, הוא סופר בדיוני שגולדמן המציא, שלטענתו כתב את הספר המקורי של "הנסיכה הקסומה", ושהספר שנמצא בידינו הוא הגרסה המקוצרת, בעריכתו שלו. קראתי את ההקדמה, ואני חייב לומר, גם אחרי שידעתי את האמת - לעזאזל, כמה שזה משכנע. היה עליי לבדוק שוב בוויקיפדיה כדי לשכנע את עצמי שלוויליאם גולדמן לא היה בן, כי אם שתי בנות, לא אישה בשם הלן, כי אם אלינוי ג'ונס, שלא הייתה פסיכיאטרית, ושכל מידע שכתב על עצמו בגוף הספר, לבד מיצירותיו הקולנועיות והספרותיות, שקרי לחלוטין. מי ידע אז, כשזה יצא? כלומר, מלבד מקורביו של גולדמן? זה לא שהם יכלו לברר את המידע באינטרנט. ונכון שאולי המידע על פלורין נשמע קצת מעורפל, אבל במקרה הגרוע ביותר אפשר היה לחשוב שפלורין מומצאת ושכל השאר נכון. ברור שרוב הסופרים לא כותבים בכזה מין פירוט על חייהם האישיים, אבל גולדמן עשה את זה כל כך אמין בעיניי, שזה לבדו ראוי בהחלט לציון. אני יודע שהרבה העדיפו את הסרט בדיוק בגלל העניין הזה, שהתערבותו של הסופר מציקה לעיתים, אבל אני לא יודע... אני מצאתי את ההומור בסיטואציות האלה מאוד משעשע (כן, גם כשהוא "הפריע" במהלך הסיפור). במיוחד כשאני יודע שהכל קשקוש אחד גדול. גולדמן המציא, חוץ מפזיק, איניגו וסטלי וכל השאר, דמות נוספת בשם וויליאם גולדמן, והדמות הזאת מעניינת, ממורמרת, מצחיקה ואמינה בטירוף. חייבים להעריך כזה מין דבר. (הערה - לאחיי הקטנים נתתי את הספר, ולא אמרתי כלום מלבד "תקראו". אז הם קראו. ומאוד התבאסו שאין בעברית את הספר המלא, המקורי של מורגנשטרן. הנהנתי בהסכמה. רק כשסיימו הבהרתי שמורגנשטרן לא קיים, ולפיכך באמת יהיה בעייתי למצוא כתבים שלו. אני צחקתי, הם, באמת ובתמים, היו המומים, והם מסרבים לדבר איתי כבר זמן מה. אנחנו עובדים על זה.)
***
מעבר לכך, הסיפור עצמו. מה שהחל כמעין פרודיה על סיפורי הרפתקאות קלאסיים הפך לסיפור הרפתקאות קלאסי מושלם כמעט מכל בחינה. הסיפור כישף אותי בתוך רגע. עם כל המריחות של הסיפור בהרבה מקומות, ועם כל הבדיחות הקטנות באמצע שעלולות להסתיר את ההרפתקה עצמה, עם כל זאת - נשאבתי לעלם ולאווירה בתוך רגע. ההקדמה עזרה גם כן להיכנס למצב הרוח המתאים. היה בו כל מה שהובטח על ידי אביו הבדיוני של גולדמן בהקדמה, וזה, לדעתי התקציר הטוב ביותר לספר הזה, אם כי זה לא מכסה את רוב השטח.
הדמויות מגוחכות. אני לא מתכוון לכך בצורה רעה, אפילו הספר מודע לכך. לפחות הראשיות. מרגנית ו-וסטלי לא יודעים לתקשר, (סלחו לי על השימוש בתרגום "מרגנית" - אני יודע שזה צורם להרבה אנשים, אבל באופן אישי אני מעדיף בהרבה את התרגום הזה על פני "באטרקאפ" הלועזי שמנסר לי באוזן. "מרגנית" נשמע לי טבעי יותר, אני יודע שהרבה חולקים עליי, זה מה יש) וסטלי ככל הנראה יגדל להיות בעל מכה, מרגנית היא טמבלית גמורה, מערכת היחסים שלהם מבוססת על אפס פלוס מראה חיצוני וגם זה לא ממש, ושניהם מקצינים בכל משפט שיוצא להם מהפה.
אבל העניין הוא, שכולם מוגזמים. הכל מוגזם בעולם הזה. זה בדיוק מה שמביא את הנופך הסאטירי לסיפור. בד בבד, לדעתי, הקיצוניות הזאת מביאה גם הרבה מאוד רושם לסיפור. הסופר (גולדמן, מורגנשטרן, לא חשוב - איזה יהודי אחד) מוודא שאנחנו, הקוראים, נדע שהאהבה שלהם היא האהבה הכי גדולה שיש. הוא לא עושה את זה בדרכים סטנדרטיות של פיתוח דמויות, כי רוב האגדות הקלאסיות לא מתעסקות בזה. אז איך הוא מוודא את זה? הוא מגזים. וזה די מצחיק, אני חייב להגיד. עם זאת, עם כל ההגזמות הפראיות וסיפורי ימי קדם על הנשיקות המוצלחות בעולם וכולי, לא פקפקתי לרגע שאהבתם אמיתית, ויותר מכך - שהיא אכן הגדולה ביותר שאי פעם הייתה, לפחות בתוך עולם הסיפור הזה.
אני חושב, שזה מה שהופך את הסיפור והדמויות למיוחדות. לכולם שם, בלי יוצא מן הכלל, יש ממד של "הכי". מרגנית היא הכי יפה. איניגו הוא הסייף הכי טוב. פזיק הוא הכי חזק. ויזיני הוא הכי חכם. הרוזן הוא הכי אכזר. המפרדינק הוא הצייד הכי טוב. וכל זה, ללא עוררין. ולכן, כשוסטלי הגיע ומנצח את כולם, הנשימה שלי נעתקה. כי ידעתי, ללא עוררין ובלי שום ספק - הספר דאג שאדע זאת - שאיניגו הוא הסייף המוכשר ביותר. ו-וסטלי הביס אותו. לעזאזל, אני מניח שזאת בוודאי הסצנה האהובה עליי בספר, אפילו יותר מהסצנה של איניגו עם הרוזן. זה בוודאות הקרב הכי טוב שקראתי כמעט מעולם. המוטיב הזה של ה"הכי" העלה בי גם גיחוך וגם התפעלות, וזה לכשעצמו הרשים אותי עד מאוד. לספר יש את הפגמים שלו, אין מה להגיד, אבל ברצינות, הם לגמרי נעלמים ברקע.
יש בספר הזה עוד שני דברים שהופכים אותו לבלתי נשכח בעיני: פזיק ואיניגו. או במילים אחרות, סיפור נקמה וסיפור נוגע ללב. ובין שניהם, סיפור אהבה. לא אהבת אמת כמו של מרגנית ו-וסטלי, כזאת שחייבת להיות מוקצנת ומגוחכת, אלא אהבה בין חברים, שתי נשמות אומללות שמצאו זה את זה. לשניהם יש סיפור עבר, מסוג שונה. אפשר לומר שסיפור הנקמה הוא גם כן נוגע ללב, אבל זאת לא הנקודה. אצל פזיק, זאת בדיוק הנקודה. קשה להפוך דמות ענק, החזק בעולם והגדול מכולם, לסימפטי, חביב, מתחשב ואהוב בעיני הקוראים. ובכל זאת, גם אם סיפור הרקע שלו זכה לפחות פרטים ומתח משל איניגו, גם סיפורו של פזיק מצליח לרגש אותי בכל פעם, מסיבות שונות. פזיק הוא דמות עם לב, עם נשמה. הוא, עם כל טיפשותו, נקודת השפיות והמוסר בין כל הדמויות. מכולם, אין טהור לב ממנו, והוא דמות מפעימה בעיניי.
מנגד, יש את איניגו. וואו, איניגו. כמעט בלתי אפשרי לחשוב על הדמות מבלי לחשוב על המשפט הנצחי שלו, שמתקשר ישר אל סיפור חייו. סיפורי נקמה הם הכי טובים. אין מה לעשות. בעיניי, כשזה נעשה טוב ועם לב, סיפורי נקמה הם הדבר שמחזיק אותי בקצה הכיסא, מה שנקרא. ואם כבר סיפור נקמה, אז רק איניגו מונטויה. השנאה היוקדת בליבו, השנים שהעביר באימונים, שעל אף שלא מסופר עליהם הרבה, אפשר להרגיש את משקלם על כתפיו, התקוות הגבוהות שהתנפצו פעמים רבות, ההקרבות שהיה עליו להקריב - הכל למען מטרה אחת פשוטה שכל תינוק יכול להבין: נקמה על מות אביו. כמה שזה פשוט, ככה זה גאוני. אני יכול לקרוא את הסיפור שלו שוב ושוב מליון פעמים, וזה לעולם לא ימאס לי. הוא הנוסחה הבסיסית של סיפור הנקמה, בצורתו הטהורה ביותר. אני מת על הדמות הזאת.
***
אני מאמין שאני חייב להזכיר גם את הסרט, לא?
גם גולדמן ראה לנכון להזכיר את יצירת המופת הקולנועית שלו בספר עצמו, במהדורת חצי היובל ובמהדורות מאוחרות יותר. הסרט, בעיניי, טוב. מאוד, אפילו. בעיני רוב האנשים שפגשתי ושקראו את הספר וצפו בסרט, הסרט טוב בהרבה מהספר. ובכן... אני לא מסכים עם האמירה הזאת. כמובן, כמעט בלתי אפשרי לדמיין את איניגו שלא כמנדי פטינקין המעולה, ואת פזיק שלא כאנדרה הענק החביב עד כדי סכנה, וכמובן שהסבא שאומר לבנו "כרצונך" בסוף הסרט מרטיט כמה מיתרים בלב, אבל לדעתי זה לא דוגמה לסרט שעולה על הספר, אלא דווקא דוגמה לעיבוד מושלם. גולדמן יודע היטב את ההבדל בין כתיבת ספר וכתיבת תסריט (בניגוד להרבה סופרים אחרים בימינו - אני מסתכל עלייך, ג'יי קיי רולינג. אני לא סולח לך על חיות הפלא 3). יש המון הבדלים, ואת רובם אני לא מבין, אבל אפשר לשים לב שגולדמן מכיר בהבדל בין הסבלנות שיש לקורא של ספר ובין הסבלנות שיש לצופה בסרט. בסרט, דברים חייבים להיעלם. קטעים חייבים להיערך כך שיהיהו מעניינים יותר. דמויות חייבות להיות מוצגות בצורות שונות, אי אפשר להקדיש פיסקה שלמה לסיפור העבר. גולדמן, בהיכרו את סיפורו שלו כמו את כף ידו, ידע בדיוק מה להוריד, להוסיף, לשנות, בצורה מדויקת כך שאף קורא לא יקפוץ ויקרא: "זה לא ככה בספר!" ולדעתי, זה בהחלט הישג ראוי לציון. כמו כן, איניגו מונטויה. יש לי תחושה שכבר הזכרתי אותו, אבל ברצינות... בסרט... איניגו מונטויה...
חובה צפייה, בהחלט. אבל רק אחרי הספר. לא כי זה הורס אותו או משהו, אלא כי זה יותר מתאים לדעתי. הסרט והספר משלימים זה את זה, ובאיזשהו אופן בעיניי הם כמו יצירה אחת.
***
יש בעיות? יש. אבל כמו שמרגנית אוהבת את וסטלי, בעיוורון ובלי שהפגמים יפריעו, אני פשוט מת על הספר הזה. ברור, לא כל הבדיחות פוגעות בול. וברור, הרבה דברים מגוחכים מופיעים פה ושם. אבל כמה שנהנתי, זה באמת עניין גדול בהחלט. יש הרבה ספרים שאני אוהב, וזה לא שהם הספרים הכי אהובים עליי, אפילו לא בעשירייה הפותחת, אבל אני לגמרי מבין אנשים שהם כן הספרים האהובים עליהם. זאת קלאסיקה, במלוא מובן המילה, זה הסיפור האולטימטיבי על... ובכן, אהבת אמת והרפתקאות נועזות. את תפקידיו העיקריים הספר ממלא באופן בלתי נתפס. ממש, inconceivable.
***
"שלום. קוראים לי איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. היכון למות."
(סליחה, לא יכולתי להתאפק.)

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)