ביקורת ספרותית על כעפעפי שחר - מעשה בעזרא סימן טוב מאת חיים סבתו
ספר מעולה

---

אצלנו בבית הכנסת אפשר שתמצאו אנשים כאלו, טובי עיניים, חדי לשון, נוחים לכעוס ונוחים לרצות. אנשי מעשה, קובעי עיתים לתורה, שאומנותם פשוטה היא ודעתם מעורבת עם הבריות. אצלנו בבית הכנסת אפשר שתפגשו בגבאי, שנים שהוא עושה את עבודתו נאמנה, שנים שהוא מדבר בלהיטות על מבנה הקבע שיעבור אליו בית הכנסת ביום מן הימים, שאת כל הכסף כבר יש, רק צריך קבלנים טובים, ופתאום מישהו ביטל לו, וכך וכך הוא ממשיך ומלהג על כל המניעות המוצאות אותו, והשומעים מנידים בראשם לעברו כאומרים, נו, כלום חידוש יש בדבר. אצלנו בבית הכנסת מועבר שיעור כל שבת, דרך קבע, כבר שנים. אבי מורי מעביר אותו, ועל אף שלא אברך הוא, ולא רב ולא בן רב, ועל אף שאנשי שלומו קוראים אותו דרך קבע 'אבי', בפיהם שגור 'רבי אברהם' על אף מחאותיו. קמים הם לכבודו כשנכנס להעביר השיעור, שאמרו חכמים, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. את כל מסכת ברכות סיימו, שנה תמימה שקדו עליה. גם את הכוזרי סיימו בחג הסוכות, וקיימו סעודה של מצווה בסוכתנו.

אצלנו בבית הכנסת תהיו עדים למנהג קבוע שלא מוזכר באף ספר הלכה; באופן קבוע יקרא הגבאי בקול רם את "פיטום הקטורת" שבסוף התפילה ויעצור, כנהוג, לקרוא פסק הלכה מתוך ספר של מרן כשמגיע ל"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי הליכות, אלא הלכות", וקורא בו הלכה בקול שאינו מתיישב טוב על האוזן, אלא שמה נעשה והוא הגבאי, והמנהג הקבוע הוא שהיושב בספסל ממולו מקשה, כדרכו, על הגבאי, מצעק כי לא מבין הוא בהלכות, שאין מקור לזה, והגבאי מראה לו הכתוב, שהכל דברי מרן ואין מקשים על הדרשן, והוא בשלו והוא בשלו, ויושבי בית הכנסת נהנים מהמופע ומצחקים לעצמם, כך מדי יום ביומו.

קורא בתורה יש לנו בבית הכנסת. בקיא הוא בהגיית המילים ככתבן, ולא מההוגים אל"ף כעי"ן ולא חי"ת ככ"ף, אלא על הסדר בדיוק מופלא. לא תוכלו לתופסו בשגיאתו; ומי נאמן יותר להעיד על קורא בתורה כי אומן הוא, יותר מעדת הזאבים של מתפללי בית הכנסת המעיינים בכתוב בחומשם בעת קריאת התורה ורק ממתינים להזדמנות לתקן שגיאת הקורא בקול. אלא שברבות השנים ידעו הם שלא בנקל יתפסוהו, והוא שנים רבות עוסק בזה, ולא עוד אלא שבשבתות משכים הוא קום ומתפלל בהינץ החמה, וקורא גם שם בתורה, ומקריא לכל בתי הכנסת, ואחר כך מקריא אצלינו ואז עוד עובר הוא אל בתי כנסת שמניינם מאוחר יותר. וסילסוליו מתוקים מדבש ונעימות קולו ממלאת את הלב ומעוררת השומע.

אל בית הכנסת שלנו מגיע מדי פעם הבקיא בהלכות. לא אברך הוא, לא רב, עובד מועצה הוא, עוסק בצרכי ציבור. אלא שבקיאותו בהלכות ניכרת לכל אדם. בשבתות שבהם היה מגיע, היה הוא אומר את מדרש ההלכה דרך קבע, בלי שאיש יפצה את פיו. והיה מאריך, ואין מוחה בידו, שבקיא הוא ומבקש להבהיר את הסוגיה על בוריה. מהתלמוד ומהרמב"ם מביא, ומהרא"ש, מגיע אל שולחן ערוך אחרי בירור עמוק בראשונים ומסיים בפסיקת מרן עם הקפדה על דרכי כל המנהגים, למען קהל האשכנזים המצומצם הכולל בדרך כלל את אבי ואותי. קורא הוא על-פה, לא כאותם המקריאים מספרים בלשון עילגת כמעט ואינם שמים לב למה שמקריאים; יודע הוא על פה הפסקים וההלכות ככתבם וכלשונם. מקיים הוא מה שאמרו: דברי חכמים בנחת נשמעים. קולו כמעט שלא נשמע. בנחת בנחת, במתינות ובענווה, הוא מסביר ומבאר כשבת שחוק בפיו, וכל העם רואים כי מתענג הוא על תורתו כפנינים. אצלנו בבית הכנסת אין צעירים. הם הולכים אצל בתי הכנסת הגדולים, החדשים. אין להם עניין בבית הכנסת הקטן שלנו, מחזרים הם אחר מניינים מהירים יותר, עם "מי שברכים" נדיבים פחות בברכות.

בבית הכנסת שלנו אני מתפלל מאז שנולדתי. בנוסח אשכנזים, בבית כנסת ספרדי, עומד במקום שהם עומדים ומאריך היכן שהם מאריכים כדי שלא לפרוש מן הציבור. חדש אני בעולם, חידושיו חלב אמי הם. כ"א שנים שאני משוטט בו ולא ידעתי זמנים אחרים. ועם זאת, קול קדמוני, געגוע המפכפך בי כמי שילוח, מעיין המתגבר בי כנהר היוצא מעדן, שקט וסמוי מן העין, זיקה לעולם שאיננו עוד, התרפקות על זמנים בהם לא הייתי, מקומות בהם לא ביקרתי, ודרך חיים אותה לא חייתי, לא אני ולא דור שלפניי. יצאתי לעולם הגדול, התפללתי כבר בבתי כנסת אחרים, מנייני קרליבך, ושמעתי שיעורים של רבנים של ימנו, שיעורים בהם יש קצב קבוע, ודיבוריהם חדים ומתיישבים על הלב ועל הנפש כאחד, היורדים אל העם, והעם ישפוט אם לשמוע להם אם לאו. אך בלבי ידעתי כי אין חלקי עמהם בשלמות.

*

"כעפעפי שחר" היה המלצת רב. בשיעורי "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן שהיה ראש הישיבה מעביר, כשהיינו דנים במעשה מחכם ותם, היה הרב חוזר הרבה ומזכיר את הספר הזה, והיה אומר שזה הוא ספר אמונה לכל דבר ועניין, וכינה אותו: מעשה מחכם ותם המודרני. כשהיה מזכיר איזה דבר מתוכו הייתי מתבהל וקורא חרש: "הרב, לא לגלות!" והוא שתק ונתחייך, שידע כי מנוי וגמור עמי לעיין בו. "חכם ותם המודרני" היה די והותר כדי שאגמור אומר לקרוא את הספר בהזדמנות הראשונה שתקרה לי.

ברחוב צדדי בירושלים העתיקה ישבתי, על יד ישיבת הכותל, בכוך הנגמר בקשת אבן המשקיפה אל ההר. שבת היתה, חולצה לבנה לבשתי. בידי עותק של הספר, וריחות של ירושלים ושל שבת משמשים בערבוביה באפי. אין מקום מתוקן יותר לכך, אין שעה יפה מכך. קראתי את הספר, כריכה לכריכה, בזמן שבת אחת.

מתי מספר הספרים שפותחים בי את שער הדמעות. רבים הספרים המנסים, מתדפקים על השער וקסמים בידם, מנסים אלו ואלו תכסיסים ומזימות. לא כן מעשה בעזרא סימן טוב, שהוא סגולה יש בו אצלי, שתכף כשמתיישב בפתח השער, הרי זה נפתח בפניו ומקבלו בסבר פנים יפות.

ספר זה, תמונות-תמונות הוא עשוי. תמונות חיים, רגעי זמנים תקופות ומנהגים, ורגש עתיק יומין צף ועולה בו. ניחוחות של קדושה ושל טהרה מכל דף ודף, והוא בשלו עומד. ספר זה יש בו מן השחוק, ויש בו מן העצב, יש בו מן הדבש ויש בו מן העוקץ, והוא אינו חף מתת מוסר ומהביע עמדותיו. סיפורים רבים שזורים זה בזה, מהם נגעו בי נגיעה שיש בה כדי להשאיר סימן, מהם שהעבירו בי שחוק ושעשוע של מילתא דבדיחותא, ומהם שניגנו בי בנועם, זימרו את שירי בדיוק שלא צפיתי. מעשיות שגילו בי סתרי תורה, שלא ידעתי אודותיהם. גילה בי הספר רזים וסודות, והיו לי כתבי הרב כנר לרגלי בדרכי את עבודת השם יתברך. אין שום ספק שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי, שאינו נופל באופן מצוי תחת הגדרת ספרי דת.

השווה ראש הישיבה ספרו של הרב סבתו למעשה מחכם ותם, ולא לחינם. התמימות היא אבן השתייה של מעשה בעזרא סימן טוב, התם שבתמימים. במעשה מחכם ותם מספר רבי נחמן על שני חברים שונים זה מזה, האחד בעל שכל וחריף, והאחד תם. לא שהיה טיפש, כותב רבנו, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך. כלומר, אומר ראש הישיבה בבת שחוק, בשפה שלנו: טיפש. כלומר, הוא מציע, שבשפתנו שלנו, בעולם משלנו, התם הוא טיפש. פוחד הדור שלי מן התמימות, תכלית השנאה שונאו, גם אם מתכחש לכך. מעדיף הוא שלא לסמוך על איש מאשר לסמוך על כולם. אך החכם בסיפורו של רבי נחמן יורד לשאול תחתיות, שעה שהתם עולה ומתגדל ונהיה לשר. התמימות היא מרווחת, החוכמה צרה. התם מכיל, החכם הודף. אין בכוחי להסביר עד כמה בהיר הרעיון בלבי, בתום לב אני מרגיש כך, ומה אעשה ומעצמי אני רושם. אמרה המשנה "איזהו עשיר, השמח בחלקו", וכל כך שגור בפי כל המשפט הזה עד שרגילים האנשים ללעוג לו, לגלגל עיניהם השמימה כמתריסים. הסתפקות במועט כדרך חיים עלולה להישמע כצורת חשיבה דלה, ענייה, ריקה, חסרת מעוף... אין בליבי כוח להסביר עד כמה כואב לי אפילו לכתוב דברים אלו. ודאי לי כי התמימות מצמיחה עושר פנימה, בעוד הרדיפה אחר דבר מה שלא שם באמצעות חוכמה תשאיר את האדם ריק וחסר כל. לא הושחז קולמוסי די הצורך כדי להטעים באופן בהיר מדוע אני כה בטוח בכך שיפה הפשטות מהפאר. אך אמר רבני נחמן עוד כי דומה הדבר לאדם הסוגר את ידו ואומר: "נחשו מה יש בידי." וכל העם מנחשים, ולא משיגה ידם, והם אומרים "הארה לנו." והוא בשלו, וקופץ ידו, והם רודפים אחריו עוד ועוד, עד שמביא אותם אל שאול תחתיות, שם הוא פותח את ידו הריקה. לא אהין להוסיף על כך, אלא שכיוון שראיתי שיש בנושא זה מן החולקים ומן המסכימים, אביע את עמדתי, כי נחרצת.

אזכיר את חסיד ברסלב שנפגש בספר זה עם עזרא סימן טוב. שכן מסיפור זה הרבה יש ללמוד על התמימות, שיש מי החושב כי תם הוא, אלא שאין הוא כך, והראיה כי מאמין הוא שיש לרחם על עזרא, שאין בו דבקות בהשם כביכול, והקורא יצחק ויאמר: בו?! בו אין דביקות?! ויהיה אותו חסיד כמטיף, אלא שאנו יודעים כי בית בנוי הוא מנסה לבנות. אך עזרא לא מן המתרעמים, ובתמימות אין קץ מקשיב ומאזין. בנועם. לא אוכל להאריך, שכן אין רגש האדם משיג ממה שנאמר לו בעדות, וכלי שני לא מבשל. מוטב שתקראו ותיווכחו בעצמכם.

עזרא סימן טוב... טוב לספר מעזרא סימן טוב. מורה דרכי הוא אותו כובס מירושלים. התם שבתמימים. דרכו דרך ישרה שידבק בה האדם. דמותו מאירה לי דרכים חשוכות, עיניו מלאות התוגה והשמחה מנעימים בי נעימות. קצרה היריעה מלהסביר. חלק מנשמתי כתב כאן הרב, ואיני יודע אם מרוח הקודש אם מסברא בעלמא. אקצר, שלא להטריח את הציבור, אומר שכעת בעת שירותי בצבא, בעתות צרה וקושי, מה שהחיילים קורין: "שחורות", אני שולף את "כעפעפי שחר", מעיין בעזרא, ומיד שבה עליי נפשי. דמויות רבות סובבות את נוף ירושלים דאז. הדוקטור טוויל, שסיפוריו מעוררים בי הזדהות שלא חשתי כמותה עם אף דמות מעולם בכל עולם הספרות אי פעם, רחמים הכנר העיוור, שמעורר בי זיכרון ישן על סיפור שסיפרה לי סבתי על מכוון פסנתרים עיוור שהיה בשכונתם, הרב פינטו, שמעשה פטירתו מעלה בי דמעות שליש בכל פעם בה אני מעיין בו, ועוד רבים מספור וסיפורים שלא אספר גם משום שאין רצוני לגלות ולקלקל, וגם משום שאין בי די כישרון לחשוב על מילים חדשות לתאר אותם ואת מעשיותיהם. עולמו של עזרא הוא עולם שלפני תקופתי. ריחות שאיני מכיר, שירים שלא שמעתי, מנהגים שלא נהגתי... ועדיין, בכל פעם שאני קורא בספר עולה בי געגוע אליהם. שורף, בהיר, חזק. אין לטעות בו. געגוע למה שלא ראיתי... רק השם ידע סתרי לב. מצטער אני עם צערו של עזרא, על אובדנו של זמן התום, אך רוצה אני לנחמו כאומר: לא תם הוא, הנה הינו, תמימות לעולם עומדת. שהעולם אומרים שתמימות היא דבר חולף, ואני אומר שתמימות היא דבר מסתתר. עוד תשוב ותתגלה, והנה נוצצת היא בי, ויודע אני שדור דעה יבוא על תיקונו וישב זאב עם גדי, ומים עם אש, וחוכמה עם תמימות, ורואה אני בדורי שכך הם פני הדברים תחת לפני השטח, אך הוא לא שומע, ואין מתנחם, רק אומר: גם זו לטובה. ולא מבקש כי אם שלא יאבד זמנו שלו, לא מתרעם הוא על החדש, לא מאותם שמלינים על הצעירים הוא עזרא, כי אם מישרי הדרך השמחים בהתקדמותו ותיקונו של עולם ובו בזמן משתוממים בפני עולם הנוהג הפוך ממנהגם. לא עולמי הוא עולמם, מצר עזרא, כביכול כאילו אין לו מקום בו. אני יודע שאין זה כך. אך אני בשר ודם, והוא נייר ודיו.

על צרת הבת הפוקדת את עזרא לא ארחיב, אומר רק שממש מחיי שלף הרב את המעשה, ואיני יודע איך עשה זאת. רוצה אני לפוגשו ולשאול אותו, נו, רבי הסופר? מה היה בסופו? אך יודע אני בליבי כי לא יענה.

כתיבתו של הרב חיים סבתו לא תסולא בפז. רבים וטובים ממני התייחסו אליה, ויש בה הרבה מן חוכמות הספרות, אך אני דל שבדלים ולא אתייחס לכך שאין אני מיטיב להבחין בכל חוכמה וחוכמה. העברית היא שפתי, ואין לי מתוקה ממנה. כל שאר השפות בעולם כחרס בלשוני. אין כמותה במלכות, אין שנייה לה ביופי, אין דומה לה בקדושה. כבר מזמן קיבלתי על עצמי שלא להגות מילות לעז ממש, כשאין בהן צורך. הרב סבתו אמן של עברית, מכיר הוא אותה בהרבה גוונים ומיטיב להשתמש בכולם ביד אומן. שכן, קראתי את שאר ספריו אחרי האחד הזה, גמעתי אותם בשקיקה בזה אחר זה מבלי עצור. כולם פלאיים, כל אחד בדרכו שלו, כולם שזורים בהם מני חוכמות ויופי ותפארת, אך אף לא אחד מהם כזה הספר. שהעברית בו עתיקה ונושנה, והיא יפה מכל צליל שבעולם, ואין שירים כשירי הלוי, ואין קדושים כמזמורי דוד. ולא בדעת אני יודע זאת, כי אם בנפש. הרב מוצא את הדרך לשזור הכל מכל כל שיש לשפה להציע בתקוות שני של שמחה ואורך רוח.

מה אומר, קצרה היריעה מלהסביר. משל המשיל רבי נחמן, שמתאר תחושתי: לפני שנים רבות נסע סוחר גדול לעסקיו בעגלה רתומה לסוסים ובאמתחתו יין הונגרי משובח. כשהתארכה הדרך ימים רבים נתן גם למשרתו לטעום מעט מן היין הטוב. לימים הזדמן המשרת לפונדק שבו שתו אנשים את יינם ושיבחוהו מאוד. "כמה טוב היין הזה", אמרו זה לזה, "יין הונגרי אמיתי". טעם גם המשרת מן היין ואמר להם, "הרי אין זה יין הונגרי כלל". גערו בו האנשים ודחפו אותו, אך המשרת התעקש ואמר, "מי שטעם יין הונגרי- אותו לא יטעו עוד לעולם."

ניסיתי להרבות ויצאתי ממעיט. יותר ממה שכתבתי לכם אמרתי כאן. והסודות ישארו חבויים, והנסתרות לה'. אסיים, כמו שנוהג עזרא סימן טוב, שלא בשמי, ולהביא דבר בשם רבי, ראש הישיבה הנוהג לומר בבדיחות הדעת: זה ספר שמי שלא קרא אותו, לא יהודי.

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על כעפעפי שחר - מעשה בעזרא סימן טוב