ביקורת ספרותית על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת מאת ויקטור הוגו
ספר טוב

---

לעלובי החיים הגעתי בדרך מאוד לא שגרתית: דרך קומדיית מצבים טלוויזיונית. הסדרה שאני מדבר עליה, "המקום הטוב", מתעסקת רבות בשאלת גיהינום-גן עדן, ובהבדלים בין טוב לרע - כל זה תוך הומור מטופש ומשובח כאחד, ועלילה סוחפת. באחד הפרקים אחד השדים מהגיהינום מקריא בנונשלאנטיות מוחלטת את חוות דעתו על הספר "עלובי החיים", אותה נדרש לכתוב במסגרת שיעורי פילוסופית המוסר שהשתתף בהם בתקווה להימנע מעינוי נצחי (הפרטים מסובכים, ועדיף לצפות בסדרה). הנה לכם הציטוט המדויק של הפסקה הראשונה של חוות דעתו של שד נצחי וכל יודע מהגיהינום על הספר:

"כולם בסיפור הזה גרועים, ומקומם במקום הרע [כלומר: גיהינום]. הגנב הוא רע, השוטר שרודף אחריו הוא רע, כל הפרוצות הבכייניות הן רעות. כמו כן, כולם צרפתים, כך שהם הולכים למקום הרע באופן אוטומטי. אני באופן אישי יודע שוויקטור הוגו נמצא במקום הרע, מעונה. הוא גם נמושה אמתי. אם אחת ממפלצות הלבה אפילו מתקרבת לבחור, הוא כזה: 'לכל הרוחות, הרטבתי את מכנסיי'."

יוצא שאחרי כל ההמלצות והשמועות ששמעתי על הספר הזה, ההחלטה הסופית שלי לקרוא את הספר הגיעה אחרי שצפיתי בסדרת טלוויזיה. מילא.

הספר הוא קלאסיקה. הוא עובד לבמה, ואפילו לסרט קולנוע, שאותו ראיתי - לאחר שקראתי את הספר כמובן (מחשבותיי על הסרט: מותר לוותר). האם העובדה שמדובר בקלאסיקה הופכת אוטומטית את הספר לטוב..? נו... כמובן שלא. לא שאני מנסה לומר שהספר לא טוב, אבל... זה בכל זאת ספר שנכתב לפני מאות שנים. הגיוני שקורא צעיר מודרני (כמוני, למשל) לא ממש יתמצא בחוקי הספרות שהיו רלוונטיים אז. ראיתי ביקורת נהדרת פה באתר של cujo על הספר, שבה הוא משווה את הקריאה בספר לביקור בטירה עתיקה: זה יפה, נפלא, מלא בהוד וביראת כבוד, אבל... טוב, הצנרת לא עובדת, אין שירותים בבית, הוליונות אכולים מעש, והמדרגות חורקות בכל פעם שדורכים עליהם. זאת, לדעתי, ההשוואה האולטימטיבית, והמסכמת ביותר את התחושה שלי לגבי הספר הזה.

קראתי אותו בתוך יומיים. באמת שלא ציפיתי לזה. "עלובי החיים" היה נשמע כמו משהו כל כך גרנדיוזי ומוגזם, שעד עכשיו פחדתי בכלל להתקרב אליו. אבל, תוך שבת אחת ויום ראשון אחד, צלחתי אותו. בשבת קראתי עד חציו, ובראשון סיימתי. לדעתי, עצרתי בדיוק באמצע שתי המערכות של הספר (ולכן אני מאמין שהסיפור הזה ככל הנראה עובד טוב בהרבה בתור מחזמר - חבל שלא יצא לי לראות אותו...). לדעתי, העצירה וההבדלה שעשיתי בין שני החלקים של הספר מחלקת גם את חוויית הקריאה שלי לשתיים, כאילו קראתי שני ספרים. את החצי הראשון אהבתי, מאוד - חריקות והכל. הוא אפל, קודר, נוגע ללב, בר הזדהות, פנטסטי, מעורר תהיות ומחשבות על החיים, על העוני ועל העלובים שבינינו. אני זוכר שאחרי קריאה רצופה של כמה שעות יצאתי לטיול קצר בחוץ, כדי לנסות לנקות קצת את הראש. במשך כל הזמן הזה חשבתי על עצמי, על החיים שלי, על החיים של אנשים שאני מכיר, על עוני, עושר, השאלה האם החיים הוגנים או לא, למה יש רע בעולם... חפירות מעין אלה. אני אוהב שספרם גורמים לי להתפלספויות כאלה, וזה בדיוק מה שציפיתי לו מהספר הזה. דמותה של פנטין הייתה טרגית להפליא (אגב, שווה לראות את הגרסה הקולנועית רק בשביל ההופעה שנותנת שם אן האת'וויי בתפקיד פנטין), ז'ן ולז'ן היה מעניין, משתנה, מתבגר,; הלב שלי ממש פעם במתח לקראת המשפט הקרב, ולא יכלתי שלא לשאול את עצמי, בסצנה בה הוא מתלבט האם להסגיר את עצמו, מה אני הייתי עושה. אפילו החצי נבלים חצי אתנחתאות קומיות - בעלי הפונדק תרנדייה - היו מרושעים בצורה שכיף לקרוא, ושנאתי אותם בכל נימי נפשי. היספור קלח, והיה לכל מה שקיוויתי למצוא בספר הזה.

ואז...

דבר ידוע הוא שבכמעט כל מחזמר בעל שתי מערכות יש חלוקה מאוד ברורה בין הסגנונות שלהן: המערכה הראשונה יותר עליזה וקצבית, ונועדה לשמור את הקהל במקומותיהם ולהכניס אותם לסיפור, בעוד המערכה השניה בדרך כלל מעט יותר אפלה ולוקחת טון יותר רציני, כשהקהל כבר מושקע בתוך הסיפור.
כאן, ובכן...
טוב, טכנית זאת לא הצגה, ואלו לא שתי מערכות, אבל אני מאמין שאם צריך לחלק את הסיפור הזה לשניים, זה יהיה ברגע שבו ז'ן ולז'ן וקוזט עוברים לגור במנזר. מהרגע הזה והלאה הסיפור מתרחש כמה שנים בעתיד, והוא עוסק בנושאים כמו אהבה, אידיאולוגיה, מהפכות והסטוריה צרפתית. או...קי... זה בא כמעט משום מקום. אבל, בסדר, אני פתוח לרעיונות חדשים ולדמויות חדשות. למרות ש... הסופר יוצא מנקודת ההנחה כי הקוראים מכירים את המהפכה, ויודעים טוב מאוד למה ואיך היא פרצה. ואני... לא. מצטער. קשה לי קצת להזדהות עם מהפכה שאני לא יודע עליה כלום. הם רוצים להפיל את המלוכה... נו, שיהיה. הנושא המרכזי הזה לא תפס אותי. אני מניח שבמחזמר העבירו את זה אולי קצת יותר טוב - עם שירים זה קל יותר - אבל כאן הרגשתי ניתוק מוחלט מכל מה שקורה בסיפור המסגרת הזה. אבל זה לא כל מה שאנחנו מקבלים כאן - סיפור האוהבים הצעירים בין קוזט הצעירה החיה עם אביה המאמץ ז'ן ולז'ן בבידוד, ובין מריוס, בחור מהפכן שחולם להביס עם חבריו את השלטונות.
איזה קשקוש בלאבוש של רומנטיקה.
לדעתי, אם יש פגם אחד גדול בספר הזה, הרי הוא סיפור האהבה המטופש שלהם - אפילו יותר מהתיאורים הארוכים על מהפכת יולי.
העניין הוא שהם מגזימים על כלום. מריוס נותן לקוזט את הבטחתו שבמידה והיא תלך, הוא ימות. אני מצטער, אני יודע שאין לי ממש למה לצפות כשמדובר בספר מהתקופה ההיא - אבל באמת?! הקשר הזה לא מבוסס על כלום. מבט אחד בפארק, והמריוס הזה מאמין שהוא ימות אלמלא ימצא אותה. הם מכירים בקושי שבוע, והתאהבו נואשות רק על סמך המשיכה הפיזית בניהם - קשר שכזה לא נמשך למשך הרבה זמן, וכל הגזמה גרנדיוזית שכזאת שמיוחסת לקשר שכזה נראית בעיני מגוחכת ומטופשת. כלומר, קוזט גדלה בבית מתעלל בעוני מחפיר, יתומה, גרה עם זר מסתורי שהציל אותה. מריוס הוא בנו של ברון אצילי, גדל אצל משפחה הרוסה, חי בעוני, מהפכן. הן דמויות כל כך מעניינות! יש להם כל כך הרבה על מה לדבר! יש בניהם הרבה במשותף, זה יכול לעבוד..! ובכל זאת, הוגו לא רואה לנכון לשתף אותנו בשיחותיהם האינטימיות, שנראה היה שנכתבו שם רק כדי "לצאת ידי חובה" וכדי שלא יגלו חלילה שמדובר בעצם בקשר שכולו אמירות מפונפנות אבל כולו ריק מתוכן. התיאור שלו טוב, בגדול, ויש לו כמה משפטים טובים על אהבה או משהו כזה, אבל לעזאזל... השניים האלה מעצבנים אותי. זה היה פספוס, מבחינתי. הסיפור הולך לאיבוד בתוך ים ההיסטוריה, קשקושי המהפכה והרומנטיקה המוגזמת שלא לצורך. כמו כן, בעלי הפונדק לשעבר חזרו, והם הרבה פחות מרשימים משהיו בתחילת המחזה - אה, אני מתכוון, ספר. פה הם הרבה פחות מרשימים או מאיימים, ובסופו של יום הם לא יותר מפושעים קטנים. זה מעט מאכזב, אני ציפיתי לנבלים גדולים יותר.

טוב, זה לא ממש הוגן: הם בכלל לא הנבלים פה. האנטיגוניסט העיקרי והמרכזי ביותר הוא ז'בר - אבל עליו לא דיברתי, משום שרציתי לשמור את הטוב ביותר לסוף. ז'בר הוא בהחלט אחד הפרטים המעניינים ביותר בסיפור: המוסריות שלו היא מוחלטת, הוא איש החוק בכל נימי נפשו, ובכל זאת - ואולי משום כך - הוא האדם השנוא עלינו בספר. האישיות שלו מוכרת לכולם, המון ז'ברים מסתובבים ברחובות, ובתוך הלבבות שלנו. הקונפליקטים וההתחבטויות שלו הם נפלאים, וכתובים בצורה חלקה שמאפשרת להזדהות בקלות עם הנבל הראשי שלנו, וזה לדעתי מרשים מאוד. כיף לקרוא אותו בכל רגע שהוא במרכז הסיפור.

ז'ן ולז'ן הוא דמות שאפשר לכתוב עליה מאמר שלם משלו. המורכבות שלו, כמו גם הרלוונטיות שלו לתקופה ועל מוצאו היוצא הדופן ביחס לגיבור, הם כולם חומר טוב להרצאה לספרות. יש בו משהו מן האצילות נפש הזאת, על גבול הדמיונית, שקשה להאמין שקיימת במציאות. אבל הוגו נכנס אל תוך נפשו ומציג את התלבטויותיו באופן אמין שמשאיר את הדמות מציאותית מספיק. אני לא רוצה להאריך עליו יותר מדי, כי זה לא יגמר. רק אסכם ואומר שהוא דמות שמצאתי את עצמי מזדהה אתה מאוד.

אחרי כל האכזבות וההפתעות הטובות שקיבלתי מהספר הזה, אני לא ממש יודע איך לסכם אותו. זה קשה לכתוב על זה ביקורת כשהקריאה כבר לא כל כך טרייה בראש. עלובי החיים הוא חוויה, וזה בעיקר מה שאני אוהב למצוא בקלאסיקות ישנות, בספרים כאלה שנכתבו לפני מאות שנים: הם נשארים אתך אחר כך. דעתי על הספר מורכבת, אבל הוא בהחלט לא היה בזבוז זמן. הוא נשאר, שוקע, משנה את התודעה לאט-לאט. לא סתם הוא קלאסיקה; הוגו יודע טוב מאוד מה הוא עושה. אני אוהב התפלספויות מוסריות כאלה שלוקחות כמה עמודים, כאלה שנכנסות אל תוך נפש הדמות וממש גורמים לך להבין אותו. יש חסרונות, כמובן, אבל זה סגנון שכדאי להכיר, ואם כבר להכיר - אז דרך "עלובי החיים".

למרות שאני עדיין חושב שזה יעבוד טוב יותר כמחזמר. לעזאזל, אני רוצה לראות את המחזמר.



*רציתי לעשות לעצמי ניסוי מחשבתי, בעקבות ההמלצה שקבלתי מהסדרה, שאתו אקרא את הספר: את מי מהדמויות יש לשלוח לגן עדן ואת מי לגיהינום? שאלה פשוטה, שאני חושב שהגיוני לשאול את עצמי בספר שעוסק, בעקיפין או באופן ישיר, בהבדלים בין טוב לרע. רציתי לנסות לעבור דמות-דמות.
בפועל התברר שזה בלתי אפשרי. דשתי את נושא הטוב והרע כל כך הרבה פעמים בכל מני ספרים, שזה התבלבל לי לחלוטין. אולי אני צריך לראות שוב את "המקום הטוב" - זאת סדרה שמתמודדת עם השאלות האלה הכי טוב, והיא גם גומרת מצחוק. בכללי, בלי קשר, אני ממליץ:)

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת