1. שמות וזרוּת

לחכות.
לחכות ולנשום עמוק.
כמה שמות חלפו על פניו, מהירים כאדוות בנהר. אבל הוא כבר למד מזמן שהשמות שממהרים לבוא אינם השמות המתאימים על פי רוב. אחריהם הגיעו השמות האיטיים יותר, חוצים את מחשבתו כמו עדר זברות רועות. במנוחה. הוא בחן כל אחד מהם בשלווה, בוחן את קימוריהם והזוויות שבהם. עוד לא. הוא חיכה עוד זמן מה, מביט בשמות הנעים בו, מתרוצצים וקופאים כאחד. לבסוף פרץ בצחוק. השם היה שם כל הזמן הזה, גדול וכבד, כמו מזג האוויר כולו. כמו הגשם, כטיפות שנושרות ארצה ורוצות לשוב. האור נשבר לאלפי רסיסים וצבעים שונים, והתאים בדיוק.
אליהו פקח את עיניו והביט במראה. פניו נחרשו קמטים, ועיניו ריקדו על הקו שבין תקיפות לרוך. זה היה שם נכון ונאות להיום, אז אליהו יצא מן החדר הקטן שלו וניגש אל אולם הכניסה. דלתות הזכוכית הרחבות השקיפו על רחוב מנומנם שניסה להתעורר משעות הבוקר המוקדמות, מתאמץ להתנער מהכבדות רבת השנים שהטיל עליו המכון. שלט קטן שהוא תקע בעצמו על קיר הבית, לפני מה שנדמה כמחזור חיים, הכריז בקול שפל 'המכון לחקר הזרוּת'.
ילד אחד קטן ואימו התשושה המתינו לבדם באולם הכניסה. האם הביטה בו כאשר נכנס במבט כבד. 'אני לא יודעת, אדוני', לחשה. 'אני..'
'היום כבד עלייך, בת-שבע', ענה בעדינות. 'וזה בסדר גמור'. אליהו כרע מול הילד והביט בעיניו הבורקות. 'על מה אתה חושב?'
הילד מצמץ לרגע, בעודו משיב לעיניים שמולו. 'אמא עובדת קשה מידי. אני רוצה שהיא תהיה שמחה'.
החיוך שעלה על פני אליהו האיר לרגע את החדר בהבזק של שמש חורף. 'היא תהיה, דניאל. ועוד איך תהיה'.
'איך אתה יודע?' הילד המשיך להביט בו. 'אתה יכול לראות את העתיד, דוֹד אליהו?'
לרגע עיניו של אליהו נעלמו. למין הבזק מבט, נעשה הכל שחור ונשאב אל תוך החורים הגדולים. לפעימת לב זעירה חשה בת שבע איך היא מועדת ונופלת אל האיש שכרע ליד בנה. 'לא את העתיד', לחש אליהו. 'אני מבין בהרבה דברים. אני מכיר את הבדידות, את תהום הילדות ואת מה שנמצא בקרקעיתה. אני יודע על הצמחת שורשים, על היטמנות בקרקע עד הלב וכלות הנשימה. ולאמא שלך יש אותך, דניאל'.
הילד הנהן, ואחז בידו של אימו. הם יצאו אל הרחוב השוקט, אוחזים ידיים ונשענים זה על זה. אליהו צפה בהם בלכתם וחייך לעצמו.
הוא ידע שעוד כמה שעות, ממש לפני שילך לישון, אליהו יזלוג ממנו. שמות סירבו להידבק אליו, אבל חלקם הסכימו להישאר לזמן מה. אליהו יחליק מפניו, יצא במין מבוכה של עזוּת שמתקשה להתנצל ולהגיד, זה לא אתה ולא אני אלא שנינו. כל הקשיוּת תצא ממנו, ותותיר אחריה איש עייף שמנסה להפיג את בדידותם של אחרים. אבל עד אז יש עוד זמן, וכעת הוא עודו אליהו.
כעת הוא עוד לא זר.

נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים