פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 697 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנה ו-11 חודשים לעילוי נשמת חברי, גלעד נחמיה ניצן הי"ד אסף
ברור שאתה הוא זה שיגרום לי לכתוב כבר איזה משהו...
אני שומע את קולך, הוא צלול וברור יותר מאי פעם. אני רואה אותך מולי, והחיוך ההוא בוהק וזוהר כמעט כמו שהיה בחייך. כמעט.
העניין הוא, שאם יש מישהו שבו הייתי רוצה להיוועץ כיצד לכתוב את זה, הרי זה אתה. ומה היית אומר?
אני רואה אותך בעיני רוחי גוהר מעליי, מניח את ראשך על כתפי, ושואל בקול שנועד להישמע חטטן ומנדנד: מה זה? מה אתה כותב??
נו אל תפריע, אני אומר. חכה, זה חשוב.
חשוב! אתה אומר. נו, נשמע.
אני מנסה להסתיר, אבל אין להימלט ממך, עקשן היית. מה גם, ביננו, לא הייתי מעז להתמודד מולך בכוח. אז אתה מעיין קצת, ושואל: מה, הספד?
סוג של, אני ממלמל.
יש לך סיגריה ביד, אתה קורא לרגע בעיון, נותן שאיפה. אתה אומר: זה בטח קצת קשה.
קצת, אני עונה.
המחשבות שלי רודפות זו את זו, כל אחת מבקשת להשמיע את קולה לפני חברתה. זיק מחשבה אחד דורש שיש להזכיר את צחוקך, הרי זה מתבקש. נצנוץ של זיכרון משמיע טענה כי על הצחוק והחיוך ידברו כולם, על הפרצופים המצחיקים, מי ידבר? ובאמת אני נזכר, רק בדיעבד, שהיית אמן פרצופים, כזה שיכולתי רק לחלום להיות. כמה מצחיק היית... והנה נדחפת לה פיסה קטנה מהרהור ארוך בך, שמציינת את המשמעת העצמית שהיית לך, נו, זאת שתמיד קינאתי בה. כי אני נזכר בנקודות בהם היית קורא לי (בצדק) בטטה שמנמנה, ודורש שאתחיל להזיז את הגוף הבטלן שלי. כי מנוחה או בטלה היו מונחים זרים לך. לפתע, בכבדות, משתפלת אל שולי מחשבותיי הבנה, והיא תופסת את מקומם של סיפורים וזיכרונות; ההבנה הפשוטה, הכואבת שאין טעם. פשוט, אין טעם להסביר. כלומר, מביך ממש לדבר עליך, על אודותיך, על זיכרונות שיש לי ממך, כי זה כל כך ברור שזה פשוט לא מספיק. זה כל כך מגוחך, הניסיון להסביר אדם שכמותך. הרי אנשים רבים וודאי ישמעו, לשם דוגמא, על החיוך שלך. נו, שויין. וגם אם הם יראו תמונות, באמת, זה לא מתקרב אפילו לחיקוי של התחושה שמתפשטת בלב כשאתה הוא זה שמחייך אליי את החיוך הזה, באופן אישי, בשבילי. עמוק בלב גדלים לי רחמים, רחמים עצומים על אלו שלא זכו, שיאלצו להסתפק רק בתיאור שלך, שאין בו כדי להשלים, אין בו כדי לסכם, להבין, כל זה רק בדיעבד, רק בחינה של, זיכרון של זיכרון, בבואה דבבואה. אנו, אלה שזכינו לראות את אותו חיוך שלא בדרך תמונה או סיפור, אלא ממש באספקלריא המאירה, אנו יודעים כי אין מה לעשות, ולך תסביר עכשיו נשמה כל כך גדולה כמו שלך למישהו שלא פגש בה. ההבנה הזאת, יותר מהכל, מאלימה את מחשבותיי, מרפה את כוחי. אך יודע אני כי החוסר ביכולת לא פותרת אותי מהחובה לנסות.
ראוי אתה שיכתבו שירים עליך. מילות קודש חדשות שלא שזפתן עין, ראוי שיבראו יש מאין רק כדי להזכירך. ראוי אתה להיספד כשאול ויהונתן, ראוי אתה שתיזכר לדורות. שיכתבו עליך בלדות, ספרים, מנגינות, פיוטים, פרק חדש בתנך – אף כבוד שבעולם לא גדול מדי. היית אולי צוחק, או אולי מחטיף לי איזו כאפת שטות מאחורה על מילים כאלה, אלא שקדוש ישראל אתה, גיבור ישראל אתה, תרצה או לא. וידוע לכל מכריך שכבוד כזה היה נראה לך קצת מוגזם. אבל עם כל כאב הלב, ועם כל הצער והיגון שכרוך בלומר את זה – בכנות, גיבור ישראל יושב עליך טוב.
יש שמכירים אותך טוב ממני, שהיו קרובים אליך ממני, ומעט שאיני מעז לכתוב עליך (ובטח שחוצפה מצידי לכתוב אליך). אלא שאתה מכיר אותי, אתה יודע שהיה מצפוני נוקף אותי לעולם לו הייתי מחריש. אמרת לי פעם: שמע, אתה יודע לכתוב. ובכן, מן הראוי היה שאכתוב למענך ולכבודך את יצירת המופת שלי. אבל, שוב, אתה מכיר אותי, ואתה יודע שזה מעבר לכוחותיי. אני מאמין שהיית סולח לי על הניסיון החצוף הזה שלי.
אתה יושב לידי על ספסל, במה שהוא בין גבול הזיכרון והמציאות. ספסל העץ עומד לו כשרגלו האחת באוויר, ליד בית המדרש בתפוח. השעה היא שעת בין ערביים, יום שישי, כולם בבית הכנסת במנחה, אתה ואני כבר התפללנו. אנחנו משקיפים על הנוף, שנינו לבושים לשבת, אני עם חולצה מכופתרת סטנדרטית, אתה עם חולצת גבעונים שכזאת, צווארון פתוח, כפתורים עד החזה. אתה עם כוס קפה שחור, סיגריה ביד, אני לידך עם תה, מעשן פסיבית את שאתה נושף. הנוף הנפרש למולנו, והשבת המזדחלת לאיטה אל תוך המציאות, מותירה אותנו במצב שהוא מעין עולם הבא, מעבר לזמן ולמקום, ושם אנחנו יכולים לדבר, גם עכשיו. מה? אתה שואל אחרי לגימה מדודה מהשחור השחור הזה. אתה נראה מותש קצת.
זה לא היה פשוט לכתוב, אני עונה. מצד אחד זה מרגיש כל כך לא מספיק, מצד שני אני...
כאילו... לא ממש מסוגל יותר.
תן לקרוא, אתה מחייך לפתע.
מה פתאום, אני צוחק. מה נראה לך.
נו תן לקרוא.
לא מתאים, אחי...
ג'ינג'י! אתה מאיים לפתע, ונועץ בי מבט מתרה. שאני לא אנשוך אותך, כן?
קח קח, נודניק... בלב אני יודע שפשוט היית ממשיך להתעקש. הרי כשאתה ננעל על משהו, כל העולם כולו לא יוכל לעצור בעדך. זה משהו שהערצתי בך, שאני עדיין מעריץ בך. בעצם, אולי היה לי מביך קצת להודות בזה בפניך בעודך איתנו, אבל אתה יודע שהערצתי אותך? באמת, תמיד. את ההתמדה שלך, את הישרות שלך, את זה שכשהדרך שלך הייתה ברורה לך לא עניין אותך מה כולם אומרים. הערצתי את היכולת שלך להיות תמיד מאה, תפילה – מאה, לימוד – מאה, צחוק – מאה, צבא – מאה, סיגריה – מאה. זה היה מעבר לתפיסה שלי. בדיעבד אני מבין כמה סבלנות הייתה לך אליי, כי אפילו בלי לחשוב על זה, כל מה שהיה לי לשתף, כל מה שישב עליי, כל מה שכתבתי או שרציתי לכתוב – הייתי בא אליך.
שום דבר לא הפחיד אותך, אני הרגשתי את זה. לו יצוייר והיית יודע כיצד הסיפור שלך מסתיים, זה לא היה מרתיע אותך כהוא זה, להיפך. היית מרהיב עוז, שואג, מחפש דרך לתת אפילו יותר. הבלחי זיכרונות מתערבלים בי, שוב אני לידך על הספסל. עכשיו, בזיכרון, פתאום אתה עם נשק. אתה קורא את מה שכתבתי בעיון, מסיים בשאיפת סיגריה וממלמל במבוכת מה (עד כמה שאדם כמוך יכול בכלל להיות מובך): שמע, לא צריך להגזים...
אני ואתה שותקים לכמה דקות. המעבר הזה בין צחוקים לרצינות, שאיתך הוא כמעט בלתי נראה, הגיע והתבטא בשתיקה דקה ונעימה. טוב היה לשתוק איתך. טוב, אני אומר פתאום ומפר את הדממה, איך הייתה אתה כותב את זה? איך היית רוצה שיזכרו אותך?
אתה שוב שותה מהקפה לפני שאתה עונה בבת שחוק: שיזכרו שעשיתי צחוקים. אני צוחק, אתה מצטרף אליי, ולכמה שניות אנחנו צוחקים יחד.
לא, נו אבל ברצינות, אתה אומר ושותק אל האופק. נראה לי שהייתי רוצה שיזכרו שעשיתי טוב.
אני מהנהן. הזיכרון נמוג, נסחף בין ערפילי מחשבות, רגשות אבל, כאב, ותחושות אחרות חסרות שם, שעוד לא הצליחו לתחום בתוך גדרות השפה, גם אם שפת הקודש. נותרתי לבד. נשק בידי. אני שומע את הנחמות בקולך, אני שומע אותך אומר לי: תבין את זה, תעכל את זה, ותנתב את זה למשהו טוב. לא לשקוע בכאב, זה לא מתאים. אתה חייל, ככה אני שומע אותך אומר לי, וצריכים אותך. תגדל מהכאב הזה, תעשה. רק לעשות, לעשות טוב.
גלעד,
(רק מלכתוב את שמך הנשמה שלי צורחת מכאב)
אני רוצה לדבר אתך. אני רוצה לספר לך כמה אני אוהב אותך. כמה אתה חסר לי, לעולם הזה. כמה רציתי לכתוב לך ממש ביום שישי ושאין לי אפילו שמץ של מושג למה לא עשיתי את זה בסוף, מטומטם שכמוני. אבל ישבנו פעם על ספסל, בין קודש לחול, מעל למקום והזמן, ושם החיים והמוות לא תופסים, עולם הבא, בו אתה נמצא, מעין מתגלה בעולם הזה, בו אני נמצא, וכך אני יודע שאנחנו עדיין יושבים, ונשב עדי עד, עד ינחמנו קוננו, ויושיענו ויגאלנו, וינקום נקמת דם קדושיו השפוך, ונזכה, יחד לגאולה שלמה ואמתית. בזכותך. אני מתגעגע אליך גלעד. חבר קרוב וידיד אמת, גיבור ישראל וקדוש עליון. זכותך תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-8 חודשים מרגישים את הכאב במילים . Storm~
-
לפני שנה ו-11 חודשים אסף אילו ימים שחייבים חני
לגייס תעצומות נפש. איך מסבירים
גיבורים? זה כמו להסביר עולם, והעולם הוא
גדול ומלא ושום a4 לא יספיק. אבל זכינו ללמוד לפחות קצת על הגיבור שהוא ועל החבר שאתה.
הוא יכול להתגאות שיש לו חבר כמוך.
יהיה זכרו ברוך.
ואתה בבקשה שמור על עצמך שם.
אתם הגיבורים שלנו
והחטופים שמורים בליבנו
עד שהעולם ישקוט שוב
וכולכם תחזרו הבייתה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שנה ו-11 חודשים אסף היקר, אתל
החיית אותו במילותיך.
תודה שנתת לי להכיר אותו קצת.
שולחת חיבוק... אין מילים אל מול אובדן שכזה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ותודה שאתה ממשיך להגן עלינו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
