ביקורת ספרותית על סיפורי ממלכת נרניה שבעת הספרים בכרך אחד מאת קלייב סטייפלס לואיס

---

אני זוכר את הסיפור הראשון שכתבתי. אני לא זוכר מתי בדיוק הוא נכתב, אבל זה היה בשלב מוקדם מאוד בחיי. אני חושב שהוא עדיין שמור אצלי איפשהו... בכל אופן, אני זוכר אפילו על מה הוא היה מבוסס. אני תוהה איפה כדאי להתחיל את זה...
אז ככה: ליד הבית שלי יש משתלה. היא לא גדולה מאוד, וגם לא מאוד יוצאת דופן. למעשה, בדרך קבע היא הייתה מלאה בטיפוסים מפוקפקים ובאופן כללי לא היה מומלץ לי ולאחיי, כילדים קטנים, להתקרב למקום. על פניו זה לא נשמע כמו מקום מרתק במיוחד, אלא שהמשתלה כולה מוקפת לחלוטין בעצי ברוש תמירים, הדורים וצפופים שחוסמים את הכניסה ומסתירים את המשתלה עצמה. עד היום הברושים האלה די מרשימים למראה, ועוד יותר אז, כשגובהי לא עבר את הענפים הנמוכים ביותר שלהם. במשך כל ילדותי המשתלה הייתה אפופה במעין מעטה מסתורי (בעיקר משום שהוריי, בצעד הגיוני מאוד, המליצו לנו בחום להתרחק מהאזור כמה שיותר), ובתור ילד הוא הקסים לי את הדמיון. אחותי הגדולה סיפרה לי יום אחד כשהייתי קטן והלכתי לצידה ליד הברושים, שכשהייתה קטנה יותר אהבה לחלום שמאחורי העצים מסתתרת ממלכה קסומה שאם נכנסים אליה אי אפשר לחזור, ולכן אסור להיכנס לשם. השתמשתי בסיפור הזה כמעין בסיס לסיפור הראשון שלי, אלא שכאן נגמר השלב היצירתי (יחסית). כל המשך הסיפור, דמויותיו, עלילתו וסגנונו היו נרניה. לא העתק של נרניה, אלא פשוט נרניה אחד לאחד.
אני מספר את זה כדי לנסות להמחיש, אולי קצת, כמה השפעה הייתה לנרניה עליי. אני לא יודע אם זה הסיפור שיש לי הקשר הכי חזק אתו, יש הרבה סיפורים שאני אוהב הרבה יותר, אבל... נדמה לי שיש לי מעין קשר כמעט מיסטי עם הסיפור. אני לא יודע, זאת נשמעת כמו ההגדרה המדויקת ביותר. אני זוכר שבתור ילד, עד כיתה גימ"ל או ה"א בערך, הסיפור הזה היה משאת נפשי. זה פוצץ לי את הנשמה לחלקיקים. זה לקח את החלק ההוא במוח שלי שאחראי על הדמיון ופתח אותו, מחץ אותו, סחט אותו ושינה אותו מן הקצה אל הקצה. הסיפור הזה היה תחילת היכרותי עם עולם הפנטזיה, הניצוץ הבראשיתי, האהבה הראשונה. זה הסיפור שממנו והלאה לא הייתי מסוגל להביט בסיפורים באותה הצורה שבה הסתכלתי עליהם עד אז.
אני מקווה ששמתם לב שהשתמשתי במילה "סיפור" כדי לתאר את נרניה, ולא "ספר". זה בכוונה. העניין הוא, שקראתי את הספר לראשונה בכיתה ו'. אחרי שכתבתי את הסיפור הראשון שלי, שהיה, כאמור, העתק של נרניה. איך זה אפשרי?
ובכן... הפיל שבחדר...
ראיתי את הסרט קודם.

הדעה הרווחת היא שאסור בתכלית האיסור לראות את העיבוד הקולנועי של כל סיפור שהוא לפני שקוראים את הספר שעליו הספר מבוסס. זה סוג של קוד, שכל חובבי הספרים - ואפילו חובבי הסרטים - פחות או יותר מחויבים אליו. מעין "טראומת הארי פוטר" שכזאת. אני עצמי לא מוצא את הכלל הזה גורף עד כדי כך. כמובן, אפשר למצוא שלל עיבודים קולנועיים שהם לכולי עלמא חרפה למקור, כמו אראגון, פרסי ג'קסון, הארי פוטר (לחלק מהדעות), ועוד דוגמאות רבות. אבל אפשר גם למצוא כאלה שטובים לא פחות, ולפעמים אולי אפילו יותר; הנסיכה הקסומה, מרי פופינס, שר הטבעות (טוב, אולי לא יותר טוב, אבל לא רע בכלל), אליס בארץ הפלאות, ואם חושבים על זה - הרבה מאוד מסרטי דיסני הישנים המבוססים על יצירות קיימות, שרובנו אולי אפילו ראינו אותם לפני שבכלל ידענו שיש ספרים. בעצם, אני מצליח לחשוב על יותר דוגמאות לסרטים שטובים מהספר עליהם הם מבוססים מאשר ההפך. הנקודה שלי היא שזה לא כלל חד משמעי, ושאפשר לעשות עיבוד קולנועי בכלל לא רע לספר, ואולי אפילו מוצלח יותר בכמה מקרים.
נרניה של דיסני משנת 2005 היה הגרסה של סיפורי נרניה ששינה לי את החיים בגיל צעיר והשפיע עליי בצורה כל כך משמעותית. התפאורה, המשחק, הכתיבה, האפקטים, המוזיקה! בשם אסלן, המוזיקה! היא כבשה אותי ברגע והצית לי את הדמיון כמו שאף סיפור לא עשה לפני כן ואף סיפור לא עשה לי מאז. הוא לקח סיפור ש... בואו נודה בזה, הוא די מוזר כשחושבים עליו לעומק, והציג אותו בצורה פנומנלית. הם עשו את הכי טוב שאפשר עם הסרט הזה.
הסרט השני, אם זה אפשרי בכלל, אפילו התעלה על הראשון. אסתייג ואומר, בחלק מהמקרים. ראיתי את "הנסיך כספיאן" כמה שנים טובות אחרי שצפיתי בראשון. כלומר, ממש לא מעט שנים, בערך בכיתה י'. יש לו מעין אווירה אפלה יותר, כאילו לוקחים את הסיפור לשלב הבא, כמו גם את הדמויות ואת העולם, ואני אוהב את זה. הסרט גם פרט על כמה מיתרים רגישים שגרמו לדמעות להתממש לאיטן. לא רוצה להיכנס יותר מדי לתוך קלקלנים, אבל יש שם כמה רגעים ממש אפלים ביחס לסרט הראשון ובכלל. אני מת על זה. השיר בסוף, במיוחד, גורם לי לצמרמורת בכל פעם אני שומע אותו.
הספר לעומת זאת... לא עושה עבודה כל כך טובה עם הסיפור שיש לו ביד. אעז אפילו ואומר, עבודה ממש-ממש לא טובה. מכמה סיבות. תהיו אתי.
לפני הכל, הסיפור מוזר, אי אפשר להתכחש לזה. בונים מדברים, אריה מלך, מלכת השלג (או משהו דומה, אותה הגברת, אפילו בלי שינוי אדרת) פאונים, סנטה קלאוס ומלחמת העולם השנייה. כתבתי כאן כבר ביקורת (ארוכה מדי) על הספר הראשון, והתמקדתי בעיקר בחורים (הדי גדולים) שיש בעלילה שלו, ו... כן, זה לא נשמע מאוד הגיוני, כל העסק הזה. וזה רק הספר הראשון. בספרים הבאים זה איכשהו מסתבך יותר, נהיה מוזר יותר ויותר. ולא רק בניית העולם, אלא גם, ובעצם בעיקר, הדמויות. המניעים שלהן, האישיות, הדרך שבה הם מדברים - להכול יש תחושה מעט... לא טבעית.
והכתיבה. בשונה מרעו טולקין, ק"ס לואיס לא מצטיין בכתיבה. אולי יש לו כישרון דמיון מפותח, אבל הוא ממש לא יודע לכתוב טוב. היו מליון משפטים בערך שכשקראתי אותם, אני הקטן, אמרתי לעצמי שיש אינספור דרכים בערך לכתוב אותם טוב יותר. אולי זה רק התרגום, אבל אני חושב שזה אולי יותר מזה. הדרך שבה הסיפורים בנויים, לאורך כל הספרים... ילדותית מאוד. אין לי בעיה עם כתיבה ילדית, באווירה קסומה ותמימה מעט, אבל יש לי בעיה עם כתיבה ילדותית, "מונגשת" לכאורה ומזלזלת באינטליגנציה. ואולי יש לסוג כזה של כתיבה מקום, אבל זה פשוט לא משתלב עם עולם הפנטזיה האפי שק"ס ניסה לבנות.
וכדאי להתייחס גם לפיל השני שבחדר - או אולי לאריה שבחדר. כלומר... יש קריצות רבות ששמתי לב אליהם בסרט לעולם הנוצרי והרבה קטעים אליגוריים משהו על סיפורי הברית החדשה, אבל הסרט היה מעט יותר עדין בקטע הזה, והסיפור המרתק סחף ולקח את כל תשומת הלב. כאן, בספרים, זה בפרצוף שלכם. לא תוכלו להתעלם מזה. זה פשוט שם. גם אם אתם לא מבינים גדולים בנצרות, אתם יודעים בדיוק מי זה כל אחד, מה כל מסר אמור להיות, מה המסע שכולם עוברים... זה בכל מקום. זה מסיח את הדעת, זה נדחף, ובעצם נראה שבכלל אין שום רעיון מקורי, אלא הכל נגזר מתוך הסיפורים הנוצריים, רק בשינויים קלים. בין אם אתם נוצרים אדוקים במקרה (כמו טולקין למשל) ובין אם אתם מתנגדי נצרות מכל וכל (כמוני למשל), זה יפריע. טולקין כתב כי הוא "מתעב אלגוריה ואת כל הקשור בה". אפשר רק לנחש מה הייתה דעתו על הספר הזה. גם הוא לא חף ממסרים נוצריים, אבל הוא לפחות לא דוחף את זה לקהל כמיסיון במסווה של סיפור פנטזיה. הוא לא התכוון לזה או משהו, זה פשוט נלקח אוטומטית מעולמו הפרטי. בנרניה זה פשוט מרגיש כמו מיסיון לא כל כך מוצלח לדת לא כל כך מוצלחת (מצליחה - כן. מוצלחת - לא). כשסנטה קלאוס נכנס לעניין (ברצינות, מה הלו"ז?) וכשאלסן זורק משפטים כמו "הם יוכלו לראות רק את גבי, אבל לא את פניי", או כש(קלקלנים) כולם מתים בסוף והסיום השמח הוא שהם חיים בגן עדן לעולמי עד, וכשנרניה נהרסת נוסח אפוקליפסה - ובכללי, כשהמסר משתלט על הסיפור, זה פשוט מגוחך. וכשונא-נצרות מובהק (הזכרתי כבר שנצרות היא לא הדת החביבה עליי?) העניין הזה פשוט עלה לי על העצבים. אני חושב שהספר שבו העניין הזה הכי בולט הוא הרבעי, דהיינו "כס הכסף". זה הספר שצחקתי בו הכי הרבה, אבל לא סופרה בו שום בדיחה. זה שפוט היה... כל כך... מגוחך. זה הרגיש יותר ממאולץ, זה הרגיש אידיוטי. היה שם קטע שבו "המאמין" מתעמת עם "הכופר". אוקיי... אני לא נגד קטעים שנכנסים לעומק הסוגייה, כל עוד זה נעשה ברצינות ובבגרות. אבל הדיון הסתכם בערך כך:
-יש אסלן.
-לא, אתם מדמיינים. הנה מיליון סיבות.
-אוקיי, יודע מה, אולי אנחנו מדמיינים, אבל... אז מה? אז מה אם כן?
זה ילדותי. הדמויות טיפשיות, והאידאולוגיה העוד יותר טיפשית של הסופר נכנסת באמצע של כל דבר. עם הזמן הסיפורים הופכים יותר ויותר ביזאריים, והתוכן הופך יותר ויותר מיסיונרי. הספר האחרון, לדעתי, הוא הקש ששבר את גב הגמל. (שוב, הקלקלנים.) סיום המבוסס על אגדת האפוקליפסה הנוצרית אחד לאחד הוא לא סיום מספק בכלל, צר לי.

אני ממש לא מרגיש בנוח עם לדבר ככה על הספר. בכל פעם אני מתלונן עליו, יש לי מעין תחושת אשמה. הרי זה היה ההתחלה, משם, מארון הבגדים, מפנס הרחוב ביער המושלג, מנגינתו של מר טומנוס בחליל הנרנייני, מהוד המלכות של אסלן, מפחד הזאבים של המלכה הלבנה, ממתח המלחמה האחרונה, מאהבת האחים המדהימה של ארבעת המלכים. מתמימותה של לוסי, מתושייתה של סוזן, מגבורתו של פיטר, מנאמנותו ומורכבויותיו של אדמונד - הדמות האהובה עליי ביותר. (דרך אגב, רק אני שמתי לב שפיטר, סוזן, אדמונד ולוסי=גריפינדור, רייבנקלו, סלית'רין והפלפאף?) הסיפור הזה הוא מה שהניע אותי להתחבא בגיל קטן באורן הבגדים הישן שלו, לעצום עיניים ולדמיין שאני נשלח לשם. יש מעין חסד נעורים שאני חב לסיפור הזה. על הסרט אני ממליץ בלב שלם. הקריאה בספרים הייתה מאכזבת מאוד.
אני חושב שבדירוג הכוכבים כאן צריכה להיות עוד אופציה. חוץ מ"טוב", "מצוין", "בזבוז של זמן", "בסדר" או "לא טוב", צריך להוסיף גם: "זה מורכב". אני לא יודע אם אני עדיין מאוהב בנרניה כמו שהיית אז, אבל נרניה הייתה האהבה הראשונה שלי. ותמיד יש פינה חמה בלב לאהבה הראשונה.

*

שיר הסיום מהסרט השני, שמסכם, לדעתי, את כל מה שאני מרגיש לגבי הסרטים, להנאתכם. מקווה שתצליחו להרגיש כמוני את הצמרמורת.

The Call

It started out as a feeling
Which then grew into a hope
Which then turned into a quiet thought
Which then turned into a quiet word
And then that word grew louder and louder
'Til it was a battle cry
I'll come back
When you call me
No need to say goodbye
Just because everything's changing
Doesn't mean it's never been this way before
All you can do is try to know who your friends are
As you head off to the war
Pick a star on the dark horizon
And follow the light
You'll come back
When it's over
No need to say goodbye
You'll come back
When it's over
No need to say goodbye...
Now we're back to the beginning
It's just a feeling and no one knows yet
But just because they can't feel it too
Doesn't mean that you have to forget
Let your memories grow stronger and stronger
'Til they're before your eyes
You'll come back
When they call you
No need to say goodbye
You'll come back
When they call you
No need to say goodbye


https://www.youtube.com/watch?v=pCEUpVukAe8

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על סיפורי ממלכת נרניה שבעת הספרים בכרך אחד