הם היו ארבעה.
ארבעה ילדים, משחקים מחבואים בבית ענק עם מסדרונות ומדרגות ורעשים מוזרים;
ארבעה מלכים על ארבעה כסאות אבן בקייר פאראוול;
ארבעה, רוכבים על סוסים אצילים, רודפים אחרי האייל הלבן שימלא (כך אומרים) את כל משאלותיכם, אם תלכדו אותו.
מה היה חסר להם, בעצם, בנרניה היפה, השלווה תחת שלטונם הצודק? מה נותר להם לבקש מהאייל? למה הם לא יכלו, לעזאזל, להסתפק במה שיש להם?
הסופים של כל אחד משבעת הספרים

אני זוכר את הסיפור הראשון שכתבתי. אני לא זוכר מתי בדיוק הוא נכתב, אבל זה היה בשלב מוקדם מאוד בחיי. אני חושב שהוא עדיין שמור אצלי איפשהו... בכל אופן, אני זוכר אפילו על מה הוא היה מבוסס. אני תוהה איפה כדאי להתחיל את זה...
אז ככה: ליד הבית שלי יש משתלה. היא לא גדולה מאוד, וגם לא מאוד יוצאת דופן. למעשה, בדרך קבע היא הייתה מלאה בטיפוסים מפוקפקים ובאופן כללי לא היה מומלץ לי ולאחיי, כילדים קטנים, להתקרב

את ספרי נרניה קראתי לא מעט במהלך הילדות שלי, ועד היום יש לי עותק ותיק של כל ספרי נרניה בכרך אחד. לפני מספר ימים פתחתי אותו שוב, לראשונה מזה שנים.
כמובן שהרבה מהספר הראשון והאייקוני הזה עוד זכרתי, אבל החזרה בגיל מבוגר יותר הייתה קסומה.
קודם כל מעצם הנוסטלגיה.. פעם הייתי קורא את הכרך הזה עד השעות הקטנות של הלילה לפני בית ספר, הפעם לפני עבודה.. זה באמת החזיר אותי אחורה והיה תענוג.
אם לצאת מהפן הסנ

כל יום ראשון הייתי בחוג ציור.
כשחזרתי הביתה אח שלי היה מספר לי בעיניים נוצצות על הפרק המדהים ששוב, כמו בכל יום ראשון, הפסדתי.
כל יום שני הייתי בחוג קדרות.
וכולם מסביבי, תוך לישה וכיור של החמר, דיברו בעיניים נוצצות על הפרק המדהים שהיה אתמול.

הסדרה היתה "דברי ימי נרניה". לא ראיתי ולו פרק אחד שלה, והיה נראה לי שההפסד הוא עצום.
מכיוון שבאותם ימים צפיתי לעצמי עתיד מזהיר בתחום האמנות (להגנתי עלי

בצער רב וביגון קודר אני מודיע בזאת שסיימתי לקרוא מחדש את ספרי נרניה. מחר אני לא אספור את הדקות והשניות לסיום יום עבודה מתוך ציפייה בלתי נסבלת כמעט לחזור ולהיכנס לעולם הקסום של נרניה לחוויה שמעוררת בי בערך את כל הרגשות בו זמנית, מזכירה לי נשכחות קסומות מהילדות, ומשאירה אותי לחשוב על קונספטים פילוסופיים ותאולוגיים במשך כל יום העבודה הבא.
אוף, <mark>לואיס</mark>, למה כתבת שבעה ספרים ולא שבעים??

בכל מקרה, לספ

אני כבר בישורת האחרונה של המסע בספרי נרניה המופלאים, ומבואס קלות מכך שקראתי את הספר הזה כל כך מהר (בשתי ישיבות אאל"ט).
הספר הזה די שונה מהשאר מכמה בחינות:

1. זה הספר היחיד שהדמויות הראשיות בו הן לא ילדים מהעולם שלנו שעוברים לנרניה, אלא ממש תושבי נרניה, עם לוסי, אדמונד וסוזן כדמויות משניות ופיטר מוזכר פה ושם.
2. הוא מתרחש ברובו בממלכת קלורמן, שכנה מדרום של נרניה. קלורמן היא אימפריה עם עבדות,

"רק מילה אחת גברתי, רק מילה אחת. לא הייתי מתפלא אם כל הדברים שאמרת הם אמת לאמיתה. אני טיפוס שאהב תמיד לדעת את הגרוע ביותר, ואחר כך לייפות את זה כמה שרק אפשר. לפיכך לא אכחיש אף אחד מהדברים שאמרת. ואף על פי כן, יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה - עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובי

לא חוויתי הנאה כזו גדולה מקריאה כבר המון זמן. שמח לדווח שמדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי.
לספר הזה יש מקום מאוד מיוחד בלבי, כי בתור ילד אהבתי מאוד את ספרי נרניה ובמיוחד את "דורך השחר", שהיה בעיניי הטוב מכולם. אני עדיין זוכר איך הייתי קורא את הספר הזה בבית של סבא וסבתא, וכמה הייתי חושב עליו ומושפע ממנו.
לפני מספר שבועות, כשהחלטתי לקרוא את כל ספרי נרניה שוב, בפעם הראשונה כמבוגר (איכס), הזי

הספר השישי שנכתב בסדרת נרניה, והראשון מבחינת זמן ההתרחשות שלו ביקום הפנימי של הסדרה, שכן הוא מתאר את היווצרותה של נרניה. אני מוצא את זה מעניין ש<mark>לואיס</mark> כתב את סיפור ההיווצרות ממש לפני סיפור הסיום בספר השביעי והאחרון.

בכל מקרה, לסיפור: דיגורי הוא ילד אנגלי שחי בלונדון עם הדוד והדודה הזקנים והרווקים באופן מוזר שלו, ואמא גוססת. אבא בעבודה בהודו והוא חדש לחיי העיר. מטבע הדברים דיגורי הוא לא בדיוק ילד