ביקורת ספרותית על נפץ אותי - נפץ אותי #1 מאת טהרה מאפי
בזבוז של זמן

---

חברים יקרים, אתם אולי תסתכלו על הכוכבים שנתתי לספר הזה ותראו כוכב אחד. זאת למעשה הגזמה, ואם יכולתי לתת לו פחות כוכבים, למשל מינוס, הייתי עושה זאת.

הנה הדבר הראשון שרואים בספר - הכריכה. וסלחו לי, אבל העין המכוערת הזאת היא לא כריכה. למעשה, לספרי אירוטיקה יש כריכות יותר מושכות. הדבר השני הוא השם, השם הנהדר והמקסים, נפץ אותי. אני אודה ואגיד שכשראיתי שהוא מפורסם בכל מדיה חברתית תחת ספרים מומלצים, לא חשבתי לרגע שזה ספר מדע בדיוני- פנטזיה. אלא כן, אירוטיקה. ככה שלא חשבתי שאקרא אותו בכלל.

אבל התהלכתי לי בצומת ספרים, ראיתי את הספר הנ"ל בדוכן של נוער בוגר, קראתי את התקציר, קיבלתי בחילה מהתקציר אבל הרעיון היה נשמע לי סביל, גם אם הכתיבה הייתה נראית לי רדודה מהתחלה, וקניתי.

אני לא אספר לכם כמה המשפחה שלי צחקה על השם של הספר. התשובה היא הרבה. אני לא אספר לכם באיזה עמוד הבנתי שזה ספר גרוע. אני אגיד שיותר מדי מוקדם בשביל להבין את זה, ולא יכולתי להחזיר את הספר למקומו על המדף כי עברו מעל שבועיים. אני כן אספר לכם שהספר הזה הוא שטחי, עם כתיבה מוגזמת ודרמטית, דמויות לא הגיוניות ועלילה עם פוטנציאל מבוזבז. ואני אסביר למה.

תכירו את ג'ולייט, שאגב, סלחו לי, זה השם שהכי לא מתאים לה בעולם. ואני לא אחת כזאת שאומרת, כן זה לא שם שמתאים. אבל הפעם חייב, כי זה פשוט לא שם שמתאים לה. ג'ולייט היא יפהפייה אמיתית שלא הסתכלה במראה שלוש שנים, שהמגע בה הורג (חוץ מאת מושאי האהבה שלה, כמובן), ושהיא נחמדה ברמה שגורמת לי לרצות לדפוק את הראש בקיר ולזרוק את עצמי מצוק. למעשה, יש גבול מאוד עבה בין נחמדות לפרייאריות, והיא חצתה אותו לפני עשור.

כי תאמינו לי, כשהעולם מתייחס אליכם כמו אל פיסת זבל כל החיים, אתם לא תתנו את המקום שלכם באוטובוס למישהי דוחה מהכיתה, או את הכריך, או כל דבר. ויותר מזה, אף אחד, במיוחד לא יצור חתיך ו"נהדר" כמו אדם לא יתאהב בכם. למעשה, הדבר היחידי שימשוך בנים שלא דיברו אתכם מעולם להסתכל עליכם, במיוחד בספרי פנטזיה- מדע בדיוני עלובים כמו אלו, זה עיניים ירוקות כחולות, שיער גלי, וגוף נהדר.

אפשר לגלות לכם עוד סוד? כשאתם בתוך בידוד, אוכלים אולי פעם ביום חרא בצורה של דייסה, מתקלחים אולי פעם בשבוע עם סבון באיכות של הדייסה (אני לא אופתע אם הדייסה זה בכלל הסבון), ובאופן כללי נמצאים לבד במשך תשעה חודשים (252 ימים משהו? לא יודעת, היא אמרה כל מיני מספרים אבל זה עשה לי כאב ראש), אתם לא תראו טוב. אתם תהיו בתת משקל, חיוורים, חסרי אנרגיה. השיער שלכם יהיה דק וחסר חיים, ואתם תהיו ממש בלתי נסבלים - כי למקרה ששכחתם… הייתם כמעט שנה בבידוד!

ויותר מזה, יותר מזה, כשאתם מגלים שהבן אדם שהראשון שמנסה לדבר אתכם אחרי שנה לבד הוא עושה את זה בשביל להוציא מכם מידע, אתם תתנו לו אגרוף לפנים ובעיטה למקום שלא זורחת בו השמש - ולא תתאהבו בו.

אז תכירו את ג'ולייט, המגע שלה הורג והיא עדיין מופתעת. היא מופתעת כשהיא פוגעת באנשים לא משנה שהיא עם ה"מחלה" הזאת כל החיים שלה. היא נחמדה ומקסימה למרות שבבית שלה התעללו בה רגשית, ואף אחד חוץ מגברים אובססיבים עם בעיות הורים לא באמת אוהב אותה. היא יפהפייה אבל לא מודעת לעצמה, כמובן, והיא רוצה שרק יגעו בה.

אני אגיד לכם משהו, הרעיון באמת מגניב. מישהי שהמגע שלה הורג, שרוצים להפוך אותה לנשק והיא מתנגדת. שהממשלה נגדה והיא מנסה להציל את העולם או משהו כזה? היי, אני קמה בבוקר בשביל הדברים האלו. אבל הדמות כל כך שטחית, שאין בה משהו מעבר לנחמדות לא אמיתית. הכתיבה היא אפילו לא כתיבה, אלא מטאפורות לא הגיוניות או יפות על שמש וירח ואמהות בוכות. הצביעות הזאת, שאחרי שהתייחסו אלייך כמו אל זבל כל החיים ואז את מגיעה לחדר מפואר וכל מה שאת רואה זה דם, זה בולשיט.

הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים את הספר זה כי הכתיבה היא ברמה כל כך נמוכה, שאפילו לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי כשקראתי אותו. למעשה, כתיבה של מישהו בכיתה ח' כנראה זהה. אין שום עומק חוץ מהתפלספות, אין שום אישיות לבן אדם חוץ מאשמה, אין כלום בספר חוץ מקיטשיות לא הגיונית.

אני קראתי את הספר ובאמת שאלתי את עצמי, מה בדיוק אנשים אוהבים בספר הזה? אין בו כלום. אפילו לא דמות אחת שאפשר להגיד שיש בה משהו. ואיכשהו כולם מהממים למרות שהם חיים בתקופה שהכל הינדוס גנטי וכימיקלים. איזו שטחיות.

העלילה התקדמה בצורה כל כך לא הגיונית, יום השתרע על פרקים ושבועיים הסתכמו בשורה. פתאום כולם מקבלים אותה ואוהבים אותה ורוצים בה למרות שלפני רגע שנאו אותה.

ולעזאזל עם הקווים האלו על מילים! זה לא מקורי, זה בעיקר מעצבן. זה נטו כי הסופרת לא ידעה איך לגרום לקוראים להבין שהדמות הראשית רוצה משהו מבלי להתאמץ. בלי לתת מאמץ מינימלי לקוראים להבין מה הדמות הראשית רוצה לפני שהיא מבינה.

והיא אף פעם לא נושמת, היא לא רוצה להרוג אנשים שמתעללים בה אלא רק רוצה… מה? מה היא בכלל רוצה? ספר שלם קראתי וכל מה שהיא רוצה זה שיגעו בה. "ינפצו" אותה.

והדמות המקסימה, וורנר, הוא בעיקר קוץ בתחת שמאוהב בה ועדיין מתעלל בה. וכמובן שאהבה אהבה לבבות בעיניים וכוכוכו'.

ספר באמת, מאכזב. מאכזב.
אל תקראו אלא אם אתם רוצים שכמה תאי מוח ימחקו לכם.
מקווה שנהניתם.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על נפץ אותי - נפץ אותי #1