אומרים שהכוכבים מאירים באור זוהר יותר ביום הולדתן של הנסיכות, אבל הנסיכות עצמן חושבות שאלו שטויות. הכוכבים נראים כמו תמיד, והשנה, בלילה לפני ששלושתן ייפרדו מביתן וזו מזו לראשונה בחייהן, הכול — כולל הכוכבים — נראה הרבה יותר אפל.
צלילי המסיבה נישאים ברחבי הארמון כשמתקרבת שעת חצות, אבל הנסיכות נטשו את החגיגה, ודַפְנִי חוטפת בקבוק שמפניה מדלי קרח בשעה שבֵּיאַטְרִיז עושה עיניים למגיש וסוֹפְרוֹנְיָה עומדת על המשמר כדי לוודא שאמא שלהן לא רואה אותן. הן כבר מילאו את חובתן, רקדו והרימו כוסית, לחצו ידיים ונישקו לחיים, חייכו עד שכאבו להן הפנים, אבל הן רוצות לבלות את הרגעים האחרונים של ילדותן באותו אופן שבו הגיעו לעולם שש־עשרה שנים קודם לכן: יחד.
חדרי הילדוּת שלהן לא השתנו בהרבה מאז הועברו אליהם מחדר הפעוטות — שלושה חדרים לבנים, עדיין זהים, מחוברים לאותו טרקלין, בכל אחד מהם אותה מיטת אפריון לבנה שעליה ערימה גבוהה של כריות משי לבנות, אותו שולחן עץ לִבנה ואותו ארון בגדים משובץ זהב בדוגמאות שׂריגים ופרחים, ואותו שטיח רך ויוקרתי בגון הוורד הפרוש על הרצפה. הטרקלין המשותף מלא בספות קטיפה תפוחות ויש בו אח מפוארת משיש המעוטרת בתגליפי ייצוגים של קבוצות הכוכבים שחצו את השמים בשעת לידתן — במרכז משובץ ירח מלא עשוי מאבן אוֹפָּל, מוקף בקבוצות הכוכבים: הוורד הקוצני, הנץ הרעב, הלב הבודד, כתר הלהבות, וכמובן, האחיות שָלוש.
השמועה מספרת שהקיסרית מַרְגָרוֹ הורתה לַשְמֵימָן המלכותי, נַייגֵ'לוּס, להשתמש בקסמים כדי לוודא שהן ייוולדו כאשר קבוצת האחיות שלוש חולפת ממעל, אבל אחרים אומרים שזה מגוחך — הרי בסופו של דבר, למה שתייחל לשלוש בנות כאשר בן יחיד היה הרבה יותר מועיל?
אחרים מתלחשים שהאחיות שלוש היתה קבוצת הכוכבים שממנה הפיל נייג'לוס כוכב כדי להגשים את משאלתה של הקיסרית לילדים, אם כי נראה ששום כוכב אינו חסר בה. אבל אין ספק שהקיסרית הביעה משאלה, על זה כולם מסכימים. איך עוד היה יכול הקיסר להוליד פתאום שלוש בנות בגיל שבעים, כאשר אשתו האחרונה ואינספור פילגשיו מעולם לא נכנסו להיריון?
ויש את עניין עיניהן של האחיות — לא העיניים החומות של אִמן וגם לא העיניים הכחולות של אביהן, אלא עיניים כסופות, קסומות־כוכבים, המפארות רק את מי שבאו לעולם באמצעות קסמים. אלה שאבק כוכבים זורם בעורקיהם.


דפני


כשהיא יושבת על השטיח מול אדן האח, דפני אינה יכולה שלא להעיף מבט בקבוצות הכוכבים בשעה שהיא מסדרת סביבה את חצאית שמלת האורגנזה הירוקה שלה כמו עלי כותרת של פרח.
תינוקות שנולדים מתחת לוורד הקוצני ידועים כִּיפֵי תואר.
אלה הנולדים מתחת לנץ הרעב הם שאפתנים.
ילדי הלב הבודד ידועים בכך שהם מקריבים יותר מאחרים.
כתר הלהבות מציע לצאצאיו עוצמה.
והאחיות שלוש מעניקות איזון והרמוניה.
יש יוצאים מן הכלל, כמובן — דפני מכירה לא מעט אנשים שנולדו מתחת לוורד הקוצני שלא נעשו יפי תואר כשהתבגרו, ורבים שנולדו מתחת לכתר הלהבות והיו למנקֵי ארובות ולאיכרים המגדלים כרוב. ובכל זאת, אנשים רבים יותר מאמינים באותות הכוכבים מאשר אלה שאינם מאמינים — אפילו דפני, שבדרך כלל מתייחסת לרוב הדברים בהיגיון, מתייחסת ברצינות להורוסקופ היומי המוגש לה יחד עם ארוחת הבוקר.
עיניה נודדות שוב ושוב אל אדן האח בשעה שהיא מתאמצת לפתוח את בקבוק השמפניה הגנוב בעזרת פצירת הזכוכית שלה. אחרי כמה חפירות, המגופה משתחררת בקול נפץ רם שגורם לה לצווח בהפתעה, והפקק מתעופף באוויר, פוגע בנברשת הבדולח ממעל וגורם לקריסטלים להצטלצל יחד. השמפניה מבעבעת על שמלתה ועל השטיח, קרה ורטובה.
"תיזהרי!" קוראת סופרוניה וממהרת אל חדר השירותים הצמוד כדי להביא מגבות.
ביאטריז פולטת נחרה, מרימה שלושה גביעי בדולח עדינים אל פי הבקבוק ומניחה לדפני למלא אותם כמעט עד שפתם. "מה כבר יקרה?" היא קוראת אחרי סופרוניה. "הרי בכל מקרה לא נישאר כאן מספיק זמן כדי להסתבך בצרות על זה שהרסנו שטיח."
סופרוניה חוזרת עם המגבות ביד ובכל זאת מתחילה לנגב את השמפניה שנשפכה במצח מקומט.
ביאטריז, שרואה את הבעת פניה, מתרככת. "אני מצטערת, סופי," היא אומרת, ואחר כך לוגמת לגימה מאחד הגביעים ומעבירה את האחרים לאחיותיה. "לא התכוונתי..." קולה דועך, כי היא לא בטוחה לְמה בדיוק התכוונה.
נראה שגם סופרוניה אינה יודעת, אבל היא שומטת את המגבת הרטובה על הרצפה וצונחת על הספה לצדה של ביאטריז, הכורכת זרוע סביב כתפיה ותוך כדי כך גורמת לבד הטַפְטָה הוורוד של שמלת הנשף חושפת הכתפיים שלה לרשרש.
דפני מתבוננת בהן מעל שולי גביע השמפניה שלה, גומעת חצי ממנו בלגימה אחת, ואז נופלות עיניה על המגבת הרטובה.
עד שהיא תתייבש, היא חושבת, כבר נעזוב את המקום הזה. לא נתראה זו עם זו שנה שלמה.
החלק הראשון נסבל למדי — אמנם בֵּסֶמְיָה היא הבית, אבל הן תמיד ידעו שיעזבו כשיגיעו לפרקן. ביאטריז דרומה לסֵלַרְיָה, סופרוניה מערבה לטֵמָרִין ודפני צפונה לפְרִיב. הן התכוננו לתפקידים המוטלים עליהן מאז שדפני זוכרת את עצמה — להינשא לנסיכים שהן מאורסות להם ולהניע את המדינות שלהם להילחם זו בזו, כדי לאפשר לאִמן לפשוט על המדינות האלו, לאסוף את השברים המנופצים ולספח אותן לממלכתה כמו אבני חן חדשות לכתר שלה.
אבל כל זה יקרה בעתיד. דפני הודפת מראשה את המזימות של אִמה ומתמקדת באחיותיה. האחיות שלא תתראה איתן שוב שנה שלמה, אם הכול יתנהל על פי התוכנית. הן לא בילו יותר משעות ספורות בנפרד בכל ימי חייהן. איך יתמודדו עם שנה שלמה?
כנראה ביאטריז רואה את חיוכה של דפני נרעד, מכיוון שהיא מגלגלת עיניים בדרמטיות — סימן מסגיר משלה כשהיא מנסה לא להפגין את רגשותיה.
"בואי," אומרת ביאטריז וקולה נסדק מעט כשהיא טופחת על הספה מצדה האחר.
דפני קמה מהשטיח ועומדת רגע, ואחר כך צונחת על הספה בחוסר חן לצדה של ביאטריז ומניחה לראשה ליפול על כתפה החשופה של אחותה. שמלת הסטרפּלֶס התכולה של ביאטריז נראית לא נוחה להחריד. המחוך שבחלקהּ העליון ננעץ בעורה ומשאיר בו חריצים אדומים המציצים מעבר לשולי השמלה, אבל נראה שביאטריז אינה חשה בזה.
דפני תוהה אם הסתרת רגשותיה היא תחבולה שאימצה טְריז במהלך ההכשרה שלה עם קורטיזנות הארמון — דבר הכרחי, אמרה אִמן, כדי להגשים את מטרותיה בסלריה — או אם אחותה פשוט כזאת: מבוגרת ממנה רק בשתי דקות, אבל תמיד מצליחה להיראות כמו אישה, כאשר דפני עדיין מרגישה כמו ילדה.
"את מודאגת?" שואלת סופרוניה ולוגמת לגימה מעודנת ביותר מהגביע שלה.
למרות העובדה שהן שלישייה, סבילותה של סופרוניה לאלכוהול נמוכה יותר משל אחיותיה. בשבילה, חצי גביע שמפניה הוא שווה ערך לשני גביעים מלאים בשביל דפני וביאטריז. יש לקוות שאחד המשרתים שלה בטמרין יודע את זה, חושבת דפני. יש לקוות שמישהו ישגיח עליה שם, כשדפני וביאטריז לא יוכלו לעשות זאת.
ביאטריז פולטת נחרה. "איזו סיבה יש לי בכלל להיות מתוחה? בשלב הזה אני מרגישה כאילו אני יכולה לפתות את לורד סָאוֶול תוך כדי שינה."
לורד סאוול הוא השלב הראשון של התוכנית הגדולה של הקיסרית — כשגריר הטמריני בסלריה, הוא האחראי לשמירת השלום בין המדינות בשני העשורים האחרונים, התקופה הארוכה ביותר שעברה עליהן ללא מלחמה זה מאות שנים. על ידי כך שתעמיד אותו בסכנה, ביאטריז תצית מחדש את הסכסוך ותוסיף קצת שמן למדורה.
"סלריה בעצמה היתה גורמת לי להיות מתוחה," מודה סופרוניה ברעד. "אין שם שמֵימנים, אין אבק כוכבים, אין בכלל קסמים. שמעתי שהמלך צֵ'זָארֶה הורה לשרוף מישהו בעודו בחיים מפני שחשב שהוא האחראי לבצורת."
ביאטריז רק מושכת בכתפיה. "כן, טוב, התכוננתי לזה, לא?" היא אומרת. "והפרנויה הגוברת של המלך אמורה להקל עלי אפילו יותר להצית מלחמה. ייתכן שאני אגיע בחזרה הנה לפני שתיכן."
"אני הייתי מהמרת על סופי," מהרהרת דפני בקול ולוגמת מן השמפניה שלה. "היא היחידה מאיתנו שמתחתנת עם מלך ולא סתם עם נסיך, ואני בטוחה שלִיאוֹפּוֹלְד יכריז מלחמה על סלריה אם היא פשוט תעפעף בריסים שלה ותבקש את זה ממנו."
אף על פי שהיא מתכוונת לומר את המילים כבדיחה, משתררת אחריהן שתיקה לא נעימה. סופרוניה מסיטה את מבטה ולחייה מאדימות מאוד, וביאטריז משגרת אל דפני מבט מלוכלך. דפני מרגישה כאילו החמיצה משהו, אם כי זאת לא הפעם הראשונה. שלושתן קרובות זו לזו, אבל ביאטריז וסופרוניה היו תמיד טיפה קרובות יותר. וזה בסדר גמור מבחינתה של דפני — הרי בסופו של דבר, היא תמיד היתה הקרובה ביותר לאִמן.
"ביאטריז היא הכי יפה ביניכן — היא לא תתקשה לכבוש את לבם של הסֵלַרְיָאנים. סופרוניה היא המתוקה ביותר והיא תקסים את הטֵמָרינים בקלות," אמרה הקיסרית לדפני רק יום קודם לכן, בקול שנשמע כמו גנרל השולח את כוחותיו לקרב. המילים הוציאו לדפני את הרוח מהמפרשים, עד שאִמה רכנה לעברה, הצמידה את כף ידה הצוננת ללחייה והעניקה לה חיוך מלא ונדיר. "אבל את, יקירתי, את הנשק הכי מושחז שלי, ולכן אני זקוקה לך בפריב. בסמיה זקוקה לך בפריב. אם את עומדת לתפוס את מקומי ביום מן הימים, את חייבת להוכיח שאת יכולה למלא את התפקיד."
בושה וגאווה נאבקות זו בזו בקרבּה של דפני והיא לוגמת לגימה נוספת של שמפניה, בתקווה שאחיותיה לא יבחינו. היא מניחה שהיא לא יכולה להאשים אותן על כך שהן מסתירות מפניה דברים — גם לה יש סודות משלה.
מבחינה הגיונית, היא יודעת שאִמה צדקה כשביקשה ממנה להסתיר את זה מפניהן — היא מעולם לא ציינה שתמנה אחת מהן ליורשת שלה, והידיעה שזו תהיה דפני רק תלבה קנאה. דפני לא רוצה בזה. במיוחד לא הערב.
היא פולטת אנחה ושוקעת עמוק יותר לתוך גב הספה המרופד. "לפחות הנסיכים שלכן נאים ובריאים. אחד המרגלים בפריב אמר שהדם של הנסיך קִילִיאָן הוקז בעזרת עלוקות כל כך הרבה פעמים, עד שהעור שלו מכוסה בגלדים. מרגל אחר אמר שסביר להניח שהוא לא יחיה אפילו עוד חודש."
"חודש זה די והותר זמן כדי להתחתן איתו," מציינת ביאטריז. "אם בכלל, זה אמור להפוך את התפקיד שלך להרבה יותר קל. אני לא יכולה לתאר לעצמי שהוא יעמוד בדרכך, ופריב היא מדינה צעירה מאוד כבר כך, אז יהיה קל לנצל את הכאוס סביב מותו של יורש העצר היחיד. אולי את תהיי הראשונה מאיתנו שתחזור הביתה."
"אני מקווה," אומרת דפני. "אבל אני לא מאמינה שאני אהיה תקועה בפריב הקרה והאומללה בזמן שאת תיהני לך על החופים שטופי השמש של סלריה וסופי תזכה להשתתף במסיבות האגדתיות האלה בטמרין."
"אנחנו לא בדיוק הולכות ליהנות על חופים או להשתתף ממסיבות, נכון?" מזכירה לה סופרוניה, אבל דפני מבטלת את דבריה בנפנוף יד.
"טוב, זה יהיה רקע נעים יותר מאשר שלג, שמים אפורים ועוד שלג," היא רוטנת.
"אין צורך בדרמטיות," אומרת ביאטריז ומגלגלת עיניים. "חוץ מזה, את קיבלת את המשימה הכי קלה מכולנו. מה את צריכה לעשות? לגנוב את החותם של המלך? לזייף כמה מסמכים? תודי בזה, דפ."
דפני מנידה את ראשה. "את מכירה את מָאמָא — אני בטוחה שזה יהיה מסובך יותר מזה."
"תפסיקו," קוטעת אותה סופרוניה וקולה נסדק. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה יום ההולדת שלנו. לא עדיף שלפחות נתעסק בדברים שקשורים אלינו ולא אליה?"
דפני וביאטריז מחליפות מבט טעון, וביאטריז היא הראשונה שמדברת.
"כמובן, סופי," היא אומרת. "שנרים כוסית?"
סופרוניה שוקלת את העניין רגע ואחר כך מגביהה את הגביע שלה. "לחיי גיל שבע־עשרה," היא אומרת.
דפני צוחקת. "אוי, סופי, את כבר שיכורה? אנחנו בנות שש־עשרה."
סופרוניה מושכת בכתפיה. "אני יודעת את זה," היא אומרת. "אבל שש־עשרה הוא הגיל שבו אנחנו צריכות להיפרד. עד גיל שבע־עשרה כבר נחזור הנה שוב. יחד."
"אז לחיי גיל שבע־עשרה," חוזרת אחריה ביאטריז ומגביהה גם את הגביע שלה.
"לחיי גיל שבע־עשרה," מוסיפה דפני ומשיקה את הגביע שלה בגביעים שלהן, ואחר כך לוגמות שלושתן את שאריות השמפניה.
סופרוניה נשענת לאחור על כריות הספה ועוצמת את עיניה בהבעה מסופקת. ביאטריז לוקחת את הגביע הריק של סופרוניה ומניחה אותו עם הגביע שלה על הרצפה, בצד, ואחר כך שבה ומתרווחת לידה ובוהה בתקרה הקמורה, שם מצוירות דוגמאות מסתחררות של כוכבים בצבע זהב נוצץ על רקע כחול עמוק.
"כמו שמאמא תמיד אומרת," ממלמלת ביאטריז. "אנחנו שלושה כוכבים מאותה קבוצה. מרחק לא ישנה את זה."
זאת אמירה רגשית להפתיע מפיה של ביאטריז, אבל דפני חשה קצת רגשנית בעצמה, ולכן היא מצטנפת לצדן של אחיותיה וכורכת את זרועה סביב המותניים של שתיהן.
השעון הגבוה בעל פני השיש שבחדר מצלצל חצות בצלצול רם המהדהד באוזניה של דפני, והיא מסלקת ממוחה את דבריה של אִמה ומחבקת את אחיותיה בחוזקה.
"יום הולדת שמח," היא אומרת, נושקת להן על הלחי בזו אחר זו ומותירה אחריה מריחות של שפתון ורוד בהיר.
"יום הולדת שמח," עונה כל אחת מהן בקול כבד מתשישות. בתוך שניות שתיהן נרדמות וצליל נשימתן השקטה והסדורה מרחף באוויר, אבל ככל שהיא מנסה, דפני לא מצליחה להצטרף אליהן. היא לא שוקעת בשינה עד שאלומה דקה של אור השחר מציצה מבעד לחלון.