אירוע הצעת הנישואין הוא, לכל הדעות, מאורע מרגש. יכול האדם הנאור לבוז לתופעה, באומרו שהרי זה עניין של מה בכך, הליך רשמי ותו לא, ושברכישתה של טבעת פלונית המשובצת מינרל פחמני בלתי מועיל אין בזה כדי להצדיק התרגשות כלשהי. אלא שסופו של יום, בבואו של האדם הנאור אל המאורע עצמו, לא יוכל שלא להרגיש רטט בלבו, ולו גם הקל שבקלים. כבר אמרו חכמינו: "אי אפשר לשקר את הלב." אשר על כן גם בו, בכותב שורות אלה, היה, אפס, משהו. חרף נסיונותי לצנן את התלהבותי ואת התלהבות הפציינטית, בטענה שהתרגשות יתרה אינה יאה לאנשים כמונו ויש לקחת את הדברים באופן שקול, עם כל זאת, בכל זאת... אין מה לומר. וגם מצידי, השקעה היתה בדבר. לא אפרט, אך אודה ואתוודה שעיני ועיני המאורסה הטרייה לא נשארו יבשות. טבעת יפה גם, בלי עין הרע וכו'.
היינו לבד בטקס ההצעה, למה לנו עיניים חטטניות שידחפו לדבר כל כך פרטי ואינטימי? אין אנחנו אוהבים קהל. על כן בשובנו אל הציוויליזציה, כשחזרנו לרחוב, פתאום היתה מעין תחושה משונה ביחס לעוברים ושבים. מעניין... כולם סביב נראו... בלתי חשובים במקצת. הולכים בטל, כמו שום דבר. כלום אין הם יודעים, במחילה, שהסטטוס שלי השתנה לחלוטין בזה הרגע? יכלו להביע מעט התעניינות, בחיי... נימוס בסיסי. קלטתי בעיניי שגם הארוסה הרוסה מהמצב, מגניבה מבטים אל כל עוברי האורח, תוך נסיונות להדגיש את טבעתה הנוצצת והחדשה; פה גירוד באף, שם שיפשוף המצח, ותמיד ביד שמאל...
איש לא הבחין. ערב רגיל, לכל הדעות. איש אחד ישב לידנו ועיין בעיתון, לא היה כתוב שם דבר אודותינו. אחת עברה על ידנו ומבלי להעיף מבט חצתה את הכביש הקרוב. מטומטמת.
"נראה," כך הכלה בפוטנציה, "נראה שלאיש לא... לא איכפת..."
הנהנתי. מה יכולתי לומר? אשמתי שבמדינה שלנו כולם אגואיסטים, תקועים בתוך עניינם שלהם מבלי להתחשב בזולת, כאילו אין איש בעולם מלבדם?
"שמא..." מלמלה בעלת הטבעת וסובבה אותה על אצבעה בעצבנות מה. "שמא נוכל... אולי... עוד פעם...?"
ניסיתי להבין מה כוונתה, ותיכף נתחוור לי. בעצם, הסבירה המוצעת, אין שום חוק המחייב אותנו לבצע את טקס ההצעה פעם אחת בלבד. חייבים להודות, זה די נחמד. וכל עוד הטבעת בידנו... ואין איש שיודע... טקס אינטימי זה נעים והכל, אבל אין לדעת... אולי דווקא... עם קהל...
שקלתי את העניין בכובד ראש. למה לא, בעצם? מה כבר צריך בשביל הצעה? טבעת, שני משתתפים, וכל זה יש. אך בכל זאת, נראה העניין משונה. היא הסירה את טבעתה מעליה, ובהגישה אותה לי, הבחנתי שהאיש הקורא בעיתון לידנו מפהק. מיד נטלתי את הטבעת וכרעתי על ברכי לפניה.
אין מה לומר, התגובות היו בהתאם לציפיות. המאורסת אפילו פלטה צווחת אושר קלה, להסב את תשומת לב הנוכחים. האיש הקורא בעיתון מיד קם ממקומו כמתנצל ומחר כף יחד עם הנשים האנשים והטף שהתקבצו סביבנו. זוג נשוי עם עגלה הביטו בנו בערגה. הודנו במבוכה לקריאות המזל טוב, לחצנו ידיים לכמה אנשים, טפיחות על השכם, אני אפילו חתמתי לאחד. שמרנו קצת על ההצגה עד שההמון התפזר ונשארנו שוב לבדנו. שנינו הסכמנו שזה היה רעיון מוצלח. מה יש? מתארסים. לא מגיע יחס?
הבטנו זה בזו. ניצוץ עבר בעיניה. מחשבה זהה עברה בראשי שנינו בו בזמן. הלא הטבעת... עוד אצלינו...
חיש מהר הסתרנו את התכשיט בכיס מעילי, ומיהרנו לעלות על קו האוטובוס הראשון שהגיע. משראינו שנתרחקנו מזירת הפשע די הצורך, ירדנו. סרקנו במבטינו את הקהל. חבורת נערות במסע קניות. איש אחד עם אוזניה. זוג גימלאים. ערב רב של נוכחים ממגוון סוגים.
מושלם.
מיד: כריעה, שליפת טבעת, צווחת התפעלות. כבר נהייתה מומחית בצווחות התפעלות. הכפיים חזרו, אנחות הרומנטיקה, מזל טוב לפה, מזל טוב לשם, מבוכה מלאכותית של הזוג המאושר והטרי, עד התפזרות העשן.
הרגשתי מעט לא נעים. היה בזה משהו מן הרמאות.
"מה פה רמאות?" שאלה המאורסת בשלישית, ובחנה את הטבעת בהערצה. "הרי באמת התארסנו."
יש בזה משהו. אלא שבכל זאת, כשחמקנו משם מרחק כמה רחובות כדי להמשיך בסיבוב ההופעות, עדיין הייתה לנו התחושה של גנבים בלילה. יכולתי לשמוע מעלינו את משימה בלתי אפשרית ולדמיין את מר קרוז מתחמק לו בגניבה עם טבעת יהלום בכיס.
שוב הטקס. הפעם השקעתי ב"התינשאי לי". נתתי יותר רגש, השקעתי בניואנסים. הביקורות היללו, אפילו כמה שריקות אהדה נשמעו ברקע. היא הייתה שקרנית לא רעה, כלתי לעתיד. שאלתי את עצמי עד כמה זה אמור להטריד אותי, אלא שהסיח את דעתי בחור נרגש שלחץ את ידי.
"אני לא מבינה," לחשה לי שותפתי לחיים בעתיד ולפשע בהווה, "למה לא כולם עושים את זה." היא נפנפה לקהל משל היתה מלכת אנגליה עליה השלום.
"אולי עושים," לחשתי לה חזרה, "ופשוט לא מזהים."
משם המשכנו. עם כל הצעה השתפרנו והשקענו יותר בהופעה. בפעם שאחר כך נגלה לנו לפתע כי אני נושא נשק, עקב החיילות הכרונית שאני לוקה בה. מיד גילינו את הממד הלאומי והפטריוטי שאנחנו יכולים להוסיף למופע, ובתום ההצעה פצחתי בשירת המנון "כפיר". היא שרה "התקווה". הקהל נמס ממש. חיפשנו קהלים גדולים יותר, מאתגרים יותר. אפילו הצעתי מול קהל של מה שהיה נראה כמו עסקת סמים כלשהי. התגובות עדיין היו טובות מאוד, אם כי נראה היה כי הם תהו לעצמם איזה מין בן אדם מציע נישואין בסמטה כזאת. בסך הכל המצב היה בכי טוב, והתכנית עבדה פלאים.
אלא מה?
כשירדנו שוב מהאוטובוס אל הרחוב והתחלתי כמו מתוך אינסטינקט לשלוף את הטבעת, קלטה עינה של המאורסת הותיקה משהו בקהל. "אני חושבת," לחשה לי, "שההוא... עם התיק על הגב..."
מיד ראיתי על מי היא מדברת. היה זה הטיפוס עם האוזנייה, מהפעם הראשונה. הוא הביט בנייד שלו. הרגשתי את פעימות הלב שלי גוברות. "אין זמן," אמרתי לה, "אולי לא ישים לב." ולפני שהספיקה למחות כרעתי על ברכי וביקשתי את ידה בפעם השמינית. מיד הקהל פרץ בתשואות, אך עינינו תרו אחר האלמוני עם האוזנייה. הוא מחא כף, עם כולם, אך חיוכו היה... חשדני במקצת...
"לחמוק מפה, חיש מהר." לחשתי באוזנה. מיד נשאנו רגלינו משם, וחיפשנו קהל אחר במרחק בטוח. זה היה מסוכן.
"אתה מרגיש שאולי... עוקבים אחרינו...?" היא שאלה בחשש מה.
הרגשתי. כעת לכל העניין היתה אווירה של סרט מתח. "אולי הספיקו לנו הצעות להיום?" שאלתי.
אך יצר ההצעות גבר בנו ולא יכולנו לעצור סתם כך. בלי תיאום מראש עצרנו ברחוב הומה אדם במיוחד. היא הנהנה אליי כמו נותנת אור ירוק להתחלת המבצע, ורגליי כרעו כמו מתוך הרגל. הפעם היא ממש התעלפה, אני הזלתי דמעה. זאת הייתה ההצעה הכי מוצלחת עד כה, בלי ספק. הקהל צחק והריע, שרק ומחא כפיים בשימחה גלויה. חבורת חרדים החלו לשיר "ישיש עלייך."
מתוך הקהל צץ לפתע קול מתריס: "רמאים!"
ההוא עם האוזנייה. שם, בין הקהל. הכל השתתקו והביטו בו באלם כועס. אך הוא בשלו, כמטורף. האוזנייה כבר לא באוזנו. "רמאים!" קרא שוב. "כבר ראיתי..! מקודם...!"
הכעס בקהל היה מוחשי כעת. "שתוק, מה יש לך?" קראו אליו. "בלי להתבייש! את היום המאושר שלהם אתה הורס?"
הוא המשיך בקריאות מתריסות, כשוטה הכפר הצועק שהמלך הוא עירום. אנחנו, מצידנו, היינו המומים מגסות הרוח. עמדנו נעלבים זה ליד זה בהתקרבנות רבתי.
"שקרנים! במו עיניי ראיתי! רמאים!" הקהל היה קרוב ללינץ'. לא יכולנו לראות בדיוק להיכן גררו את המסכן, אבל יכולנו לראות את החבלות בעיניו מהיכן שעמדנו. מהר התקפלנו משם להמשך ההופעות. בעיר אחרת, מה שבטוח.
אנחנו מוצאים שזה בילוי נאה ומומלץ לזוגות צעירים. יוצא שאנחנו מציעים כמעט כל יום מאז. אנחנו מנסים לנצל את האפשרות הזאת כמה שאפשר, עד שכיסוי הראש שלה יעצור את סיבוב ההופעות שלנו.
בשורות טובות. רק בשמחות.
היינו לבד בטקס ההצעה, למה לנו עיניים חטטניות שידחפו לדבר כל כך פרטי ואינטימי? אין אנחנו אוהבים קהל. על כן בשובנו אל הציוויליזציה, כשחזרנו לרחוב, פתאום היתה מעין תחושה משונה ביחס לעוברים ושבים. מעניין... כולם סביב נראו... בלתי חשובים במקצת. הולכים בטל, כמו שום דבר. כלום אין הם יודעים, במחילה, שהסטטוס שלי השתנה לחלוטין בזה הרגע? יכלו להביע מעט התעניינות, בחיי... נימוס בסיסי. קלטתי בעיניי שגם הארוסה הרוסה מהמצב, מגניבה מבטים אל כל עוברי האורח, תוך נסיונות להדגיש את טבעתה הנוצצת והחדשה; פה גירוד באף, שם שיפשוף המצח, ותמיד ביד שמאל...
איש לא הבחין. ערב רגיל, לכל הדעות. איש אחד ישב לידנו ועיין בעיתון, לא היה כתוב שם דבר אודותינו. אחת עברה על ידנו ומבלי להעיף מבט חצתה את הכביש הקרוב. מטומטמת.
"נראה," כך הכלה בפוטנציה, "נראה שלאיש לא... לא איכפת..."
הנהנתי. מה יכולתי לומר? אשמתי שבמדינה שלנו כולם אגואיסטים, תקועים בתוך עניינם שלהם מבלי להתחשב בזולת, כאילו אין איש בעולם מלבדם?
"שמא..." מלמלה בעלת הטבעת וסובבה אותה על אצבעה בעצבנות מה. "שמא נוכל... אולי... עוד פעם...?"
ניסיתי להבין מה כוונתה, ותיכף נתחוור לי. בעצם, הסבירה המוצעת, אין שום חוק המחייב אותנו לבצע את טקס ההצעה פעם אחת בלבד. חייבים להודות, זה די נחמד. וכל עוד הטבעת בידנו... ואין איש שיודע... טקס אינטימי זה נעים והכל, אבל אין לדעת... אולי דווקא... עם קהל...
שקלתי את העניין בכובד ראש. למה לא, בעצם? מה כבר צריך בשביל הצעה? טבעת, שני משתתפים, וכל זה יש. אך בכל זאת, נראה העניין משונה. היא הסירה את טבעתה מעליה, ובהגישה אותה לי, הבחנתי שהאיש הקורא בעיתון לידנו מפהק. מיד נטלתי את הטבעת וכרעתי על ברכי לפניה.
אין מה לומר, התגובות היו בהתאם לציפיות. המאורסת אפילו פלטה צווחת אושר קלה, להסב את תשומת לב הנוכחים. האיש הקורא בעיתון מיד קם ממקומו כמתנצל ומחר כף יחד עם הנשים האנשים והטף שהתקבצו סביבנו. זוג נשוי עם עגלה הביטו בנו בערגה. הודנו במבוכה לקריאות המזל טוב, לחצנו ידיים לכמה אנשים, טפיחות על השכם, אני אפילו חתמתי לאחד. שמרנו קצת על ההצגה עד שההמון התפזר ונשארנו שוב לבדנו. שנינו הסכמנו שזה היה רעיון מוצלח. מה יש? מתארסים. לא מגיע יחס?
הבטנו זה בזו. ניצוץ עבר בעיניה. מחשבה זהה עברה בראשי שנינו בו בזמן. הלא הטבעת... עוד אצלינו...
חיש מהר הסתרנו את התכשיט בכיס מעילי, ומיהרנו לעלות על קו האוטובוס הראשון שהגיע. משראינו שנתרחקנו מזירת הפשע די הצורך, ירדנו. סרקנו במבטינו את הקהל. חבורת נערות במסע קניות. איש אחד עם אוזניה. זוג גימלאים. ערב רב של נוכחים ממגוון סוגים.
מושלם.
מיד: כריעה, שליפת טבעת, צווחת התפעלות. כבר נהייתה מומחית בצווחות התפעלות. הכפיים חזרו, אנחות הרומנטיקה, מזל טוב לפה, מזל טוב לשם, מבוכה מלאכותית של הזוג המאושר והטרי, עד התפזרות העשן.
הרגשתי מעט לא נעים. היה בזה משהו מן הרמאות.
"מה פה רמאות?" שאלה המאורסת בשלישית, ובחנה את הטבעת בהערצה. "הרי באמת התארסנו."
יש בזה משהו. אלא שבכל זאת, כשחמקנו משם מרחק כמה רחובות כדי להמשיך בסיבוב ההופעות, עדיין הייתה לנו התחושה של גנבים בלילה. יכולתי לשמוע מעלינו את משימה בלתי אפשרית ולדמיין את מר קרוז מתחמק לו בגניבה עם טבעת יהלום בכיס.
שוב הטקס. הפעם השקעתי ב"התינשאי לי". נתתי יותר רגש, השקעתי בניואנסים. הביקורות היללו, אפילו כמה שריקות אהדה נשמעו ברקע. היא הייתה שקרנית לא רעה, כלתי לעתיד. שאלתי את עצמי עד כמה זה אמור להטריד אותי, אלא שהסיח את דעתי בחור נרגש שלחץ את ידי.
"אני לא מבינה," לחשה לי שותפתי לחיים בעתיד ולפשע בהווה, "למה לא כולם עושים את זה." היא נפנפה לקהל משל היתה מלכת אנגליה עליה השלום.
"אולי עושים," לחשתי לה חזרה, "ופשוט לא מזהים."
משם המשכנו. עם כל הצעה השתפרנו והשקענו יותר בהופעה. בפעם שאחר כך נגלה לנו לפתע כי אני נושא נשק, עקב החיילות הכרונית שאני לוקה בה. מיד גילינו את הממד הלאומי והפטריוטי שאנחנו יכולים להוסיף למופע, ובתום ההצעה פצחתי בשירת המנון "כפיר". היא שרה "התקווה". הקהל נמס ממש. חיפשנו קהלים גדולים יותר, מאתגרים יותר. אפילו הצעתי מול קהל של מה שהיה נראה כמו עסקת סמים כלשהי. התגובות עדיין היו טובות מאוד, אם כי נראה היה כי הם תהו לעצמם איזה מין בן אדם מציע נישואין בסמטה כזאת. בסך הכל המצב היה בכי טוב, והתכנית עבדה פלאים.
אלא מה?
כשירדנו שוב מהאוטובוס אל הרחוב והתחלתי כמו מתוך אינסטינקט לשלוף את הטבעת, קלטה עינה של המאורסת הותיקה משהו בקהל. "אני חושבת," לחשה לי, "שההוא... עם התיק על הגב..."
מיד ראיתי על מי היא מדברת. היה זה הטיפוס עם האוזנייה, מהפעם הראשונה. הוא הביט בנייד שלו. הרגשתי את פעימות הלב שלי גוברות. "אין זמן," אמרתי לה, "אולי לא ישים לב." ולפני שהספיקה למחות כרעתי על ברכי וביקשתי את ידה בפעם השמינית. מיד הקהל פרץ בתשואות, אך עינינו תרו אחר האלמוני עם האוזנייה. הוא מחא כף, עם כולם, אך חיוכו היה... חשדני במקצת...
"לחמוק מפה, חיש מהר." לחשתי באוזנה. מיד נשאנו רגלינו משם, וחיפשנו קהל אחר במרחק בטוח. זה היה מסוכן.
"אתה מרגיש שאולי... עוקבים אחרינו...?" היא שאלה בחשש מה.
הרגשתי. כעת לכל העניין היתה אווירה של סרט מתח. "אולי הספיקו לנו הצעות להיום?" שאלתי.
אך יצר ההצעות גבר בנו ולא יכולנו לעצור סתם כך. בלי תיאום מראש עצרנו ברחוב הומה אדם במיוחד. היא הנהנה אליי כמו נותנת אור ירוק להתחלת המבצע, ורגליי כרעו כמו מתוך הרגל. הפעם היא ממש התעלפה, אני הזלתי דמעה. זאת הייתה ההצעה הכי מוצלחת עד כה, בלי ספק. הקהל צחק והריע, שרק ומחא כפיים בשימחה גלויה. חבורת חרדים החלו לשיר "ישיש עלייך."
מתוך הקהל צץ לפתע קול מתריס: "רמאים!"
ההוא עם האוזנייה. שם, בין הקהל. הכל השתתקו והביטו בו באלם כועס. אך הוא בשלו, כמטורף. האוזנייה כבר לא באוזנו. "רמאים!" קרא שוב. "כבר ראיתי..! מקודם...!"
הכעס בקהל היה מוחשי כעת. "שתוק, מה יש לך?" קראו אליו. "בלי להתבייש! את היום המאושר שלהם אתה הורס?"
הוא המשיך בקריאות מתריסות, כשוטה הכפר הצועק שהמלך הוא עירום. אנחנו, מצידנו, היינו המומים מגסות הרוח. עמדנו נעלבים זה ליד זה בהתקרבנות רבתי.
"שקרנים! במו עיניי ראיתי! רמאים!" הקהל היה קרוב ללינץ'. לא יכולנו לראות בדיוק להיכן גררו את המסכן, אבל יכולנו לראות את החבלות בעיניו מהיכן שעמדנו. מהר התקפלנו משם להמשך ההופעות. בעיר אחרת, מה שבטוח.
אנחנו מוצאים שזה בילוי נאה ומומלץ לזוגות צעירים. יוצא שאנחנו מציעים כמעט כל יום מאז. אנחנו מנסים לנצל את האפשרות הזאת כמה שאפשר, עד שכיסוי הראש שלה יעצור את סיבוב ההופעות שלנו.
בשורות טובות. רק בשמחות.