“**** נו, ראבאק, מה זה החרא הזה, חשבתי. למי יש כוח למין אופרת סבון מעאפנה מחוזקת במזדאבים, ערפדים ודם מטפטף? לא, סירייסלי. אני לא בן ארבע עשרה. בדיוק להיפך. באוגוסט אני אהיה ארבעים ואחת. ארבעים ואחת! אני! שבפנים, אני אולי עשרים ושמונה. אולי. אז אפילו האהבל הפנימי שלי מבוגר מדי לספר הזה. אז למה? למה? ככה. אין לי כוח, ברצינות. מה אתם חושבים, שלמבוגרים לא מתחשק קצת להתנוון ולברוח? שאנחנו לא רוצים לשחק באקס-בוקס ולהיעלם? שאנחנו לא רוצים להתחצף ולהגיד שנעשה מה שבא לנו ואז להיכנס לחדר ולטרוק את הדלת בעצבים ולחשוב ברצינות על לברוח מהבית? מאז שחזרתי מחו"ל, אין לי חשק בשיט לעבוד. מתחשק לי לרדת מהרכבת בנתב"ג, רק 18 דקות נסיעה מכאן, ללכת לדלפק ולקנות כרטיס למקום הראשון שיש אליו טיסה. עם המזל שלי, זה יהיה קייב. אבל אני לא עושה את זה. כי אני בנאדם מבוגר, לעזאזל. ויש לי אחריות. ואני צריך לפרנס משפחה. חמישה פיות חוץ משלי. ויש לי עבודה לתחזק, ופרסונה מתוחכמת, ואנשים שסומכים עליי. אז לא יוצא לי להגיד "פאק איט", למרות שאני כל כך כל כך רוצה. שלשום, בתחנת "רכבת האוניברסיטה", איזו עאמה אחת החליטה לעמוד על המדרגות הנעות ולא לזוז אז פספסתי את הרכבת והיו לי עשרים דקות לשרוף. אז קניתי שלושה ספרי נוער בבאסטה הזאת שם. שיהיה. המשכים. לתת למוח קצת משהו זול, משהו אידיוטי אבל לא אידיוטי ממש, עם אקשן ושדים. בהתחלה היה לי קצת קשה איתו, עם כל ההתחבטויות של גיבורת הספר את מי היא אוהבת "באמת" ומי מסוכן "באמת", אבל לאט לאט העלילה תפסה תאוצה עד שהתחלתי כמעט להינות. כי מה יש בספרים האלה, אחרי הכול? ערפדים, פיות, ציידי צללים, אנשי זאב, שדים, שוכני תחתיות למיניהם, וכל השאר, או בז'רגון של הספר - "סתמיים". ומה אני מכל אלה? תנחשו. לא, לא ערפד. אגב, גם את, המיוחדת החד-פעמית שמכנה את עצמה בסימניה "קליירי" אבל גרה במערב ראשון בקומה רביעית? גם את לא בדיוק קוסמת, למרות שאת מציירת במחברת אלגברה רונות עם האסטלה שלך מתוצרת סין ומדמיינת שיש לך כוחות-על. אז כן, אני סתמי. רוצה להיות לא סתמי, אבל זקן מדי להילחם בשדים או אפילו להיאבק בשביל להתרומם מעל הטימטום האנושי. אז וואלה. סתמו. **** ציטוט נבחר מהספר, סתם שתבינו כמה טיפשי יכול להיות ספר של ארבעה כוכבי נוער: "הכנף המשוננת של השד המעופף נתקעה בשרוול הז'קט של ג'ייס וקרעה אותו לאורך. "הז'קט שלי," אמר ג'ייס בזעם ודקר את היצור מלמעלה לפני שהספיק להתרומם, מנקב את גבו. היצור צווח ונעלם. "אני אהבתי את הז'קט הזה". מסך.”

“הבעיה העיקרית עם שיפוד בוער, מלובן, רותח ולוהט ממתכת חדה שחודר לתוכך דרך האחוריים שלך ויוצא מהצד השני תוך שהוא שורף דוקר וממיס את כל האיברים הפנימיים שלך ומסדר אותם מחדש באופן שלא מתקבל על הדעת בכלל, הבעיה עם כל זה, היא כמות ההשקעה הדרושה בעבודת הניקיון שצריכה להיעשות לאחר מכן, בשלב זה או אחר. רבים מחשיבים את עניין השיפוד באחוריים לאחד העינויים הכי קשים שידועים לאדם. אלמנטים רבים באותו העינוי ממקמים אותו גבוה מאוד ברשימת סוגי ההוצאות להורג הנוראים ביותר. שני חוקרים צעירים מקליפורניה חקרו בשנת 1998 את העניין והגיעו, באמצעות בדיקות וניסויים, לתוצאות מרחיקות לכת. אחת המסקנות העיקריות שהם הגיעו אליה הייתה שאחד הדברים הנוראיים ביותר בשיפוד לוהט באחוריים הוא אלמנט הצפייה, שמלווה באלמנט ההפתעה. בפשטות, הבעיה גדלה אם מוסיפים לעינוי ספירה עד שלוש לפני שהשיפוד משוחרר, ואז משחררים אותו כשמגיעים לשתיים. מסקנה נוספת שהם הגיעו אליה הייתה שהמוציא להורג בדרך כלל יצא מהסיפור הזה לא פחות פגוע מהאדם שהוא מענה, ואף מצולק נפשית. הם המליצו, במאמר שפרסמו, שעל המערכת המפעילה את העינוי להיות אוטומטית, ולמפעיל שלה המליצו לנוח קצת ולשמוע מוזיקה נעימה שתסווה את הצרחות. המסקנה השלישית, ואולי הגדולה מכולם, הייתה שכל המצב נהיה גרוע פי עשרה אם השיפוד הלוהט חודר לאחוריך, וכולי וכולי, ואתה נשאר בכל זאת בחיים. זה אפשרי לחלוטין, כך הם טוענים, והתוצאות הן "מרתקות ומרחיקות לכת", כלשונם. שני החוקרים קיבלו פרס יוקרתי על המחקר המעמיק, והועמדו לדין. הקורא החריף יוכל לנחש מה היה העונש שלהם. עונש המוות המסויים הזה יצא מחוץ לחוק בהרבה מאוד מדינות, ועל פי סקר שנערך בשנים האחרונות, רוב האנשים מחשיבים מעשה זה ל- "מזעזע, מגעיל, שאין שום היגיון בעולם לדון בו בכלל, ולמה לעזאזל שתזכירו את זה מה עובר בראש שלכם בכלל מי אתם מה זה בכלל הסקר הזה." לסיכום, שיפוד לוהט באחוריים הוא בהחלט עינוי נורא ואיום, והוא אחד מהחוויות הבלתי נעימות ומזוויעות שיכולות לקרות לאדם. אבל זה עדיין יותר טוב מלקרוא את הספר הזה.”

“ככל שאנו לומדים יותר, אני יודעים יותר. ככל שאנו יודעים יותר, אנחנו שוכחים יותר. ככל שאנחנו שוכחים יותר, אנחנו יודעים פחות. ככל שאנו יודעים פחות, אנחנו שוכחים פחות. ככל שאנחנו שוכחים פחות, אנחנו יודעים יותר. אז בשביל מה ללמוד??? לפעמים קורים שינויים לטובה ושינויים לרעה. לפעמים זה קורה בלי לשים לב ולפעמים בכוונה תחילה. לפעמים החברים והמשפחה שלך עוזרים לך ולפעמים אין מי שיתפוס אותך כשאתה נופל. ג'ייס מתחיל לחפש צרות בכל מקום אפשרי ומסתבך לגמרי. קליירי וכולם מנסים לעזור לו לטהר את שמו, אבל מה זה עוזר עם הוא ממשיך לעבור על הכללים והחוקים? כמו כל בני הנוער אני מעריצה גדולה של סדרת בני הנפילים ושל קסנדרה קלייר בעצמה, כשאני קראתי את הספר הרגשתי כאילו היא יצרה עולם במיוחד בשבילי, שרק אני רואה, שומעת, מדמיינת..... הספר הראשון היה פשוט גאונות צרופה, אהבתי אותו מאוד. הוא היה מותח, כתוב יפה ומעניין בטירוף. בכללי כל הסדרה מעולה אבל הספר השני הוא האהוב עליי ביותר... הספר הוא מותח ומסקרן ופשוט הייתי חייבת לקרוא אותו, לפעמים זה קורה לי עם ספרים, אם אני לא מסיימת ספר שאני אוהבת אני כל הלילה חושבת עליו וקמה ב5:00 בבוקר כדי להספיק לקרוא עוד עמודים( כמובן שאני עייפה נורא וכמעט נרדמת בשיעורים בגלל שעת ההתעוררות המוקדמת אבל זה שווה את זה שאני ידע מה יקרה כמה שיותר מהר.) אני ממליצה על סדרת בני הנפילים מאוד, היא סדרה כיפית ומשעשעת ואי אפשר להוריד את הספרים של קסנדרה קלייר מהידיים.”

“~מכיל ספויילרים~ "לשירותך אני, אדוני הרם...?" "אתה יכול לקרוא לי ולנטיין." כאן התחלתי לאהוב את הספר הזה. העוצמה ששידר ולנטיין והביטחון המוגזם שלו נתן הרגשה שמצפה להם אויב שמוכן לפעול בכל דבר לא הגיונית כדי להגיע למטרתו הסופית. ידעתי שמישהו הולך למות ולא יכולתי שלא לשמוח. כמו הספר הקודם, הספר הזה תאם את ציפיותיי. מהאווירה הקודרת בה התחיל הספר עד לעלילה המסובכת שאיכשהו הובילה אותם למקומות משונים. כן, כן, נשמע כמו ספר מעולה- אז למה רק ארבעה כוכבים? כמו שכולם יודעים, ספר לא יכול להיות מושלם. יש קטע או שניים שגורמים לכם לרצות לדלג עליהם או לדפוק את הראש בקיר. בספר הזה הקטעים הגרועים התחילו בעמוד הרביעי והרסו לי על ההתחלה את מה שהתחלתי לצפות ממנו. מלהיות הגיבורים שהיו כשהצליחו להילחם ולפחות לשרוד את הקרב עם ולנטיין, הם הפכו לאיום כלשהו על המסדר וג'ייס איכשהו תמיד מגיע למצב של מעצר (למרות שציפיתי שזה כבר יקרה בספר הראשון, בגלל שהוא אידיוט). אבל... מהרגע הזה הספר רק השתפר, וכבר לא הצלחתי להיפרד ממנו. מפיות (שהן לא נצנצים כמו שכולם חושבים עליהן, אלא כמו שד שתקוע בגוף של מלאך) עד לערפדים (ששינו את הכינוי שנתן ג'ייס לסיימון מ"סתמי" ל"מוצץ דם". ודרך אגב, סיימון רשמית הפך לדמות האהובה עליי ברגע הזה [ורק כדי להבהיר- לא, אני לא מעריצה נלהבת של דמדומים וערפדים וכל זה. פשוט התחילו להתייחס אליו באופן משמעותי יותר.]) ובחזרה לני יורק שם שום דבר לא באמת השתנה. אחרי "עיר של עצמות", לא יכולתי לצפות למשהו טוב יותר. זה אחד הספרים האהובים עליי שבהחלט ארצה לקרוא שוב (רק חבל שהספר מושאל ואצטרך להחזיר אותו בסופו של דבר), ואני כבר מחכה לקרוא את הספר השלישי. "איזבל נראתה מפוקפקת, 'אמא ואבא שלי לא יהיו מרוצים כשישמעו על זה.'. 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסה ההומואית של סוניק הקיפוד ומתלבש כמו חוטף הילדים מצ'יטי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון, 'לא. סביר להניח שלא.'"”

“**** נו, ראבאק, מה זה החרא הזה, חשבתי. למי יש כוח למין אופרת סבון מעאפנה מחוזקת במזדאבים, ערפדים ודם מטפטף? לא, סירייסלי. אני לא בן ארבע עשרה. בדיוק להיפך. באוגוסט אני אהיה ארבעים ואחת. ארבעים ואחת! אני! שבפנים, אני אולי עשרים ושמונה. אולי. אז אפילו האהבל הפנימי שלי מבוגר מדי לספר הזה. אז למה? למה? ככה. אין לי כוח, ברצינות. מה אתם חושבים, שלמבוגרים לא מתחשק קצת להתנוון ולברוח? שאנחנו לא רוצים לשחק באקס-בוקס ולהיעלם? שאנחנו לא רוצים להתחצף ולהגיד שנעשה מה שבא לנו ואז להיכנס לחדר ולטרוק את הדלת בעצבים ולחשוב ברצינות על לברוח מהבית? מאז שחזרתי מחו"ל, אין לי חשק בשיט לעבוד. מתחשק לי לרדת מהרכבת בנתב"ג, רק 18 דקות נסיעה מכאן, ללכת לדלפק ולקנות כרטיס למקום הראשון שיש אליו טיסה. עם המזל שלי, זה יהיה קייב. אבל אני לא עושה את זה. כי אני בנאדם מבוגר, לעזאזל. ויש לי אחריות. ואני צריך לפרנס משפחה. חמישה פיות חוץ משלי. ויש לי עבודה לתחזק, ופרסונה מתוחכמת, ואנשים שסומכים עליי. אז לא יוצא לי להגיד "פאק איט", למרות שאני כל כך כל כך רוצה. שלשום, בתחנת "רכבת האוניברסיטה", איזו עאמה אחת החליטה לעמוד על המדרגות הנעות ולא לזוז אז פספסתי את הרכבת והיו לי עשרים דקות לשרוף. אז קניתי שלושה ספרי נוער בבאסטה הזאת שם. שיהיה. המשכים. לתת למוח קצת משהו זול, משהו אידיוטי אבל לא אידיוטי ממש, עם אקשן ושדים. בהתחלה היה לי קצת קשה איתו, עם כל ההתחבטויות של גיבורת הספר את מי היא אוהבת "באמת" ומי מסוכן "באמת", אבל לאט לאט העלילה תפסה תאוצה עד שהתחלתי כמעט להינות. כי מה יש בספרים האלה, אחרי הכול? ערפדים, פיות, ציידי צללים, אנשי זאב, שדים, שוכני תחתיות למיניהם, וכל השאר, או בז'רגון של הספר - "סתמיים". ומה אני מכל אלה? תנחשו. לא, לא ערפד. אגב, גם את, המיוחדת החד-פעמית שמכנה את עצמה בסימניה "קליירי" אבל גרה במערב ראשון בקומה רביעית? גם את לא בדיוק קוסמת, למרות שאת מציירת במחברת אלגברה רונות עם האסטלה שלך מתוצרת סין ומדמיינת שיש לך כוחות-על. אז כן, אני סתמי. רוצה להיות לא סתמי, אבל זקן מדי להילחם בשדים או אפילו להיאבק בשביל להתרומם מעל הטימטום האנושי. אז וואלה. סתמו. **** ציטוט נבחר מהספר, סתם שתבינו כמה טיפשי יכול להיות ספר של ארבעה כוכבי נוער: "הכנף המשוננת של השד המעופף נתקעה בשרוול הז'קט של ג'ייס וקרעה אותו לאורך. "הז'קט שלי," אמר ג'ייס בזעם ודקר את היצור מלמעלה לפני שהספיק להתרומם, מנקב את גבו. היצור צווח ונעלם. "אני אהבתי את הז'קט הזה". מסך.”

“הבעיה העיקרית עם שיפוד בוער, מלובן, רותח ולוהט ממתכת חדה שחודר לתוכך דרך האחוריים שלך ויוצא מהצד השני תוך שהוא שורף דוקר וממיס את כל האיברים הפנימיים שלך ומסדר אותם מחדש באופן שלא מתקבל על הדעת בכלל, הבעיה עם כל זה, היא כמות ההשקעה הדרושה בעבודת הניקיון שצריכה להיעשות לאחר מכן, בשלב זה או אחר. רבים מחשיבים את עניין השיפוד באחוריים לאחד העינויים הכי קשים שידועים לאדם. אלמנטים רבים באותו העינוי ממקמים אותו גבוה מאוד ברשימת סוגי ההוצאות להורג הנוראים ביותר. שני חוקרים צעירים מקליפורניה חקרו בשנת 1998 את העניין והגיעו, באמצעות בדיקות וניסויים, לתוצאות מרחיקות לכת. אחת המסקנות העיקריות שהם הגיעו אליה הייתה שאחד הדברים הנוראיים ביותר בשיפוד לוהט באחוריים הוא אלמנט הצפייה, שמלווה באלמנט ההפתעה. בפשטות, הבעיה גדלה אם מוסיפים לעינוי ספירה עד שלוש לפני שהשיפוד משוחרר, ואז משחררים אותו כשמגיעים לשתיים. מסקנה נוספת שהם הגיעו אליה הייתה שהמוציא להורג בדרך כלל יצא מהסיפור הזה לא פחות פגוע מהאדם שהוא מענה, ואף מצולק נפשית. הם המליצו, במאמר שפרסמו, שעל המערכת המפעילה את העינוי להיות אוטומטית, ולמפעיל שלה המליצו לנוח קצת ולשמוע מוזיקה נעימה שתסווה את הצרחות. המסקנה השלישית, ואולי הגדולה מכולם, הייתה שכל המצב נהיה גרוע פי עשרה אם השיפוד הלוהט חודר לאחוריך, וכולי וכולי, ואתה נשאר בכל זאת בחיים. זה אפשרי לחלוטין, כך הם טוענים, והתוצאות הן "מרתקות ומרחיקות לכת", כלשונם. שני החוקרים קיבלו פרס יוקרתי על המחקר המעמיק, והועמדו לדין. הקורא החריף יוכל לנחש מה היה העונש שלהם. עונש המוות המסויים הזה יצא מחוץ לחוק בהרבה מאוד מדינות, ועל פי סקר שנערך בשנים האחרונות, רוב האנשים מחשיבים מעשה זה ל- "מזעזע, מגעיל, שאין שום היגיון בעולם לדון בו בכלל, ולמה לעזאזל שתזכירו את זה מה עובר בראש שלכם בכלל מי אתם מה זה בכלל הסקר הזה." לסיכום, שיפוד לוהט באחוריים הוא בהחלט עינוי נורא ואיום, והוא אחד מהחוויות הבלתי נעימות ומזוויעות שיכולות לקרות לאדם. אבל זה עדיין יותר טוב מלקרוא את הספר הזה.”

“ככל שאנו לומדים יותר, אני יודעים יותר. ככל שאנו יודעים יותר, אנחנו שוכחים יותר. ככל שאנחנו שוכחים יותר, אנחנו יודעים פחות. ככל שאנו יודעים פחות, אנחנו שוכחים פחות. ככל שאנחנו שוכחים פחות, אנחנו יודעים יותר. אז בשביל מה ללמוד??? לפעמים קורים שינויים לטובה ושינויים לרעה. לפעמים זה קורה בלי לשים לב ולפעמים בכוונה תחילה. לפעמים החברים והמשפחה שלך עוזרים לך ולפעמים אין מי שיתפוס אותך כשאתה נופל. ג'ייס מתחיל לחפש צרות בכל מקום אפשרי ומסתבך לגמרי. קליירי וכולם מנסים לעזור לו לטהר את שמו, אבל מה זה עוזר עם הוא ממשיך לעבור על הכללים והחוקים? כמו כל בני הנוער אני מעריצה גדולה של סדרת בני הנפילים ושל קסנדרה קלייר בעצמה, כשאני קראתי את הספר הרגשתי כאילו היא יצרה עולם במיוחד בשבילי, שרק אני רואה, שומעת, מדמיינת..... הספר הראשון היה פשוט גאונות צרופה, אהבתי אותו מאוד. הוא היה מותח, כתוב יפה ומעניין בטירוף. בכללי כל הסדרה מעולה אבל הספר השני הוא האהוב עליי ביותר... הספר הוא מותח ומסקרן ופשוט הייתי חייבת לקרוא אותו, לפעמים זה קורה לי עם ספרים, אם אני לא מסיימת ספר שאני אוהבת אני כל הלילה חושבת עליו וקמה ב5:00 בבוקר כדי להספיק לקרוא עוד עמודים( כמובן שאני עייפה נורא וכמעט נרדמת בשיעורים בגלל שעת ההתעוררות המוקדמת אבל זה שווה את זה שאני ידע מה יקרה כמה שיותר מהר.) אני ממליצה על סדרת בני הנפילים מאוד, היא סדרה כיפית ומשעשעת ואי אפשר להוריד את הספרים של קסנדרה קלייר מהידיים.”

“~מכיל ספויילרים~ "לשירותך אני, אדוני הרם...?" "אתה יכול לקרוא לי ולנטיין." כאן התחלתי לאהוב את הספר הזה. העוצמה ששידר ולנטיין והביטחון המוגזם שלו נתן הרגשה שמצפה להם אויב שמוכן לפעול בכל דבר לא הגיונית כדי להגיע למטרתו הסופית. ידעתי שמישהו הולך למות ולא יכולתי שלא לשמוח. כמו הספר הקודם, הספר הזה תאם את ציפיותיי. מהאווירה הקודרת בה התחיל הספר עד לעלילה המסובכת שאיכשהו הובילה אותם למקומות משונים. כן, כן, נשמע כמו ספר מעולה- אז למה רק ארבעה כוכבים? כמו שכולם יודעים, ספר לא יכול להיות מושלם. יש קטע או שניים שגורמים לכם לרצות לדלג עליהם או לדפוק את הראש בקיר. בספר הזה הקטעים הגרועים התחילו בעמוד הרביעי והרסו לי על ההתחלה את מה שהתחלתי לצפות ממנו. מלהיות הגיבורים שהיו כשהצליחו להילחם ולפחות לשרוד את הקרב עם ולנטיין, הם הפכו לאיום כלשהו על המסדר וג'ייס איכשהו תמיד מגיע למצב של מעצר (למרות שציפיתי שזה כבר יקרה בספר הראשון, בגלל שהוא אידיוט). אבל... מהרגע הזה הספר רק השתפר, וכבר לא הצלחתי להיפרד ממנו. מפיות (שהן לא נצנצים כמו שכולם חושבים עליהן, אלא כמו שד שתקוע בגוף של מלאך) עד לערפדים (ששינו את הכינוי שנתן ג'ייס לסיימון מ"סתמי" ל"מוצץ דם". ודרך אגב, סיימון רשמית הפך לדמות האהובה עליי ברגע הזה [ורק כדי להבהיר- לא, אני לא מעריצה נלהבת של דמדומים וערפדים וכל זה. פשוט התחילו להתייחס אליו באופן משמעותי יותר.]) ובחזרה לני יורק שם שום דבר לא באמת השתנה. אחרי "עיר של עצמות", לא יכולתי לצפות למשהו טוב יותר. זה אחד הספרים האהובים עליי שבהחלט ארצה לקרוא שוב (רק חבל שהספר מושאל ואצטרך להחזיר אותו בסופו של דבר), ואני כבר מחכה לקרוא את הספר השלישי. "איזבל נראתה מפוקפקת, 'אמא ואבא שלי לא יהיו מרוצים כשישמעו על זה.'. 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסה ההומואית של סוניק הקיפוד ומתלבש כמו חוטף הילדים מצ'יטי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון, 'לא. סביר להניח שלא.'"”