אינוורנס 1945
התחלה חדשה.
זה לא היה המקום הכי מתקבל על הדעת להיעלמות, לפחות לא במבט ראשון. בדומה לאינספור מקומות אחרים שהציעו מיטה וארוחת בוקר ברמות סקוטלנד ב-1945, היה העסק של גברת בֶּרְד נקי ושקט, עם טפט פרחוני דוהה, רצפות בוהקות וסילון מים חמים שהופעל בשירותים באמצעות מטבעות. גברת ברד עצמה היתה גוצה ונעימת הליכות, וכשפרנק גדש את הסלון הקטן ועטור השושנים שלה בעשרות הספרים והמסמכים שתמיד נשא עמו בנסיעותיו, היא לא הביעה כל התנגדות.
פגשתי את גברת ברד בפרוזדור הקדמי בדרכי החוצה. היא תפסה אותי בזרועי בידה השמנמנה וטפחה על שערי.
'שככה יהיה לי טוב, גברת רנדל, את לא יכולה לצאת ככה! הנה, תני לי להדק את זה קצת בשבילך. הנה! ככה טוב יותר. את יודעת, דודנית שלי סיפרה לי על פרמננט חדש שניסתה, יוצא יופי ומחזיק כמו חלום; אולי תנסי את זה בפעם הבאה.'
לא היה לי לב להגיד לה שגחמנותם של תלתלַי החומים-בהירים לא נובעת מהזנחה של יצרני המסלסלים, אלא אך ורק מטעות של הטבע. השיער שלה עצמה, על גליו הסדורים, לא לקה בסטייה מהסוג הזה.
'כן, כך אעשה, גברת ברד,' שיקרתי. 'אני רק יורדת לכפר לפגוש את פרנק. נחזור לתה מנחה.' התחמקתי מבעד לדלת ולאורך השביל, בטרם תוכל להבחין בפגמים נוספים בהופעתי הסוררת. אחרי ארבע שנים כאחות בצבא המלכותי, נהניתי לברוח ממדים ומקיצוב מצרכים ולפנק את עצמי בשמלות כותנה קלות עם הדפסים בהירים, שמלות שלגמרי לא התאימו למסע בין שיחי האברש.
לא שמלכתחילה תיכננתי מסעות כאלה; חשבתי, פחות או יותר, שבבקרים אישן עד שעה מאוחרת, ואחר הצהריים אבלה שעות ארוכות ועצלות במיטה עם פרנק, בלי לישון. על כל פנים, היה קשה להשתהות בתוך הלך רוח רומנטי שכזה, כשגברת ברד שואבת אבק בחריצות מעבר לדלת.
'זה בטח השטיח הכי מלוכלך בכל רמות סקוטלנד,' ציין פרנק באותו בוקר, כששכבנו במיטה והקשבנו לשאגה האכזרית של שואב האבק במסדרון.
'מלוכלך כמעט כמו המוח של בעלת הבית שלנו,' הסכמתי. 'אולי בכל זאת היינו צריכים לנסוע לברייטון.' בחרנו ברמות כמקום לנפוש בו לפני שפרנק החל לשמש מרצה להיסטוריה באוקספורד, כיוון שסקוטלנד היתה נגועה פחות משאר בריטניה באימי המלחמה, ולא ניכרה בה אותה עליצות פוסט-מלחמתית מופרזת שדבקה באזורי נופש פופולריים יותר.
ובלי לדון בכך, אני חושבת ששנינו חשנו שזה מקום סמלי לבסס בו מחדש את נישואינו; את החתונה ואת שני ימי הירח-דבש עשינו ברמות, קצת לפני פרוץ המלחמה, שבע שנים קודם לכן. חשבנו שזה מקום מפלט שָלֵו שנוכל לגלות בו מחדש זה את זה, ולא עלה על דעתנו שבשעה שגולף ודיג הם ענפי הספורט הפופולריים ביותר בסקוטלנד בחיק הטבע, רכילות היא הספורט הפופולרי במקומות מקוֹרים. וכשהגשם יורד בכמויות כפי שהוא יורד בסקוטלנד, אנשים שוהים זמן רב במקומות מקורים.
'לאן אתה הולך?' שאלתי כשפרנק הניף את רגליו אל מחוץ למיטה.
'ממש לא הייתי רוצה שהזקנה היקרה תתאכזב מאיתנו,' ענה. הוא התיישב על צדה של המיטה העתיקה והחל לקפץ מעלה ומטה בחריקה קצבית נוקבת. שאיבת האבק במסדרון פסקה באחת. אחרי דקה או שתיים של קפיצות הוא השמיע גניחה רמה, תיאטרלית, וקרס לאחור לקול מחאתם המתפקעת של הקפיצים. ציחקקתי בלי שליטה לתוך הכרית כדי לא להפר את הדממה עצורת הנשימה בחוץ.
פרנק זקר את גבותיו לעומתי. 'את אמורה לגנוח באקסטזה, לא לצחקק,' הוא נזף בלחישה. 'היא תחשוב שאני לא מאהב טוב.'
'אם אתה מצפה לגניחות של אקסטזה, תצטרך להמשיך עם זה עוד קצת,' עניתי. 'שתי דקות לא שוות יותר מצחקוק.'
'נפקנית קטנה ולא מתחשבת. באתי לפה בשביל לנוח, זוכרת?'
'בטלן שכמוך. אילן היוחסין שלך לא יצמיח שום ענף נוסף אם לא תשנס מותניים קצת יותר.'
סיבה נוספת לבחירה שלנו בָּרָמות היתה החיבה העזה שפרנק רחש לחקר שושלות יוחסין. אחת מפיסות הנייר המטונפות שהוא הסתובב איתן הלוך ושוב סיפרה על איזה אב קדום מַשְמִים שלו, שהיה קשור בדרך כלשהי לאזור הזה אי-שם באמצע המאה השמינית - או השביעית.
'אם אני אגמור את הקריירה בתור חוטר נטול ילדים באילן היוחסין המשפחתי, אין ספק שזה יהיה בגלל המארחת הבלתי נלאית שלנו שם בחוץ. אחרי הכול, אנחנו נשואים כבר כמעט שמונה שנים. פרנק ג`וניור הקטן יהיה חוקי למדי גם אם ייווצר שלא בנוכחות עד.'
'אם ייווצר בכלל,' אמרתי בפסימיות. שבוע לפני שיצאנו לחופשה ברמות התאכזבנו פעם נוספת.
'עם כל האוויר הצח והאוכל הבריא? איך נוכל להיכשל כאן?' ארוחת הערב של אתמול בלילה היתה מורכבת מהרינג מטוגן. ארוחת הצהריים היתה הרינג מוחמץ. והניחוח העז שעשה עכשיו את דרכו במעלה המדרגות רימז בעוצמה על הרינג מעושן לארוחת הבוקר.
'אם אתה לא מתכוון לחזק את רוחה של גברת ברד בהופעה נוספת,' הצעתי, 'כדאי שתתלבש. אתה לא פוגש את הכומר ההוא בעשר?' הכומר דוקטור רג`ינלד וֵיקפילד, יקירה של הקהילה המקומית, היה אמור לספק רישומי טבילה מרתקים ומסעירים לעיונו של פרנק, שלא לדבר על האפשרות המזהירה שאולי הוא חשף מסמכים צבאיים מרקיבים או משהו דומה, שבהם הוזכר האב הקדמון הנודע לשמצה.
'תזכיר לי שוב מה שמו של הסבא-רבא-רבא-רבא-רבא הזה שלך?' שאלתי. 'ההוא שהסתובב פה באפס מעשה במהלך אחת ההתקוממויות? אני לא זוכרת אם זה וילי או וולטר.'
'למעשה, שמו היה ג`ונתן.' פרנק התייחס באורך רוח לחוסר העניין המוחלט שלי בהיסטוריה משפחתית, אבל תמיד עמד על המשמר, מוכן ומזומן ללכוד כל בדל התעניינות ולהשתמש בו כתירוץ לספר לי את כל העובדות הידועות והעדכניות על אודות משפחת רנדל הקדומה וקשריה. הוא כיפתר את חולצתו, ועיניו ניצתו בזיק המשולהב של המרצה הפנאטי.
'ג`ונתן ווּלבֶרטוֹן רנדל - וולברטון על שם הדוד של אמו, אביר זוטר מסאסקס. על כל פנים, הוא נודע בכינוי המלבב `ג`ק השחור`, כינוי שככל הנראה הודבק לו בצבא בזמן שהיה מוצב פה.' הפכתי את פני לתוך המיטה והשמעתי נחרה. פרנק התעלם ממני והמשיך בפרשנותו המלומדת.
'הוא עבר קורס קצינים באמצע שנות השלושים - כלומר ב-1730 ומשהו - ושימש סרן בחיל הפרשים. לפי המכתבים הישנים האלה שהדודנית מרי שלחה לי, הוא עשה קריירה לא רעה בצבא. בחירה טובה לבן שני, את יודעת; אחיו הצעיר יותר הלך גם הוא בעקבות המסורת ונעשה כומר, אבל עליו עוד לא גיליתי הרבה. בכל מקרה, ג`ק רנדל זכה לתשבחות מפי הדוכס מסנדרינגהאם על פעילויותיו לפני ובמהלך ההפיכה היעקוביטית השנייה, את יודעת, זו של 45`,' הוא הדגיש למען הבּוּרים בקהל מאזיניו, כלומר למעני. 'את יודעת, הנסיך היפה צ`רלי וכל אלה.'
'אני לא לגמרי בטוחה שהסקוטים מבינים שהם הפסידו במערכה ההיא,' הפסקתי אותו ובתוך כך התיישבתי וניסיתי להכניע את שערי. 'אתמול בלילה שמעתי במפורש שהברמן בפאב ההוא מכנה אותנו סָאסֵנָכִים.'
'ולמה לא?' אמר פרנק בשוויון נפש. 'אחרי הכול, סאסֵנָך זה בסך הכול `אנגלי`, או במקרה הגרוע `נוכרי`, ואנחנו עונים על שני הקריטריונים.'
'אני יודעת מה המשמעות. הנימה היא שלא מצאה חן בעיני.'
פרנק חיפש חגורה בשידת המגירות. 'הוא פשוט התעצבן מזה שהערתי לו שהאֵייל חלש. אמרתי לו שבבירה סקוטית אמיתית יש להוסיף מגף ישן לחבית, ושאת המוצר הסופי יש לסנן דרך בגד תחתון שנלבש פעמים רבות.'
'אהה, זה מסביר את החשבון המנופח.'
'טוב, ניסחתי את זה במילים מעודנות יותר, אבל רק בגלל שבשפה הגאלית אין מילה לתחתונים.'
הושטתי יד לקחת זוג משלי, מסוקרנת. 'למה? הגאלים הקדמונים לא לבשו תחתונים?'
פרנק ליכסן את מבטו. 'אף פעם לא שמעת את השיר הישן ההוא על מה שהסקוטים לובשים מתחת לקילְט שלהם?'
'אני מניחה שלא תחתוני בוקסר באורך הברכיים,' אמרתי ביובש. 'אולי בזמן שאתה מתרועע עם אנשי כמורה, אני אצא לחפש לובש קילט מקומי ואשאל אותו.'
'רק תשתדלי שלא יעצרו אותך, קלייר. הדיקן של קולג` סנט דין לא יאהב את זה כלל וכלל.'
רצה המקרה ולא היו לובשי קילט, לא בין האנשים ששוטטו בכיכר העיר ולא בין הקונים בחנויות הסובבות אותה. לעומת זאת, היו שם כמה אנשים אחרים, רובם עקרות בית מסוגה של גברת ברד, שערכו את הקניות היומיות שלהן. הן היו קולניות ורכלניות, וההופעה הסולידית שלהן בשמלות ההדפסים מילאה את החנויות בחמימות נוחה; מזור נגד הערפל הקר של הבוקר בחוץ.
כיוון שעדיין לא ניהלתי בית משלי, נצרכתי לקנות רק מעט, אבל שמחתי להסתובב בין המדפים שהועמסו זה לא כבר, מפני שנהניתי הנאה צרופה לראות מוצרים רבים מוצעים שוב למכירה. היתה תקופה ארוכה של קיצוב מצרכים, שבה נאלצנו לוותר על הדברים הפשוטים כגון סבון וביצים, וזמן רב עוד יותר על המותרות הקטנים של החיים, כמו בושם ל`איר בְּלֶה.
מבטי השתהה על חלון ראווה שהיה גדוש במוצרים לבית - מפיות שולחן וכיסויי קומקום רקומים, קנקנים וכוסות, ערמה של פחיות פח מכוערות למדי ומערכת של שלושה אגרטלים.
מעודי לא היה לי אגרטל. בשנות המלחמה גרתי כמובן באגף האחיות, תחילה בבית חולים פמברוק ואחר כך במחנה צבאי בצרפת. אבל אפילו קודם לכן לא חיינו במקום אחד די זמן כדי להצדיק רכישת חפץ שכזה. ואילו היה לי דבר שכזה, חשבתי לעצמי, היה הדוד לם ממלא אותו בשברי חרס הרבה לפני שהייתי מספיקה להתקרב אליו עם זר חרציות.
קוונטין למברט בּיצֶ`ם. 'קיו', בפי הסטודנטים שלו לארכיאולוגיה וחבריו, 'דוקטור ביצ`ם' בקרב חוגי המלומדים שבהם הסתובב והרצה והתקיים, אבל תמיד 'הדוד לם' בשבילי.
האח היחיד של אבי, שהיה קרוב המשפחה החי היחיד שלי בזמנו, נתקע איתי בגיל חמש, לאחר שהורי נהרגו בתאונת דרכים. באותו זמן הוא עמד לערוך טיול במזרח התיכון והשהה את סידוריו די זמן כדי לדאוג לסידורי ההלוויה, להיפטר מהרכוש של הורי ולרשום אותי לפנימיית בנות מהוגנת, שסירבתי בתוקף ללכת אליה.
כשהיה עליו לקרוע את אצבעותי השמנמנות מידית דלת המכונית ולגרור אותי בעקבַי במעלה המדרגות לבית הספר, נאנח הדוד לם בייאוש. הוא שנא עימותים אישיים מכל סוג שהוא, ובסופו של דבר משך בכתפיו והשליך לכל הרוחות את שיקול הדעת ואת מגבעת הקש העגולה שזה עתה קנה לי.
'חפץ ארור,' הוא מילמל כשהתבונן בה דרך המראה הפנימית מתגלגלת בעליצות, בעוד אנו רועמים בכביש בהילוך גבוה. 'תמיד תיעבתי כובעים על נשים.' הוא השפיל אלי את עיניו ונעץ בי מבט רושף.
'דבר אחד,' אמר בנימה איומה. 'את לא תשחקי עם פסלוני הקברים הפרסיים שלי. הם לא בובות. מה שתרצי, רק לא זה. הבנת?'
הינהנתי בסיפוק. ונסעתי איתו למזרח התיכון, לדרום אמריקה, לעשרות אתרי מחקר ברחבי העולם. למדתי קרוא וכתוב באמצעות טיוטות המאמרים לעיתונים, למדתי לחפור מחראות ולהרתיח מים ולעשות עוד כמה וכמה דברים שאינם יאים לליידי צעירה ואצילית מלידה - עד שפגשתי את ההיסטוריון הנאה וכהה השיער, שהגיע להתייעץ עם הדוד לם על הקשר בין הפילוסופיה הצרפתית למנהגי דת מצריים.
אפילו לאחר נישואינו ניהלנו פרנק ואני אורח חיים נוודי של סגל אקדמי זוטר. העברנו את זמננו בין ועידות באירופה לדירות זמניות, וכשהמלחמה פרצה, פרנק נשלח לקורס קצינים וליחידת המודיעין של אם-איי-6, ואני לבית ספר לאחיות. אף שהיינו נשואים כמעט שמונה שנים, המשכן החדש באוקספורד עתיד להיות הבית האמיתי הראשון שלנו. תחבתי את הארנק שלי היטב תחת זרועי, צעדתי לתוך החנות וקניתי את האגרטלים.
פגשתי את פרנק בהצטלבות של הרחוב הראשי עם דרך גירסייד, ופנינו אליה יחדיו. הוא זקף גבה למראה הרכישות שלי.
'אגרטלים?' חייך. 'נפלא. אולי עכשיו תפסיקי לשים פרחים בתוך הספרים שלי.'
'אלה לא פרחים, אלא דגימות. ואתה הצעת שאלמד בוטניקה. להעסיק את המוח עכשיו, כשאני כבר לא אחות,' הזכרתי לו.
'אמת.' הוא הינהן ברוח טובה. 'אבל לא תיארתי לעצמי שצמחייה תנשור עלי בכל פעם שאפתח ספר עיון. מה היה החומר החום המתפורר המחריד שהכנסת לתוך טסקום ובנקס?'
'אגופודיום. טוב לטחורים.'
'את מתכוננת לזִקנתי הממשמשת ובאה, מה? כמה שאת מתחשבת, קלייר.'
עברנו בשער, צוחקים, ופרנק פינה דרך ונתן לי לעלות לפניו במדרגות האבן בכניסה.
לפתע הוא אחז בזרועי. 'זהירות! את לא רוצה לדרוך על זה.'
הרמתי את רגלי בזהירות מעל כתם אדום-חום גדול על המדרגה העליונה.
'כמה מוזר,' אמרתי. 'גברת ברד מקרצפת את המדרגות מדי בוקר; ראיתי אותה. מה זה יכול להיות לדעתך?'
פרנק השתופף מעל המדרגה וריחרח בעדינות.
'במבט ראשון הייתי אומר שזה דם.'
'דם!' צעדתי צעד אחד לאחור, לכיוון השער. 'של מי?' הבטתי בעצבנות לתוך הבית. 'אתה חושב שלגברת ברד היתה תאונה כלשהי?' לא יכולתי לדמיין את בעלת הבית שלנו, הנקייה מכל רבב, משאירה כתמי דם בפתח ביתה ומניחה להם להתייבש, אלא אם כן התרחשה איזו קטסטרופה של ממש. לרגע תהיתי אם הסלון משמש עכשיו מקום מפלט לרוצח מטורף עם גרזן, שבזה הרגע מתכונן להסתער עלינו בצווחה מקפיאת דם.
פרנק נד בראשו. הוא נעמד על קצות האצבעות להציץ מעבר לגדר החיה אל הגן השכן.
'לא נראה לי. יש כתם דומה גם בפתח ביתה של משפחת קולינס.'
'באמת?' התקרבתי אל פרנק, גם כדי להביט מעבר לגדר וגם כדי לקבל תמיכה רגשית. לא סביר שברמות סקוטלנד יימצא רוצח המונים, אבל ספק אם אנשים מסוג זה משתמשים בקריטריונים הגיוניים כשהם בוחרים את האתרים שלהם. 'זה די... לא נעים,' הערתי. בבית הסמוך לא היה כל סימן חיים. 'מה לדעתך קרה?'
פרנק הזעיף פנים והירהר, ואז טפח קצרות בידו על צד מכנסיו, כולו השראה.
'אני חושב שאני יודע! חכי פה רגע.' הוא זינק החוצה מהשער ודהר בשביל, ואני נשארתי תקועה על סף הבית.
הוא חזר במהרה, זורח באישוש.
'כן, זהו זה, אין ספק בכך. בכל בית בצד הזה היה דבר כזה.'
'היה מה? ביקור של רוצח מטורף?' דיברתי מעט בחדות. עדיין הייתי עצבנית בשל העובדה שננטשתי במפתיע בחברתו הבלעדית של כתם דם גדול.
פרנק צחק. 'לא, טקס קורבן פולחני. מרתק!' הוא ירד על ארבע בדשא וסקר בעניין את הכתם.
זה לא נשמע הרבה יותר טוב מרוצח מטורף. כרעתי לצדו, מעקמת את האף לנוכח הריח. עוד היה מוקדם לזבובים, אבל שני יבחושי רמות גדולים וכבדי תנועה חגו מסביב לכתם.
'למה אתה מתכוון `טקס קורבן`? גברת ברד מבקרת בכנסייה בנאמנות, וכך גם כל השכנים. זו לא גבעת הדרוּאיד או משהו דומה, אתה יודע.'
הוא נעמד וסילק דשא ממכנסיו. 'זה מה שאת יודעת, נערתי,' אמר. 'אין עוד מקום עלי אדמות שבו מתערבבים קסמים ואמונות תפלות עתיקות בחיי היומיום כמו ברמות הסקוטיות. כנסייה או לא, גברת ברד מאמינה במנהגים הישנים, וכמוה גם כל השכנים.' הוא הצביע על הכתם באצבע אחת, מטופחת. 'דמו של תרנגול שחור,' הוא הסביר בקורת רוח. 'הבתים חדשים, את מבינה. טרומיים.'
הבטתי בו בקור. 'אם אתה מתרשם שזה מסביר הכול, תחשוב שוב. מה זה משנה בני כמה הבתים? ואיפה כולם, לכל הרוחות?'
'בפאב, אני מניח. בואי נלך ונראה, מה את אומרת?' הוא נטל את זרועי, ניווט אותי החוצה דרך השער, ופסענו במורד דרך גירסייד.
'בימים עברו,' הוא הסביר כשצעדנו, 'ואפילו לא לפני זמן רב, כשבנו בית, היה נהוג להרוג משהו ולקבור אותו תחת היסודות כמחוות פיוס לרוחות האדמה המקומיות. את יודעת, `בבכורו יְיַסְּדֶנָּה, ובצעירו יציב דלתיה`. עתיק כמו הגבעות.'
הציטוט גרם לי חלחלה. 'במקרה הזה, אני מניחה, זה די חדשני ונאור מצדם להשתמש בתרנגולים כתחליף. אתה מתכוון שמאחר שהבתים חדשים למדי, לא נקבר תחתיהם דבר, והדיירים מתקנים עכשיו את המעוות?'
'כן, בדיוק.' פרנק נראה מרוצה מההתקדמות שלי וטפח על גבי. 'הכומר טוען שרבים מהמקומיים האמינו שהמלחמה נבעה בין השאר מכך שאנשים פונים עורף למקורותיהם ולא מקפידים על אמצעי זהירות נאותים, כגון קבירת מִנחה מתחת ליסודות הבית, נניח, או שרֵפת עצמות דגים באח - מלבד חמורי-ים, כמובן,' הוא הוסיף, מאושר מהסחת הדעת. 'ידעת שאסור לשרוף עצמות של חמור-ים, כי אז לא תצליחי לדוג עוד אחד? עצמות של חמור-ים יש לקבור. תמיד.'
'אני אנסה לזכור את זה,' אמרתי. 'רק תגיד לי מה צריך לעשות כדי לא לראות עוד הרינג בחיים, ואעשה כך ללא דיחוי.'
הוא נד בראשו ושקע באחד מהבלחי הזיכרון שלו, אותן תקופות קצרות של חדווה לימודית, שבמהלכן הוא מאבד מגע עם הסובב אותו ושוקע כל כולו בשאיבת ידע מכל מעיינותיו.
'לא יודע באשר להרינג,' אמר בפיזור הדעת. 'אבל נגד עכברים תולים צרורות של ערער. את יודעת: `שימו בבית ערער, ולעולם לא תראו עוד עכבר.` אגב גופות מתחת ליסודות - זה המקור לרוב רוחות הרפאים המקומיות. את מכירה את מאונטג`רלד, הבית הגדול בקצה הרחוב הראשי? יש שם רוח רפאים, אחד מבנאי הבית שנהרג כקורבן ליסודות. מתישהו במאה השמונה-עשרה; לאחרונה, אפשר לומר,' הוסיף מתוך מחשבה.
'מספרים שלפי הוראת הבעלים, נבנה קודם קיר אחד, ואז הפילו מראש הקיר לבֵנה על אחד הפועלים - ככל הנראה בחרו בברנש לא הכי פופולרי בתור קורבן - והוא נקבר במרתף ושאר הבית נבנה מעליו. הרוח שלו משוטטת במרתף, במקום שהוא נהרג בו, מלבד ביום השנה למותו ובארבעת `הימים ההם`.'
'הימים ההם?'
'החגים העתיקים,' הסביר, עדיין אבוד בנבכי מחשבותיו. 'הוגמנֵיי, שזה ראש השנה, יום אמצע הקיץ, בֶּלְטֵיין ויום כל הקדושים. ככל הידוע לנו, דרואידים, אנשי בּיקֵר ושבטי פּיקְט, ציינו כולם את חגי השמש וחגי האש. על כל פנים, בימים הקדושים הרוחות משוחררות, והן יכולות להסתובב חופשיות, לגרום נזקים או להועיל, ככל העולה על רוחן.' הוא שיפשף את סנטרו וחשב. 'בלטיין מתקרב - הוא קרוב לנקודת השוויון בין היום ללילה באביב. כדאי שתפקחי עיניים בפעם הבאה שאת עוברת ליד בית הקברות של הכנסייה.' הוא קרץ בעינו והבנתי שהטראנס נגמר.
צחקתי. 'אז יש איזה רוחות מקומיות ידועות?'
הוא משך בכתפיו. 'לא יודע. אולי נשאל את הכומר בפעם הבאה שנראה אותו?'
למען האמת ראינו את הכומר זמן קצר לאחר מכן. כמו רוב תושבי הכפר הוא היה בפאב ושתה בירה לחיי הקידוש החדש של הבתים.
הוא נראה די נבוך על שנתפס מעלים עין מהמעשים הפגאניים, אבל הקל ראש בעניין ואמר שזה רק מנהג מקומי עם גוון היסטורי, כמו לבישת ירוק.
'די מרתק, למען האמת,' התוודה, ואני זיהיתי לרווחתי את גון קולו של המלומד כמו כשמזהים את קולו של הקיכלי. פרנק נענה לקריאתה של נפש תאומה והחל מיד בריקוד החיזור האקדמי, ועד מהרה הם היו שקועים עד צוואר בארכיטיפים ובמקבילות בין אמונות תפלות עתיקות לדתות מודרניות. משכתי בכתפי ופילסתי את דרכי אל הבר וחזרה ממנו עם כוס גדולה של ברנדי מחוזק בכל אחת מידי.
מניסיון ידעתי עד כמה קשה להסיח את תשומת לבו של פרנק משיחה מהסוג הזה, לכן פשוט הרמתי את ידו, סגרתי את אצבעותיו סביב הכוס והנחתי אותו לנפשו.
מצאתי את גברת ברד על ספסל רחב ליד החלון, חולקת כוס ידידותית של ביטר עם קשיש שהציגה בפני בשם מר קרוּק.
'זה האיש שסיפרתי לך עליו, גברת רנדל,' אמרה, עיניה בוהקות בהשפעת האלכוהול והחברה. 'זה שיודע על צמחים מסוגים שונים.'
'גברת רנדל מאוד מתעניינת בצמחים הקטנים,' גילתה את אוזנו של ידידהּ, שהטה את ראשו בשילוב של נימוס וחירשות. 'מייבשת אותם בספרים וכדומה.'
'באמת?' שאל מר קרוק וזקף בעניין אחת מגבותיו הלבנות הסמיכות. 'יש לי מכבשים - אמיתיים, יש לציין - לצמחים וכולי. קיבלתי אותם מאחייני שהגיע לחופשה מהאוניברסיטה. הוא הביא לי אותם, ולא היה לי לב להגיד לו שאני לא משתמש בדברים כאלה. תלייה, זה מה שצריך לעשות עם עשבים, את יודעת, או לייבש אותם על רשת ולשים אותם בשקית בד או בצנצנת, אבל אין לי מושג מה עושים אחרי שמוחצים ומשטחים את הקטנטנים האלה.'
'אולי מסתכלים עליהם,' הפריעה גברת ברד באדיבות. 'גברת רנדל עשתה דברים יפים מפרחי חלמית וסיגליות, כאלה שאפשר לשים במסגרת ולתלות על הקיר, אם רוצים.'
'ממממפמ.' פניו חרושי הקמטים של מר קרוק הביעו פקפוק עז באפשרות הזאת. 'טוב, אם יש לך מה לעשות איתם, גברתי, את יכולה לקבל את המכבשים, בשמחה. לא רציתי לזרוק אותם, אבל אין לי כל שימוש בהם.'
הבטחתי למר קרוק שאשמח לעשות שימוש במכבשי הפרחים ושאשמח עוד יותר אם יוכל להראות לי איפה נמצאים הפרחים הנדירים יותר של האזור. הוא תקע בי לרגע מבט חד, הטה את ראשו הצידה כמו בז קשיש, אבל בסופו של דבר כנראה החליט שהעניין שאני מגלה הוא אמיתי, וקבענו להיפגש בבוקר לסיור בחלקות השיחים המקומיות. ידעתי שפרנק מתכוון לנסוע בבוקר לאינוורנס כדי לבדוק רשומות בעירייה, ושמחתי שיש לי תירוץ לא להתלוות אליו. מבחינתי, ראית תיק אחד - ראית את כולם.
זמן קצר לאחר מכן נחלץ פרנק מהכומר, והלכנו הביתה בחברת גברת ברד. לא ששתי להזכיר בעצמי את דם התרנגול בפתח, אבל פרנק לא סבל מעכבה דומה, ושאל אותה בלהיטות על הרקע למנהג.
'אז אני מניח שזה די קדום?' שאל, מעביר מקל דרך העשבים שבשולי הדרך. כף האווז הלבנה והחמשן כבר עמדו בפריחתם, וראיתי שניצני הרותם נגדשים; עוד שבוע יפרחו.
'אה, כן.' גברת ברד התנודדה בקצב מהיר, בלי לבקש הנחה מרגלינו הצעירות. 'קדום יותר מהידוע לנו, מר רנדל. אפילו מלפני ימי הענקים.'
'ענקים?' שאלתי.
'אהה. פין ולוחמי הפֵיין.'
'סיפורי עם גאליים,' העיר פרנק בעניין. 'גיבורים, את יודעת. כנראה עם שורשים נורדיים. יש פה הרבה השפעה נורדית, ובכל האזור עד החוף במערב. כמה משמות המקומות הם נורדיים, את יודעת, לא גאליים בכלל.'
גילגלתי את עיני, חשה בעוד התפרצות מתקרבת, אבל גברת ברד חייכה באדיבות ועודדה אותו באומרה שזה נכון, היא היתה בצפון וראתה את אבן שני האחים, וזה הרי נורדי, לא?'
הנורדים ירדו אל החוף ההוא מאות פעמים בין שנת 500 ל-1300 בערך,' אמר פרנק והביט בחולמנות באופק, רואה בעיני רוחו ספינות מלחמה בענן סחוף הרוח. 'ויקינגים, את יודעת. והם הביאו איתם רבים מהמיתוסים שלהם. זו ארץ טובה למיתוסים. נראה שדברים מכים פה שורש.'
לזה יכולתי להאמין. הדמדומים החלו לרדת, ואיתם סערה. באור המסתורי שמתחת לעננים אפילו הבתים המודרניים לחלוטין לאורך הדרך נראו עתיקים ומנבאי רעה, כמו הסלע הפּיקטי ידוע התלאות שעמד במרחק שלושים מטרים ושמר על הצטלבות הדרכים שסימן במשך אלף שנים. זה נראה כמו לילה שטוב לשהות בו בתוך הבית, מאחורי תריסים מוגפים.
במקום להישאר בסלון של גברת ברד ולצפות בתמונות של נמל פֶּרְת המוקרנות דרך פנס קסם, העדיף פרנק לשבת עם מר ביינברידג`, פרקליט בעל עניין ברשומות היסטוריות מקומיות, על כוסית שרי, כפי שקבע. בהתחשב במפגש הקודם שלי עם מר ביינברידג`, בחרתי להישאר בבית עם נמל פרת.
'נסה לחזור לפני שהסופה תפרוץ,' אמרתי ונפרדתי מפרנק בנשיקה. 'ומסור ד'ש למר ביינברידג`.'
'הממ, כן, בטח.' פרנק, שנזהר לא לפגוש בעיני, משך בכתפיו בתוך מעיל הגשם שלו, לקח מטרייה מהמתקן ליד הדלת והלך.
סגרתי את הדלת מאחוריו, אבל השארתי אותה לא נעולה כדי שיוכל להיכנס בשובו. חזרתי לאטי אל הסלון והירהרתי בכך שפרנק ודאי יעמיד פנים שהוא לא נשוי, וכי מר ביינברידג` ישתף פעולה בשמחה עם הרעיון. לא שיכולתי להאשים אותו במיוחד.
בביקור שלנו בביתו של מר ביינברידג` אתמול אחר הצהריים הכול התנהל כשורה, בתחילה. הייתי צנועה, מנומסת, אינטליגנטית אבל לא יהירה, מטופחת ולבושה בצנעה - כל מה שראוי שתהיה אשת אקדמאי מושלמת. עד שהוגשה ארוחת המנחה.
עכשיו הפכתי את ידי הימנית ובחנתי בצער את הכווייה הגדולה שנמשכה לאורך בסיסן של ארבע האצבעות. אחרי הכול, זאת לא היתה אשמתי שמר ביינברידג` האלמן הסתפק בקומקום תה זול מפח במקום להחזיק בכלי חרס הולם, וגם לא שהפרקליט, ברצונו להיות מנומס, ביקש ממני למזוג, וגם לא שלמטלית הסירים שלו היה חלק בלוי שאיפשר לידית הלוהטת של הקומקום לבוא במגע ישיר עם ידי כשהרמתי אותו.
לא, החלטתי. הפלת הקומקום היתה תגובה נורמלית לחלוטין. הפלתו על ברכיו של מר ביינברידג` לא היתה אלא מקום שמקורו בתאונה; הרי הייתי חייבת להפיל אותו איפה שהוא. הזעקה שלי, 'איזה זין!' בקול שגבר על שוועתו של מר ביינברידג`, היא שגרמה לפרנק לנעוץ בי מבטים רושפים מעל הביסקוויטים.
ברגע שהתאושש מההלם, היה מר ביינברידג` אבירי למדי. הוא טרח סביב יָדִי והתעלם מניסיונותיו של פרנק להתנצל על השפה שהשתמשתי בה, ולתרצה בשהייה של שנתיים תמימות כמעט בבית חולים שדה. 'אני חושש שאשתי קלטה כמה ביטויים, אה, ססגוניים מהינקים ומדומיהם,' הסביר פרנק בחיוך עצבני.
'אמת,' אמרתי, חושקת את שיני ומלפפת מטלית ספוגת מים סביב ידי. 'גברים נוטים להיות מאוד `ססגוניים` כששולפים מהם רסיסי פגזים.'
ברוב נימוס ניסה מר ביינברידג` לכוון את השיחה לשטח היסטורי ניטרלי ואמר, שתמיד התעניין בווריאציות של מה שנחשב לאורך הדורות כניבולי פה. לדוגמה 'גוֹרבּלַיימי', שיבוש עכשווי של השבועה 'גוד בליינד מי' - שאלוהים יעוור אותי.

אינוורנס 1945
התחלה חדשה.
זה לא היה המקום הכי מתקבל על הדעת להיעלמות, לפחות לא במבט ראשון. בדומה לאינספור מקומות אחרים שהציעו מיטה וארוחת בוקר ברמות סקוטלנד ב-1945, היה העסק של גברת בֶּרְד נקי ושקט, עם טפט פרחוני דוהה, רצפות בוהקות וסילון מים חמים שהופעל בשירותים באמצעות מטבעות. גברת ברד עצמה היתה גוצה ונעימת הליכות, וכשפרנק גדש את הסלון הקטן ועטור השושנים שלה בעשרות הספרים והמסמכים שתמיד נשא עמו בנסיעותיו, היא לא הביעה כל התנגדות.
פגשתי את גברת ברד בפרוזדור הקדמי בדרכי החוצה. היא תפסה אותי בזרועי בידה השמנמנה וטפחה על שערי.
'שככה יהיה לי טוב, גברת רנדל, את לא יכולה לצאת ככה! הנה, תני לי להדק את זה קצת בשבילך. הנה! ככה טוב יותר. את יודעת, דודנית שלי סיפרה לי על פרמננט חדש שניסתה, יוצא יופי ומחזיק כמו חלום; אולי תנסי את זה בפעם הבאה.'
לא היה לי לב להגיד לה שגחמנותם של תלתלַי החומים-בהירים לא נובעת מהזנחה של יצרני המסלסלים, אלא אך ורק מטעות של הטבע. השיער שלה עצמה, על גליו הסדורים, לא לקה בסטייה מהסוג הזה.
'כן, כך אעשה, גברת ברד,' שיקרתי. 'אני רק יורדת לכפר לפגוש את פרנק. נחזור לתה מנחה.' התחמקתי מבעד לדלת ולאורך השביל, בטרם תוכל להבחין בפגמים נוספים בהופעתי הסוררת. אחרי ארבע שנים כאחות בצבא המלכותי, נהניתי לברוח ממדים ומקיצוב מצרכים ולפנק את עצמי בשמלות כותנה קלות עם הדפסים בהירים, שמלות שלגמרי לא התאימו למסע בין שיחי האברש.
לא שמלכתחילה תיכננתי מסעות כאלה; חשבתי, פחות או יותר, שבבקרים אישן עד שעה מאוחרת, ואחר הצהריים אבלה שעות ארוכות ועצלות במיטה עם פרנק, בלי לישון. על כל פנים, היה קשה להשתהות בתוך הלך רוח רומנטי שכזה, כשגברת ברד שואבת אבק בחריצות מעבר לדלת.
'זה בטח השטיח הכי מלוכלך בכל רמות סקוטלנד,' ציין פרנק באותו בוקר, כששכבנו במיטה והקשבנו לשאגה האכזרית של שואב האבק במסדרון.
'מלוכלך כמעט כמו המוח של בעלת הבית שלנו,' הסכמתי. 'אולי בכל זאת היינו צריכים לנסוע לברייטון.' בחרנו ברמות כמקום לנפוש בו לפני שפרנק החל לשמש מרצה להיסטוריה באוקספורד, כיוון שסקוטלנד היתה נגועה פחות משאר בריטניה באימי המלחמה, ולא ניכרה בה אותה עליצות פוסט-מלחמתית מופרזת שדבקה באזורי נופש פופולריים יותר.
ובלי לדון בכך, אני חושבת ששנינו חשנו שזה מקום סמלי לבסס בו מחדש את נישואינו; את החתונה ואת שני ימי הירח-דבש עשינו ברמות, קצת לפני פרוץ המלחמה, שבע שנים קודם לכן. חשבנו שזה מקום מפלט שָלֵו שנוכל לגלות בו מחדש זה את זה, ולא עלה על דעתנו שבשעה שגולף ודיג הם ענפי הספורט הפופולריים ביותר בסקוטלנד בחיק הטבע, רכילות היא הספורט הפופולרי במקומות מקוֹרים. וכשהגשם יורד בכמויות כפי שהוא יורד בסקוטלנד, אנשים שוהים זמן רב במקומות מקורים.
'לאן אתה הולך?' שאלתי כשפרנק הניף את רגליו אל מחוץ למיטה.
'ממש לא הייתי רוצה שהזקנה היקרה תתאכזב מאיתנו,' ענה. הוא התיישב על צדה של המיטה העתיקה והחל לקפץ מעלה ומטה בחריקה קצבית נוקבת. שאיבת האבק במסדרון פסקה באחת. אחרי דקה או שתיים של קפיצות הוא השמיע גניחה רמה, תיאטרלית, וקרס לאחור לקול מחאתם המתפקעת של הקפיצים. ציחקקתי בלי שליטה לתוך הכרית כדי לא להפר את הדממה עצורת הנשימה בחוץ.
פרנק זקר את גבותיו לעומתי. 'את אמורה לגנוח באקסטזה, לא לצחקק,' הוא נזף בלחישה. 'היא תחשוב שאני לא מאהב טוב.'
'אם אתה מצפה לגניחות של אקסטזה, תצטרך להמשיך עם זה עוד קצת,' עניתי. 'שתי דקות לא שוות יותר מצחקוק.'
'נפקנית קטנה ולא מתחשבת. באתי לפה בשביל לנוח, זוכרת?'
'בטלן שכמוך. אילן היוחסין שלך לא יצמיח שום ענף נוסף אם לא תשנס מותניים קצת יותר.'
סיבה נוספת לבחירה שלנו בָּרָמות היתה החיבה העזה שפרנק רחש לחקר שושלות יוחסין. אחת מפיסות הנייר המטונפות שהוא הסתובב איתן הלוך ושוב סיפרה על איזה אב קדום מַשְמִים שלו, שהיה קשור בדרך כלשהי לאזור הזה אי-שם באמצע המאה השמינית - או השביעית.
'אם אני אגמור את הקריירה בתור חוטר נטול ילדים באילן היוחסין המשפחתי, אין ספק שזה יהיה בגלל המארחת הבלתי נלאית שלנו שם בחוץ. אחרי הכול, אנחנו נשואים כבר כמעט שמונה שנים. פרנק ג`וניור הקטן יהיה חוקי למדי גם אם ייווצר שלא בנוכחות עד.'
'אם ייווצר בכלל,' אמרתי בפסימיות. שבוע לפני שיצאנו לחופשה ברמות התאכזבנו פעם נוספת.
'עם כל האוויר הצח והאוכל הבריא? איך נוכל להיכשל כאן?' ארוחת הערב של אתמול בלילה היתה מורכבת מהרינג מטוגן. ארוחת הצהריים היתה הרינג מוחמץ. והניחוח העז שעשה עכשיו את דרכו במעלה המדרגות רימז בעוצמה על הרינג מעושן לארוחת הבוקר.
'אם אתה לא מתכוון לחזק את רוחה של גברת ברד בהופעה נוספת,' הצעתי, 'כדאי שתתלבש. אתה לא פוגש את הכומר ההוא בעשר?' הכומר דוקטור רג`ינלד וֵיקפילד, יקירה של הקהילה המקומית, היה אמור לספק רישומי טבילה מרתקים ומסעירים לעיונו של פרנק, שלא לדבר על האפשרות המזהירה שאולי הוא חשף מסמכים צבאיים מרקיבים או משהו דומה, שבהם הוזכר האב הקדמון הנודע לשמצה.
'תזכיר לי שוב מה שמו של הסבא-רבא-רבא-רבא-רבא הזה שלך?' שאלתי. 'ההוא שהסתובב פה באפס מעשה במהלך אחת ההתקוממויות? אני לא זוכרת אם זה וילי או וולטר.'
'למעשה, שמו היה ג`ונתן.' פרנק התייחס באורך רוח לחוסר העניין המוחלט שלי בהיסטוריה משפחתית, אבל תמיד עמד על המשמר, מוכן ומזומן ללכוד כל בדל התעניינות ולהשתמש בו כתירוץ לספר לי את כל העובדות הידועות והעדכניות על אודות משפחת רנדל הקדומה וקשריה. הוא כיפתר את חולצתו, ועיניו ניצתו בזיק המשולהב של המרצה הפנאטי.
'ג`ונתן ווּלבֶרטוֹן רנדל - וולברטון על שם הדוד של אמו, אביר זוטר מסאסקס. על כל פנים, הוא נודע בכינוי המלבב `ג`ק השחור`, כינוי שככל הנראה הודבק לו בצבא בזמן שהיה מוצב פה.' הפכתי את פני לתוך המיטה והשמעתי נחרה. פרנק התעלם ממני והמשיך בפרשנותו המלומדת.
'הוא עבר קורס קצינים באמצע שנות השלושים - כלומר ב-1730 ומשהו - ושימש סרן בחיל הפרשים. לפי המכתבים הישנים האלה שהדודנית מרי שלחה לי, הוא עשה קריירה לא רעה בצבא. בחירה טובה לבן שני, את יודעת; אחיו הצעיר יותר הלך גם הוא בעקבות המסורת ונעשה כומר, אבל עליו עוד לא גיליתי הרבה. בכל מקרה, ג`ק רנדל זכה לתשבחות מפי הדוכס מסנדרינגהאם על פעילויותיו לפני ובמהלך ההפיכה היעקוביטית השנייה, את יודעת, זו של 45`,' הוא הדגיש למען הבּוּרים בקהל מאזיניו, כלומר למעני. 'את יודעת, הנסיך היפה צ`רלי וכל אלה.'
'אני לא לגמרי בטוחה שהסקוטים מבינים שהם הפסידו במערכה ההיא,' הפסקתי אותו ובתוך כך התיישבתי וניסיתי להכניע את שערי. 'אתמול בלילה שמעתי במפורש שהברמן בפאב ההוא מכנה אותנו סָאסֵנָכִים.'
'ולמה לא?' אמר פרנק בשוויון נפש. 'אחרי הכול, סאסֵנָך זה בסך הכול `אנגלי`, או במקרה הגרוע `נוכרי`, ואנחנו עונים על שני הקריטריונים.'
'אני יודעת מה המשמעות. הנימה היא שלא מצאה חן בעיני.'
פרנק חיפש חגורה בשידת המגירות. 'הוא פשוט התעצבן מזה שהערתי לו שהאֵייל חלש. אמרתי לו שבבירה סקוטית אמיתית יש להוסיף מגף ישן לחבית, ושאת המוצר הסופי יש לסנן דרך בגד תחתון שנלבש פעמים רבות.'
'אהה, זה מסביר את החשבון המנופח.'
'טוב, ניסחתי את זה במילים מעודנות יותר, אבל רק בגלל שבשפה הגאלית אין מילה לתחתונים.'
הושטתי יד לקחת זוג משלי, מסוקרנת. 'למה? הגאלים הקדמונים לא לבשו תחתונים?'
פרנק ליכסן את מבטו. 'אף פעם לא שמעת את השיר הישן ההוא על מה שהסקוטים לובשים מתחת לקילְט שלהם?'
'אני מניחה שלא תחתוני בוקסר באורך הברכיים,' אמרתי ביובש. 'אולי בזמן שאתה מתרועע עם אנשי כמורה, אני אצא לחפש לובש קילט מקומי ואשאל אותו.'
'רק תשתדלי שלא יעצרו אותך, קלייר. הדיקן של קולג` סנט דין לא יאהב את זה כלל וכלל.'
רצה המקרה ולא היו לובשי קילט, לא בין האנשים ששוטטו בכיכר העיר ולא בין הקונים בחנויות הסובבות אותה. לעומת זאת, היו שם כמה אנשים אחרים, רובם עקרות בית מסוגה של גברת ברד, שערכו את הקניות היומיות שלהן. הן היו קולניות ורכלניות, וההופעה הסולידית שלהן בשמלות ההדפסים מילאה את החנויות בחמימות נוחה; מזור נגד הערפל הקר של הבוקר בחוץ.
כיוון שעדיין לא ניהלתי בית משלי, נצרכתי לקנות רק מעט, אבל שמחתי להסתובב בין המדפים שהועמסו זה לא כבר, מפני שנהניתי הנאה צרופה לראות מוצרים רבים מוצעים שוב למכירה. היתה תקופה ארוכה של קיצוב מצרכים, שבה נאלצנו לוותר על הדברים הפשוטים כגון סבון וביצים, וזמן רב עוד יותר על המותרות הקטנים של החיים, כמו בושם ל`איר בְּלֶה.
מבטי השתהה על חלון ראווה שהיה גדוש במוצרים לבית - מפיות שולחן וכיסויי קומקום רקומים, קנקנים וכוסות, ערמה של פחיות פח מכוערות למדי ומערכת של שלושה אגרטלים.
מעודי לא היה לי אגרטל. בשנות המלחמה גרתי כמובן באגף האחיות, תחילה בבית חולים פמברוק ואחר כך במחנה צבאי בצרפת. אבל אפילו קודם לכן לא חיינו במקום אחד די זמן כדי להצדיק רכישת חפץ שכזה. ואילו היה לי דבר שכזה, חשבתי לעצמי, היה הדוד לם ממלא אותו בשברי חרס הרבה לפני שהייתי מספיקה להתקרב אליו עם זר חרציות.
קוונטין למברט בּיצֶ`ם. 'קיו', בפי הסטודנטים שלו לארכיאולוגיה וחבריו, 'דוקטור ביצ`ם' בקרב חוגי המלומדים שבהם הסתובב והרצה והתקיים, אבל תמיד 'הדוד לם' בשבילי.
האח היחיד של אבי, שהיה קרוב המשפחה החי היחיד שלי בזמנו, נתקע איתי בגיל חמש, לאחר שהורי נהרגו בתאונת דרכים. באותו זמן הוא עמד לערוך טיול במזרח התיכון והשהה את סידוריו די זמן כדי לדאוג לסידורי ההלוויה, להיפטר מהרכוש של הורי ולרשום אותי לפנימיית בנות מהוגנת, שסירבתי בתוקף ללכת אליה.
כשהיה עליו לקרוע את אצבעותי השמנמנות מידית דלת המכונית ולגרור אותי בעקבַי במעלה המדרגות לבית הספר, נאנח הדוד לם בייאוש. הוא שנא עימותים אישיים מכל סוג שהוא, ובסופו של דבר משך בכתפיו והשליך לכל הרוחות את שיקול הדעת ואת מגבעת הקש העגולה שזה עתה קנה לי.
'חפץ ארור,' הוא מילמל כשהתבונן בה דרך המראה הפנימית מתגלגלת בעליצות, בעוד אנו רועמים בכביש בהילוך גבוה. 'תמיד תיעבתי כובעים על נשים.' הוא השפיל אלי את עיניו ונעץ בי מבט רושף.
'דבר אחד,' אמר בנימה איומה. 'את לא תשחקי עם פסלוני הקברים הפרסיים שלי. הם לא בובות. מה שתרצי, רק לא זה. הבנת?'
הינהנתי בסיפוק. ונסעתי איתו למזרח התיכון, לדרום אמריקה, לעשרות אתרי מחקר ברחבי העולם. למדתי קרוא וכתוב באמצעות טיוטות המאמרים לעיתונים, למדתי לחפור מחראות ולהרתיח מים ולעשות עוד כמה וכמה דברים שאינם יאים לליידי צעירה ואצילית מלידה - עד שפגשתי את ההיסטוריון הנאה וכהה השיער, שהגיע להתייעץ עם הדוד לם על הקשר בין הפילוסופיה הצרפתית למנהגי דת מצריים.
אפילו לאחר נישואינו ניהלנו פרנק ואני אורח חיים נוודי של סגל אקדמי זוטר. העברנו את זמננו בין ועידות באירופה לדירות זמניות, וכשהמלחמה פרצה, פרנק נשלח לקורס קצינים וליחידת המודיעין של אם-איי-6, ואני לבית ספר לאחיות. אף שהיינו נשואים כמעט שמונה שנים, המשכן החדש באוקספורד עתיד להיות הבית האמיתי הראשון שלנו. תחבתי את הארנק שלי היטב תחת זרועי, צעדתי לתוך החנות וקניתי את האגרטלים.
פגשתי את פרנק בהצטלבות של הרחוב הראשי עם דרך גירסייד, ופנינו אליה יחדיו. הוא זקף גבה למראה הרכישות שלי.
'אגרטלים?' חייך. 'נפלא. אולי עכשיו תפסיקי לשים פרחים בתוך הספרים שלי.'
'אלה לא פרחים, אלא דגימות. ואתה הצעת שאלמד בוטניקה. להעסיק את המוח עכשיו, כשאני כבר לא אחות,' הזכרתי לו.
'אמת.' הוא הינהן ברוח טובה. 'אבל לא תיארתי לעצמי שצמחייה תנשור עלי בכל פעם שאפתח ספר עיון. מה היה החומר החום המתפורר המחריד שהכנסת לתוך טסקום ובנקס?'
'אגופודיום. טוב לטחורים.'
'את מתכוננת לזִקנתי הממשמשת ובאה, מה? כמה שאת מתחשבת, קלייר.'
עברנו בשער, צוחקים, ופרנק פינה דרך ונתן לי לעלות לפניו במדרגות האבן בכניסה.
לפתע הוא אחז בזרועי. 'זהירות! את לא רוצה לדרוך על זה.'
הרמתי את רגלי בזהירות מעל כתם אדום-חום גדול על המדרגה העליונה.
'כמה מוזר,' אמרתי. 'גברת ברד מקרצפת את המדרגות מדי בוקר; ראיתי אותה. מה זה יכול להיות לדעתך?'
פרנק השתופף מעל המדרגה וריחרח בעדינות.
'במבט ראשון הייתי אומר שזה דם.'
'דם!' צעדתי צעד אחד לאחור, לכיוון השער. 'של מי?' הבטתי בעצבנות לתוך הבית. 'אתה חושב שלגברת ברד היתה תאונה כלשהי?' לא יכולתי לדמיין את בעלת הבית שלנו, הנקייה מכל רבב, משאירה כתמי דם בפתח ביתה ומניחה להם להתייבש, אלא אם כן התרחשה איזו קטסטרופה של ממש. לרגע תהיתי אם הסלון משמש עכשיו מקום מפלט לרוצח מטורף עם גרזן, שבזה הרגע מתכונן להסתער עלינו בצווחה מקפיאת דם.
פרנק נד בראשו. הוא נעמד על קצות האצבעות להציץ מעבר לגדר החיה אל הגן השכן.
'לא נראה לי. יש כתם דומה גם בפתח ביתה של משפחת קולינס.'
'באמת?' התקרבתי אל פרנק, גם כדי להביט מעבר לגדר וגם כדי לקבל תמיכה רגשית. לא סביר שברמות סקוטלנד יימצא רוצח המונים, אבל ספק אם אנשים מסוג זה משתמשים בקריטריונים הגיוניים כשהם בוחרים את האתרים שלהם. 'זה די... לא נעים,' הערתי. בבית הסמוך לא היה כל סימן חיים. 'מה לדעתך קרה?'
פרנק הזעיף פנים והירהר, ואז טפח קצרות בידו על צד מכנסיו, כולו השראה.
'אני חושב שאני יודע! חכי פה רגע.' הוא זינק החוצה מהשער ודהר בשביל, ואני נשארתי תקועה על סף הבית.
הוא חזר במהרה, זורח באישוש.
'כן, זהו זה, אין ספק בכך. בכל בית בצד הזה היה דבר כזה.'
'היה מה? ביקור של רוצח מטורף?' דיברתי מעט בחדות. עדיין הייתי עצבנית בשל העובדה שננטשתי במפתיע בחברתו הבלעדית של כתם דם גדול.
פרנק צחק. 'לא, טקס קורבן פולחני. מרתק!' הוא ירד על ארבע בדשא וסקר בעניין את הכתם.
זה לא נשמע הרבה יותר טוב מרוצח מטורף. כרעתי לצדו, מעקמת את האף לנוכח הריח. עוד היה מוקדם לזבובים, אבל שני יבחושי רמות גדולים וכבדי תנועה חגו מסביב לכתם.
'למה אתה מתכוון `טקס קורבן`? גברת ברד מבקרת בכנסייה בנאמנות, וכך גם כל השכנים. זו לא גבעת הדרוּאיד או משהו דומה, אתה יודע.'
הוא נעמד וסילק דשא ממכנסיו. 'זה מה שאת יודעת, נערתי,' אמר. 'אין עוד מקום עלי אדמות שבו מתערבבים קסמים ואמונות תפלות עתיקות בחיי היומיום כמו ברמות הסקוטיות. כנסייה או לא, גברת ברד מאמינה במנהגים הישנים, וכמוה גם כל השכנים.' הוא הצביע על הכתם באצבע אחת, מטופחת. 'דמו של תרנגול שחור,' הוא הסביר בקורת רוח. 'הבתים חדשים, את מבינה. טרומיים.'
הבטתי בו בקור. 'אם אתה מתרשם שזה מסביר הכול, תחשוב שוב. מה זה משנה בני כמה הבתים? ואיפה כולם, לכל הרוחות?'
'בפאב, אני מניח. בואי נלך ונראה, מה את אומרת?' הוא נטל את זרועי, ניווט אותי החוצה דרך השער, ופסענו במורד דרך גירסייד.
'בימים עברו,' הוא הסביר כשצעדנו, 'ואפילו לא לפני זמן רב, כשבנו בית, היה נהוג להרוג משהו ולקבור אותו תחת היסודות כמחוות פיוס לרוחות האדמה המקומיות. את יודעת, `בבכורו יְיַסְּדֶנָּה, ובצעירו יציב דלתיה`. עתיק כמו הגבעות.'
הציטוט גרם לי חלחלה. 'במקרה הזה, אני מניחה, זה די חדשני ונאור מצדם להשתמש בתרנגולים כתחליף. אתה מתכוון שמאחר שהבתים חדשים למדי, לא נקבר תחתיהם דבר, והדיירים מתקנים עכשיו את המעוות?'
'כן, בדיוק.' פרנק נראה מרוצה מההתקדמות שלי וטפח על גבי. 'הכומר טוען שרבים מהמקומיים האמינו שהמלחמה נבעה בין השאר מכך שאנשים פונים עורף למקורותיהם ולא מקפידים על אמצעי זהירות נאותים, כגון קבירת מִנחה מתחת ליסודות הבית, נניח, או שרֵפת עצמות דגים באח - מלבד חמורי-ים, כמובן,' הוא הוסיף, מאושר מהסחת הדעת. 'ידעת שאסור לשרוף עצמות של חמור-ים, כי אז לא תצליחי לדוג עוד אחד? עצמות של חמור-ים יש לקבור. תמיד.'
'אני אנסה לזכור את זה,' אמרתי. 'רק תגיד לי מה צריך לעשות כדי לא לראות עוד הרינג בחיים, ואעשה כך ללא דיחוי.'
הוא נד בראשו ושקע באחד מהבלחי הזיכרון שלו, אותן תקופות קצרות של חדווה לימודית, שבמהלכן הוא מאבד מגע עם הסובב אותו ושוקע כל כולו בשאיבת ידע מכל מעיינותיו.
'לא יודע באשר להרינג,' אמר בפיזור הדעת. 'אבל נגד עכברים תולים צרורות של ערער. את יודעת: `שימו בבית ערער, ולעולם לא תראו עוד עכבר.` אגב גופות מתחת ליסודות - זה המקור לרוב רוחות הרפאים המקומיות. את מכירה את מאונטג`רלד, הבית הגדול בקצה הרחוב הראשי? יש שם רוח רפאים, אחד מבנאי הבית שנהרג כקורבן ליסודות. מתישהו במאה השמונה-עשרה; לאחרונה, אפשר לומר,' הוסיף מתוך מחשבה.
'מספרים שלפי הוראת הבעלים, נבנה קודם קיר אחד, ואז הפילו מראש הקיר לבֵנה על אחד הפועלים - ככל הנראה בחרו בברנש לא הכי פופולרי בתור קורבן - והוא נקבר במרתף ושאר הבית נבנה מעליו. הרוח שלו משוטטת במרתף, במקום שהוא נהרג בו, מלבד ביום השנה למותו ובארבעת `הימים ההם`.'
'הימים ההם?'
'החגים העתיקים,' הסביר, עדיין אבוד בנבכי מחשבותיו. 'הוגמנֵיי, שזה ראש השנה, יום אמצע הקיץ, בֶּלְטֵיין ויום כל הקדושים. ככל הידוע לנו, דרואידים, אנשי בּיקֵר ושבטי פּיקְט, ציינו כולם את חגי השמש וחגי האש. על כל פנים, בימים הקדושים הרוחות משוחררות, והן יכולות להסתובב חופשיות, לגרום נזקים או להועיל, ככל העולה על רוחן.' הוא שיפשף את סנטרו וחשב. 'בלטיין מתקרב - הוא קרוב לנקודת השוויון בין היום ללילה באביב. כדאי שתפקחי עיניים בפעם הבאה שאת עוברת ליד בית הקברות של הכנסייה.' הוא קרץ בעינו והבנתי שהטראנס נגמר.
צחקתי. 'אז יש איזה רוחות מקומיות ידועות?'
הוא משך בכתפיו. 'לא יודע. אולי נשאל את הכומר בפעם הבאה שנראה אותו?'
למען האמת ראינו את הכומר זמן קצר לאחר מכן. כמו רוב תושבי הכפר הוא היה בפאב ושתה בירה לחיי הקידוש החדש של הבתים.
הוא נראה די נבוך על שנתפס מעלים עין מהמעשים הפגאניים, אבל הקל ראש בעניין ואמר שזה רק מנהג מקומי עם גוון היסטורי, כמו לבישת ירוק.
'די מרתק, למען האמת,' התוודה, ואני זיהיתי לרווחתי את גון קולו של המלומד כמו כשמזהים את קולו של הקיכלי. פרנק נענה לקריאתה של נפש תאומה והחל מיד בריקוד החיזור האקדמי, ועד מהרה הם היו שקועים עד צוואר בארכיטיפים ובמקבילות בין אמונות תפלות עתיקות לדתות מודרניות. משכתי בכתפי ופילסתי את דרכי אל הבר וחזרה ממנו עם כוס גדולה של ברנדי מחוזק בכל אחת מידי.
מניסיון ידעתי עד כמה קשה להסיח את תשומת לבו של פרנק משיחה מהסוג הזה, לכן פשוט הרמתי את ידו, סגרתי את אצבעותיו סביב הכוס והנחתי אותו לנפשו.
מצאתי את גברת ברד על ספסל רחב ליד החלון, חולקת כוס ידידותית של ביטר עם קשיש שהציגה בפני בשם מר קרוּק.
'זה האיש שסיפרתי לך עליו, גברת רנדל,' אמרה, עיניה בוהקות בהשפעת האלכוהול והחברה. 'זה שיודע על צמחים מסוגים שונים.'
'גברת רנדל מאוד מתעניינת בצמחים הקטנים,' גילתה את אוזנו של ידידהּ, שהטה את ראשו בשילוב של נימוס וחירשות. 'מייבשת אותם בספרים וכדומה.'
'באמת?' שאל מר קרוק וזקף בעניין אחת מגבותיו הלבנות הסמיכות. 'יש לי מכבשים - אמיתיים, יש לציין - לצמחים וכולי. קיבלתי אותם מאחייני שהגיע לחופשה מהאוניברסיטה. הוא הביא לי אותם, ולא היה לי לב להגיד לו שאני לא משתמש בדברים כאלה. תלייה, זה מה שצריך לעשות עם עשבים, את יודעת, או לייבש אותם על רשת ולשים אותם בשקית בד או בצנצנת, אבל אין לי מושג מה עושים אחרי שמוחצים ומשטחים את הקטנטנים האלה.'
'אולי מסתכלים עליהם,' הפריעה גברת ברד באדיבות. 'גברת רנדל עשתה דברים יפים מפרחי חלמית וסיגליות, כאלה שאפשר לשים במסגרת ולתלות על הקיר, אם רוצים.'
'ממממפמ.' פניו חרושי הקמטים של מר קרוק הביעו פקפוק עז באפשרות הזאת. 'טוב, אם יש לך מה לעשות איתם, גברתי, את יכולה לקבל את המכבשים, בשמחה. לא רציתי לזרוק אותם, אבל אין לי כל שימוש בהם.'
הבטחתי למר קרוק שאשמח לעשות שימוש במכבשי הפרחים ושאשמח עוד יותר אם יוכל להראות לי איפה נמצאים הפרחים הנדירים יותר של האזור. הוא תקע בי לרגע מבט חד, הטה את ראשו הצידה כמו בז קשיש, אבל בסופו של דבר כנראה החליט שהעניין שאני מגלה הוא אמיתי, וקבענו להיפגש בבוקר לסיור בחלקות השיחים המקומיות. ידעתי שפרנק מתכוון לנסוע בבוקר לאינוורנס כדי לבדוק רשומות בעירייה, ושמחתי שיש לי תירוץ לא להתלוות אליו. מבחינתי, ראית תיק אחד - ראית את כולם.
זמן קצר לאחר מכן נחלץ פרנק מהכומר, והלכנו הביתה בחברת גברת ברד. לא ששתי להזכיר בעצמי את דם התרנגול בפתח, אבל פרנק לא סבל מעכבה דומה, ושאל אותה בלהיטות על הרקע למנהג.
'אז אני מניח שזה די קדום?' שאל, מעביר מקל דרך העשבים שבשולי הדרך. כף האווז הלבנה והחמשן כבר עמדו בפריחתם, וראיתי שניצני הרותם נגדשים; עוד שבוע יפרחו.
'אה, כן.' גברת ברד התנודדה בקצב מהיר, בלי לבקש הנחה מרגלינו הצעירות. 'קדום יותר מהידוע לנו, מר רנדל. אפילו מלפני ימי הענקים.'
'ענקים?' שאלתי.
'אהה. פין ולוחמי הפֵיין.'
'סיפורי עם גאליים,' העיר פרנק בעניין. 'גיבורים, את יודעת. כנראה עם שורשים נורדיים. יש פה הרבה השפעה נורדית, ובכל האזור עד החוף במערב. כמה משמות המקומות הם נורדיים, את יודעת, לא גאליים בכלל.'
גילגלתי את עיני, חשה בעוד התפרצות מתקרבת, אבל גברת ברד חייכה באדיבות ועודדה אותו באומרה שזה נכון, היא היתה בצפון וראתה את אבן שני האחים, וזה הרי נורדי, לא?'
הנורדים ירדו אל החוף ההוא מאות פעמים בין שנת 500 ל-1300 בערך,' אמר פרנק והביט בחולמנות באופק, רואה בעיני רוחו ספינות מלחמה בענן סחוף הרוח. 'ויקינגים, את יודעת. והם הביאו איתם רבים מהמיתוסים שלהם. זו ארץ טובה למיתוסים. נראה שדברים מכים פה שורש.'
לזה יכולתי להאמין. הדמדומים החלו לרדת, ואיתם סערה. באור המסתורי שמתחת לעננים אפילו הבתים המודרניים לחלוטין לאורך הדרך נראו עתיקים ומנבאי רעה, כמו הסלע הפּיקטי ידוע התלאות שעמד במרחק שלושים מטרים ושמר על הצטלבות הדרכים שסימן במשך אלף שנים. זה נראה כמו לילה שטוב לשהות בו בתוך הבית, מאחורי תריסים מוגפים.
במקום להישאר בסלון של גברת ברד ולצפות בתמונות של נמל פֶּרְת המוקרנות דרך פנס קסם, העדיף פרנק לשבת עם מר ביינברידג`, פרקליט בעל עניין ברשומות היסטוריות מקומיות, על כוסית שרי, כפי שקבע. בהתחשב במפגש הקודם שלי עם מר ביינברידג`, בחרתי להישאר בבית עם נמל פרת.
'נסה לחזור לפני שהסופה תפרוץ,' אמרתי ונפרדתי מפרנק בנשיקה. 'ומסור ד'ש למר ביינברידג`.'
'הממ, כן, בטח.' פרנק, שנזהר לא לפגוש בעיני, משך בכתפיו בתוך מעיל הגשם שלו, לקח מטרייה מהמתקן ליד הדלת והלך.
סגרתי את הדלת מאחוריו, אבל השארתי אותה לא נעולה כדי שיוכל להיכנס בשובו. חזרתי לאטי אל הסלון והירהרתי בכך שפרנק ודאי יעמיד פנים שהוא לא נשוי, וכי מר ביינברידג` ישתף פעולה בשמחה עם הרעיון. לא שיכולתי להאשים אותו במיוחד.
בביקור שלנו בביתו של מר ביינברידג` אתמול אחר הצהריים הכול התנהל כשורה, בתחילה. הייתי צנועה, מנומסת, אינטליגנטית אבל לא יהירה, מטופחת ולבושה בצנעה - כל מה שראוי שתהיה אשת אקדמאי מושלמת. עד שהוגשה ארוחת המנחה.
עכשיו הפכתי את ידי הימנית ובחנתי בצער את הכווייה הגדולה שנמשכה לאורך בסיסן של ארבע האצבעות. אחרי הכול, זאת לא היתה אשמתי שמר ביינברידג` האלמן הסתפק בקומקום תה זול מפח במקום להחזיק בכלי חרס הולם, וגם לא שהפרקליט, ברצונו להיות מנומס, ביקש ממני למזוג, וגם לא שלמטלית הסירים שלו היה חלק בלוי שאיפשר לידית הלוהטת של הקומקום לבוא במגע ישיר עם ידי כשהרמתי אותו.
לא, החלטתי. הפלת הקומקום היתה תגובה נורמלית לחלוטין. הפלתו על ברכיו של מר ביינברידג` לא היתה אלא מקום שמקורו בתאונה; הרי הייתי חייבת להפיל אותו איפה שהוא. הזעקה שלי, 'איזה זין!' בקול שגבר על שוועתו של מר ביינברידג`, היא שגרמה לפרנק לנעוץ בי מבטים רושפים מעל הביסקוויטים.
ברגע שהתאושש מההלם, היה מר ביינברידג` אבירי למדי. הוא טרח סביב יָדִי והתעלם מניסיונותיו של פרנק להתנצל על השפה שהשתמשתי בה, ולתרצה בשהייה של שנתיים תמימות כמעט בבית חולים שדה. 'אני חושש שאשתי קלטה כמה ביטויים, אה, ססגוניים מהינקים ומדומיהם,' הסביר פרנק בחיוך עצבני.
'אמת,' אמרתי, חושקת את שיני ומלפפת מטלית ספוגת מים סביב ידי. 'גברים נוטים להיות מאוד `ססגוניים` כששולפים מהם רסיסי פגזים.'
ברוב נימוס ניסה מר ביינברידג` לכוון את השיחה לשטח היסטורי ניטרלי ואמר, שתמיד התעניין בווריאציות של מה שנחשב לאורך הדורות כניבולי פה. לדוגמה 'גוֹרבּלַיימי', שיבוש עכשווי של השבועה 'גוד בליינד מי' - שאלוהים יעוור אותי.