הספר מספר את סיפורה של דפנה - נערונת מחוצפת שחיה בבת ים והגלישה הכמעט טבעית שלה לעולם הפשע באופן שיהרוס את חייה ויעמיד בפניה מטרה אחת - לנקום באדם שהתעלל בה. בגדול, מדובר בילדה שהולכת לבית ספר, מחפשת חברות , נלחצת ממבחנים ומגלה את המיניות שלה- הכל כרגיל , לכאורה, אלא שלאורך הספר היו הבלחות שהזכירו לי את "החברה הגאונה" - בת ים הזרוקה מלאת העבריינים הגרים במרחק יריקה מבני הטובים, הביישנות יחד עם התעוזה של הדמות הראשית שחיה בקונפליקט הכמעט נדוש של ריצוי הסביבה מול חיפוש העצמי, העובדה שדפנה מחוזרת מכל כיוון שאופן שהזכיר את נינה ועוד אבל דבר אחד הפריע לי כבר בהתחלה ובהמשך התברר כחיסרון הגדול של הספר - אי האמינות.

הביקורת כוללת ספויילרים!.

בעיית האמינות התחילה בקטע המעניין הראשון בו דפנה מלווה את איריס - חברה בכיינית , מפונקת ובהריון מתקדם לקליניקה לעשות הפלה ומגלה שאין להם את הכסף לטיפול הדרוש. בצר לה, דפנה פונה לויצמן, חבר לכיתה שבגלל עיסוקו העברייני יש סיכוי שיוכל לגייס את הכסף. הוא אכן מצליח (בטענה הקלאסית - מייגעת "אבל אני עושה את זה בשבילך , לא בשבילה") ומשיג את הסכום בעזרת חבריו אבל במקום תינוק נולדת שמועה שרודפת את דפנה כאילו היא זו שעשתה הפלה. בעיית אמינות ראשונה - הוריה של איריס לא שמו לב שהבת שלהם בהריון וחשבו היא סתם השמינה. בעיית אמינות שנייה - דפנה בכלל לא נלחמת על שמה הטוב. היא עושה בדיוק את מה שכל כך עיצבן אותה באופן מחשבתה והתנהגותה של איריס לגבי ההריון - מכחישה וחושבת שהבעיה תיפתר לבד וזה לא שאיריס ניסתה לשכנע אותה בטענה סוחטת ש"אבא שלי יהרוג אותי", לא, לא, דפנה פשוט חשבה שאם לא תתייחס לזה זה יעלם מעצמו אבל תגידו לי אתם - מי שותקת כשקוראים לה בשמות גנאי מעליבים ומפיצים עליה שמועות כאלו? ועוד בקרב בנות בת ים הרכלניות והסנובות (תיאור של הדמות הראשית).. גם אחרי שאיריס נעלמת (לא כזה משנה לאן, זה פתאום חסר משמעות מבחינתה של דפנה) גם אז דפנה לא אומרת כלום..בעיית אמינות כבר אמרנו? wait for it , כי זה יחזור על עצמו בהמשך ובגדול.

אפרופו שמועות והאופן בו הוא הן שבות לבעוט לך בתחת אם לא תקח אותן ברצינות - דפנה מותקפת בממ"ד של תנועת הנוער בידי "חבר" של ויצמן , טיפוס נאלח בשם שאבי, כי הוא מרגיש מקופח שהנפקנית לא נותנת לו וסוף סוף המטומטמת מבינה את כוחן של מילים ונעזרת בשמועה שהיא ממציאה (שהיא בת זוגו של ויצמן) כדי לגרום לשאבי לברוח על נפשו. שאבי מקבל טיפול בסגנון החברה האיטלקית - שכונתית של אלנה פרנטה (דקירה באיזור רגיש) והעניינים פחות או יותר נרגעים אלא שאז מגיעה חברה הרסנית נוספת ודרך בן הזוג שלה , קובי, דפנה מכירה את אותו אחד שיהרוס את חייה - אבנר, הפושע הידוע בעל פני המלאך.

לא שם של אחד עם פני מלאך , זה נכון, אבל הוא ככל הנראה דומה מאוד לגו'ד לאו כי דפנה מתאהבת בו מיד ובכלל לא אכפת לה שהוא פושע מטורף על כל הראש עם פיוזים של ל"ג בעומר "האהבה חזקה מהכל", היא מכריזה ומכריחה את אותה החברה לסדר לה מפגש איתו ועם החברים שלו דרך קובי.


דפנה שלנו נראית טוב , תנו לי להגיד לכם, כל כך טוב שהסופרת מקפידה לציין את זה בכל תחנה בחייה (מתישהו יכולת ההכלה שלי לזה תגמר Wait for it ) אבל למרות העובדה הזאת המפגש הראשון היה זוועה כי אבנר , אבנר החתיך , היפיפייה , המושלם לא רק שלא מתייחס לדפנה'לה וממשיך לעשן לו ולבהות מבעד לחלון עכשיו גם התברר לה שהיא צריכה להיות גלגל שלישי בזוגיות הדביקה מאוד של קובי והחברה שלו, נו , זו שהסכימה לשדך בינה לאבנר והנה חוסר אמינות נוסף- אם במפגש הראשון אבנר היה פסל שיש קר ואדיש במפגש הבא הוא מחבק דפנה ושואל - "רוצה להיות הבחורה שלי?" כאילו איפה ההגיון כאן? מה, במפגש הראשון הוא היה מסומם או משהו?

התשובה ההגיונית היחידה - בלילה הוא אכן היה מסומם או במיני דיכאון ובאור יום היופי שלה סינוור אותו אבל הנה עולה לי הפיוז כמו שהבטחתי ואני חייבת לדרוש תשובה - מה הקטע להאביס את הקורא ביופי של הדמות הנשית הראשית? מחמאה מדמות גברית אחת היא כלום ושום דבר שאתן חייבות להוסיף עוד חמישה כדי שזה יחשב? הסופרות הקיטשיות הללו ממש מזלזלות באינטלגנציה שלנו! דוגמה טובה (או אולי נלוזה) היא בלה סוואן שקיבלה מחמאות משני בנים שונים על חמש הדקות הראשונות שפגשו בה, אחד כמעט בכה מזה שהיא לא בקטע שלו, אחד נוסף עיצבן את אדוארד עם המחשבות שלו ובנשף הסופרת הקיטשית העמידה לא פחות מתור שלם של בני נוער מחוצקנים נושאי שלטים בנוסח "צאי איתי לנשף והפכי אותי למאושר, בלה סוואן!!".פלא שפקק התנועה שהיא גרמה לא הקפיץ צוותי חדשות לאיזור...בארצות הברית זה עוד היה נגמר בכתבה מתקתקה בנוסח - "מי את, בלה סוואן?המאמי של פלורידה!!" אבל פה בארץ כבר היו מכינים את הכתבות בנוסח " 4 גברים על אחת?!" ..

נו, ככה זה כשהסופרות בטוחות שרק מראה מושך יהפוך את הדמות שלהן למיוחדת ומסעירה, פ'סדר, אבל בחיי שזה עיצבן אותי לקרוא מונולוגים לא אמינים או פשוט מיותרים בנוסח "דפנה'לה כמה שאת יפה, גדלת, ממש מלכת היופי" (מהמורה לשחיה) או "איזו ילדה יפה יש לך (מפקד משטרת בת ים כשבא לבקר את אבא שלה), "את פרח", מויצמן ואפילו הערות ממכריה לעבודה בתור עורכת דין (כי חייבים להדגיש שהיא נותרה יפה גם בגיל מתקדם אתם מבינים?) בקיצור נשמתי יצאה מכל המחמאות שיכול להיות שלסופרת עצמה היה חסך בהן אבל בגלל שאיני פסיכולוגית במקצועי (אלא אם כן מנתחת של דמויות ועלילות זה מקצוע) נעבור לבירור סוגיה שהיא ברת בירור (יש ביטוי כזה? צריך להיות) בה דפנה מסתבכת עם הטיפוס הנאלח , אבנר מהבורר. .


"אני אגדל אותך" קבע אבנר וחייך ודפנה נכנסת למשטר של דיכוי מחשבה עצמאית וציות לכללים נוקשים שהראשון בהם הוא - איך לא, אסור לדבר עם בנים. "אני לא פרימיטיבי דפנה", מיהר לתקן את הרושם שיצר, "מותר לך לענות לשאלה תמימה נגיד מי ששואל על הדרך אבל לא לצאת עם ידידים, הידידים שלך נגמרו כשהכרת אותי" ודפנה מוכנה, היא מוכנה לעשות הכל בשביל אבנר אפילו להעמיד פנים שהיא לא מכירה את ויצמן הידיד מהעבר כי הוא נראה טוב וחביב אליה יותר מדי מה שעלול להרחיק מעליה את אהוב ליבה אלא שאז היופי שלה ממשיך לסבך אותה כי קובי - זה שיוצא עם החברה שלה - מתגנב אליה כמו גנב בלילה אל מתחת לבית שלה ואני לא צריכה לספר לכם בשביל מה. עכשיו אתם אמורים לשאול - רגע, אבל קובי הזה לא מסתבך עם הפושע הכי גדול בגוש דן אהמ אהמ אבנר המופרע? בעיית אמינות כבר אמרנו? כן, זו ה- בעיה בספר הזה.

בקטע הבא מגיע שיא המתח ושיא הספר (לפחות מבחינתי) שהבחורה שאוהבת את קובי , חברה של דפנה מתנקמת בה (כביכול על שלקחה לה את קובי) והיא , קובי ושאבי הולכים לאבנר להוציא את דיבתה של דפנה רעה - היא כן מכירה את ויצמן , היא עשתה ממנו הפלה , היא מרמה אותך, בוגדת , זנזונת וכ'ו וכ'ו

הקטע הבא היה מזעזע ומגעיל (לא אעשה לכם ספויילר) אבל כבר בקטע הזה אני זוכרת שחשבתי - נו, באמת..זה באמת כזה קשה לברר מי באמת עשתה הפלה - דפנה או חברה שלה? העונש הזה בכלל לא היה צריך לצאת לפועל! יותר מזה - אם כל בת ים שמעה את השמועה על דפנה וייחסה לה שם רע איך לכל הרוחות המידע הזה דילג על אבנר וחבריו?

בכל מקרה , מפה הסיפור מתרכז ביכולת הרגשית של דפנה להכיל את הטראומה והיא עושה זאת בעיקר על ידי ניתוק המודעות שלה לפגיעות של עצמה ובניסיון להפוך את עצמה לאבן, לדף ריק, לנירוונה של כלום. היא רוצה לחשל את עצמה , להרוג את הרגשות, לחיות ללא החלק שאכפת לו משום דבר ומאף אחד וכמו נזירה בודהיסטית במנזר של כת השטן היא עושה לה תרגילים בהרס עצמי ואחר כך בהרס אחרים. ההורים שלה ספק קרועי לב ספק מתעצבנים על האפתיות וזה היה אחד הקטעים החזקים בעיני … השאיפה הנקמתית לא יכלה למצוא ביטוי בשום מקום אחר אז היא הוציאה את זה על הקרובים אליה ובתהליך הרסה את אבא שלה, מכאיבה לו כשקודם ניסתה לגונן עליו ודווקא המיקס הזה של השנאה והרחמנות כלפיה הפך אותה פתאום לממשית לא "סתם" לדמות אגדית כזאת , יפה מדי , טובה מדי, ילדותית מדי, צפויה מדי…

דפנה הופכת רעה - פורצת למכוניות , מתנסה בסמים , עושה שטויות רק כדי להרגיש שיש לה כוח על משהו וויצמן חוזר לכרכר סביבה, שמח שהיא "נפרדה" מאבנר המטורף אבל היא מנפנפת אותו ומתרכזת בעצמה , בשאיפות שפעם עניינו אותה היא הרי עולה לכיתה י"א.. ציונים, שחיה, חברים…ואז מגיעה חברה נוספת אבל הפעם דפנה תהיה החברה ההרסנית שלה ולא להפך. הקטע השלם על כל פרטיו לא ממש זכור לי אבל בגדול דפנה משתמשת בחברה החדשה שלה , נועה, כדי להשיג יהלומים גנובים. נדמה לי שזה משמש אותה בהמשך אבל הקטע הזה היה חלק מאותם קטעים שייחסתי להם בעיית אמינות והמשכתי הלאה. בכל זאת, הספר היה מעניין ומותח ורציתי לראות איך הוא יגמר.

בגדול, אני חושבת שאני חופרת יותר מדי לתוך העלילה אז אקצר לקטע בו דפנה מחליטה שכדי לנקום את נקמתה באבנר היא חייבת להיות עורכת דין פלילית ולחכות שיעשה את טעות חייו כדי שתוכל ללכוד אותו והרגע הזה באמת קורה אבל מכאן והלאה - ברגע שנכנסו העניינים המשפטיים - הספר נהיה פחות מעניין ויותר סאגת בית משפט בנוסח מי עשה מה מתי למי (לא בהכרח בסדר הזה) כשהכל בשביל שדפנה תחשב עורכת דין מצליחה ומוערכת כך שאבנר ירצה לפנות אליה והקטע הזה יכל להיות מקוצר אז קצת הרצתי..

הופתעתי כשפתאום הופיע בחור חדש בחיים של דפנה (מודה שעדיין חשבתי שאולי היא וויצמן..) וכמובן שהוא היה ההפך הגמור מהחלאה שהיא התאהבה בו בהתחלה אבל עיקר העניין היה איך היא משיגה את אבנר שטס לחו"ל והתחתן , כביכול התרחק מהישג ידה לנצח אלא שאז הוא חוזר והם נפגשים באירוע חברתי בו היא הכינה כבר את המונולוג "נשכח ונסלח" שלה ולמרבה ההפתעה מצליחה לעבוד עליו כך שהוא אפילו מסכים לשכור את שירותיה אם וכאשר יצטרך להם אבל איך היא אמורה ללכוד אותו בדיוק אם הוא עזב את עולם הפשע ובמקום להילחם על טריטוריות סמים הוא מגדל ברוקולי ועגבניות למסעדה כשרה למהדרין?

משימה בלתי אפשרית? לא לדפנה שלנו! אבל סיפור הרקע למשפט של אבנר די ארוך וגם לא חייב להבין אותו כדי להבין שההמשך הוא שדפנה מייצגת אותו ומנסה לעזור למשטרה ולתובע לשלוח אותו לשנים רבות לכלא אלא שהיא תקועה - אין לה ולמשטרה כלום חוץ מחשד על רצח ואז מתרחש נס - שאני קוראת לו חוסר אמינות מספר אני כבר לא זוכרת - כי האדם שרצח באמת מתקשר לדפנה ואשכרה מספר לה שהוא הרוצח האמיתי..קוראים לו מיכה לבן אדם והבן אדם נרקומן בקריז קשה , מה זה קשה כמו בלטה והוא פותח הכלללל ממש לא בקו השפיות, כן? זה אני שרצחתי, כן, גברת אומרים לך אני נו טק מה לא מבינה? אבל בטעות, גיברת

סיפרת לעוד מישהו על השוד שהסתבך מר נרקומן נחמד שנפל עלי מהשמיים?

לא, מה פתאום? נרעש הנרקומן. זה מאסר עולם!

נו באמת, שרה..איפה היית כשכתבת את הקטע הזה? איך זה הגיוני שהאשם האמיתי מתקשר לעורכת הדין הפלילית של הפושע שפניו מופיעות בכל העיתונים - דווקא אליה מכל העולם - כדי לצעוק לה שהוא האשם שהיא מחפשת? הא? הוא אמנם בכה את חייו שהוא מיואש ורוצה למות אבל איך זה עוזר לו להגיש לה את הניצחון במשפט ואת הראש שלו על מגש של כסף?! מילא אם היית עושה שהוא עושה את זה בשביל מנה , ניחא, הייתי יכולה להאמין שהוא עד כדי כך מחוק שיחשוב שהיא תשמח להשתמש במידע שהוא יתן לה כדי להוציא את הלקוח שלה מחבל התליה ובתמורה הוא סידר לעצמו אספקה של סמים לכל החיים או לפחות לזמן רב מספיק כך שיחשוב שעשה עסקה טובה אבל הרעיון למנה הגיע ממנה וגם זה לא היה הגיוני כי עובדה - הוא צלול דיו לדעת את ההשלכות של מה שעשה בזה הרגע! "זה מאסר עולם", הוא אומר לה סימן שהוא לא מחוק עד כדי כך , נכון? סימן שהוא לא מוכן למכור את החופש שלו לתמיד בעד נזיד עדשים שגם אין לו שום ערובה שיקבל! ואם לא די בזה הנרקומן שלנו מסתיר תחת השיניים (או בתוך השיניים?) את התכשיט שגנב מהקרבן כי זה נורמלי לגמרי לנרקומן להסתיר תכשיטים בתוך האוזניים או בתוך הנחיר ובכלל, בכל מיני פינות , זה ממש הגיוני , נכון? אהה כן, שכחתי זה בדיוק מה שהדמות הראשית הייתה צריכה כדי להפליל את אבנר! בקיצור - לא נראה שהסופרת המהוללת שלנו חשבה על האמינות של הרבה קטעים וחבל.

זה לא שלא שמחתי שדפנה הניחה את האקדח המעשן על שולחנו של התובע בחיוך מסתורי וזה לא שלא שמחתי שהיא ניצחה והעיפה את המופרע המטורף לכלא לכל החיים (או שזה היה מוסד פסיכיאטרי?) אבל האמינות הייתה כל כך רמוסה שם שזה הרס לי , ממש הרס..

אוף, על סמך הכתיבה שלי אפשר לחשוב שזה כל מה שאני זוכרת אז אדגיש שזה ממש לא כל הספר!! הספר מותח ומעניין וכתוב באופן זורם וגס להפליא (בקטע טוב חח) אבל כן, היו קטעים שממש לא היו לי ברורים או לא הגיוניים (לפחות בעיני) ולצערי זה חלק גדול ממה שאני זוכרת אבל מה שכן , הספר הפתיע אותי ברמה הגבוהה שלו שכן עד שקראתי אותו הייתי שבויה בקיבעון מחשבתי שסופרים ישראלים כמעט תמיד נחותים ברמתם מסופרים אחרים אולי זה בגלל שאני כל כך רגילה לקרוא ספרות מתורגמת בכל אופן הספר הזה שינה לי את המחשבה הזאת (גם יוכי ברנדס יכולה להיכלל בקטגוריה של סופרת ישראלית טובה וגם דוד גרוסמן אבל זהו בעיקרון לא קראתי ספרי מבוגרים נוספים) וזו המחמאה הכי שווה שיכולתי לתת לספר ישראלי אי פעם.

מילה אחרונה על הסוף בגלל שזה בוער בי (מי שמכיר את הביקורות שלי יודע שאני לא צריכה להזהיר על ספויילר אבל לכל החדשים - ספויילר!!)- למה לעזאזל דפנה חשפה את עצמה?! במקום להניח לאבנר לחיות כמו זומבי היא עשתה את מה שנבלים בסרטים הישנים של ג'יימס בונד עשו - סיפרו הכל בצחקוק מרושע! יופי, מטומטמת, עכשיו הוא יודע שאת זו שכלאת אותו וירדוף אותך! אבל אולי זה פתח להמשך בדמות ספר שני..יודעים מה? אני דווקא לא אתנגד! רק שיהיה אמין, הא?:)

Friends היא הסדרה של ההתבגרות שלי, הסדרה שחיברה אותי לקולנוע האמריקאי , לשפה האנגלית ולעולם הקומדיה. אפשר לומר שזו הסידרה שמיכרה אותי (גרמה לי להתמכר) לסדרות וסרטים אבל אני חושבת שלצערי ההשפעה המזיקה התחילה בגיל צעיר יותר. בנוגע לשאלה - והיא תמיד צצה בתור ויכוח ביני לאחותי - מי הכי מצחיק תמיד עניתי ג'ואי , אחר כך צ'נדלר , פיבי, רוס, מוניקה ורייצ'ל אבל מצפיות חוזרות אני לפעמים משנה את הסדר ככה שצ'נדלר נמצא במקום הראשון ואז רוס. ואז פיבי. שני דברים שאף פעם לא משתנים - רייצל תמיד נשארת אחרונה , היא אף פעם לא תעלה לשניים הראשונים וצ'נדלר תמיד יהיה בין הראשונים, הוא אף פעם לא יהיה אחרון. לפי דעתי הרשימה הזאת היא הרשימה הקלאסית אם ניתן לכנות אותה ככה בנוגע לחברים זו שמעריצי הסדרה יסכימו עליה כמעט פה אחד.

זה מזכיר לי את הנאום של שונדה ריימס (כותבת ומפיקת "האנטומיה של גריי", "איך להתחמק מרצח" ועוד) היא נשאה אותו בפני סטודנטים באוניברסיטה , כנראה מול בוגרים או משהו , בטקס מיוחד. בנאום שלה היא אמרה בגדול כך - אם אתם רואים אותי מצליחה מאוד במישור אחד של חיי, דעו לכם שבשאר המישורים אני נכשלת. אולי אני יוצרת תוכן מוצלחת ששווה מליונים אבל אני ככל הנראה אמא פחות מסורה או בת זוג פחות פנויה. המשפט האחד הזה שלה היה מדהים בעיני ולכן הוא המשפט היחיד שאני זוכרת. הקשבתי גם לנאום שנתנה רולינג מול חבורת סטודנטים והיא אמרה אותו דבר (או דבר דומה) שכישלון והצלחה הלכו איתה יד ביד. שתיהן חשות כישלון והצלחה ביחד כמו יד אחת מול האחרת כשאף צד מעולם לא היה נסתר מעין בטח שלא בכוונה אבל אצל מתיו נראה שהכישלון מחזיק בו בשתי ידיים וכשההצלחה הגדולה מגיעה הכישלון מוסתר כמו יד שמחזיקים מאחורי הגב. אתה לא יכול להיות מתיו פרי המפורסם ולהודות שיש לך בעיה למרות כל העושר וההצלחה, נכון?

האמת שהבנתי אותו..מפחיד להיכנס לרשימת "הורסי החיים של עצמם" כשכמה שנים לפני כן היית "אחד מהמצחיקים בעולם". ראיתי ראיונות איתו על ההתמכרות (אז לא תיכננתי לקנות את הספר) והרגשתי עצב ורחמים מהולים בסקרנות. צפיתי כמו בבינג' בעוד ראיון ועוד ראיון. בעיקר התעצבתי כשראיתי את השינוי הפיזי הדרמטי בין נער החמד שהיה ב"חברים" לבין האיש הזקן בעל העיניים הנפולות והסנטר שצץ לו משום מקום. שום זכר לעור המתוח ולבלורית הגאה. מטופש לצפות לשרידים של נעורים מבן אדם בן 50 פלוס אני יודעת אבל זה חזק ממני..

בכל מקרה, המשכתי לצפות במתיו מספר על ההתמכרות שלו במין עונג חולני כזה של חטטנות ואז הספר יצא ובמקרה הייתי במוד שופינג מוזר שלא מאפיין אותי ותקשיבו לפני הביקורת (שתכלול ספויילרים) לפני הכל יש לי הודעה חשובה - אם אתם מתכננים לקרוא את הספר - אל. תראו. את. הראיונות. ואם כבר ראיתם תצטרכו לדלג על לפחות שליש מהטקסט וגם אם לא תדלגו, כמוני, תרגישו באסה (צריך להמציא מילה נרדפת למילה הערבית הזאת עכשיו!) כי בכל זאת, אתם רוצים שכל החוויות יהיו חדשות עבורכם אחרי הכל מתיו ידע שמליונים צפו בראיונות שלו כך שההגיון אומר שהוא יכניס מידע חדש לספר שלו, לא? אבל מתברר שלא היה לו עורך ספרותי ויועץ כנה שיקח אותו לשיחה ויגיד - הי, מתי, נראה לי שכבר דיברת על זה עם ברברה וולטרס או עם אופרה כדאי שתשכתב את זה אחרת או תחליף למשהו שלא סיפרת בתקשורת לא, לא..אחרי סכום העתק ששילמתי על הספר הזה מה אני מגלה? שקטעים שלמים צוטטו מילה במילה מהראיונות. באמת מתיו? באמת?

הביקורת כוללת ספויילרים!

עכשיו, מתיו כתב 80 עמודים לפני שהגיע לרגע בו הוא נהפך מוכר לכולנו ונבחן לתפקיד של צ'נדלר. מה נמצא ב80 העמודים? הרבה ממה שיגיע אחר כך - בדידות, פחד מנטישה כילד , רדיפה מסיבית אחרי בנות בתקופת ההתבגרות ועוד כל מיני שטויות כאלה שלצערי, למרות שנכתבו יפה אין בכל אלה כדי להיחקק או להיות מעניינים כי הם לא משהו שלא שמענו קודם אני קישרתי את זה לצ'רלי צ'פלין שאת הספר על חייו קראתי מזמן. גם לו הייתה מערכת יחסים של נטישה עם אימו ואביו. האם (אותה תמיד ניסה להציל בסרטיו) חלתה בשיגעון ונלקחה למוסד והאב עזב את משפחתו כשהתמכר לטיפה המרה. גם אצל מתיו האב עזב (לא זוכרת את הסיבה) והאם פשוט הייתה מקסימה ומסמר הערב כך שמתיו תמיד ניסה לצוד את תשומת ליבה ולקבל את האישור דרכה שהוא מוצלח ומצחיק. דווקא חוסר תשומת הלב שלה גרמה לו להתאמץ יותר מה שהפך אחר כך ליכולות משחק שחידד ולצורך נואש בנשים שלא התעניינו בו ופחד מנטישתן של אלו שכן רצו אותו אבל בואו, סיפור חדשני או מרתק לא היה פה. לפני שנהפך למפורסם הוא היה סתם ילד בודד ונער חרמן שלא הייתי חייבת לדעת עליו כלום ולמעשה גם לא רציתי להכיר אותו.

ההקדמה של מתיו כילד ונער יכלה להיות גם עשרה עמודים מתוך ה80 כשה70 הנותרים מספרים לנו על השיחות שלו עם רוברטס או עם חברי הקאסט של חברים או על האופן בו הוא התראיין לתקשורת פעם הראשונה או על יחסיו עם אחיו ואחיותיו שלא הוזכרו כמעט בכלל, לא יודעת, משהו, כל דבר רק לא תיאורי המקרה המגוחכים והעלובים הללו. הם אולי שופכים אור על נער אבוד שמשחק אותה בחיים וזה עצוב ובר הזדהות אבל לא במשך 80 עמודים!

בנוגע לעולם הקולנוע - מתיו פירט על השמות הגדולים שהכיר והתפקידים להם זכה ומתברר שהיו לא מעט (ג'ימי רירדון, סטודיו 60, תתקדם, הזוג המוזר, סרט על מורה כלשהו) אבל לא כל קטע היה מעניין בעיקר שכשהוא נסחף בהתפעלות משחקן כמו ברוס ויליס או ריבר פליקס והתחיל להפליג בפירוט על הסרטים ועליהם. ראיתי את "אני והחברה" כך שהיה לי מושג מי זה ריבר פיניקס אבל לומר שהייתי שמחה לקרוא 2 עמודים של אבל טקסטואלי עליו? לא בהכרח למרות שהבנתי את מתיו שחש אובדן וצער כיוון שבמקום לקדם את הסרט שעשו היה צריך להתאבל על חברו ושחקן גדול שאבד לעולם. האם זה מנע ממתיו עצמו לעשות את אותה הטעות שריבר עשה? כמובן שלא. ועל זה הוא יבצע הליכה של ויוה דלורוזה והאמת? לא תמיד רציתי לעשות את הצעידה הזאת איתו, אפילו הקריאה עצמה נדמתה כעונש כשתיאורי קקי , קיא , דם ודמעות נמרחו על פני הדפים והענישה העצמית שלי החלה - שילמת מאה שקל על ספר של אדם זקן וחולה ששופך על הדף את כל סיפור עליבותו ובדידותו כתרפיה עצמית? אז הנה לך, תקראי את הגועל נפש הזה ותחזרי שוב לפירוט על הגמילה בניו יורק/ אל איי/ מי יודע איפה עוד.

בתחום הרומנטי כולנו ציפינו ליותר מידע אבל שם מתיו לא מספק את הסחורה. חוץ מהסבר על שיטת התקשורת בינו לבין רוברטס ופרטים מועטים מאוד הוא לא מפרט גם לא על הקושי שלו לעבוד עם גניפר (שאותה הוא מכנה ג'ינה) במקום הוא חושף צד תאוותני חסר גבולות שלמרות שהיה הגיוני לסטטוס שלו ממש לא גרם לי לחבב אותו.

גם העובדה שהוא שילם אלף חמש מאות דולר לטיסה במטוס פרטי לארץ אחרת כדי לקבל סמים מרופא מסוים ואז שילם את אותו הסכום כדי לחזור חזרה הביתה ולהעמיד פנים שהוא נקי לא גרמה לי לחבב אותו (לא נראה שהוא תרם את אותו הסכום שעבורו היה כלום ושום דבר למישהו שהזדקק לכסף הזה נואשות). גם לא העובדה שהוא התחיל להתאהב בבחורה שאיתה הוא -אה, בילה שנתיים , קנה לה מתנה בסכום נכבד ואז , אחרי שכבר הרים את הציפיות שלה, השתפן ברגע האחרון. דברים נוספים החלו לצוץ ככה משום מקום, גורמים לי לתהות האם יכול להיות מפורסם שהכוח והכסף לא יעלו לו למוח והאם ראוי לשפוט מפורסמים כאלה למרות הציפיה המובנת שיראו התנגדות.

הוא התקבל לסדרה מסוימת (אני אפילו לא זוכרת איך קראו לה) והתעקש שיעלו את המחיר שיקבל לפרק מ50 אלף (מה שהוסבר לו שכולם מקבלים כצוות שחקנים) למאה חמישים או מאה שבעים אלף. הוא התקשר לסוכן שלו ואמר - "ב"חברים" קיבלתי מליון דולר לפרק אי אפשר לבקש מהם שיעלו את הסכום?" ואני זוכרת שחשבתי - מה הקשר? חברים היא חברים והסדרה הזאת היא סדרה אחרת. חוץ מזה, אתה פאקינג מליונר בסוף אתה לא זקוק לכסף אז למה משחק הכוח הזה? במשפט הבא של מתיו לסוכן שלו התברר שכן, המעמד עלה לו למוח כי הטענה העיקרית שלו הייתה שהוא יהיה הכוכב של הסדרה החדשה , בגלל שהוא מתיו פרי המפורסם הרבה יצפו בסדרה ולכן ראוי שיקבל יותר. הוא אכן קיבל יותר וזכה בסכום כפול משל שאר השחקנים שם אבל הוא הפסיד הערכה וחיבה לפי דעתי מכל מי שקרא את הקטע הזה.

שאר הקטעים בספר די נדושים ואני אומרת נדושים כי לא נעים לי לקרוא להם צפויים ומשעממים אבל בואו, מי לא קרא פעם על תסמיני גמילה? מי לא יודע שיהיו ביטויים כמו - החיים שלי היו מכוסים בחרא, עברתי גיהנום, היה לי ממש משעמם במוסד הגמילה עכשיו אני בבית וממש לא חוגג את החיים באחוזת הענק שלי אלא נמרח על הספה מול משחק וידאו , מחוק לגמרי. ואייי אני רואה את אלוקים במטבח שלי אה רגע זאת אמא. מתיו קם מהמיטה , קולט שהוא בבית חולים. הי אמא..גם אבא פה? מה, באתם להיפרד? אני אוהב אתכם..חוזר לישון עכשיו..נקי 5 חודשים ואז הופ משהו קורה והדחף עולה אז הוא מתחיל לשתות ולקחת כדורים (בממוצע של מתיו כאדם מכור הוא יתרגל ל55 כדורים משככי כאבים, קצת כמו האוס בדוקטור האוס עם הויקודין שלו) הוא חושב שהוא יצליח לשמור על זה באש קטנה, רק מדי פעם כדי לתפקד והופ הוא בבעיה. ג'ינה (אניסטון) מופיעה ואומרת שהוא זקוק לעזרה , הם מריחים את האלכוהול. מתיו: באמת? חשבתי שאני מסתיר את זה טוב (דאמט! גם זה היה בראיון! למה, למה אתה לא מוסיף לנו משהו חדש? תכתוב על משהו שקרה בינך לבין קורטני או בינך לבין מאט, באמת! איפה האנשים שמלווים אותך בתהליך הכתיבה? איפה הם!?) עוזרת הבית של מתיו: נראה לי כדאי שניקח אותו שוב למוסד גמילה ואז שוב גיהנום ומדי פעם סרט או תפקיד נוסף שהוא איכשהו מצליח למלא (קצת כמו דוקטור האוס שמצליח לתפקד כרופא).

אז דילגתי לקטעים של חברים, מחפשת לאחוז בדמות האהובה הזאת שממש שונה מהבחור שכותב את הספר (טוב, לא ממש , גם בינג היה חסר ביטחון עם בעיית עישון ושמח כמעט כמו ג'ואי לכל התנסות מינית לא משנה אם זה עם כמה במקביל, משה שמתיו עשה גם במציאות) אבל גם שם מתיו לא סיפק את הסחורה וכתב את מה שכבר אמר בראיון - תצפו בעונה השלישית של חברים ותראו שאני על סמים , תצפו בעונה הרביעית ותראו שאני על אלכוהול , בעונה השמינית אני במוסד גמילה, בעונה הזאת אני כך וכך. אפילו כחובבת מושבעת של "חברים" היה לי טעם מר בפה. גלגלתי עיניים ורציתי לצעוק - טוב, טוב, בסדר, עברת גיהנום הבנתי ואני מצטערת מאוד אבל אולי אפשר, בכל זאת, קטע קטן מהחיים הכן זוהרים שלך? לא, לא קיבלתי קטעים כאלה וכשהם כן הופיעו הם היו כמו כוכב נופל - נפלאים לשנייה עד שאתה קולט שהרגע המפעים הזה הוא בעצם רגע המוות של הכוכב ומתיו אכן נפל, צלל לאומללות של סמים ובדידות ואפילו הסקס הבלתי נגמר שקיבל היה מסריח מבדידות וכל הכסף שהיה לו - הפרט של ההצלחה שכולנו חשים שהיא האבן היציבה ביותר שיכל להישען עליה - רק הרסה את חייו יותר כיוון שהיא סיפקה לו את הסמים שרק אדם עשיר יכל להשיג אבל שום דבר מאלה לא מילא את החור הענקי שהיה לו בלב.

היה לי עצוב לחשוב עליו ככה, בודד במגדל שלו, מנסה להרוג את עצמו לאט, חש שהוא שיחת הרכילות של היום אבל כקוראת לא יכולתי להמשיך לקרוא על המעגליות של היציאה והחזרה לסמים, ההתעסקות הבלתי נגמרת רק באני ואני ואני והקטעים שלא חידשו לי דבר. הייתי עייפה וכשהנחתי את הספר בצד כמה ימים וחשבתי עליו ועל מה שקיוויתי לקרוא - ומה שקיבלתי במקום - לא יכולתי שלא לחוש מרומה, לפחות קצת. אולי ציפיתי לסוג של מקל וגזר. אם תקראי את מה שמתיו רצה להוציא ממנו את כל החרא שהוא עבר תזכי לגזר הטעים - הקטעים שבאמת מעניינים או יותר מעניינים לדעתך. זה לא קרה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהוא לא כתב את הספר כדי לרגש או להצחיק או לתת לי הצצה לחוויות נוספות עם צוות השחקנים של חברים או לכל דבר נוסף שעניין אותי. הוא כתב את הספר בעיקר כדי להוציא ולשפוך ולעבד והתנקות ואי אפשר לשפוט אותו על זה שבחר להשאיר חלקים מסוימים מחייו לעצמו אבל זה עדיין ,עם כל כמה שזה חסר הגיון, איכזב אותי.


מתיו שרד עד גיל 54, 24 שנים מאז שהגוף שלו החל להתמוטט איבר אחרי איבר ולמרות שאני מעריכה את הפתיחות העצומה בה הוא חשף ושיתף כל רגע עלוב ומביך שקרה לו בסופו של דבר מדובר בספר אממ טוב, בינוני פלוס. אני לא חושבת שאפתח אותו ואקרא בו שוב. למעשה אני חושבת שיש דברים שעדיף לשכוח.

כחובבת רומנים היסטוריים מושבעת התאהבתי בקונספט של מלכים ג' עוד לפני שהנחתי עליו את ידי. הלהיב אותי הרעיון שסוף כל סוף תהיה לנו פיליפה גרגורי משלנו. אם גרגורי מפיחה חיים באנשים שהרכיבו את בית המלוכה הבריטי בתקופה הסוערת של מלחמת השושנים למה שלא תבוא מישהי ותסיר את הפרגוד המאובק מסיפורי המלכים היהודים? הרי "משחקי הכס" שלנו דומים מאוד ל"משחקי הכס" שלהם - אלו סיפורי עם ואלו סיפורי עם. אלו תולדות מלחמת יורק ולנקסטר ואלו תולדות מלחמת שאול בדוד. צירוף משובח של מלחמה, אהבה, שנאה, אכזריות , תקווה, ניצחון הטוב על הרע (או ההפך) וכל הבלה בלה בלה ממנו נוצרת סיפורת איכותית. לא? אז תלוי את מי שואלים.


אם תביטו בספר מלכים בעיניים חילוניות באמת תראו רק את יורק ואת לנקסטר - סיפור של שתי שושלות הנאבקות על המלוכה.."משחקי הכס" במלוא מובן המילה. בדף הבא הם יהיו שני עמים שנאבקים על טריטוריה ואם תמשיכו לדפדף תמצאו שלל סיפורים בדיוק כאלו. תמיד היו ותמיד יהיו. "סתם" סיפורים, מיוחדים רק למשמעות הרגשית שיש לכל עם כלפי גיבוריו/נבליו אבל חסרי אבחנה אלה מאלה במבט מפוכח, מחקרי. "אין חדש תחת השמש כי הכל הבל".

אבל אם תביטו בספר מלכים בעיניים דתיות הרי שהכול מועלה בדרגה (סלחו לי על הטרמינולוגיה הדתית זה חזק ממני) כיוון שהזיקה לאלוהים מעבירה את הסיפורים למימד הנצח. לא עוד סיפור , לא עוד אדם אלא סיפור המלמד על אלוהים ואדם המלמד על הקשר עם אלוהים. ואלוהים הוא הרי העולם ואנחנו והאופן בו אנו , כבני אדם, מביטים בעולם ובעצמנו.

לפי דעתי כאישה דתייה אי אפשר להוציא את המימד הדתי רוחני מהתנ"ך באופן שיהיה נאמן לכתוב בו. אם כתוב ששני המלכים הראשונים שלנו כעם יצרו קשר עם אלוהים האחד באופן הנחשב "לא נכון" והשני באופן הנחשב "נכון" - כך אנו אמורים לקרוא את הכתוב ואין כאן שאלה של במה אתה מאמין ובמה לא. כך כתוב. אין אפשרות לפרשן אחרת את הדברים או לתהות על מה היה קורה אילו דברים היו אחרת. כמו שאי אפשר לספר את סיפור אדם וחוה ללא הצלע הראשונה - אלוקים - כך אי אפשר לספר את סיפורם של שאול ודוד ללא אלוקים. ולמה אני מבלבלת לכם את המוח במקום פשוט לתת לכם את הביקורת על "מלכים ג'"? כי עם כל הכבוד לרומן התנכ"י של ברנדס - ויש כבוד עליו אפרט עוד מעט - איני יכולה להתעלם מהעובדה המרתיחה שהיא פשוט עשתה את הבלתי ייאמן , כן, כן, את הבלתי ייאמן - היא הוציאה את אלוקים עצמו מהרומן התנכ"י!!

אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. מכאן ואילך יהיו ספויילרים!

הספר מחולק לסיפור בתוך סיפור - סיפור המסגרת הוא סיפורו של שלומעם נער צעיר משבט אפרים המגלה כי הוא נצר למשפחה מיוחסת ואומץ בילדותו על מנת להגן עליו בפני מלכי ישראל ששלטו בבירתם ירושלים. בתחילה שלומעם שואל את עצמו שאלות רבות בנוגע למשפחתו ולמפגשיהם של הוריו עם אישה מסתורית בעמק המצורעים. במסעותיו בארץ הוא מגיע לירושלים ונפגש עם "הנסיכה המשוגעת" הרי היא מיכל בת שאול שמתנהגת כמשוגעת אך למעשה היא שפויה לגמרי ורק מעמידה פני משוגעת. כיוון ששלומעם מסתובב בארמונה כאחד הטירונים הצעירים המאומנים להיות אחד מחיילי המלך מיכל , שעתה היא כבר אישה זקנה, מתקרבת אליו ומגלה לו את שפיותה על מנת לספר לו את סיפורה. מכאן ואילך מגיע הסיפור הפנימי של מיכל המספרת על דיכוי משפחת אביה - שאול - מהמלוכה ובמאמציה להעלות את שלומעם - הוא פליט משפחתה היחיד - לכס השלטון. שלומעם שמגלה סוף סוף את שורשיו האמיתיים (נצר בית שאול עם זכות לכתר) מסיים את אימוניו כחייל המלך וכה מצליח להרשים את מפקדיו שממונה למעמד בכיר - נציב המיסים של שבטי אפרים ומנשה האמור לגבות מס לשלמה המלך ובהמשך לבנו , רחבעם. לבסוף, עם מות שלמה, והמשפט המפורסם של רחבעם , בנו - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אסייר אתכם בעקרבים" העם מואס בבית דוד ובוחר בשלומעם כמלך. הוא מוכתר בשמו החדש ירבעם למלך ישראל.

תחילת הביקורת -

אז ההתחלה הייתה ממש טובה- מותחת , מקורית, מסקרנת, כתובה יפה , בדיוק כמו שציפיתי וקיוויתי שתכתב - בשפה תנכי"ת, בכניסה לנבכי דמות שמרגישים את ליבה על כל אופיה הטוב והרע. ממש התחלה מבטיחה. גם כשהגיע הרגע בו קלטתי שסיפורה של מיכל הולך לקטוע את סיפורו של שלומעם אליו התחברתי אמרתי - נו , ניחא. עוד זווית מבט , עוד דמות מעניינת ובדיוק הסוג המוכר לי מעולמה של גרגורי. וברנדס לא הכזיבה להפך, החלק השני היה טוב מן הראשון אולי בגלל שסיפור חייה של מיכל מוכר יותר ולפיכך מסקרן יותר. עלילת חייה של מיכל הייתה רווית רומנטיקה מלאת תום ופנטזיה עד להתפכחות של אישה שקולטת שאהוב ליבה לא רואה אותה , הוא מעולם לא ראה אותה אלא רק את הסטטוס שהיא העניקה לו בתור בת המלך המצודדת. לאורך התהליך של ההתפכחות שלה נפרסים האירועים כפי שנכתבו בספר המקורי - הברית בין דוד ליהונתן, החשדנות של שאול שצוברת תאוצה , וניתנים פרטים על מירב, אחותה הבכורה של מיכל והפילגש של שאול רצפה בת איה. כשעוברים הימים והמלחמה בין שאול לדוד לא מגיעה לסופה מיכל נאלצת להתחתן עם פלטיאל בן ליש אבל לאט לאט הם מתאהבים אלא שהאירועים לא מניחים למיכל למצוא שלווה כיוון שלרוע מזלה, מעמדה חשוב מדי לדוד וברגע שכוחו של שאול יורד דוד לוקח/מחזיר אותה אליו ללא רצונה ואף הורג את פלטיאל בדרך מסתורית. מיכל וילדיה שעוברים לחזקתה הופכת לאסירה בארמון יחד עם ריצפה בת איה שגם היא מגדלת את שני ילדיה. זמנן של השתיים הופכים לימים ארוכים וקרים של שתי אימהות בכלא מזהב אבל אז במקום להמשיך לתת לנו את נקודת מבטה העמוקה של מיכל על אירועי התנ"ך (מה שחבל שלא המשיך כי נהניתי ממנו מאוד) - ברנדס החליטה להפוך את העלילה למשחקי הכס. יהיו שיאמרו שזו הגישה החילונית ויהיו שיכנו זאת אמנות הסיפורת הפרשנית ויהיו שיגידו שהיא פשוט נתנה לנו זווית ראייה שונה ומיוחדת המאפיינת את הצד המפסיד שבוודאי ישנא את הצד המנצח וימציא סיפורי אימה על הרוע שלו ועל האכזריות שלו אבל לפי דעתי, זה בלתי אפשרי וגם בלתי תנכ"י להוציא את אלוקים מהסיפור ולפרש כל קטע וקטע כתככים אנושיים והשורה התחתונה היא שאלוקים עצמו - כישות המחליטה על האירועים ומכוונת את הדמויות - פשוט לא מופיע וזה הפריע לי מאוד.

כל המקרים בהם דוד שאל באלוהים באמצעות האפוד כדי להתייעץ/לקבל הכוונה- נמחקו , לא קיימים.

כל המקרים בהם נתן הנביא מדבר אליו בשמו של אלוהים - הפכו לסיפורי מעשיות של סופרי צללים מטעם דוד עצמו כדי לחזק את שלטונו.

כל סיפור האונס של תמר בידי אמנון - הפך לסצנה הפוכה מהסיפור המקראי כאילו נודע בפומבי מיד לאחר המעשה כיוון שבידיה המוחצות והקרות של ברנדס לא מדובר אלא בעלילת שווא - תוכנית מתוחכמת של בת שבע לנשל את אמנון, הבכור מבין בניו של דוד, מהשלטון , כדי להעלות את סיכויי בנה, שלמה. אם סיפור העלילה יעשה לו גלים וירגיז את העם הרי שדוד יאלץ לנשל את בכורו מהכתר ואם גילוי העריות יעבור בשקט יחסית הרי שיש תוכנית ב' - לספר לאבשלום , הנסיך השאפתן, ובכך לתת לו תירוץ לסלק את העומד בינו לבין הכתר. ברגע שדוד ישמע שאבשלום רצח את בנו הוא יהיה חייב להעניש את הרוצח וגם אם אבשלום ישיב מלחמה הרי שינוצח במוקדם או במאוחר ואז עוד "איום" אחד יעלם מדרכו של שלמה.

הקטע הזה הפתיע אותי לטובה ונדמה לי גאוני. מבחינה עלילתית ברנדס תופרת רשת ארוכה בין האירועים שבקצותיה אכן יכולה לעמוד אישה ערמומית במיוחד - בת שבע שיחד עם תמר והיועץ שלה אחיתופל שמעמיד פני היועץ של אבשלום (אבל באמת עובד עבור בת שבע) מושכת בחוטים..מזיזה חיילים..וקובעת מיקומים.

אבל היו פעמים שבמקום להתפעל קימטתי את מצחי בסימן שאלה מרוב שה"רשת" שטוותה ברנדס הייתה מגוחכת. סיפור התינוק של בת שבע , על פי ברנדס, היה סיפור מעשייה שכן אין זה נאה למלך שמנסה להציג תדמית טהורה להיות מושא לרכילות רעה - הוא, גנב אישה נשואה? הוא, הרג את בעלה במלחמה? לא ייתכן..אבל נו ,טוב, העם רק צריך לשמוע סיפור אחר, סיפור חיובי והוא כבר ישכח את כל זה.. אז סופרי המלך ישבו וחשבו - מה נמציא שיגרום לעם לרחם על דוד? איך נהפוך אותו מנבל לקורבן? אה- הא! נספר שחטאו של המלך הגיע עד לנתן הנביא ומשל כבשת הרש שבמקור נאמר מאלוקים הינו פתח לדוד להתחרט על פשעו. צדיק , הא? לא מכחיש , מספר את האמת. האל מוכיח אותך ואתה מתחרט ומודה שפשעת - זו מעלה של מלך גדול.. אבל חרטה לא תעזור לו, לא, לא, כי אלוקים כועס נורא הוא חטא יותר מדי אז נדרש קרבן , משהו ממש נוראי..בת שבע! - קחי כרית , שימי מתחת לבגדים! ניראת בהריון? יופי. מעכשיו יש לך ילד מהמלך. מה ששמעת. העם צריך לחשוב שאת בהריון ועוד מעט הילד ימות ככה פופ כמו שנגמר האוויר בבלון. עכשיו תסתובבי לך בארמון. כן, שיחשבו שאת בהריון. אולי כדאי שתקיאי קצת , את יודעת, רק בבקרים. שיראה אמין. יופי, עכשיו נגיד לדוד לעשות הצגה של אבא מתאבל הוא הרי שחקן מוכשר הוא כבר הפיל בפח את מלך גת אז קצת עפר על הראש וסיפור סוחט דמעות שהמלך מתאבל ולא אוכל ולא שותה ולא מסכים לקום מהמיטה ורק בוכה ובוכה וזהו, העם יסלח , ישכח וישמח לשלם מיסים כעשירי קורח! כל קשר בין אלוקים לבין הסיפור - לא קיים.

לא שאני חושבת שדוד היה זך מחטאים. ברנדס משחירה את דמותו , נכון, אבל היו מעשים נוספים שמעלים בספק את מוסריותו כמו נושא הגדעונים שאלוקים מספר לדוד שהם חשים ששאול עשה להם עוול (חלקם נרצחו בפקודתו יחד עם כוהני נוב) ולכן יש רעב בארץ. אז דוד , שלא רוצה שהעם יסבול בגלל חטאיו של שאול , הולך לגדעונים ושואל אותם - מה אוכל לתת לכם? איך תרגישו שחוב הדורות של ישראל כלפיכם ייסגר? והם מבקשים את חייהם של בניו האחרונים של שאול - בני רצפה בת איה פילגש שאול וילדיה של מיכל בת שאול (היו לה ילדים מפלטיאל). והוא פשוט מסכים. שולח אותם אל מותם.. בוודאי שזה לא מוסרי וכיוון שהסיפור גם מסופר מנקודת מבטה של מיכל לא ציפיתי לניסיון לתרץ את המעשה אבל העובדה שברנדס מביאה את הסיבה המקורית, המקראית , המצדיקה במעט את החטא הזה באופן כל כך מצומצם ורק בסוף כשקודם לכן היא דוחפת את פרשנותה ודעתה שדוד פשוט רצה לחסל את אויביו מהמלך הראשון מחשש לביטחון כיסאו העובדה הזאת מראה שהיא לא קראה את הספר , לא באמת, או שפשוט רצתה להפוך אותו למשחקי הכס ללא ההיבטים הדתיים וזו הסיבה שהיא "שכחה" פרט משמעותי חשוב נוסף שכל מי שקרא את התנ"ך וכל שכן לימד תנ"ך במשך עשורים יודע בעל פה - אלוקים אמר מפורשות לנביא שמואל שהוא ניחם (הצטער, התחרט) על שהמליך את שאול ושהוא נותן את הממלכה "לטוב ממנו". אז איך זה הגיוני שמישהו משושלת שאול יהפוך למלך המתעלה מעל זכות בית דוד?

אולי כל הטירוף הזה המסתחרר בראשי בין התיאורים המקוריים לחלופיים נוצר מעובדת חינוכי אבל בחיי שאלוקים כה נעדר מהסיפור שכמעט ניתן לחשוב שעל פי ברנדס הוא לא יותר מהמצאה בדיונית של אנשי התקופה. וזה אכזב אותי. כל "משחקי הכס" האלה איפה שאין אותם וכל הדרמה הזאת שהופכת חלק מהעלילה לסיפור בדיוני שמישהו המציא למען האינטרס הקר שלו - כל אלה עיצבנו אותי אבל המשכתי לקרוא כי התעניינתי בהמשך אבל החלק השלישי היה מאכזב עוד יותר כיוון שהוא התקדם מאוד מהר ושהסוף הטוב הנופל על שלומעם בגלים של הצלחות מהירות מחזק את התחושה הלא נוחה כאילו ברנדס התעייפה וחליטה לרוץ לפתרונות המהירים והנוחים בסגנון סיפורי האגדות - פתאום הכול מסתדר לשלומעם בכל המישורים והוא גם קורא לעצמו בשם ירבעם..אמממ אוקי..

ואיך אפשר לסיים סיפור רומן שכזה ללא נאום חוצב להבות? הרי הדמות הראשית היא ממש סוג של צדק היסטורי לבית שאול ושם הגיבור הראשי היה שלומעם כאילו הוא יביא את השלום המיוחל לכל השבטים - לישראל וליהודה ויעשה שלום אמיתי לכל העם.. אז האמת? בלי להיכנס לפוליטיקה? הנאום של שלומעם נשמע לי מאוד פוליטי. כל המילים הצפויות הללו של החירות, האהבה בין השבטים, היכולת להקים מקדשים ולחוש חשובים בכל איזורי הארץ כי אלוקים אוהב את כל הנחלות לא רק נחלה של שבט אחד (אמממ שמעו..אם תקראו בתנ"ך..אופס, סליחה, לא פוליטיקלי קורקט!) או בציטוט ישיר מהסוף - "זכרו: אלוהינו אינו חפץ לשכון בבתי ארז מצופים זהב אלא במקדשים פשוטים וצנועים כמו המשכן שבני ישראל הקימו לו במדבר" ואני בטוחה שיש כאן גם את העניין המקורי שירבעם באמת החטיא את העם לעבוד את אלוקים בכל מקום ולא רק במקום אשר בחר אבל למה הנאום הזה נשמע לי כמו דעתה האמיתית של הסופרת? נשמע שהיא מנסה להלעיג את רצון האל במקדש מפואר, למשל, או להאדיר את התפיסה שכולם שווים בעיני האל וזו תפיסה נוצרית יפייפיה אבל אממ שמעו..אם תקראו בתנ"ך..:)

הביקורת כוללת ספויילרים על הספר הזה , הראשון, ועד הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומנים הנפלטוניים!

"איזה ספר נורא" , אומרת חברה שלי גנית, "ניסיתי לקרוא אותו אך נטשתי באמצע, הוא כל כך קשה , מדכא, כבד, אין בו טיפת הומור,דבר אחד טוב לא מצאתי בו". הגזמת , אני מעיזה להתווכח על דעה אישית , "לא אהבת את הדמויות, את אופן הכתיבה? תניחי לרגע לפיתולי העלילה". היא עושה זאת באי רצון מסכימה איתי
אבל חוץ מזה היא ממהרת לציין חוץ מכתיבה זורמת עם תיאורים חיים , בועטים ובוטים אין שום דבר טוב או נחמד רק המון רוע.

איך אני אמורה להתחבר לדמויות? הן גסות, תחרותיות, אלימות, כאילו לא יכולות לדבר, לתקשר ליישב סכסוכים בצורה נורמלית אין שם אהבה אפילו לא בין שתי החברות הראשיות והדמות הראשית" - "אלנה", אני מציינת, כמו לומר היא כמוך, כמוני , היא לא דמות מספר, היא הרבה יותר מזה אך היא ממשיכה כמו לא אמרתי דבר "היא נגררת אחרי לילה - לילה או לינה? - רק בגלל שהיא רעה ואלנה חסרת ביטחון (אוהו את לא יודעת עד כמה אני תוהה לעצמי שכן בדיוק אתמול סיימתי את הספר הרביעי. אני רוצה להגיב , לומר - הדמויות כאלו כי זאת השכונה, ככה החברה שם פועלת ודווקא יש אהבה בין החברות פשוט כמו בחיים - זה מסובך אך אני שותקת ונותנת לה לפרוק) "הדמויות נדושות, כמו יצאו מאופרת סבון סלש טלנובלה איטלקית כך שיש הרבה דברים צפויים או חזרות על קטעים או בלבולי מוח כאילו הסופרת מתקשה להשמיט כל השערה קטנטנה בנוגע למה שאולי מתרחש או לא מתרחש בליבם של הדמויות. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה תיאורי הרקע ההיסטוריים שעניינו אותי כי אני יודעת מעט מאוד על איטליה בעיקר על איטליה של של מלחמת העולם הראשונה ועל הקרבות בין הפשיזם לקומוניזם, בין התרבות לאלימות, בין הגברים הפריווילגים לתחיה הפמיניסטית אבל גם שם חשים קושי לעכל , זה לא עולם דיסטופי דמיוני כמו משחקי הרעב"."נכון?" אני ממהרת להשתחל לנקודה החיובית שהעלתה כדי שאוכל להרחיב את החוליות שבונות את הסדרה המהממת הזאת חוליה אחר חוליה - "יש תחושה שהכל אמיתי,שהסופרת אכן חוותה את כל המאורעות הללו והיא גם מציינת תאריכים ושמות של מקומות היא מערבבת בתיאורים שלה את כל החושים היא עושה חיבורים מהעבר להווה היא נכנסת דרך אלנה לילדות שלנו לקראשים לאשליות לפחדים לתקוות שלנו , מראה לנו את השכונה העלובה ממנה באה ושממנה היא חשה צורך להתנתק , להמציא את עצמה מחדש."

"הילדות שלך וגם שלי לא הייתה מלאת כיעור , לא כזה", גנית קוטעת אותי כמו לומר לי מה את מזדהה איתה כל כך, מה את מוצאת יופי במקום שיש בו רק חרא וזה כל כך מזכיר לי את נינה שאני פורצת בצחוק. על שאלתה - "מה פתאום אלנה מחליטה שהיא לא תיתן ללינה להיעלם ודווקא תספר את הסיפור שלה? איזו מן חברה זו?!" אני אומרת , בחוסר נוחות קלה, שאולי עברו מספיק שנים כך שלילה במילא נעלמה לא תסבול מהתוצאות של המעשים שלה או של משפחתה ושניתן לייחס לאלנה אומץ והקרבה עצמית בעשיית הפעולה הזו, מעיין הקדשה ללילה ניסיון לומר לה את ניסית לשנות את השכונה , את ניסית להיות חלק מכוחות הטוב , קחי לך מעט מההערכה , האהבה הזיכרונות שאני כן רוצה לשמר איתך , לולא את לא הייתי כאן.

"את לא רואה בספר שאלות אוניברסליות ? אני שואלת, מנסה לגרור אותה לדיון סוער מהסוג שאלנה, המשכילה, אוהבת המילים והרעיונות, הייתה נהנית לדון בו. הניסיון של אלנה לעצב את עצמה מחדש ברוח ההשכלה , באמצעות בריחה מנפולי מהשכונה העלובה, באמצעות כניסה לאוניברסיטה משהו שאף אחד מבני משפחתה לא עשה? היא כל כך רוצה להיות משהו , להשיג לעצמה זהות משלה , שם משלה, למחוק את הנערונת שכולם מכירים וזוכרים וגם , אי ך לא להתעלות מעל לילה הגאונה היחידה שהיא מעריכה את האינטלגנציה שלה ושניתן לייחס לה יכולות כמו לאלנה. אלנה היא ממשפחת עוני שמיד רואים בה נחותה זרה מתיימרת להיות מה שהיא לא אבל היא מוכיחה לכולם שהיא הרבה יותר שווה מהם והיא קורנת אך גם מתה מפחד כי אחרי שעלתה לגובה בכל רגע היא יכולה להתרסק וחייה הקשים מתרככים רק באמצעות החברות האמיצה בינה לבין לילה חברות בסגנון "אנחנו מול כל העולם" - מול הורינו שקרועים בין זלזול תהומי בנו לבין גאווה והערצה במידה ואנו מתעלות על הציפיות שלהם, אנחנו מול המורים והמורות שלנו שקורעות אותנו אחת מן השניה בתחרותיות , בהשוואה, גורמות לנו לחוש פעם זלזול בעצמנו ופעם גאווה אנחנו מול ההתנסויות המאכזבות מינית אנחנו מול אלימות של הגברים וכך זה נמשך ונמשך אך לעיתים נראה שהעקרון מתהפך והעולם הוא המפריד עתה בין האנחנו ומפריד אותן אחת מהשניה במקום מגורים , במעמד , במוניטין , בבחירה אך הן כמו מגנט תמיד שבות אחת לשניה".

"אוהו", עושה גנית קול מתחנחן," הן כמו מגנט, זה כזה חמוד" אני צוחקת , מגינה על בחירת המילים שלי. "את יודעת למה התכוונתי. הן ממש דבוקות אחת בשניה עד שכבר קשה להבין מי היא מי והאם אין איזה רגש או הלך רוח או אפילו כישרון שבנתה האחת באחרת". "אבל זו לא חברות טובה", אומרת גנית, תמיד מעשית, תמיד שקולה, "זו חברות רעילה נורא..הדבר היחיד הטוב בה הוא שזה גורם לשתי החברות לדרבן אחת את השניה להצליח יותר מהאחרת אבל זה בכרח יגרום לסבל של אחת מהן" אני מסכימה אבל בליבי חושבת הלוואי שהייתה לי חברות כזאת! אני מספרת לה את העלאת המסך שנתנה לילה לאלנה כשנזפה בה על בחירה מוטעית בספר השלישי - לשווא חשבתי שיהיו לי חיים יפים בזכותך (או דרכך?) טעיתי, את לא חכמה, את טיפשה. לילה תמיד דחפה את אלנה להמשיך ללמוד , להחכים אפילו קנתה לה ספרים מכספה וכך וכך היא תרמה לכוחות הטוב אני ממשיכה להגן עליה כואבת את כאבה על אותה "רעה" שאמרה עליה גנית ומיד ממשיכה לשאלה פילוסופית נוספת האם ניתן להתנתק מהילדות , מהמודל הביתי , לחמוק מהסביבה בה נולדנו ולעצב את עצמנו מחדש? הרי זה מה שאלנה מנסה לעשות כל חייה!

ומה קורה , היא מצליחה? תוהה גנית. אני נקרעת בין הרצון לספר לה הכל לשפוך הכל לבין לבקש ממנה לקרוא עד הסוף גם את שלושת הספרים הבאים : אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים! "לא, ספרי לי , במילא לא אקרא את שאר הספרים". מאוכזבת במקצת אני עונה שאין תשובה חד משמעית , לא הכל אמור ליפול עליה מהשמיים בלי העבודה הקשה של המסע האישי (בעודי מדברת עולה בעיני לילה שגם כשהיא עונה באדישות , בלקוניות היא מאכלסת בפנים את מה שלא נאמר אולי אני עוקצת את גנית גם על כך שרצתה שאוותר לה על המשך הקריאה? כאילו אני אומרת לה את מה שאמרה לילה לאלנה בכל הספר השלישי והרביעי לא אספר לך שום דבר אם אינך מתאמצת להבין בעצמך) שזה חצי כן וחצי לא כי בסופו של דבר אלנה יצרה מעיין ערבוב של ישן חדש , יצרה זהות נפרדת אך עם החלקים שנדבקו בה מהבית היא הייתה צריכה להשלים.

"כן..כמו כולנו." משתררת שתיקה. בהמשך אני מספרת לה את הרעיון שלי שאני חצי גאה בו חצי מבוישת ממנו- נדמה לי שאני מוצאת חיבורים בין אליס בארץ הפלאות לרומנים הנפלטונים. אני מערבבת פרשנות סמלית יחד עם דעה אישית. אני חוששת שתאמר איזה ה ניסיון פטתי להכניס הכל לשבלונות או איזה רעיון מוזר אבל היא דווקא מתלהבת , טוענת שכל ספר כמעט ניתן להכניס לשבלונות, הכל ממוחזר שוב פעם ושוב פעם אך אם אני אומרת שיש קווי דמיון היא מאמינה לי , תומכת בי, את קראת את כל הספרים,קדימה תתחילי לכתוב אז הנה הרעיון שהולך ישר לשיפוטם של קוראי הספרים , לא לאלו שלא קראו אותו ספווילרים נוספים בהמשך!

הקבלה לספר אליס בארץ הפלאות:

אלנה היא כמו עליסה אבודה בעולם מורכב מלא מוזרויות. היא פוגשת את החיות בארץ הפלאות וכיוון שרוצה להתגאות בחתלתולה שלה תופסת עכברים וציפורים מוצלחת היא מעלה נושא שיחה זה אך איזכור החתולה צורם לחיות והן עוזבות אותה לבדה , לבכות ולהבין מה כדאי לומר ומה לא ושכדאי שתזהר בלשונה אם היא רוצה להתחבב על סובביה. זה הדבר הראשון שאלנה קלטה שהיה בעל חשיבות מכרעת לחייה - הבנת החשיבות והכוח שיש למילים.

לאחר מכן עליסה מגיעה אל הזחל והוא מסמל את המפגש עם הטיפוס המתנשא , החש עצמו מורם מעם , בעל הדם הכחול. עבור אלנה מדובר באדם משכיל ובניגוד לעליסה , שהזחל נראה לה מתנשא , אטום וחלול, אלנה דווקא נשבית בתדמית הזאת. ממרומו בראש הפטריה הוא נראה בעל חשיבות וגבוה ואלנה רוצה להגיע למעמד הזה ומפצירה בכל מי שכבר הגיע לשם שיראה אותה ויעריך אותה כשווה לו. בסיפור המקורי עליסה מתלוננת בפני הזחל שהיא נמוכת קומה, אצבעונית כזאת (היא שתתה מהמים והם הקטינו אותה) אז הזחל שואל לאיזה גובה תרצי להגיע? וכששומע שגובהו שלו - שלושה אצבעות בלבד - אינו נראה לעליסה עבור עצמה מתכעס מגיע למיצוי ומתעופף לו אך בטרם הוא נעלם מעניק לה גילוי חשוב - תשתי מהמים ותתקטני תאכלי מהלחם ותגדלי. וזה מה שאלנה עושה כל הספרים גם היא וגם לילה פעם האחת הופכת ענקית והאחרת אצבעונית ופעם השניה מטילה את צילה על חברתה שהופכת מענקית לקטנה.


גם סעודות תה עם מטורפים לדבר יש ברומנים הנפלטוניים למעשה נראה שכל ספר כולל את פטפוטי הטירוף שלו ואלנה היא זו העוברת מכיסא לכיסא מישיבות הסטודנטים בפיזה (ל'ליף מקום ל'חליף מקום!) לאגודות הפועלים והפרולטוריון (ל'חליף מקום ל'חליף מקום!) לזכויות הנשים המתמרדות נגד הדיכוי הפטריאכלי - ממסדי (ל'חליף מקום, ל'חליף מקום!) והיא עליסה זאת אומרת אלנה אינה מספיקה לשתות תה בנחת וברוגע ומיד הופ, מעבירים אותה שוב מקום וכך היא נודדת ממטרה למטרה , ממסיבת אין יום הולדת לעוד מסיבת אין יום הולדת וכולם מבקשים ממנה לשיר איתם והיא תוהה גם לי אין יום הולדת? מופתעת שמעניקים לה מקום גם אם אומרים שבעצם השתייכותה בעצם אין לה מקום והיא רצה לכתוב על מסיבת התה בעיתון או בספר , מקווה - משתוקקת שהצליחה להסביר מדוע השירה וההמולה נחוצה ומדוע השיגעון האחרון הוא למעשה הכרח ההגיון ובינתיים מאחורי מוחה של אלנה אץ רץ לו ארנב לבן יפייפיה , זריז ומיסתורי, תמיד ממהר עם מרץ בלתי נדלה תמיד מאחר לכאן ולשם רוצים שאתן לכם רמז? הוא מלומד עם משקפיים , הקראש של אלנה מימי ילדותה..

ניחשתם נכון זהו נינו! אח, כמה רדפה אחריו , כמה רצתה אותו אך הוא היה הולך ובא כרצונו "לא מעניק מזמנו לאיש חוץ מעצמו" (ציטוט מהספר הרביעי) וכל אישה הייתה מלכתו והוא שבוי במירוץ אחריה האובייקט המיני שלו , האישה הממתינה לו בלהיטות שיבוא ויכריז עליה שיפליג בשבחיה , שיציין את המרחק הרב שעשה עד אליה וכך אכן משחק נינו באלנה בכל פעם שהוא מגיע לביקור היא כה שבויה אלנה ברצונה לתפוס את נינו החמקמק ולהחזיק בו עד שאפילו משפחתה וילדותיה נדמות רחוקות ממנה , כשייכות לאלנה אחרת מזמן אחר אליו היא לא מצליחה לשוב.

גם חתול הצייסר נמצא לה בראש כאורח קבוע מזמזם לה שאם רק תתמיד בהליכה הרי בסוף תגיע לאנשהו , תהיי משהו אך גם כך יש תמיד את החשש שלא תגיעי לשום מקום או שכל הדרכים יפגישו אותך עם האחים סולארה שהם המלכה האדומה של השכונה, כל הדרכים הרי הם שלהם והם משחקים בכולם משל היו קלפי משחק ולא בני אדם. ברצותם הם עורפים ראשים וצובעים ורדים באדום וברצותם הם משחקים קריקט. אם מי שקרא (את כל הספרים!) יוכל לתת פידבק על ההקבלה הפיסיכית הזאת אשמח מאוד!

לקראת הסוף שתי החברות חשות שהן , בדיוק כמו עליסה , בתוך חלום או שמא יש לומר סיוט ומנסות להתעורר או שמא להיעלם אך רק לילה כמעט ומצליחה או הייתה מצליחה בכל אופן אלמלא אלנה שהתעקשה לכתוב עליה וזה לא מנקמנות כפי שחשבה גנית או מאכזריות של דווקא אלא מהכרת טובה: אלנה חשה שלילה עזרה לה להתפכח מהאשליות שליוו אותה , לשאת את הפחדים שלה , דרבנה אותה להיות הכי מוצלחת שהיא יכולה , שתיקותיה והערפול של מעשיה נועדו רק להגן על אלנה , רק לקראת סוף ימיה איבדה לילה את הרצון או הכוח לשמור הכל לעצמה , על כתפיה.

אני רואה את אלנה כמי שרוצה לומר ללינה את ליוות אותי בסיפור הפלאות המטורף שלנו ולמרות שנעלמתי לך , ברחתי ממך, שנאתי אותך, הכאבתי לך, בגדתי בך ולא תמיד הסכמתי לקרוא לך חברתי אני רוצה שתדעי שאני לא יכולה לספר את קורות חיי בלי להזכיר אותך את לא חברה, את אחות. היי שלום לילה, לנצח תחיי בליבי.

כשאני הולכת לספריה העירונית אני בדר"כ הולכת - מרחפת למדף הפנטזיה. מבחינתי , זה איזור הממתקים ולא אכפת לי שכבר התבגרתי ורוב מי שנמצאים באיזור הזה הם ילדים שגילם חצי משלי (מביך? לא בהכרח, שני הצדדים מתעלמים זה מזה באלגנטיות) או אימהות שמחפשות במדף המקביל ספרי נוער בשפה האנגלית לילדיהם על מנת שיוכלו להשתפר בקריאה וכתיבה (איתן דווקא יכול להתפתח שיח אבל בסופו אני תמיד חשה שלמרות העובדה שהן , בין אם הן מודות בכך ובין שלא, מקנאות בנעורים שלי אני איני אלגנטית כמוהן , איני שקולה ונבונה כמוהן וחשוב מכך - עדיין לא התפתחתי לצורתן המלאה, הסופית, האימהית. נותרתי במעיין שלב ביניים מוזר בו סיימתי את שלב הראשון של החיים כך שילדותי מאחורי אך עוד לא התחלתי לבנות את חיי לכן איני יכולה להחשיב עצמי בוגרת-מבוגרת).

בכל מקרה, בשבוע שעבר מאסתי בסגנון הקבוע ושוטטתי באיזורים הקרויים "למבוגרים". הם כמובן מחולקים לאיזורים טובים יותר וטובים פחות, לא הייתי רוצה שתחשבו שאני מזניחה ז'אנרים שלמים אבל בדר"כ מחלקת המבוגרים מאכזבת כי את עוברת בין מדפים שלמים מלאים בספרים גרועים וצריכה לנסות ולברור מהם איזה ספר טוב אחד או שניים שיחזיקו אותך במתח שבת שלמה. למזלי, מצאתי את "המעניק" ששמעתי עליו לא מעט (גם בגלל הסרט שעשו בהשראתו) והחלטתי שאם כבר לקחת סיכון - זה מועמד ששווה להמר עליו. רק חבל שלא לקחתי את הספר הבא בסדרה כי הוא השאיר בי רעב לעוד! אם הספר השני לא יהיה המשך ישיר של הראשון אני אתאכזב כל כך שארוץ לרוץ לקנות גלידה מנחמת ואשבור את הדיאטה שאני מכחישה שאני עושה!

לויס לורי יוצרת עולם דיסוטופי אליו הקורא המצוי נשאב מיד - לומד לפענח את הקודים המיוחדים לאותו עולם, לחבב את הדמות הראשית ולהבין לאט לאט שבתוך האלמנטים האנושיים שמרכיבים את החברה משהו בחברה הזאת מעוות וחסר ושהדמות הראשית שתתחיל כדמות שולית (כמו כל דמות פחות או יותר) בהמשך תדחף אל משבצת של דמות מפתח. עם המילה דיסוטופיה מזכירה לכם את "משחקי הרעב" ואת "החור שברעש" ו"מפוצלים" אז אתם צודקים לגמרי וישנם קווי דמיון אלא שהסופרת כתבה את הספר הזה הרבה לפניהם אהמ אהמ 1993 קדם לשנות האלפיים אז איך הקרדיט דילג עליה והועבר לממשיכיה לז'אנר שכתבו את הספרים שלהם איזה 11 שנה אחריה? ולמה אנחנו שומעים על ספרים טובים רק בעקבות סרטים? ולמה במקום להשאיר את האיור המקורי של הספרים צריך להוציא אותם מחדש עם הפוסטר המלוקק של הסרט, מלא השחקנים היפים שברור שבחרו בהם אך ורק בגלל שהם יפים?! אני אומרת לכם, העולם שלנו מעוות לגמרי..מקווה שלא עשיתי לכם ספויילרים. בכל אופן, נשוב לספר. יש בו כמה חסרונות - הוא צפוי בעיקר ב2 מקומות עיקריים והוא מקצר- משטח את העומק הרגשי שבין הדמויות. יש מצב שזה מכוון ומותאם למסר הכללי אבל זה עדיין חסר. בכל מקרה, זה לא גורע מההנאה או מהמסר להדהד לכם בראש גם בתום הקריאה ואני כבר מחר הולכת לספריה לקחת את הספר השני.
תוהה אם שווה לצפות בסרט..

"הרפתקה של המוח והרוח מורה מחפש תלמיד עם תשוקה עזה להציל את העולם, לפנות אישית". אם מודעה קצרה זו הייתה מופיעה בפייסבוק , הייתם יוצרים קשר עם המפרסם? כמובן שלא. רובכם תניחו שהוא איזה פסיכי שמקים כת סודית ומחפש לו מאמינים או סוטה מין או בן אדם סוטה עוד יותר שמעוניין לעשות ניסויים על אנשים בעלי שיגעון גדלות. בנוסף לחובת הזהירות/חשדנות שמאיימת לכלות את שמחת חייהם של האנשים הטובים, כולם יודעים ש"כאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע". אני אישית מעדיפה אחד שלא יכול לדבר , אתם יודעים, כמו בספר "אח זאב" אלא שהמספר דווקא כן יוצר קשר עם מפרסם המודעה ואכן מגיע למורה המיוחל והוא בהחלט יכול לדבר אבל אני אהמ אהמ בניגוד לכל שאר כותבי הביקורת על הספר הנ"ל לא אעשה לכם ספויילר לגביו. למזלי, בדקתי את הביקורות על הספר אחרי שכבר קראתי אותו אבל עדיין, אני שונאת ספויילרים ללא אזהרת ספויילרים כי זה הורס למי שעדיין לא קרא וגם..

טוב, האמת שדי חיבבתי את המורה ולא ממש הבנתי למה כל מי שכתב ביקורת הרגיש צורך להשתלח בו ו"לרדת" על הנקודות שהעלה ואתייחס אליהן עוד מעט אבל לפני שהמספר ובאמצעותו אנחנו נפגשים עם המורה ישנה הקדמה או עלילה חיצונית ואני חייבת לציין שנהניתי ממנה מאוד. היא הייתה מקורית , כתובה באופן מותח ולקורא המצוי קל להתמזג עם המספר. כאשר המספר ואנחנו נפגשים עם המורה אם חשבתם שכבר עוברים לדיונים פילוסופיים או היסטוריים עם טיעונים בעד או נגד התרבות המודרנית אז טעיתם. המורה , ואת זה תלמדו גם בהמשך , לא ממהר לשום מקום ומתחיל בסיפור חייו האישי. רק ככה נוכל לדעת כיצד הגיעו שאלות גדולות לפתחו וכיצד הוא מתעתד להעביר את השאלות הללו אלינו.

וכך בדיוק מתנהל השיעור - בשאלות ובסיפורים. היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה דת ומיתולוגיה ישולבו בערבוביה על מנת להסביר כיצד האנושות הגיעה לאן שהגיעה ומהם אמונות היסוד שכולנו גדלים עליהם שיש לשנות או לעדן.

סך הכל הספר טוב מאוד וגורם לקורא לחשוב , הוא לא סתם קיבל ציון 5 כוכבים מ17 קוראים אבל יש לספר הזה גם חסרונות גדולים, העיקרי שבהם הוא האריכות. ישנה תחושה שהסופר מעבה ומאריך על מנת לעבות את הדיון ולהסתיר את פשטות הדיון וזה דבר מעצבן כשלעצמו. דבר נוסף הוא הבלבול שנוצר באופן טבעי מסיפורים ארוכים מדי-אתה מתחיל להאבק לזכור את השורה התחתונה או אפילו לזכור מה הייתה השאלה.

למה הסיפור חייב לכלול את הטמטום האנושי לאורך הדורות בנוגע לנקודה מסוימת? או לכלול המון קצוות מיותרים שגם אם תפקידם לחדד את המסר ולהעניק לו הילה מדעית יכולנו להבין הכל גם בלעדיהם? חוקי טבע , חוקים מדעיים ואמונות דתיות הכל צף כמו נודלס במרק עד שהתחלתי לתהות אם הסופר לא לקח על עצמו משימה גדולה מדי והאם אני אצליח להשאיר את הראש על הכתפיים בסיום הספר חח יכול להיות שאני מגזימה. הריכוז שלי לא היה במיטבי אבל זו הייתה התחושה שלי , שאני חסרת סבלנות כבר וכל שאלה שנשאלה היתה חלק מטקס קטן בו המורה מתעקש שהתלמיד קרי אנחנו נחשוב לבד במקום פשוט לתת לנו את התשובות וזהו. כל הקוראים שכבר קראו את הספר בוודאי מהנהנים ברגע זה ונזכרים בסיסמת המורה לתלמיד "חשוב בצורה מיתולוגית".


בעיקרון סיימתי את הביקורת ואסכם שבסך הכל נהניתי אבל למי שנפלה רוחו מהחסרונות ורוצה לדעת כבר עכשיו מה השורה התחתונה לפניכם תמצות של השיעור לחיים. ספויילר!

אמונות יסוד בחברתינו טוענות שהאדם נברא אחרון בדת ובאבולוציה כי הכל נברא עבורו היעוד שלו הוא שהוא ישלוט בהכל והוא מעל לחוקי הטבע הןא כמו אלוהים יחליט מה יחיה ומה ימות בעיקר האויב העיקרי בנא שאינם מסכימים עם קביעות מוחלטות אלה שכתובים למעלה.

האדם המודרני מפחד מחברה של ציידים לקטים שתלוים בטבע/ אלוהים כי אין באורח חיים זה מימד של שליטה וכיבוש העולם כפי שהתרבות האנושית מחנכת אותו אך שלא כפי שכתוב בתנ"ך בו עבודת אדמה בזיעת אפך היא עונש למעשה המהפכה החקלאית היא אורח החיים שהיה לברכה למין האנושי רק ממהפכה זו התחלנו להתפתח ולהשתכלל- בגודל האוכלוסיה, בחשיבות לטריטוריה בחוקי חברה, בתבונה, בשליטה בטבע ובקיצור הפכנו מדמוי חיות שנשלטות בידי הטבע לבני אדם ששולטים בטבע ועד היום אנו שבוים בתפיסה שעלינו להאבק בטבע כדי להשליט פה סדר אך למעשה אנו מפירים את הסדר כי בטבע ככל שיש יותר שליטה על מזון וכייפתיות בהשגת מזון ככוח וביטחון בהכרח יש יותר ילודה וכתוצאה מזה פיצוץ אוכלוסין וכתוצאה מזה רעב ובגלל שאנחנו בטמטומנו לא מפסיקים להתרבות כי חושבים שזה הפתרון רק מגדילים ומחריפים את הבעיה במעין מעגל קסמים שמחזיק אותנו שבויים וימשיך להיות כזה ויביא למותנו עד שנוותר על עץ הטוב והרע ( אמונתנו בהיותנו נעלים כאלים) ולקיחתנו מעץ החיים שבגן שמעמיד אותנו בשורה עם שאר יצורי החי שפשוט רוצים להמשיך לחיות בשלווה לפי חוקי אמא טבע.

בנוסף מלחמת העמים שקיימת כיום קיימת בין צאצאי קין וצאצאי הבל באורח החיים קין הוא אנשי המדינות המודרניות שאורח חייהם מנצל ומשעבד וממית את החלשים הם הבל החיים כרועי צאן שתנאי חייהם מאוד " פרימיטיביים" ונטולי שליטה , תלויים בחסדי האל/ טבע.

אז קוראים חביבים אנו נותרים עייפים אך מרוצים בתום מסע מעניין ומלא לבטים וחקירה אחר האמת והצניעות מונעת מאיתנו לומר עכשיו כבר ידענו מה החידוש כי שוב אנו ניצבים אל מול הקונפליקט של טבע מול תרבות ואולי גם דת ותרבות אל מול טבע או שאין כל קונפליקט והכל באמת יכול לשוב לעידן תמים כלשהו מה שבטוח הוא שמנהלי תאגידים ותעשיות מסוימות במדינות מפותחות צריכים וחייבים להגביל את התיאבון שלהם ויכולים לראות בעובדים שלהם מאפריקה ומשאר המדינות העניות בני אדם ולא כוח עבודה זול ובר תחלופה אבל אם אנחנו לא נצא להפגין על העוול, אין הרבה סיכויים שזה יקרה. גם בנוגע לאמונות היסוד האחרות, לא יצאתי בתחושה שהאדם רוצה להתפייס עם הטבע או להפסיק לבוז אוכלוסיות שמקורבות אליו..ככל שחשבתי על העוולות הללו שהחזקים עושים לחלשים הגעתי למסקנה עגומה אך נכונה - את הקפיטול שהוא אנחנו יצליחו לשנות רק באמצעות התקוממות אלימה.

ליל הסדר, קצת אחרי חצות. אני מתחת לשמיכות, כל הבית שקט והנה אקפוץ לי למצרים של פרעה אך מזווית משעשעת הרבה יותר משל עבריה משועבדת , זוויות רבת עוצמה הרבה יותר. חסל סידור פסח ב"פירמידה האדומה". מיותר לציין שאני נרגשת ודווקא מודה על העובדה שלא עלה בידי להשיג את הספר בו חפצתי זמן רב על מנת להנות ממתיקותו דווקא אחרי המרור - ברגע המושלם.

וההתחלה משעשעת , אין מה להגיד. ריירדן יודע את תלמודו והסיפור נפתח במקרה חריג עם תכונות אופי מלבבות שהקורא המצוי יזדהה עמו (אהמ אהמ האנטי גיבור)- קרטר. קרטר "החי על מזוודות" (ציטוט מהכריכה) הוא ילד של ארכיאולוג נודע שמסייר בעולם ומתעניין במיתולוגיה המצרית ובשל הנסיבות, קרטר לומד מאביו ומתוודע אט אט לתרבות העתיקה, אפופת הכישופים. קרטר שלנו הוא חבר נחמד ואתה אוטומטית רוצה להתלוות לחייו ולסיפורו. לקרטר יש אחות בשם סיידי (כן, גם אני הרמתי גבה. מה זה פה, שמות משונים כעונש על יציאת מצרים?) שחיה עם קרובי משפחתה ויום אחד קרטר ואביו שבים הביתה להרפתקאה נוספת (אם ניתן לכנות זאת בית כפי שאתם יודעים ריירדן לא מעניק לגיבוריו בית חם ואוהב בתחילת הסיפור לאאאא ספויילר! ספויילר!* זה יקרה רק אחרי שגיבור יעבור מבחן אומץ או מבחן סבל - מישהו שהוא אוהב ימות , הוא יקלע לקרב חסר סיכוי נגד מפלצות או יותר טוב - קרב יריות עם רוחות רפאים , לא, לא, בעצם עם קבואיים כן , אבל זה יהיה קרב עם חרבות ארוכות כאלה , איום רציני אררר ואז טאם טאם טהה טאםםם הוא ינצח באמצעות חוויה חוץ גופית מסתורית ואז הוווווו הכינורות יופיעו ואההההה מי אלה? ברבורים יפייפים, הם באים לקראתו! הוא בכלל לא ברווזון מכוער, הוא.. הוא.. הוא..ברבור! הוא מצא את בני מינו! הוא יציל את העולם יחד עם חבריו לכת אהה זאת אומרת לדת וכולם ידעו אהה זאת אומרת לא ידעו ששששששש מה אתם מספרים, שוטים!? כמה שהוא ברבורי ומיוחד ואצילי חחחח גועל נפש, אמרתם? חכו , זאת רק ההתחלה)

גם אם דילגתם על הספוילר ואין לכם מושג מהי התבנית הקבועה של ריירדן או שזה לא ממש שינה לכם וחייכתם כמו אידיוטים לאורך כל ההתחלה , נהנים מספר חטיף מתקתק , עדיין, יש בסדר (למה אמרתי סדר? ספר!) הזה כמה סימנים בטעם רע (או טעם לוואי רע?) ואלו הם:

המיתולוגיה המצרית - היהלום שבספר, מרכיב מתח ומסתורין ביחד , ידע כללי שאני ממש שמחה שמהווה השראה לספר נוער ומחכים את הנוער - יכול להיות גם חרב פיפיות. מי שלמד את הנושא בהיסטוריה של העולם או בהיסטוריה של תולדות האמנות בהכרח יאבד חלק מהקסם והמיסתורין של הספר וחלק גדול מאוד יותר ממנו במקרה בו (כאשר חלק מהלוט מוסר) הוא יכול לחבר בין הרמז היחיד שניתן לדמויות ובין סיפור המיתולוגיה. כבר על ההתחלה (משידעתי מיהו אוזיריס אל המתים) התחלתי לחשוד ולהעלות סברה בנוגע לאלים ובני התמותה וכן, אין מה לעשות, זה מרכיב סיפורי מהמם אבל לי יצא להנות ממנו הרבה פחות.


"כל דבר בעתו"- המריחה הקבועה של המבוגרים יודעי הסוד למי שיודע לשאול - סיידי וקרטר (בסדר הזה:) שאלו וחקרו - מה הולך פה, מול מה אנחנו מתמודדים וכ'ו. את פתח לו ? ממש לא! כדי להשאיר את הקורא במתח זה מובן לגמרי שלא ינתנו תשובות לכל השאלות אבל בחיי שזה עצבן כאשר העלילה התקדמה והתקדמה אבל התשובות סירבו להגיע ועוד נחסמו באמצעות המשפט הכי "שקוף" , לא אמין ומזלזל כאילו אותן דמויות מנסות להצטייר כמי שנשמעות לצו השעה אך ברור לכל שהן נשמעות לצו הסופר ולי זה הרס את תקוות האמינות , שתהיה תחושה שיש הלימה נכונה בין האירועים לבין התנהגויות של הדמויות.

שטיחות הדמויות- (מי שקרא ואהב מצטערת אבל-) קרטר וסיידי היו כל כך שטחיים וילדותיים בהגזמה כזאת- איך היא יכלה לחשוב שלי היה קל בחיים? סבלתי (מזה) וסבלתי (מזה) והיא לא יכולה הייתה לדמיין מה זה להיות אני..חצופה ..לה היה ממש כיף עם - חכו רגע , מתקיפים אותי. אוקי, חיסלתי אותו.. איפה הייתי? אהה כן, באחותי שחושבת שלי היו חיים קלים ומהנים אבל כפי שאמרתי - אוך, תפסיקי לדחוף אותי! חחח תראו, בני נוער אמורים להיות ילדותיים וטיפשים לפעמים ובהתחלה היה לדמויות מן קסם נערי כזה , זה תרם לאופי של כל אחד אבל זה לא הגיוני (עבורי לפחות) שחוץ מעלילה מותחת ברמה הבסיסית ביותר אני לא אתחבר לדמויות. אני רוצה להעמיק את החיבור הנפשי אליהם ולא להיוותר עם קלישאות מהלכות - קרטר זהיר , סיידי מרדנית..כל אחד לא מסתדר עם השני. מבחינתי זה לא מספיק.

למרות כל הנכתב למעלה עדיין נהניתי - זה ספר משעשע ומותח שהרבה יהנו ממנו מאוד! אני עדיין ממליצה..אבל מיד אחרי שסיימתי את הספר רצתי לסדרת ברטימאוס!

הספר קצר וגם קטן מידות , דפיו מצהיבים וסימני גילו ניכרים אך מבחינתי הוא כמו תיבת עופרת מלאה זהב. לא מצאתי ספר טוב ממנו היעיל כל כך בפירוק הפצצה הפסיכולוגית שהיא היטלר. באמצעות ראשי הפרקים אסכם קטעים קטעים- ספויילרים.

ביקורת-ספויילרים.

חייו - הביוגרפיה של היטלר דלה מאוד וכולם יודעים מדוע. חייו האישיים היו דלים וריקים בסתירה גמורה לרשימה הנאה של פעולותיו - הכושלות והמצליחות - כגאון טקטיקן ופוליטיקאי נמרץ. אפס גמור היה האיש בתחומים המעניקים הדרת כבוד לאדם באשר הוא אדם:

השכלה - להשכלה מסודרת לא זכה מימיו רק למד בבית ספר ריאלי וקיבל ציונים גרועים. שאפתנותו האמנותית גם היא נכשלה כישלון חרוץ.

עבודה- "מעולם לא היה להיטלר משלח יד ומעולם לא שאף אליו: אדרבה ממש התרחק ממנו,כשעדיין הייתה שהות לאחוז בו. סלידתו ממשלח יד היא תכונה בולטת לא פחות מסלידתו מנישואים ומסלידתו מיחסי קרבה. הפוליטיקה הייתה חייו אך מעולם לא הייתה משלח ידו. בראשית דרכו הפוליטית הודיע לחילופין שלפי מקצועו הוא צייר,סופר,סוחר ותעמולן"(עמוד 10) וכך אכן פעל כל חייו- כאמן חופשי נטול כבלים. פעם היה חסר מעש למשך ימים ושבועות כאדם המחפש השראה ופעם התמכר לפעלתנות נמרצת כמי שכפאו שד.

יחסי חברות-לא היו להיטלר חברים,רק חברי מפלגה ועוזרים,עם אלה היה תכליתי וקשוח לב.

אהבה ונישואין- הוא אימלל את 2 הנשים היחידות שהיו קרובות לתלות בו תקוות -אחייניתו ואווה בראון. השערות רבות התעוררו על אחייניתו, גלי גאובל,שמא התאבדה או שמא נרצחה. האם הייתה אהובתו כפי שטוען יואכים פסט (אחד הביוגרפים של היטלר) והיא פשוט השתגעה משגילתה את סטיותיו המיניות, הסדיסטיות ולכן התאבדה? או שמא נרצחה בידיו או בידי עוזרו הימלר כדי שפרשה מלאת קלון זו לא תיפול כפרי בשל לידי אויביו הפוליטיים? לעולם לא נדע אך היטלר התאבל עליה ומצא לה מחליפה-אווה בראון שהייתה חלשת אופי ונוחה לרצות אך הוא לא הסב לה אושר. להפך-"ניסתה להתאבד פעמיים מרוב צער על הזנחה ועלבונות בלתי פוסקים (עמוד 9) ב1945 התממשה שאיפתה בכמוסת רעל שנתן לה בן זוגה ובעלה זה שעות בודדות.

אבהות-כידוע,לא היה להיטלר ילדים. גם אחותו של היטלר מתה ערירית.

חיים נכלוליים אלה היו להיטלר חיים שקל מאוד לעוזבם , למעשה המוות היה סמוך לראשו כידיד כל חייו. נטייתו הרומנטית ליוזמת המלחמה הייתה כאין וכאפס לאופן בו רומם את המוות, מצילו וגואלו מטורח החיים. בנושא זה התבטא אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו ב20 ביולי "אילו הושם קץ לחיי היה זה לי אישית ואני רשאי לומר זאת רק גאולה מדאגות מלילות של נדודי שינה וממיחושי עצבים קשים. זה רק שבריר של שניה ואחר כך נגאלת מכל זה וזכית במנוחתך ובשלוות נצח"(עמוד 27)

"חייו האישיים היו ריקניים משהיו כדאיים בעיניו להישמר בעת צרה וחייו הפוליטיים היו כמעט בראשיתם חיים של "הכל או לא כלום". כשהתוצאה הסופית הסתיימה בלא כלום באה ההתאבדות מאליה" (שם)

הפרק ממשיך ומנתח את אישיותו (מגלומן,קר רוח וכ'ו)וכן מציין את חשיבותה של המהפכה שקדמה לו אותה יירש-מהפכת נובמבר 1918, מה שנתן להיטלר את הדחיפה להפוך לפוליטיקאי. על פי הסופר ,הפנר,לא ניתן לנתק את היטלר ממהפכה זו כפי שלא ניתן לנתק את נפוליון מהמהפכה הצרפתית (אותה יירש גם כן) אך כיוון שקצרה היריעה מלהרחיב אניח למתעניינים לבדוק בגוגל ואמשיך לסקור את חייו של היטלר.

כמדינאי וככובש היטלר נבדל משאר המדינאים/כובשים שניתן להשוותו אליהם (נפוליון,ביסמק,סטלין ועוד) בכך שהיה יחיד במינו בעקומת כישלונותיו והצלחותיו. מעולם לא היה אדם שנכשל כישלון חרוץ בכל מישורי חייו מלבד אחד עלה לפסגות נישאות של הצלחות כבירות ואז שב ונחל חורבן ממנו לא נותר לו דבר אף לא בניין אחד מכל 12 שנות שלטונו נותר עומד על תילו.

הפרק הבא:הישגים.
שלוש סיבות גדולות (שגם תלמידי ישראל למדו אותם לבגרות) עזרו להיטלר להיות במקום הנכון בזמן הנכון והכינו את הקרקע לקיצוניות הנאצית -המצב הפוליטי ,הנפשי והכלכלי אך די לכם לקרוא על רפובליקת ויימאר כדי להבין מהלך מהלך כיצד עלה היטלר לשלטון. אני רק אוסיף לכם מעט מציטוטיו הנפלאים של הפנר , המוריד את היטלר מהיררכית השדים ומעמידו באור אנושי,כמעט נלעג זאת מכיון ש-

"הצלחותיו וכישלונותיו של היטלר ניתנים מיד להסבר כשאנו מסירים את מבטנו מהיטלר ומפנים אותו אל יריביו בכל פרק ופרק. כל הצלחותיו הושגו כנגד יריבים שלא עמד להם רצונם או כוחם להתנגדות ממשית. בתחום מדיניות הפנים הנחית מהלומת מוות על הרפובליקה הוורמרית כשכבר הייתה רקובה ונבובה ולאחר ייאוש.בתחום מדיניות החוץ חיסל את מערכת השלום של 1919 אחרי שכבר זועזעה מבפנים ונמצאה נטולת תוקף.בשני המקרים הפיל היטלר רק את הנופל ממילא" (עמוד 55)

והנה הצלחותיו של קוטל הדרקונים כפי שראוהו בני הדור -

במדיניות הפנים- 2 ניסים נזקפו לזכותו: הנס הכלכלי והנס הצבאי. הנס הכלכלי היה שיקומה של גרמניה מהשפל הכלכלי הגדול של 1929. מ1933, עת עלה לשלטון עד 1936 , תוך 3 שנים בלבד, שיקם היטלר את המשק הפגוע והכניס את ששת מיליון המובטלים לשוק העבודה (ללא דחיקת היהודים העת לכך תבוא מאוחר יותר). 6 שנים מאוחר יותר הרי שחימושה של גרמניה היה גם הוא בלתי צפוי ומבורך בעיני העם הגרמני שעוד מ1919 רצה להינתק מההסכם הכפוי,המשפיל, שהעם הגרמני ראה בו מראשיתו ועד סופו הסכם בלתי מחייב.

הסופר מפריך את הטענה שהחימוש ושיקום הכלכלה הלכו יד ביד (חימוש מייצר עבודה) כי רוב המובטלים עבדו במפעלים ובתעשיות נורמליות לגמרי (עמוד 35). אך חשוב לציין שלחימוש היה תפקיד חשוב גם במדיניות הפנים שכן העמיד את היטלר באור של עושה פלאים וגם במדיניות החוץ כיוון שאי התערבותן של אנגליה וצרפת גרם לכך שתוך 6 שנים יצלח ביד היטלר לגבור עליהם.

במדיניות החוץ- במידה רבה נסמך שם היטלר על אוזלת ידה של צרפת,המעצמה האירופאית החזקה באירופה אותם ימים וגם על יחסיו הדיפלומטיים עם רוסיה (עזרה לגרמנים להתחמש ולהתאמן בשטחם. מקץ שנים תצטער בהמ"ע על הכוח שהעניקה לגרמניה הנקמנית ותאוות הרצח) ב1930 צרפת פינתה את חבל הרין וב1932 וויתרה על תביעותיו לפיצויים, "1935- הנהגת שירות חובה צבאי כללי בגרמניה והכרזה על תוכנית חימוש אגב הפרת חוזה השלום עם ורסאי-ואין תגובה. 1936 - חידוש הנוכחות הצבאית בחבל הריין אגב הפרת חוזה לוקראנו-אין תגובה,1938- סיפוח אוסטריה ואין תגובה" (צרפת הבטיחה סיוע צבאי במידה וגרמניה תראה תוקפנות אך הכזיבה). ב29 בספטמבר הוקמה ועדת מינכן בראשות צרפת, אנגליה ואיטליה שהניחו להיטלר, בהסכם שנקרא הסכם מינכן, לספח את חבל הסודטים (שבצכוסלובקיה) וגם את בוהמיה ומורביה אל גרמניה.

הסיבה: איזורים אלה היו מאוכלסים גרמנים והמעצמות לא היו מוכנות לפתוח במלחמה. הן העדיפו לבגוד בבנות בריתן ולסגת פוליטית מאירופה אך ב1939 , כשהיטלר פלש לפולין, הבינו באיחור שמעולם לא ציפה להם שלום ומההסכמים ניטל כל ערך. במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן.

היטלר מתחיל להיתקל בהתנגדות לכן מתחילות הצלחותיו הצבאיות:1939 ניצחון על פולין , נחתם הסכם ריבנטרופ מולוטוב המעניק תוקף רשמי לברית בין בריה"מ לגרמניה הנאצית.גרמניה תקבל ציוד חשוב כנחושת,חוטים ודלק ורוסיה חלק משטחיה של פולין (כמו כן,בשנה זו החלה תוכנית T4 לחיסול החולים,הנכים ומתמודדי הנפש בגרמניה ורציחות המונים נוספות של האוכלוסייה הצוענית והמשכלים/מנהיגים מאוכלוסיה הפולנית) 1940- כיבוש דנמרק נורבגיה, הולנד, בלגיה ולוכסנבורג ניצחון על צרפת 1941- כיבוש יוגוסלביה ויוון. היטלר שולט ביבשת אירופה."(עמוד 52)

"מ1930 עד 1941 (כ11-12 שנים ארוכות) הרי שנחל היטלר רק הצלחות לנוכח עיני עולם משתהה".

הפנר רוצה לשלול מהיטלר את הילת הצלחותיו אלה ולהדגיש שוב בפני הקורא שעם כל זאת שהיה היטלר נואם בחסד וגאון טקטי הרי שיש בסיס להמעיט בסגולה שיחס לעצמו ככותב ומכתיב את ההיסטוריה ולהרהר הרבה במדיניות הפיוס וההכלה של מעצמות העולם.

הנשר ,סמלה של גרמניה הנאצית, אמנם הטיל את חיתתו על תושבי אירופה אך חשוב לזכור שנשר הוא אוכל נבלות. סמלה של גרמניה הנאצית שהתהדרה במגפה הדורסני אינה אלא תחבולה, אחיזת עיניים. הנשר נראה מרשים וחזק כלפי חוץ אך למעשה רק לעיתים נדירות יסתכן ויתקוף חיה בריאה. אם כל החיות פצועות וחלשות הרי שהן טרף קל, קרבנותיו המועדפים. ממש כמו עמלק המזנב בהולכים מאחור.


לסיכום, גדולתו היחידה הייתה בכך שהצליח לקבע את המיתוס שכל הצלחותיו הושגו , לכאורה , אל מול התנגדות של עולם עוין ולא מרצה ושפל רוח.

טעויות ומשגים- כאן הכותב מביא את הגותו הרעיונית של היטלר, אותה אימץ ותפר ממקורות שונים דוג' דרווין,ניטשה וקורט ריצלר וסותר/מפריך את דעותיו. תורת הגזע , מלחמת הקיום (הצבאית רעיונית והביולוגית),היות היהודים כוח מניע בעולם הפוליטי-כלכלי ועוד..לא ארחיב על זה כי הדברים ידועים.


הטעות הטקטית הראשונה והגדולה ביותר שלו הרי היא תקיפת רוסיה על מאתיים המיליונים שלה (ב"מלחמה למלחמה" נטען שערב המלחמה היוו ברוסיה כ180 מליון ) בהייתה חזקה יותר מגרמניה על 80 מיליון חייליה אז מה חשב לו היטלר?


הסיבה:
היטלר חשב שגורם ההפתעה יהיה לצידו והמודיעין שאסף גילה לו שהשריון הרוסי מיושן ברובו. בהתחלה התוכנית פעלה כמתוכנן- הטנקים הבקיעו , המטוסים השמידו והגרמנים הגיעו עד שערי מוסקבה אך להפתעת היטלר המשטר לא קרס מבפנים והרוסים המשיכו להילחם עד בוא החורף שתקע את חייליו של היטלר בבוץ ובקור בארץ רחוקה כשעליו להביא להם נפט ,אוכל,ציוד וחימום בעוד הרוסים יכולים למשוך את הזמן , יותר מהגרמנים בכל אופן , ומ1942 היטלר לא יזם עוד פעולות תקיפה נועזות ומהלכים גדולים מאלה שאפיינו אותו עד אז.

לאחר תקיפת יפן את ארה"ב בהטעיות שלום ומשא ומתן דומה לזה שהתרחש באירופה בין היטלר לשכנותיו ארה"ב הכריזה מלחמה על יפן וגרמניה ואיטליה השיבו בהכרזת מלחמה על ארה"ב ..

תמוה מאוד מדוע היטלר פתח בחזית שלישית? האם לא ידע שהוא כבר נוחל מפלה בחזית הרוסית -שכבר החלה להסתמן סופה- וגם בזו המצרית? מדוע שיכריז מלחמה על ארה"ב ב1942? נראה היה שהטקטיקן "הגאון" יעשה כל שביכולתו על מנת לחבר בין אויבותיו האימתניות ממזרח וממערב -נגדו.

לימים יפרשו החוקרים וההיסטוריונים פעולה זו כ1. פעולה של יאוש 2.העדפת כניעה לצד האנגלי-אמריקאי להשגת תנאים נוחים יותר 3.זירוז הקץ מתוך תאוות הנקם של היטלר כלפי גרמניה והגזע העליון שדינו מוות כיוון ש"נכשל" במלחמת הקיום ולכן אין להותירו בחיים.

אז איך באמת הוכרע גרמניה? על ידי הבסת כוחות גרמניה בסטלינגראד ובאל עלמיין ,בצפון אפריקה.

בנוגע לאנטישמיות עצמה -את העניין הזה פוטר הפנר ב"טירוף פרנואידי" (עמוד 99) שכן דווקא בימיו של היטלר היהדות הייתה חלשה כעלה נידף, חסרה את הכוח האימתני , חובק העולם, שייחס לה. היהודים היו מפוצלים יותר מאי פעם , קרועים בינם לבין עצמם בין חילון לשמירה על המסורת בין לאומיות ובין לאומיות והחלק הארי שבאירופה עמד להתפרק ביודעין מיהדותו על ידי התבוללות,חילון, אמנציפציה,נישואי תערובת וכ'ו.

בגידותיו- בעם הגרמני ובהולכים אחריו.ב1945 "פקד היטלר לפוצץ כל מה שעדיין עמד על תילו בגרמניה וליטול ממנו כל יכולת להמשיך בקיומו כלומר , להעניש אותו על קוצר ידו לכבוש את העולם."כר עכשיו עם המפלה הראשונה עולה בו מחשבת בגידה זו.היא הולמת את קווי האופי שאנו כבר מכירים בו:נטייתו להסיק מסקנות קיצוניות - ולעשות זאת ברוח קרה כקרח ו"במהירות הבזק" (עמוד 123)


לקח לברהמ"ע כשלוש וחצי שנים להכניע את הנאצים ולחסל את היטלר.

איך לסכם נושא כזה,איש כזה? אולי במשפט שמהדהד לי בראש כבר שנים..כשהנושא אך התחיל לבעור בעצמותי, חיפשתי את הספר הידוע "מלחמתי" וקראתי בו עד ניצנוץ האור הראשון של השמש.הדבר הפשרני ביותר שאמר עלינו, על היהודים היה- "די לנו שהם שונים". אז אולי..במקום שהשוני הוא חטא = הנאציזם פורח.

גנבתי את הספר הזה. אני מתביישת בזה ומצטערת על זה אבל מודה שהחלקתי אותו לתוך התיק הגדול של הלפטופ שלי ויצאתי בלי להגיד לספרנית. זה קרה בספרית המכללה שלי ושוטטתי שם על מנת למצוא ספרים לסמינריון. הייתי אמורה להתמקד בנושא יצירותיו של רובין במאה העשרים והשלושים אבל איכשהו יצא שגלשתי למדורים אחרים. כמו המישהו הזה שהולך לסופר עם פתק 3 מצרכים וחוזר הביתה עם שקיות מלאות שבכלל לא תיכנן לרכוש. (אוקי,ההשוואה גרועה אבל ההומור עוזר לי אוקי? חחח)

אני לא מנסה לתרץ שום דבר אבל הרגשתי כמו בסטיאן בלטזאר בוקס , שהספר הזה מביט בי, מפציר בי שאקח אותו, שהוא נועד לי! הדחיפה הנוספת הייתה תחושת מחסור. מחסור במנוי לספריה הוא מכשלה גדולה לכל מי שרוצה להשאיל ספרים ו..טוב,די שכחתי שעשיתי מנוי כבר בשנה א'. שלוש שנים , לך תזכור חחח והקטע המטריף עוד יותר הוא צירוף המקרים הזה: בדיוק כשביני לבין הספר יש חילופי מבטים מהסרטים פלוס המסר המוזרם מהעתיד שהחיים שלי ינצלו אם אעז ואעבור את המשוכה המוסרית מישהי פנתה לספרנית וחיפשה אותו! מה עוד יכולתי לעשות? טוב, טוב, אל תגידו לי. לא באמת שאלתי.

וכן, זה גורם לי לתהות על עניין ההשגחה העליונה ושאולי מסתובבים בינינו מלאכים שאשכרה מייצרים מבחני אש לבני אנוש (האש שתצרוב אותי בגיהנום,כן?) אבל זה נושא אחר שידובר בפעם אחרת.

למי שחש תערומת מהולה בדחיה למעשה הפשע שלי עכשיו אין לי אלא לברך אותך על מצפונך הנקי ללא רבב ולהרגיע אותך שהשבתי את הספר למקומו בדיוק במצב בו הוא נלקח ואז , כאילו לא ראיתי אותו מעולם, השאלתי אותו שוב.באופן קונפורמיסטי.

אז מה היה כל כך חשוב בספר הזה שהצריך ירידה לצורך עליה,אתם שואלים? הכל. ברמה כזאת שחודש הוא צובר אצלי אבק רק מהעובדה שהוא כ-ו-ל כ-ך חשוב שאני לא ידעתי אפילו איך להתחיל לסכם אותו. ממה להתחיל? ממי להתחיל? מהגברים? מהנשים? ממלחמת המינים? מראשית הזמן? הו, אנחנו רקמה אנושית אחת גדולה! בכל מקרה...262 עמודים זה הרבה ודווקא בגלל הקושי לעשות ביקורת על ספר כה גדול (מהחיים) כה גדוש בפרטים המרכיבים את החיים כבר חשבתי להניח לזה אבל לפני רבע שעה ציפיתי בפרק אחד של "משפחה בהסעה-שקר החן והבל היופי"..והבנתי שזה לא יהיה פייר להשאיר את הספר "מיתוס היופי" לבעלי המזל שיתקלו בו. אם הוא עזר לי הוא יעזור גם לנשים אחרות, שמתמודדות עם אותן קשיים, וגם אם לא , הוא לפחות יפתח את עיניהן לראות איפה מתחילה הרשת התודעתית שכובלת אותן-למיתוס היופי.

הביקורת:אזהרת ספויילרים.כן,יש ספויילרים גם לספרים שהם לא עלילה.

אבל בעצם, לספר "מיתוס היופי" יש עלילה. הוא מספר את סיפורה של שפחה. לכל אורך ההיסטוריה אותה שפחה נכנעה להגבלות-איסורי טאבו,עונשים בדמות חוקים דכאניים, ציווים דתיים , שעבוד להולדת ילדים , חובת הטיפול בעבודת הבית הבלתי נדלית,כניעה מוחלטת למרות ובקיצור התודעה הנשית לא הייתה נשית, היא הייתה גברית.

ואז בשנות ה60 וה70 של המאה ה20 החלו המהפכות הפימיניסטיות (תודה לאל) והסדר החברתי התערער. הכלכלה , המשפט , הדת, קוד ההתנהגות המינית, החינוך והתרבות אולצו לפתוח את שורותיהם לנשים באופן יותר שייויוני. הנשים החלו לקבל זכויות משפטיות , כאזרחיות בעלי זכות בחירה וזכויות מיניות ,כבעלות שליטה על המניות וההרביה. הן החלו לרכוש השכלה ולהיכנס למעגל המסחר והשוק החופשי, הופכות על פיהן אמונות עתיקות בדבר תפקידן בחברה. נשים , לראשונה בהיסטוריה , זכו לבנות את עולם המושגים והערכים שלהן, עבור עצמן ולמען עצמן. התודעה שלהן התפתחה ואיתה מצבן החברתי כלכלי אלא שהחרויות החדשות הללו לא הקלו את מקור מצוקתן של נשים..משום מה הן עדיין לא מרגישות משוחררות או חופשיות. הן מתחילות לתהות על מקור הסבל שלהן,הרי יש להן, כפי שהגברים לא מפסיקים לציין בעידן הפוסט פמיניסטי- גישה לכל מקום וזכות לעשות ככול העולה על רוחן.

והתשובה לשאלה המתבקשת - למה - היא פשוטה: כיוון שבחזית אחת , חשובה מאוד , הפסדנו ואנו ממשיכות להפסיד - במישור של דיכוי הערך העצמי של נשים, שעדיין נשלט על ידי גברים ובאמצעות הטכנולוגיה של היום ואמצעי המדיה ההמונית - יש להם גישה לכל מקום וזכות לעשות בנו ככול העולה על רוחם. אז תגידו לנו אתם, כיצד נוכל להרגיש משוחררות? כוחו של היבט זה בעידן הפוסט מודרני הוכפל אלף מונים ורישומו ההרסני ניכר לכל אורך משך החיים הנשי. הוא כל כך ערמומי וחתרני שיש שיגידו שעדיפה עקרת הבית המבויתת מרצון,שלפחות קיבלה הגנה מגברים ומהחוק, מאותה שפחה משוחררת שכעונש על שיצאה לחופשי שוברים אותה פסיכולוגית ופיזית.כדי להביס כל גילוי של כוח בכל תחום בחיי הנשים, הכלכלה והתרבות האמריקאית יצרו אמצעי פיקוח חברתי מושלם אותו מכנה נעמי וולף-מיתוס היופי.

"הטיעון המרכזי של הסופרת הוא כי במקביל לשיפור מצבן של נשים מבחינה חברתית, כך עלתה גם הציפייה כי תיצמדנה לסטנדרטים של יופי גופני"(בניגוד לכתיבה אקדמית,חברים,,כאן אין כל מניעה משימוש בויקיפדיה כמקור מידע אמין) המיתוס ,בקיצור , הוא זה- יופי הוא דבר קבוע ונצחי, הוא אינו מעוצב בידי פוליטיקה היסטוריה וכוחות שוק (אני בטוחה שהבנתם שזה בדיוק המצב,אך חלילה לנו להגיד את זה..זה חילול הקודש חחח) אלא בידי האל עצמו. מתת האל ניתנת לדוגמניות,המורמות מעם. זהו כביכול עקרון מוצק ונצחי כימי עולם אך האמת היא שאותן נשים מקבלות "זכויות יתר" פסיכולוגיות (לא פיזיות,פיזיות הן מושפלות ע'י הגברים לא פחות מחברותיהן לכת) כיוון שעמדו בתקן שהכתיבו להן. דבר שני - נשים חסרות מזל , הנחשבות מקוללות, שלא ניחנו ביופי - חייבות להשיגו. כל המרבה להשיגו-הרי היא משובחת.

כוהני דת היופי החדשה - הרופאים הפלסטיקאיים ומוצרי היופי והטיפוח. כשם שפעם הכנסיה לא הייתה יכולה לסמוך על מאמין שלא חש אשמה , כיום , החברה המערבית ובראשה החברה האמריקאית אינה יכולה לסמוך על אישה שלא חשה אשמה על עצם קיומה ולא תוציא כסף "לתיקונה". אישה כזאת עלולה למרוד ולהשפיע על נשים אחרות בהתנהגותה ולכן היא מסוכנת. לשון הפרסומות לקוחות ממשלים דתיים ומטרמינולוגיה דתית, שיש צורך בהקרבה כדי להיות "ראויה", שבשביל יופי צריך לסבול ושכל כאב שווה את המחיר. המנתחים ימשיכו לצבור כוח על חשבון חייהן של נשים בהיבטים הכלכליים-חברתיים שלהם, או על חשבון מותן. כששילדות ונערות לומדות לשנוא את גופן ונשים שטופות מוח חשות שעצם קיומן הוא פגם-איפה הכלא מתחיל ואיפה הוא נגמר? וכשהחטא נורא ממוות וגופן הוא חטא שעליהן לחטא ולהבריק ולצחצח אז הן קונות קרמים ושמנים ותמרוקים כדי לשטוף את הצחנה שהיא הן ואין תקופה שבה אישה תהיה נקייה מאשמה-האם אנחנו חיות בכלל?

מזכיר לכם את גלי ההטפה הנוצרים? בדיוק כך. האינקוויזיציה האנטי פימיניסטית.

מליוני הדימויים המחפיצים והסקסיסטיים בפורנו , בסרטים, בקליפים , בשלטי חוצות ,בשירים (איפה לא) מראים מסר אחיד וברור - הגברים שולטים והנשים שפוטות ונשפטות. פולחן היופי מעניק לגברים יכולת שיפוט על כל הנשים,כראשי הסמכות הדתית.אחרון הגברים חזק מהמנכלי"ת בנוגע לתחום של הערך העצמי שלה במידה והיא אכן שוכנעה באמונות הללו - שאין לה ערך כאישה אלא כבובת ראווה , שהיא "חולה" בכיעור סופני, שעליה להתחרות על היופי אחרת היא חסרת ערך וכן הלאה.

המיניות הנשית-תקציר היסטורי.

מניות מושפעת מאופנה ואופנה מושפעת מפוליטיקה. מה שאומר שככל שהכוח של הנשים גבר והן החליטו על תפקידן הציבורי - כך הגברים החלו להילחץ,לראות בהן איום, ולהחליף את האופן בו הם מייצגים מיניות נשית ומשדרים אותה - לגברים ולנשים. בשנות השישים העליזות האהבה הייתה סיסמת השעה והגברים שגידלו שיער ארוך והתגנדרו, הרגישו בנוח לחקור את הצד הנשי שבהם. מסיבת ההיפים חחח עד אמצע שנות ה60 האופן בו נשים יוצגו במעשה האהבה הייתה כחושניות שובבות ומלאות שמחת חיים. פורנוגרפיה? רק בחוברות שמיועדות לגברים. אך בשנות ה70 החלה תמורה - נשים נכנסו לעמדות כוח וקיבלו זכות הפלה ואת הגלולה למניעת הריון וכתגובה -ננטש היחס ה"ג'נטלמני". אם נשים רוצות לזכות בשחרור מיני ולקבל את חלקן בעמדות כוח - מן הראוי שילמדו לעשות את זה באופן בו גברים עושים את זה , באנונימיות מנוכרת, באלימות , כמעט ללא בושה. הרי גברים רוצים את זה כל הזמן אז מדוע שנשים לא? וכאשר האישה האידיאלית היא הדימוי שהופיע בחוברות ובמגזינים, בפעם הראשונה בהיסטוריה הנשים קיבלו תיאור גרפי מפורט על פיו הן מצופות למדוד את עצמן. "הן נחשפו לחוויה נשית חדשה - הבחינה החרדה והמדוקדקת של הגוף הנשי כדבר הקשור באופן מורכב להנאה המינית הנשית. עד מהרה שלמות הגוף הנשי הוצגה כ"כלי הנשק המיני" של נשים, ובשנות השמונים היא הפכה ליעד דחוף עוד יותר,משעה שהאווירה שנוצרה עם התפשטות מחלת האיידס נטעה בנשים את ההרגשה שרק יפייפה על אנושית תוכל לגרום לגבר לסכן את חייו בשביל סקס".(עמוד 127)

מאז, לתרבות הנשים נכנסו 2 קטגוריות של ייצוג-פורנוגרפיה רכה ש"רק" מחפיצה נשים ופורנוגרפיה קשה שנוהגת כלפיהן באלימות. שתיהן מיושמות בפרסומות למוצרי צריכה, באופנה , בטלויזיה,ואפילו בסרטי קומיקס. כן, כן, זה ממש לא רק באתר אחד או שניים סמויים מהעין. באינסטגרם לבדו ילדים בני 10 יכולים לראות נשים שנראות כאילו הן בובות פלסטיק , בבקיני זעיר להנאת המוצא בהן חפץ. הן מחפיצות את עצמן כי זה הייצוג שהן נחשפות אליו וזה משפיע על ילדים ונוער. אחר כך אנחנו מתפלאים הכיצד הילדים מקשרים , בגילם הצעיר, בין אלימות מינית להנאה מינית ולא יודעים מה זה אמון מיני הדדי ולא כפוי כיוון שמעולם לא נחשפו אליו. הם לא מבינים מה זה אונס כיוון שהוא מוצג להם כ"נועזות"" שגורמת לריגוש מנוכר אצל נשים ונערות. "יכול להיות שפנטזיית האונס נוצרת מהסיבה הפסיכולוגית הפשוטה שזהו גילוי המיניות הראשון שנחשפו אליו"(עמוד 129)."בעוד שבתרבות שנות ה50 אישה יפה זכתה להצעת נישואים או הפכה למושא פיתוי בתרבות המודרנית היא הפכה לקרבן אונס"(שם).

תרבות האונס?זה כאן.

תרבות של השתקה - בסגנון הפלייר החרדי - גם כאן. נשים מתארות את מיתוס היופי כ"הזיה מינית קולקטיבית", שרק נשים רואות וחשות. חלקן אפילו חשות אשמה כשהן נופלות לקלישאות הללו של "תהיי יפה ותשתקי". חלקן חשות בושה על כך שדבר כה "סתמי" או ילדותי הופך עבורן לכה חשוב. העניין הוא הטאבו של מיתוס היופי שאוסר לדבר על מיתוס היופי. כמו "מועדון קרב" המיתולוגי שנאסר לדבר עליו. אולי זה לא חשוב? אולי זאת רק אני? אולי אם אעשה דיאטה או אצבע את השיער א אעשה ניתוח...אח אח נשים היו ונשארו הקרבן המושלם - והגברים הפחדנים היו ונשארו הבריון המושלם. תוקפים אותנו ואז כופים עלינו שתיקה. אך כפי שכבר הבנתם, אין במאבק שום דבר סתמי / ילדותי או כזה שניתן להתעלם ממנו- הוא אינו על היופי כלל אלא על חיינו , על עצמאותנו, על עתידנו בחברה. אין דבר חשוב מזה. ומי שמותקף - ועוד גורמים לו לחשוב ש"הכל לגיטימי" כיוון שכך היה תמיד (תמיד היופי והכסף הלכו יחד) הרי זה בבחינת חטא על פשע מצד הגברים במוקדי הכוח.עם כל ההשפלה של הצגתנו לראווה וגזילת כבודנו העצמי - המיתוס אינו מיני בבסיסו , הוא פוליטי חברתי ולכן ערכנו העצמי מוקרב ,לא גופנו. הגוף הנשי הוא האמצעי דרכו הגבר מרוויח על חשבון הערך העצמי שלנו ושנאתנו את עצמנו ותחושת הבושה שלנו מההנאות שלנו , גם במין וגם באוכל.

אפרופו אוכל, בפרק "והיה המין לאוכל" וולף מסבירה את אמצעי השליטה הנוסף של הגברים-

"התרבות המודרנית מדכאת בנשים את התיאבון לאוכל כשם שהתרבות הוויקטוריאנית הסתייעה ברופאים כדי לדכא בהן את התיאבון למין: דיכוי זה פועל מראש מבנה הכוח ומטה (מהחזק לחלש) ולמען מטרה פוליטית". נשים בתולות תמיד רוממו כי הן שיקפו בורות מינית.פעם הופעל על נשים לחץ לשמור על מיניותן , עתה על פיהן - פן יהיו משוחררות מדי, "נטולות רסן" מדי.זוכרים את הכתבה של דפנה ליאל "נערות בהפרעה"? על נערות שמתחבאות בשירותים על מנת לאכול וילדים שאומרים שמגעיל אותם לראות אישה אוכלת..זה ההווה והעתיד שלנו.. ילדים שמפחדים לאכול או להיראות אוכלים, כבני תמותה. ילדים שנכנסים לכלא על אונס וילדות שנכנסות למחלקות לפרעות אכילה.

מות האלוהים במערב הקריב ועדיין מקריב אותנו,הנשים,בכל יום ויום, לאינטרסים פוליטיים. האם אתן עדיין מוכנות להיות קורבנות? עכשיו אתם בטח נדים בראשכם אבל שואלים- האם יש מה לעשות נגד זה? כשהבת בסדרה "משפחה בהסעה" אומרת לאביה שככה זה - האינסטגרם והיחס המחפיץ שלו הוא המדד לאהבה היום ובלי אהבה הרי נמות וככה זה אצל כולם אז - זהו זה? היא צודקת? כי אם כך, משפחה בהסעה היא בעצם משפחה בהפרעה ואהבתה של אמא תזרק כך , בידי כל אחת , כל דור ודור בשאט נפש ובבוז תמורת 30 שקלי כסף ומחיר הבגידה הבין דורית - חותמת גומי לנשיות ריקה מתוכן,מחפיצה ומכאיבה לכל הצדדים,מלבד לגברים (אלה שלא יכנסו לכלא הכוונה. אתם יודעים, על תקיפה מינית בנסיבות מחמירות)

הפיתרון או ההתגובה היעילה -על פי נעמי וולף הוא חזרה למישור הפוליטי - "עלינו לההתחייב מחדש להתקדמות הפוליטית שלנו ,- תכניות למעונות יום לילדים , חוקים יעילים נגד אפליה על רקע מין, חופשות הוריות, זכויות רבייה, פיצוי הולם וענישה אמיתית נגד אלימות מינית-רק כל אלה יקדמו אותנו "(עמוד 255)

ועוד פיתרון חשוב הוא שיתוף הפעולה הבין דורי. "אם ברצוננו להציל זו את זו ממיתוס היופי ולהציל את התקדמות הנשים מגורלה ההיסטורי - הכולל המצאה מחדש של הגלגל פעם אחר פעם בכל דור ודור - דרוש תיקון לקשרים הבין דוריים בין נשים. ג'יל הנסון , עורכת קומפני,חושפת את ממדי תיעולן של נשים צעירות בידי תעמולת היופי: נשים צעירות , היא אומרת, אינן רוצות בשום פנים ואופן להיחשב פימיניסטיות, מכיוון ש"הפימיניזם לא נחשב סקסי". זה יהיה גם טיפשי וגם עצוב אם הנשים בעתיד הקרוב יאלצו להילחם את אותן מלחמות ישנות מההתחלה רק בגלל בידודן של נשים צעירות מנשים מבוגרות יותר והתנכרות אליהן".

"חיפוש בפועל של מודלים לחיקוי".."נשים צעירות סובלות מחסך אימהי ממסדי - חסך בהגנה והדרכה-וזקוקות למודלים לחיקוי ולמדריכות מנטוריות. מיתוס היופי תוכנן לשסות נשים מדורות שונים זו בזו באופן מלאכותי"- הפרד ומשול,מכירים?

"את לא שונאת נשים שיכולות לאכול ככה?", גבוהה,בלונדינית- למי לא בא להרוג אותה?","אל תשנאי אותי רק בגלל שאני יפה", "אני כל כך שונאת את מדריכת האירובי שלי" העוינות וצרות העין שמעורר בנו מיתוס היופי הן עמוקות ביותר. אחיות בדר"כ זוכרות את הצער שליווה את הכתרת אחת מהן כ"אחות היפה". לאמהות קשה לא אחת להסתגל לעובדה שבנותיהן עולות ופורחות. קנאה בין חברות הכי טובות היא עובדה אכזרית באהבת נשים..בעבור נשים , הדיבור על יופי מכאיב מכיוון שתחת שרביטו של מיתוס היופי גוף של אישה אחץ משמש אמצעי פגיעה באישה אחרת. פנינו וגופנו הופכים למכשירים להענשת נשים אחרות ולא אחת נעשה בהן שימוש שלא בשליטתנו ובניגוד לרצוננו..במצב הנוכחי היופי הפך לכלכלה שבה נשים מגלות כי ה"ערך" של גופן ופניהן פוגע ,ללא קשר למה שהן מרגישות,בזה של נשים אחרות.ההשוואה הבלתי פוסקת, שבה ערכה של אישה עולה ויורד בהתאם לנוכחותה של אישה אחרת מפרידה בין נשים ומאפשרת לשלוט בהן". (עמוד 256)

כל הטוב ש"היופי" יכול לתת - כולנו זכאיות לו. כשנפריד "יופי" ממניות, כשנשמח בחד פעמיות של גופנו ותווי פנינו רק אז תהיה לנשים גישה לאותה הנאה בגופנו שמאחדת ולא מפלגת אותנו".

הסופרת מסכמת את ספרה כך: "האמת הנוראה היא שלמרות שהשוק מעודד את מיתוס היופי הוא היה נותר חסר אונים אם נשים לא היו אוכפות אותו זו על זה. כדי שאישה תוכל להתגבר על המיתוס היא זקוקה לתמיכה מנשים רבות. השינוי הקשה אך ההכרחי ביותר לא יבוא מגברים או מהתקשורת אלא מהנשים עצמן, מהאופן בו אנו תופסות נשים אחרות ומתייחסות אליהן" (עמוד 254)

נשים..מה עוד יש לי לומר לכן..אתן השולטות על עתידכן.

נערות האובססיביות לתדמית האינסטגרם - אתן יכולות להחליט לעשות את הדבר הקל וללכת כצאן לטבח לאינסט גריד, שהרי כל מי שאתן מכירות שם וכבר העברתן את זהותכן לשם והאשליה מאפשרת לכן ליטול חלק בזוהר למראית עין או שתעשו את הדבר הבוגר ותלחמו בחריפות במיתוס היופי. צרו לעצמכן זהות עצמית,ממשית. בעולם שבוחן אתכן מכף רגל ועד ראש , שמכתיב לכן התנהגות ומחשבה , שמעודד אתכן לראות בנשים אחרות אויבות פוטנציאליות ולא בעלות ברית, שמפחיד אתכם וממשטר אתכם - אין לכן מקום. גם אם תשחקו לפי החוקים והצפיות. לא תהיו מאושרות אף פעם, לא תרגישו טוב אף פעם. המודעות העצמית שלכם משתקת ומייצרת מחשבות חזרתיות בנוגע לטקסי מיתוס היופי - מה ללבוש, מה לאכול , איפה להצטלם והופכת אתכן לשבויות. קחו שליטה על חייכן. תגידו-לא.

שאר הנערות-חפשו מודלים לחיקוי שאינם מתיישרים עם תרבות האונס/ההחפצה, הציגו מודלים נשיים אחרים,חזקו את מי ששונה ומי שמעזה. שתפו ותנו במה למי שמעז/ה לדבר על זה וכתבו על זה בפייסבוק. כל אחת יכולה לתרום לשינוי בדרכה,באופן שמתאים לה להגיד- זה לא בסדר. אנחנו סובלות ולא מסכימות לשתוק יותר.היו אמיתיות ואמיצות מספיק לומר אני פמיניסטית כי זו לא מילה גסה. שלמות זו מילה גסה. רצח אופי זו מילה גסה.

אימהות -אתן חשובות וחזקות לא פחות. קחו אחריות , קחו סמכות הורית. למען ילדיכם-אל תתנו להם גישה למקום שמלעיט אותם בערכי החפצה, מעגלים של שנאה עצמית והתמכרות למסך.

לינק לכתבה חשובה בנושא התמכרות לאינסטרם:

https://www.ynet.co.il/digital/technews/article/hj5ri00x4f

לינק ל"משפחה בהסעה":

https://www.youtube.com/watch?v=0yp5EI9PvGQ&t=26s

ודבר אחרון (אבל הפעם באמת חח)- מישהו חייב להמציא שיר-נגד ל"הילדה הכי יפה בגן"! נמאס לי שהוא מתנגן לי בראש בנימה עליזה ותמימה , כמעט חלומית, כשהמסר שהוא מעביר לילדה קטנה בת 3 הוא שכל צורות הקיום,שמעניקות לה ערך, הן חסרות משמעות כי הילדה שלצידה בעלת עיניים כחולות.