ביקורת ספרותית על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1 מאת אלנה פרנטה

---

הביקורת כוללת *ספויילרים* על הספר הזה , הראשון, ועד הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומנים הנפלטוניים!

"איזה ספר נורא" , אומרת חברה שלי גנית, "ניסיתי לקרוא אותו אך נטשתי באמצע, הוא כל כך קשה , מדכא, כבד, אין בו טיפת הומור,דבר אחד טוב לא מצאתי בו". הגזמת , אני מעיזה להתווכח על דעה אישית , "לא אהבת את הדמויות, את אופן הכתיבה? תניחי לרגע לפיתולי העלילה". היא עושה זאת באי רצון מסכימה איתי
אבל חוץ מזה היא ממהרת לציין חוץ מכתיבה זורמת עם תיאורים חיים , בועטים ובוטים אין שום דבר טוב או נחמד רק המון רוע.

איך אני אמורה להתחבר לדמויות? הן גסות, תחרותיות, אלימות, כאילו לא יכולות לדבר, לתקשר ליישב סכסוכים בצורה נורמלית אין שם אהבה אפילו לא בין שתי החברות הראשיות והדמות הראשית" - "אלנה", אני מציינת, כמו לומר היא כמוך, כמוני , היא לא דמות מספר, היא הרבה יותר מזה אך היא ממשיכה כמו לא אמרתי דבר "היא נגררת אחרי לילה - לילה או לינה? - רק בגלל שהיא רעה ואלנה חסרת ביטחון (אוהו את לא יודעת עד כמה אני תוהה לעצמי שכן בדיוק אתמול סיימתי את הספר הרביעי. אני רוצה להגיב , לומר - הדמויות כאלו כי זאת השכונה, ככה החברה שם פועלת ודווקא יש אהבה בין החברות פשוט כמו בחיים - זה מסובך אך אני שותקת ונותנת לה לפרוק) "הדמויות נדושות, כמו יצאו מאופרת סבון סלש טלנובלה איטלקית כך שיש הרבה דברים צפויים או חזרות על קטעים או בלבולי מוח כאילו הסופרת מתקשה להשמיט כל השערה קטנטנה בנוגע למה שאולי מתרחש או לא מתרחש בליבם של הדמויות. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה תיאורי הרקע ההיסטוריים שעניינו אותי כי אני יודעת מעט מאוד על איטליה בעיקר על איטליה של של מלחמת העולם הראשונה ועל הקרבות בין הפשיזם לקומוניזם, בין התרבות לאלימות, בין הגברים הפריווילגים לתחיה הפמיניסטית אבל גם שם חשים קושי לעכל , זה לא עולם דיסטופי דמיוני כמו משחקי הרעב"."נכון?" אני ממהרת להשתחל לנקודה החיובית שהעלתה כדי שאוכל להרחיב את החוליות שבונות את הסדרה המהממת הזאת חוליה אחר חוליה - "יש תחושה שהכל אמיתי,שהסופרת אכן חוותה את כל המאורעות הללו והיא גם מציינת תאריכים ושמות של מקומות היא מערבבת בתיאורים שלה את כל החושים היא עושה חיבורים מהעבר להווה היא נכנסת דרך אלנה לילדות שלנו לקראשים לאשליות לפחדים לתקוות שלנו , מראה לנו את השכונה העלובה ממנה באה ושממנה היא חשה צורך להתנתק , להמציא את עצמה מחדש."

"הילדות שלך וגם שלי לא הייתה מלאת כיעור , לא כזה", גנית קוטעת אותי כמו לומר לי מה את מזדהה איתה כל כך, מה את מוצאת יופי במקום שיש בו רק חרא וזה כל כך מזכיר לי את נינה שאני פורצת בצחוק. על שאלתה - "מה פתאום אלנה מחליטה שהיא לא תיתן ללינה להיעלם ודווקא תספר את הסיפור שלה? איזו מן חברה זו?!" אני אומרת , בחוסר נוחות קלה, שאולי עברו מספיק שנים כך שלילה במילא נעלמה לא תסבול מהתוצאות של המעשים שלה או של משפחתה ושניתן לייחס לאלנה אומץ והקרבה עצמית בעשיית הפעולה הזו, מעיין הקדשה ללילה ניסיון לומר לה את ניסית לשנות את השכונה , את ניסית להיות חלק מכוחות הטוב , קחי לך מעט מההערכה , האהבה הזיכרונות שאני כן רוצה לשמר איתך , לולא את לא הייתי כאן.

"את לא רואה בספר שאלות אוניברסליות ? אני שואלת, מנסה לגרור אותה לדיון סוער מהסוג שאלנה, המשכילה, אוהבת המילים והרעיונות, הייתה נהנית לדון בו. הניסיון של אלנה לעצב את עצמה מחדש ברוח ההשכלה , באמצעות בריחה מנפולי מהשכונה העלובה, באמצעות כניסה לאוניברסיטה משהו שאף אחד מבני משפחתה לא עשה? היא כל כך רוצה להיות משהו , להשיג לעצמה זהות משלה , שם משלה, למחוק את הנערונת שכולם מכירים וזוכרים וגם , אי ך לא להתעלות מעל לילה הגאונה היחידה שהיא מעריכה את האינטלגנציה שלה ושניתן לייחס לה יכולות כמו לאלנה. אלנה היא ממשפחת עוני שמיד רואים בה נחותה זרה מתיימרת להיות מה שהיא לא אבל היא מוכיחה לכולם שהיא הרבה יותר שווה מהם והיא קורנת אך גם מתה מפחד כי אחרי שעלתה לגובה בכל רגע היא יכולה להתרסק וחייה הקשים מתרככים רק באמצעות החברות האמיצה בינה לבין לילה חברות בסגנון "אנחנו מול כל העולם" - מול הורינו שקרועים בין זלזול תהומי בנו לבין גאווה והערצה במידה ואנו מתעלות על הציפיות שלהם, אנחנו מול המורים והמורות שלנו שקורעות אותנו אחת מן השניה בתחרותיות , בהשוואה, גורמות לנו לחוש פעם זלזול בעצמנו ופעם גאווה אנחנו מול ההתנסויות המאכזבות מינית אנחנו מול אלימות של הגברים וכך זה נמשך ונמשך אך לעיתים נראה שהעקרון מתהפך והעולם הוא המפריד עתה בין האנחנו ומפריד אותן אחת מהשניה במקום מגורים , במעמד , במוניטין , בבחירה אך הן כמו מגנט תמיד שבות אחת לשניה".

"אוהו", עושה גנית קול מתחנחן," הן כמו מגנט, זה כזה חמוד" אני צוחקת , מגינה על בחירת המילים שלי. "את יודעת למה התכוונתי. הן ממש דבוקות אחת בשניה עד שכבר קשה להבין מי היא מי והאם אין איזה רגש או הלך רוח או אפילו כישרון שבנתה האחת באחרת". "אבל זו לא חברות טובה", אומרת גנית, תמיד מעשית, תמיד שקולה, "זו חברות רעילה נורא..הדבר היחיד הטוב בה הוא שזה גורם לשתי החברות לדרבן אחת את השניה להצליח יותר מהאחרת אבל זה בכרח יגרום לסבל של אחת מהן" אני מסכימה אבל בליבי חושבת הלוואי שהייתה לי חברות כזאת! אני מספרת לה את העלאת המסך שנתנה לילה לאלנה כשנזפה בה על בחירה מוטעית בספר השלישי - לשווא חשבתי שיהיו לי חיים יפים בזכותך (או דרכך?) טעיתי, את לא חכמה, את טיפשה. לילה תמיד דחפה את אלנה להמשיך ללמוד , להחכים אפילו קנתה לה ספרים מכספה וכך וכך היא תרמה לכוחות הטוב אני ממשיכה להגן עליה כואבת את כאבה על אותה "רעה" שאמרה עליה גנית ומיד ממשיכה לשאלה פילוסופית נוספת האם ניתן להתנתק מהילדות , מהמודל הביתי , לחמוק מהסביבה בה נולדנו ולעצב את עצמנו מחדש? הרי זה מה שאלנה מנסה לעשות כל חייה!

ומה קורה , היא מצליחה? תוהה גנית. אני נקרעת בין הרצון לספר לה הכל לשפוך הכל לבין לבקש ממנה לקרוא עד הסוף גם את שלושת הספרים הבאים : אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים! "לא, ספרי לי , במילא לא אקרא את שאר הספרים". מאוכזבת במקצת אני עונה שאין תשובה חד משמעית , לא הכל אמור ליפול עליה מהשמיים בלי העבודה הקשה של המסע האישי (בעודי מדברת עולה בעיני לילה שגם כשהיא עונה באדישות , בלקוניות היא מאכלסת בפנים את מה שלא נאמר אולי אני עוקצת את גנית גם על כך שרצתה שאוותר לה על המשך הקריאה? כאילו אני אומרת לה את מה שאמרה לילה לאלנה בכל הספר השלישי והרביעי לא אספר לך שום דבר אם אינך מתאמצת להבין בעצמך) שזה חצי כן וחצי לא כי בסופו של דבר אלנה יצרה מעיין ערבוב של ישן חדש , יצרה זהות נפרדת אך עם החלקים שנדבקו בה מהבית היא הייתה צריכה להשלים.

"כן..כמו כולנו." משתררת שתיקה. בהמשך אני מספרת לה את הרעיון שלי שאני חצי גאה בו חצי מבוישת ממנו- נדמה לי שאני מוצאת חיבורים בין אליס בארץ הפלאות לרומנים הנפלטונים. אני מערבבת פרשנות סמלית יחד עם דעה אישית. אני חוששת שתאמר איזה ה ניסיון פטתי להכניס הכל לשבלונות או איזה רעיון מוזר אבל היא דווקא מתלהבת , טוענת שכל ספר כמעט ניתן להכניס לשבלונות, הכל ממוחזר שוב פעם ושוב פעם אך אם אני אומרת שיש קווי דמיון היא מאמינה לי , תומכת בי, את קראת את כל הספרים,קדימה תתחילי לכתוב אז הנה הרעיון שהולך ישר לשיפוטם של קוראי הספרים , לא לאלו שלא קראו אותו *ספווילרים* נוספים בהמשך!

הקבלה לספר אליס בארץ הפלאות:

אלנה היא כמו עליסה אבודה בעולם מורכב מלא מוזרויות. היא פוגשת את החיות בארץ הפלאות וכיוון שרוצה להתגאות בחתלתולה שלה תופסת עכברים וציפורים מוצלחת היא מעלה נושא שיחה זה אך איזכור החתולה צורם לחיות והן עוזבות אותה לבדה , לבכות ולהבין מה כדאי לומר ומה לא ושכדאי שתזהר בלשונה אם היא רוצה להתחבב על סובביה. זה הדבר הראשון שאלנה קלטה שהיה בעל חשיבות מכרעת לחייה - הבנת החשיבות והכוח שיש למילים.

לאחר מכן עליסה מגיעה אל הזחל והוא מסמל את המפגש עם הטיפוס המתנשא , החש עצמו מורם מעם , בעל הדם הכחול. עבור אלנה מדובר באדם משכיל ובניגוד לעליסה , שהזחל נראה לה מתנשא , אטום וחלול, אלנה דווקא נשבית בתדמית הזאת. ממרומו בראש הפטריה הוא נראה בעל חשיבות וגבוה ואלנה רוצה להגיע למעמד הזה ומפצירה בכל מי שכבר הגיע לשם שיראה אותה ויעריך אותה כשווה לו. בסיפור המקורי עליסה מתלוננת בפני הזחל שהיא נמוכת קומה, אצבעונית כזאת (היא שתתה מהמים והם הקטינו אותה) אז הזחל שואל לאיזה גובה תרצי להגיע? וכששומע שגובהו שלו - שלושה אצבעות בלבד - אינו נראה לעליסה עבור עצמה מתכעס מגיע למיצוי ומתעופף לו אך בטרם הוא נעלם מעניק לה גילוי חשוב - תשתי מהמים ותתקטני תאכלי מהלחם ותגדלי. וזה מה שאלנה עושה כל הספרים גם היא וגם לילה פעם האחת הופכת ענקית והאחרת אצבעונית ופעם השניה מטילה את צילה על חברתה שהופכת מענקית לקטנה.


גם סעודות תה עם מטורפים לדבר יש ברומנים הנפלטוניים למעשה נראה שכל ספר כולל את פטפוטי הטירוף שלו ואלנה היא זו העוברת מכיסא לכיסא מישיבות הסטודנטים בפיזה (ל'ליף מקום ל'חליף מקום!) לאגודות הפועלים והפרולטוריון (ל'חליף מקום ל'חליף מקום!) לזכויות הנשים המתמרדות נגד הדיכוי הפטריאכלי - ממסדי (ל'חליף מקום, ל'חליף מקום!) והיא עליסה זאת אומרת אלנה אינה מספיקה לשתות תה בנחת וברוגע ומיד הופ, מעבירים אותה שוב מקום וכך היא נודדת ממטרה למטרה , ממסיבת אין יום הולדת לעוד מסיבת אין יום הולדת וכולם מבקשים ממנה לשיר איתם והיא תוהה גם לי אין יום הולדת? מופתעת שמעניקים לה מקום גם אם אומרים שבעצם השתייכותה בעצם אין לה מקום והיא רצה לכתוב על מסיבת התה בעיתון או בספר , מקווה - משתוקקת שהצליחה להסביר מדוע השירה וההמולה נחוצה ומדוע השיגעון האחרון הוא למעשה הכרח ההגיון ובינתיים מאחורי מוחה של אלנה אץ רץ לו ארנב לבן יפייפיה , זריז ומיסתורי, תמיד ממהר עם מרץ בלתי נדלה תמיד מאחר לכאן ולשם רוצים שאתן לכם רמז? הוא מלומד עם משקפיים , הקראש של אלנה מימי ילדותה..

ניחשתם נכון זהו נינו! אח, כמה רדפה אחריו , כמה רצתה אותו אך הוא היה הולך ובא כרצונו "לא מעניק מזמנו לאיש חוץ מעצמו" (ציטוט מהספר הרביעי) וכל אישה הייתה מלכתו והוא שבוי במירוץ אחריה האובייקט המיני שלו , האישה הממתינה לו בלהיטות שיבוא ויכריז עליה שיפליג בשבחיה , שיציין את המרחק הרב שעשה עד אליה וכך אכן משחק נינו באלנה בכל פעם שהוא מגיע לביקור היא כה שבויה אלנה ברצונה לתפוס את נינו החמקמק ולהחזיק בו עד שאפילו משפחתה וילדותיה נדמות רחוקות ממנה , כשייכות לאלנה אחרת מזמן אחר אליו היא לא מצליחה לשוב.

גם חתול הצייסר נמצא לה בראש כאורח קבוע מזמזם לה שאם רק תתמיד בהליכה הרי בסוף תגיע לאנשהו , תהיי משהו אך גם כך יש תמיד את החשש שלא תגיעי לשום מקום או שכל הדרכים יפגישו אותך עם האחים סולארה שהם המלכה האדומה של השכונה, כל הדרכים הרי הם שלהם והם משחקים בכולם משל היו קלפי משחק ולא בני אדם. ברצותם הם עורפים ראשים וצובעים ורדים באדום וברצותם הם משחקים קריקט. אם מי שקרא (את כל הספרים!) יוכל לתת פידבק על ההקבלה הפיסיכית הזאת אשמח מאוד!

לקראת הסוף שתי החברות חשות שהן , בדיוק כמו עליסה , בתוך חלום או שמא יש לומר סיוט ומנסות להתעורר או שמא להיעלם אך רק לילה כמעט ומצליחה או הייתה מצליחה בכל אופן אלמלא אלנה שהתעקשה לכתוב עליה וזה לא מנקמנות כפי שחשבה גנית או מאכזריות של דווקא אלא מהכרת טובה: אלנה חשה שלילה עזרה לה להתפכח מהאשליות שליוו אותה , לשאת את הפחדים שלה , דרבנה אותה להיות הכי מוצלחת שהיא יכולה , שתיקותיה והערפול של מעשיה נועדו רק להגן על אלנה , רק לקראת סוף ימיה איבדה לילה את הרצון או הכוח לשמור הכל לעצמה , על כתפיה.

אני רואה את אלנה כמי שרוצה לומר ללינה את ליוות אותי בסיפור הפלאות המטורף שלנו ולמרות שנעלמתי לך , ברחתי ממך, שנאתי אותך, הכאבתי לך, בגדתי בך ולא תמיד הסכמתי לקרוא לך חברתי אני רוצה שתדעי שאני לא יכולה לספר את קורות חיי בלי להזכיר אותך את לא חברה, את אחות. היי שלום לילה, לנצח תחיי בליבי.

» ביקורות נוספות של gigi
» ביקורות נוספות על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1