“מאד אהבתי את הדמות בסדרה, חשבתי שאוהב את הספר אבל האמת שהספר היה אכזבה בשבילי. אני מצפה שהספר יספר קצת יותר לעומק על התהליך שהוא עבר וכן יש שם ביוגרפיה וחלקים ממנה כתובים ממש טוב, חסר לי קצת יותר העומק של להבין מה זה הדבר הזה שעזר או עוזר לו לעבור שינוי, זה חסר בספר ומי שמכיר את הסיפור של מתיו פרי קצת או קורא את הספר לא יכול שלא לתהות מה קורה לו שם, איזה אור הוא ראה שהחליט לצאת מהמצב, נראה שבסופו של דבר הדמות שלו לא מתפתחת מספיק בספר, בין אם כביוגרפיה או בחיים האמיתיים.”

“Friends היא הסדרה של ההתבגרות שלי, הסדרה שחיברה אותי לקולנוע האמריקאי , לשפה האנגלית ולעולם הקומדיה. אפשר לומר שזו הסידרה שמיכרה אותי (גרמה לי להתמכר) לסדרות וסרטים אבל אני חושבת שלצערי ההשפעה המזיקה התחילה בגיל צעיר יותר. בנוגע לשאלה - והיא תמיד צצה בתור ויכוח ביני לאחותי - מי הכי מצחיק תמיד עניתי ג'ואי , אחר כך צ'נדלר , פיבי, רוס, מוניקה ורייצ'ל אבל מצפיות חוזרות אני לפעמים משנה את הסדר ככה שצ'נדלר נמצא במקום הראשון ואז רוס. ואז פיבי. שני דברים שאף פעם לא משתנים - רייצל תמיד נשארת אחרונה , היא אף פעם לא תעלה לשניים הראשונים וצ'נדלר תמיד יהיה בין הראשונים, הוא אף פעם לא יהיה אחרון. לפי דעתי הרשימה הזאת היא הרשימה הקלאסית אם ניתן לכנות אותה ככה בנוגע לחברים זו שמעריצי הסדרה יסכימו עליה כמעט פה אחד.

זה מזכיר לי את הנאום של שונדה ריימס (כותבת ומפיקת "האנטומיה של גריי", "איך להתחמק מרצח" ועוד) היא נשאה אותו בפני סטודנטים באוניברסיטה , כנראה מול בוגרים או משהו , בטקס מיוחד. בנאום שלה היא אמרה בגדול כך - אם אתם רואים אותי מצליחה מאוד במישור אחד של חיי, דעו לכם שבשאר המישורים אני נכשלת. אולי אני יוצרת תוכן מוצלחת ששווה מליונים אבל אני ככל הנראה אמא פחות מסורה או בת זוג פחות פנויה. המשפט האחד הזה שלה היה מדהים בעיני ולכן הוא המשפט היחיד שאני זוכרת. הקשבתי גם לנאום שנתנה רולינג מול חבורת סטודנטים והיא אמרה אותו דבר (או דבר דומה) שכישלון והצלחה הלכו איתה יד ביד. שתיהן חשות כישלון והצלחה ביחד כמו יד אחת מול האחרת כשאף צד מעולם לא היה נסתר מעין בטח שלא בכוונה אבל אצל מתיו נראה שהכישלון מחזיק בו בשתי ידיים וכשההצלחה הגדולה מגיעה הכישלון מוסתר כמו יד שמחזיקים מאחורי הגב. אתה לא יכול להיות מתיו פרי המפורסם ולהודות שיש לך בעיה למרות כל העושר וההצלחה, נכון?

האמת שהבנתי אותו..מפחיד להיכנס לרשימת "הורסי החיים של עצמם" כשכמה שנים לפני כן היית "אחד מהמצחיקים בעולם". ראיתי ראיונות איתו על ההתמכרות (אז לא תיכננתי לקנות את הספר) והרגשתי עצב ורחמים מהולים בסקרנות. צפיתי כמו בבינג' בעוד ראיון ועוד ראיון. בעיקר התעצבתי כשראיתי את השינוי הפיזי הדרמטי בין נער החמד שהיה ב"חברים" לבין האיש הזקן בעל העיניים הנפולות והסנטר שצץ לו משום מקום. שום זכר לעור המתוח ולבלורית הגאה. מטופש לצפות לשרידים של נעורים מבן אדם בן 50 פלוס אני יודעת אבל זה חזק ממני..

בכל מקרה, המשכתי לצפות במתיו מספר על ההתמכרות שלו במין עונג חולני כזה של חטטנות ואז הספר יצא ובמקרה הייתי במוד שופינג מוזר שלא מאפיין אותי ותקשיבו לפני הביקורת (שתכלול ספויילרים) לפני הכל יש לי הודעה חשובה - אם אתם מתכננים לקרוא את הספר - אל. תראו. את. הראיונות. ואם כבר ראיתם תצטרכו לדלג על לפחות שליש מהטקסט וגם אם לא תדלגו, כמוני, תרגישו באסה (צריך להמציא מילה נרדפת למילה הערבית הזאת עכשיו!) כי בכל זאת, אתם רוצים שכל החוויות יהיו חדשות עבורכם אחרי הכל מתיו ידע שמליונים צפו בראיונות שלו כך שההגיון אומר שהוא יכניס מידע חדש לספר שלו, לא? אבל מתברר שלא היה לו עורך ספרותי ויועץ כנה שיקח אותו לשיחה ויגיד - הי, מתי, נראה לי שכבר דיברת על זה עם ברברה וולטרס או עם אופרה כדאי שתשכתב את זה אחרת או תחליף למשהו שלא סיפרת בתקשורת לא, לא..אחרי סכום העתק ששילמתי על הספר הזה מה אני מגלה? שקטעים שלמים צוטטו מילה במילה מהראיונות. באמת מתיו? באמת?

הביקורת כוללת ספויילרים!

עכשיו, מתיו כתב 80 עמודים לפני שהגיע לרגע בו הוא נהפך מוכר לכולנו ונבחן לתפקיד של צ'נדלר. מה נמצא ב80 העמודים? הרבה ממה שיגיע אחר כך - בדידות, פחד מנטישה כילד , רדיפה מסיבית אחרי בנות בתקופת ההתבגרות ועוד כל מיני שטויות כאלה שלצערי, למרות שנכתבו יפה אין בכל אלה כדי להיחקק או להיות מעניינים כי הם לא משהו שלא שמענו קודם אני קישרתי את זה לצ'רלי צ'פלין שאת הספר על חייו קראתי מזמן. גם לו הייתה מערכת יחסים של נטישה עם אימו ואביו. האם (אותה תמיד ניסה להציל בסרטיו) חלתה בשיגעון ונלקחה למוסד והאב עזב את משפחתו כשהתמכר לטיפה המרה. גם אצל מתיו האב עזב (לא זוכרת את הסיבה) והאם פשוט הייתה מקסימה ומסמר הערב כך שמתיו תמיד ניסה לצוד את תשומת ליבה ולקבל את האישור דרכה שהוא מוצלח ומצחיק. דווקא חוסר תשומת הלב שלה גרמה לו להתאמץ יותר מה שהפך אחר כך ליכולות משחק שחידד ולצורך נואש בנשים שלא התעניינו בו ופחד מנטישתן של אלו שכן רצו אותו אבל בואו, סיפור חדשני או מרתק לא היה פה. לפני שנהפך למפורסם הוא היה סתם ילד בודד ונער חרמן שלא הייתי חייבת לדעת עליו כלום ולמעשה גם לא רציתי להכיר אותו.

ההקדמה של מתיו כילד ונער יכלה להיות גם עשרה עמודים מתוך ה80 כשה70 הנותרים מספרים לנו על השיחות שלו עם רוברטס או עם חברי הקאסט של חברים או על האופן בו הוא התראיין לתקשורת פעם הראשונה או על יחסיו עם אחיו ואחיותיו שלא הוזכרו כמעט בכלל, לא יודעת, משהו, כל דבר רק לא תיאורי המקרה המגוחכים והעלובים הללו. הם אולי שופכים אור על נער אבוד שמשחק אותה בחיים וזה עצוב ובר הזדהות אבל לא במשך 80 עמודים!

בנוגע לעולם הקולנוע - מתיו פירט על השמות הגדולים שהכיר והתפקידים להם זכה ומתברר שהיו לא מעט (ג'ימי רירדון, סטודיו 60, תתקדם, הזוג המוזר, סרט על מורה כלשהו) אבל לא כל קטע היה מעניין בעיקר שכשהוא נסחף בהתפעלות משחקן כמו ברוס ויליס או ריבר פליקס והתחיל להפליג בפירוט על הסרטים ועליהם. ראיתי את "אני והחברה" כך שהיה לי מושג מי זה ריבר פיניקס אבל לומר שהייתי שמחה לקרוא 2 עמודים של אבל טקסטואלי עליו? לא בהכרח למרות שהבנתי את מתיו שחש אובדן וצער כיוון שבמקום לקדם את הסרט שעשו היה צריך להתאבל על חברו ושחקן גדול שאבד לעולם. האם זה מנע ממתיו עצמו לעשות את אותה הטעות שריבר עשה? כמובן שלא. ועל זה הוא יבצע הליכה של ויוה דלורוזה והאמת? לא תמיד רציתי לעשות את הצעידה הזאת איתו, אפילו הקריאה עצמה נדמתה כעונש כשתיאורי קקי , קיא , דם ודמעות נמרחו על פני הדפים והענישה העצמית שלי החלה - שילמת מאה שקל על ספר של אדם זקן וחולה ששופך על הדף את כל סיפור עליבותו ובדידותו כתרפיה עצמית? אז הנה לך, תקראי את הגועל נפש הזה ותחזרי שוב לפירוט על הגמילה בניו יורק/ אל איי/ מי יודע איפה עוד.

בתחום הרומנטי כולנו ציפינו ליותר מידע אבל שם מתיו לא מספק את הסחורה. חוץ מהסבר על שיטת התקשורת בינו לבין רוברטס ופרטים מועטים מאוד הוא לא מפרט גם לא על הקושי שלו לעבוד עם גניפר (שאותה הוא מכנה ג'ינה) במקום הוא חושף צד תאוותני חסר גבולות שלמרות שהיה הגיוני לסטטוס שלו ממש לא גרם לי לחבב אותו.

גם העובדה שהוא שילם אלף חמש מאות דולר לטיסה במטוס פרטי לארץ אחרת כדי לקבל סמים מרופא מסוים ואז שילם את אותו הסכום כדי לחזור חזרה הביתה ולהעמיד פנים שהוא נקי לא גרמה לי לחבב אותו (לא נראה שהוא תרם את אותו הסכום שעבורו היה כלום ושום דבר למישהו שהזדקק לכסף הזה נואשות). גם לא העובדה שהוא התחיל להתאהב בבחורה שאיתה הוא -אה, בילה שנתיים , קנה לה מתנה בסכום נכבד ואז , אחרי שכבר הרים את הציפיות שלה, השתפן ברגע האחרון. דברים נוספים החלו לצוץ ככה משום מקום, גורמים לי לתהות האם יכול להיות מפורסם שהכוח והכסף לא יעלו לו למוח והאם ראוי לשפוט מפורסמים כאלה למרות הציפיה המובנת שיראו התנגדות.

הוא התקבל לסדרה מסוימת (אני אפילו לא זוכרת איך קראו לה) והתעקש שיעלו את המחיר שיקבל לפרק מ50 אלף (מה שהוסבר לו שכולם מקבלים כצוות שחקנים) למאה חמישים או מאה שבעים אלף. הוא התקשר לסוכן שלו ואמר - "ב"חברים" קיבלתי מליון דולר לפרק אי אפשר לבקש מהם שיעלו את הסכום?" ואני זוכרת שחשבתי - מה הקשר? חברים היא חברים והסדרה הזאת היא סדרה אחרת. חוץ מזה, אתה פאקינג מליונר בסוף אתה לא זקוק לכסף אז למה משחק הכוח הזה? במשפט הבא של מתיו לסוכן שלו התברר שכן, המעמד עלה לו למוח כי הטענה העיקרית שלו הייתה שהוא יהיה הכוכב של הסדרה החדשה , בגלל שהוא מתיו פרי המפורסם הרבה יצפו בסדרה ולכן ראוי שיקבל יותר. הוא אכן קיבל יותר וזכה בסכום כפול משל שאר השחקנים שם אבל הוא הפסיד הערכה וחיבה לפי דעתי מכל מי שקרא את הקטע הזה.

שאר הקטעים בספר די נדושים ואני אומרת נדושים כי לא נעים לי לקרוא להם צפויים ומשעממים אבל בואו, מי לא קרא פעם על תסמיני גמילה? מי לא יודע שיהיו ביטויים כמו - החיים שלי היו מכוסים בחרא, עברתי גיהנום, היה לי ממש משעמם במוסד הגמילה עכשיו אני בבית וממש לא חוגג את החיים באחוזת הענק שלי אלא נמרח על הספה מול משחק וידאו , מחוק לגמרי. ואייי אני רואה את אלוקים במטבח שלי אה רגע זאת אמא. מתיו קם מהמיטה , קולט שהוא בבית חולים. הי אמא..גם אבא פה? מה, באתם להיפרד? אני אוהב אתכם..חוזר לישון עכשיו..נקי 5 חודשים ואז הופ משהו קורה והדחף עולה אז הוא מתחיל לשתות ולקחת כדורים (בממוצע של מתיו כאדם מכור הוא יתרגל ל55 כדורים משככי כאבים, קצת כמו האוס בדוקטור האוס עם הויקודין שלו) הוא חושב שהוא יצליח לשמור על זה באש קטנה, רק מדי פעם כדי לתפקד והופ הוא בבעיה. ג'ינה (אניסטון) מופיעה ואומרת שהוא זקוק לעזרה , הם מריחים את האלכוהול. מתיו: באמת? חשבתי שאני מסתיר את זה טוב (דאמט! גם זה היה בראיון! למה, למה אתה לא מוסיף לנו משהו חדש? תכתוב על משהו שקרה בינך לבין קורטני או בינך לבין מאט, באמת! איפה האנשים שמלווים אותך בתהליך הכתיבה? איפה הם!?) עוזרת הבית של מתיו: נראה לי כדאי שניקח אותו שוב למוסד גמילה ואז שוב גיהנום ומדי פעם סרט או תפקיד נוסף שהוא איכשהו מצליח למלא (קצת כמו דוקטור האוס שמצליח לתפקד כרופא).

אז דילגתי לקטעים של חברים, מחפשת לאחוז בדמות האהובה הזאת שממש שונה מהבחור שכותב את הספר (טוב, לא ממש , גם בינג היה חסר ביטחון עם בעיית עישון ושמח כמעט כמו ג'ואי לכל התנסות מינית לא משנה אם זה עם כמה במקביל, משה שמתיו עשה גם במציאות) אבל גם שם מתיו לא סיפק את הסחורה וכתב את מה שכבר אמר בראיון - תצפו בעונה השלישית של חברים ותראו שאני על סמים , תצפו בעונה הרביעית ותראו שאני על אלכוהול , בעונה השמינית אני במוסד גמילה, בעונה הזאת אני כך וכך. אפילו כחובבת מושבעת של "חברים" היה לי טעם מר בפה. גלגלתי עיניים ורציתי לצעוק - טוב, טוב, בסדר, עברת גיהנום הבנתי ואני מצטערת מאוד אבל אולי אפשר, בכל זאת, קטע קטן מהחיים הכן זוהרים שלך? לא, לא קיבלתי קטעים כאלה וכשהם כן הופיעו הם היו כמו כוכב נופל - נפלאים לשנייה עד שאתה קולט שהרגע המפעים הזה הוא בעצם רגע המוות של הכוכב ומתיו אכן נפל, צלל לאומללות של סמים ובדידות ואפילו הסקס הבלתי נגמר שקיבל היה מסריח מבדידות וכל הכסף שהיה לו - הפרט של ההצלחה שכולנו חשים שהיא האבן היציבה ביותר שיכל להישען עליה - רק הרסה את חייו יותר כיוון שהיא סיפקה לו את הסמים שרק אדם עשיר יכל להשיג אבל שום דבר מאלה לא מילא את החור הענקי שהיה לו בלב.

היה לי עצוב לחשוב עליו ככה, בודד במגדל שלו, מנסה להרוג את עצמו לאט, חש שהוא שיחת הרכילות של היום אבל כקוראת לא יכולתי להמשיך לקרוא על המעגליות של היציאה והחזרה לסמים, ההתעסקות הבלתי נגמרת רק באני ואני ואני והקטעים שלא חידשו לי דבר. הייתי עייפה וכשהנחתי את הספר בצד כמה ימים וחשבתי עליו ועל מה שקיוויתי לקרוא - ומה שקיבלתי במקום - לא יכולתי שלא לחוש מרומה, לפחות קצת. אולי ציפיתי לסוג של מקל וגזר. אם תקראי את מה שמתיו רצה להוציא ממנו את כל החרא שהוא עבר תזכי לגזר הטעים - הקטעים שבאמת מעניינים או יותר מעניינים לדעתך. זה לא קרה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהוא לא כתב את הספר כדי לרגש או להצחיק או לתת לי הצצה לחוויות נוספות עם צוות השחקנים של חברים או לכל דבר נוסף שעניין אותי. הוא כתב את הספר בעיקר כדי להוציא ולשפוך ולעבד והתנקות ואי אפשר לשפוט אותו על זה שבחר להשאיר חלקים מסוימים מחייו לעצמו אבל זה עדיין ,עם כל כמה שזה חסר הגיון, איכזב אותי.


מתיו שרד עד גיל 54, 24 שנים מאז שהגוף שלו החל להתמוטט איבר אחרי איבר ולמרות שאני מעריכה את הפתיחות העצומה בה הוא חשף ושיתף כל רגע עלוב ומביך שקרה לו בסופו של דבר מדובר בספר אממ טוב, בינוני פלוס. אני לא חושבת שאפתח אותו ואקרא בו שוב. למעשה אני חושבת שיש דברים שעדיף לשכוח.”