לפני חודשיים נכנסתי בפעם הראשונה לחנות "סיפור חוזר" והתאכזבתי. הסתובבתי בין כונניות עמוסות ספרים משך שעה שלמה, בחום הכבד והבלתי נסבל של ירושלים, והרגשתי כמו אידיוטית מושלמת. אז מה שכל ספר כאן הוא 20 שקל? חם לי, אני מתה מחום (למה אין כאן מזגן?!) והספרים שאני אוהבת לא נמצאים כאן, איזה חוסר מזל.התחלתי למנות בראשי את הספרים האהובים שהלוואי ויכולתי לרכוש ולהפוך לשלי בהזדמנות הפז הזאת (רק 20 שקלים לספר!). הרגשתי כמו מישהי שמגיעה למפגש מחזור ויודעת שחבריה הטובים נמצאים היכן שהוא בהמון אך היא לא מצליחה למצוא אותם. מבלבול אותה מישהי עוברת להלך מחשבה של התמדה - תמשיכי לחפש,תמשיכי לחפש, הם כאן,הם כאן.. כאשר ההתמדה לא עובדת מרוב תסכול היא מתחילה לחשוב שיש איזו קונספירציה נגדה והם למעשה במרחק נגיעה וברגע שתפסיק להילחץ כל כך הם יופיעו ובקריצה שובבית יצעקו-הפתעה!
אז לא. שום הפתעות לא הופיעו , גם לא כשחפרתי אל בין המסתתרים בשורות הספרים האחוריות (למרות שזיהיתי כמה חברים שנמצאים אצלי על מדף הספרים ובליבי אמרתי להם תודה אבל חבל נורא,הייתי יכולה ליהנות מתחושת המציאה). בלית ברירה הכנסתי את עצמי למוד המוכר לכל אוהבי הספרים ברגעים שכאלה - מוד ההרפתקנות והסיכון. הרפתקנות , אוהו! כן, מבחינתי, למה לא? אשמח לתת צאנס לספרים בלתי מוכרים שאולי אהנה מהם. אחרי הכל, אני נמצאת בחנות גדושה בסיפורי חיים,הרפתקאות ומתח ואולי יהיה לי מזל. העניין הוא שאני מעדיפה כמה שיותר לצמצם את הסיכון (או את ההסתמכות על המזל) באמצעות שיטות שונות- סגנון אהוב, המלצות מקוראים, סופר מוכר,פרסים ועיבודים לסרט, אתם יודעים,כל שיטות הסינון הרגילות. סיכון מוחלט ,שבעיני מושווה לבליינד דייט? זה היה הדבר האחרון שחשבתי שאעשה.
בכל מקרה, הדקות נוקפות ואני מנסה להעביר את תודעתי לעולמות אחרים אבל שום ספר לא מדבר אלי וזה כבר נהיה פתאטי כי אני עדיין כאן ואני שואלת את עצמי למה אני עדיין כאן , נתקעת מול אותו מדף , אין כאן כלום ואני רוצה ללכת אבל משום אני לא הולכת , כמו מתעקשת (חם ליייי) על המזל שאין לי (חם ליייי) כי זה לא פייר, אני כאן ויש לי הרבה זמן , הרבה זמן גם הייתי כאן אז אני אמשיך להיות כאן (לא,לא,לאאאא אין כאן כלום! את מזיעה במקומות שאין לגעת בהם בציבור ואולי מישהו שם לב..הוא מביט בך בחלחלה ברגע זה..) כי לא יכול להיות שאצא בלי התחושה המשכרת , העושה את היום , של ספר חדש בעטיפה אישית רק עבורי ורק 20 שקל פחות באמתחתי (20 שקל זה דווקא לא מעט, תוכלי לקנות 4 חפיסות שוקולד!) ועכשיו אני גם צריכה להתעלם מהעובדים המיוחדים כי הם מביכים ברמות ויש כאן אחד שצועק נון סטופ שהוא בדיכאון (אני בדיכאון,אני בדיכאון, אני בדיכאון ממש ככה,כמו כואב לי הגרון) וזה גורם לך לחשוב על טירוף ושיפיות ובכלל, על הדיכאון של כולנו ולמה אנחנו לא אומרים את זה יותר , בנונשלנטיות של טירוף כזה (כי זה טירוף?) לא,זה לא טירוף, זה טבעי אבל אוי שיט , הוא מתקרב אלי אז אני צריכה להעמיד פנים שאני לא בדיכאון.
אהה-הא , ספר על אספן תמהוני של פרפרים , בדיוק מה שחיפשתי!
"פרדריק, צעיר מוזר ומסוגר, אוסף פרפרים ומצלם (אוו,צלם!) זה שנתיים שהוא עוקב בסתר אחרי הסטודנטית לאמנות מיראנדה (איזה קריפ!) זכייה מקרית בטוטו מאפשרת לו לכלוא את מיראנדה במרתפו של בית בודד באנגליה הכפרית, אותו קנה בכספי הזכייה (זה מה שאתה עושה במליונים שזכית בהם הודות למזל מהשמיים!?באמת,לא שמעת על מטוס פרטי? רגע, רגע,בעצם יש בזה משהו הגיוני..מחליא אבל הגיוני..אולי עוד אנשים עושים את זה, או חושבים על זה או שואפים לזה..אולי אחד מאותם אנשים כלא מישהי ברגע זה ואף אחד לא שומע או רואה אותה! היא מנופפת, שואגת, מתחננת , רואה את כל שאר המין האנושי, רואה אותך עכשיו, הולכת ממקום למקום בחופשיות ואת לא מביטה,לא מגלה אפילו לא חושדת שיש בפינה נסתרת אישה מתה שמביטה בחיים נראית רק למטורף אלים. איזה עולם מסוכן..תכלס..צריך לפחד מאנשים כי ביטחון זו אשליה של ילדים אין מה לעשות הקליפות החיצוניות של כולנו דומות ורוצחים ורוצחות הם שכנים ושכנות ואתה אפילו קורא להם בשמות,לא יכול אף פעם לגלות ואף החלטה שתקבל לא תשנה את העובדה הזאת, אתה כבשה בין אריות ואלוקים אני בדיכאון,אני בדיכאון,אני בדיכאון!) הוא ידע כי לעולם לא יזכה להכיר אותה בדרך הרגילה (להזמין אותה לדייט?) אך אם תהיה איתו, היא תכיר את הצדדים הטובים שלו. היא תבין. מנקודת מבטו כאספן, אין מטלית הכלורופורם אכזרית יותר מרשת הפרפרים שלו (בטח שלא..) הוא ממתין בסבלנות לנפילת המחסומים של מעמד וטעמים (טעמים?) המפרידים בינו לבינה ומונעים את האהבה ביניהם. מיראנדה, היוצרת, נואשת מלהשיג את חירותה, מנסה להבין, איך אינה מסוגלת להדחיק את הבוז שהיא חשה כלפי כוח האל-חיים שאותו מייצג האספן (אוקי..) הספר מאפשר צפייה אל משחק-האלים, המזכיר יותר ילדות בשחור-לבן. כאן מוגדרים החושים של האיסוף והיצירה בשני הגיבורים המרכזיים, הקשורים במאבק בין שני רצונות, בין שתי דרכי-קיום ושני משעולים של תאווה".
אז מה אני אגיד לכם..היה טיפשי מצידי לא לקפוץ על זה נכון? גם ספר חטיפה דמיוני, גם החטופה סטודנטית לאמנות וגם יש ביטוי של שתי זוויות המבט. אז לקחתי אותו. והקליק היה מיידי.
ביקורת: סוף סוף, הא? זהירות ספויילרים בדרך (פירוט על אישיות הדמויות ותכני השיחות)
פרדריך הוא החוטף הכי אנושי שיצא לי להכיר ואני אומרת אנושי בהיעדר מילה אחרת שתגדיר אותו כמו שצריך (אולי חוטף ג'נטלמני?) כי כשאומרים לנו חוטף האדם שמצטייר בראשינו הוא בדיוק ההפך מאנושי- מפלצתי,סאדיסט,לא שפוי,חיית מין ומה לא וכך גם בסיפורי הזוועות שיצא לי לראות , אין בתת אדם זה שמץ מהטוב אך בפרדריך יש שמוצאים את היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. תחשבו על ילד קטן בגוף של מבוגר גמלוני, רומנטיקן חסר תקנה שרק המחשבה על חדר המיטות גורמת לו להסמיק- זהו פרדריך. הוא קשוב ו"מתחשב" בכל צרכיה של החטופה, מושא תשוקתו הערפילאית -מירנדה- אינו פוגע בה פיזית ואף מבצע מחוות רומנטיות על מנת לשבות את ליבה. כמו הוברט הוברט שמעריץ את לוליטה בלי לראותה ממש ומתרץ לעצמו תירוצים שונים, כך גם פרדריך, משטה בעצמו בתחכום שכזה שלפעמים אין מנוס מלרחם עליו ואפילו להזדהות איתו.
מירנדה היא הכל עבורו כיוון שהוא עצמו ריק וחסר תוכן. משפחתו היחידה -דודתו ואחותו (או בת דודתו) גרות רחוק ומטיילות בכספים שהם שואבות מנדיבותו הכספית , הוא חסר חברים וגם לא רכש לו תחביבים , חוץ מפיתוח מערכת היחסים החד צדדית עם מירנדה שהוא כופה עליה. מירנדה עצמה מודעת לכך ולכן לשם היא מכוונת כשהיא אינה מסוגלת עוד לסבול את השהייה במחיצתו ומטיחה/מטיפה לו ופוגעת בו במילים ולמילים שלה יש כוח. היא החטופה אך היא שולטת במצב רוחו ובכל מה שהוא עושה ביומיום. מירנדה אומרת "לך תביא לי מהחנות קנוובסים בגודל כזה וכזה" והוא הולך וקונה. מירנדה אומרת "אני צריכה את הדפים המיוחדים הללו" ופרדריך הולך וקונה,אפילו אם יצטרך להסתובב בכל העיר לחנויות שונות פרדירך ישיג כל מה שתחפוץ. פרדריך ,במובן מסוים, חי בשבילה (או בשביל מה שהוא מקווה שתהיה?). כל מה שמירנדה כותבת ברשימה ניתן לה , חוץ מהחופש שלה. אפילו אם היא תגיד לו תלך ,תבוא , תתלבש ככה או אחרת הוא יעשה זאת אך רק לא יתן לה ללכת ,בתקווה שהיא אכן תתאהב בו. באיזה שהוא שלב מירנדה מתפרצת , שוברת אגרטלים בחמת זעם וצועקת שנמאס לה להיות אחד מהפרפרים הנדירים שפרדריך רגיל לאסוף אך פרדריך , באטימותו, לא מבין על מה היא מדברת. אז מירנדה משתמשת במילים - היא מחמיאה , היא עוקצנית, היא רגועה, היא זועמת והוא אבוד לחלוטין, לא מצליח להבין את מצבי רוחה..היא משחזרת את העבר,לעיתים כצורך בסיסי ולעיתים ככלי נשק מוסרי,היא מעלה תיאוריות כשכר ועונש וקוראת לו חולה שאין באפשרותה להציל.היא מקווה, בשלב מסוים אפילו דורשת, שימתלא במשהו , במישהו חוץ ממנה אך נראה שהוא שבוי לגמרי בפנטזיה אפלה ובפסיכולוגיה קשקשנית. לאט לאט הולכת ונרקמת שגרה יציבה ומתחתיה מלחמת התשה. כקוראת ,לא יכולתי שלא לחוות את האנושיות של שני הצדדים, את הסבל של שני הצדדים, את התשוקה הבוערת של שני הצדדים וראיתי בהם לפעמים ידידים ולפעמים אויבים. מה שאני מרגישה בקשר לסוף תוכלו לברר איתי רק בפרטי כי לא הייתי רוצה להרוס את המתח.
לסיכום, אציין שהספר מעניק תובנות עמוקות לגבי מהות הרוע וגם , אם יורשה לי, דרגות הרוע. הכי קל לומר-רצח זה רצח או אונס זה אונס ,בעיקר כשאנו מדברים באוויר ומעולם, ברוך השם, לא חווינו דברים מעיין אלה אך האספן של גו'ן פאולס מעמיד בסימן שאלה את תפיסת העולם המוכרת לנו ומוכיח לקורא שלמרות שההגדרה תמיד תישאר בעינה לגבי פעולות מסוימות (שתמיד יחשבו כפשעים), יש חשיבות מכרעת לאופן בו הפעולות נעשות. יש פער עצום בין פושע אדיב לפושע סדיסט , יש הבדל בין קירות צינוק לעומת קירות מרומזים יותר ויש הבדל של שמיים וארץ (ומי יתן שלעולם לא נגלה את המרחק המדויק) בין שיטות כפייה שונות. אני לא מצדיקה פשעים, בשום פנים ואופן לא, וגם לא פושעים, אדיבים או סאדיסטיים , מקומם של כל אלה בכלא אך גם לרוע יש דרגות וכמו שאמרה נטשה קמפוש- "אנשים מתחילים לחוש אי נוחות כאשר ההבחנות בין טוב לרע מתחילות להתמוטט והם נאלצים להתמודד עם העובדה שלהתגלמותו של הרוע עלי אדמות היה גם פרצוף אנושי".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
