1. סמדר (אשמח לחוות דעת)

בס"ד
סמדר
א.
עמי ואני היכרנו בתיכון. אני הייתי בכתה י"א ועמי היה בכתה י"ב. תמיד היינו מוקפים
בחברים ובדרך כלל היינו הזוג הדומיננטי בקבוצה. הזוגיות שלנו הייתה ידועה ומוכרת
לכל הסובבים אותנו והחיים החברתיים שלנו היו מלאי פעילות ומלאי סיפוק.
עמי קרא לי תמיד "סמדר יפתי" ואני קראתי לו "עמי-ממי".
סיימנו את התיכון, סיימנו את הצבא, החלטנו לותר על הטיול הגדול של אחרי צבא
והתחלנו לימודים באוניברסיטה. בתום שנת הלימודים הראשונה היתחתנו והתחלנו
לחפש את דרכינו.
רצינו להקים עסק, הכיוון היה משהו בתחום הפרסום והיו לנו כבר כמה רעיונות.
יום בהיר אחד ציפי בקשה שאעזור לה להכין פליירים כפרסומת לחנות הנעלים השכונתית
שלה. ניגשנו לעניין בשמחה ובהתלהבות. קנינו נירות צבעוניים, הדפסנו אלף פליירים יפיפיים
וחילקנו בתיבות הדואר. מאז הפכה חנות הנעליים הפינתית הקטנה של ציפי, לחנות
המבוקשת בעיר. הקליינטים פקדו וההכנסות גדלו.
גם השם שלנו כמפרסמים מוצלחים עשה לו כנפיים ועסקים רבים ביקשו את עבודותינו.
קנינו עוד מדפסת, שכרנו מקום, ועם השנים התפתחנו והשתכללנו והעסק גדל.
הפליירים הפכו למודעות והמודעות הפכו לסרטונים.
"סמדר, אני צריך אותך בעסק גם בשעות אחר הצהריים" אמר לי עמי. "יש עבודה משרדית
וגם צריך לפקוח עין על העובדים ואין מי שיעשה זאת מלבדך".
"אבל עמי, בבוקר אני בעסק. אחר הצהריים אני רוצה להיות בבית עם הילדים, יש לנו
שלושה ילדים, צריך אמא בבית" אמרתי, "אני לא רוצה להישאב לתוך העסק".
"זה הזמן שלנו" אמר לי עמי. "עכשיו אנחנו צריכים לגדול ולהתפתח, זה בשביל הילדים,
כך אנחנו מבטיחים את עתידם".
הוא נעץ בי מבט ומיתר נרעד בליבי, הרגשתי כאילו משהו ניתק.
טוב, חשבתי, יש לי את סילבי המטפלת של גלי, אבקש ממנה שתישאר אחר הצהרים גם
עבור גיא ועדן עד שנחזור מהעבודה. פעמים בשבוע זה לא נורא.
בבוקר התלבשתי והתקשטתי ויצאתי לעסק בשמחה. אהבתי את העבודה ואהבתי לראות
את מפעל חיינו פורח ומשגשג. אבל כשהייתי צריכה להישאר גם אחר הצהריים, כשהילדים
בבית עם המטפלת, נחמץ ליבי. רציתי להיות בבית כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר.
רציתי להיות איתם בשעות אחר הצהריים, לשחק איתם, לעזור בשעורי הבית ולהכין בנחת
את ארוחת הערב.
בוקר אחד אמרתי לעמי: "במקום שניקח מטפלת לשעות אחר הצהרים, תיקח עובדת ואני
אישאר בבית עם הילדים" אבל עמי נעץ בי מבט ואמר:
"סמדר, זה אבסורד, אני לא יכול לקחת עובדת שתפקח עין על העובדים ושתדאג שהעבודה
תתבצע על הצד הטוב. רק את יכולה לעשות זאת". שוב המבט המצמית. נאלמתי דום.
פעמיים בשבוע זה באמת לא נורא, ניסיתי להרגיע את עצמי.
לא עברו חודשיים, ועמי אמר לי שחוץ משני וחמישי הוא רוצה שאגיע גם ביום שלישי.
שלש פעמים בשבוע, לא נורא, שוב הרגעתי את עצמי, סילבי אוהבת את הילדים והילדים
אוהבים אותה. וכשאנחנו מגיעים בשעה שבע בערב, הם כבר אחרי ארוחת ערב ואחרי
מקלחת, מוכנים ללכת לישון.
עמי ואני נמצאים הרבה שעות ביחד, העסק דורש זאת. ובבית, כל אחד מתחפר לו בפינה
שלו ובשקט שלו. בבית נוצר ריחוק.
ערב אחד עמי אמר לי: "סמדר, העסק עובד יפה ומרוויח טוב, בואי נצא לסוף שבוע רק אנחנו
שנינו, את ואני. נקרא להורים שלך שיהיו עם הילדים". כנראה שגם עמי חש בריחוק
המתפתח. כדאי שנטפל בזה לפני שיהיה מאוחר, חשבתי.
אבל הלב האיץ את פעימותיו. האם זה משמחה או מחשש?
"אולי נסע עם הילדים" אמרתי. "אנחנו כל כך מעט איתם, עובדים מהבוקר עד הערב. זו
הזדמנות להיות ביחד".
"נכון, סמדר, אנחנו עובדים כל כך קשה, לא מגיע לנו סוף שבוע של פינוק? אני חושב
שאנחנו זקוקים לזה, ובהזדמנות אחרת ניסע עם הילדים" ושוב המבט המצמית.
תחושותי לא טובות. עמי מבטל אותי. הרגשתי שאני נחסמת על ידו והמילים שלי הופכות
להיות לא רלוונטיות.
נכון, יש אמת בדבריו. מגיע לנו סוף שבוע מפנק אחרי שבועות עמוסים בעבודה אבל יש אמת
גם בדברי. אנחנו נמצאים הרבה זמן בעסק ופחות מידי זמן עם הילדים, אם הילדים יהיו
איתנו בנופש נוכל להרוויח גם את הביחד שלנו וגם את הביחד עם הילדים.
איפה סמדר האסרטיבית, זו שהייתה לפני שנשאבתי לתוך העסק? מסתבר שהיא התפוגגה.
צלצלתי לציפי וציפי אמרה לי: "סעי עם עמי ושם תלבני אתו את כל מה שיושב לך על הלב".
ציפי חברתי הטובה, היא מכירה אותי עוד מהתיכון, עוד כשהייתי סמדר הפופולרית
והדעתנית. רק היא יכולה להבין מה עובר עלי. לה אני מספרת דברים כמוסים, דברים שלא
תשמע אף אוזן אחרת. לה סיפרתי שאני מרגישה חסומה ריגשית, שעם עמי אני לא מצליחה
לבטא את רצונותי, שאני מרגישה שאני מתבטלת בפניו, שאני אפס, שאין לי היכולת לעמוד
מולו. וציפי אמרה לי: "סמדר, עמי הוא איש טוב, הוא אוהב אותך, כוונותיו טובות. הבעיה היא
אצלך, את היא זו שצריכה לעשות את השינוי. את צריכה להאמין בעצמך. תזכרי את סמדר
הקודמת. את הרי יודעת שמחשבותייך ראויות ורצונותייך לגיטימיים".
"ציפי, את צודקת, אבל איך אני עושה זאת? איך קרה שהמבט של עמי משיג אותי אחורה?
מה קרה לי שאני לא מסוגלת להיות אני?"

ב.
ביקשתי מהורי שיבואו להיות עם הילדים ונסענו לצימר בגליל. עמי דאג והשתדל והיזמין לנו
צימר מפנק. היגענו, התארגנו וירדנו לבריכה. כשהישלנו את הבגדים ולפני שנכנסנו למים
עמי הסתכל לתוך עיני ושאל: "סמדר, מה קורה? אני מרגיש שמשהו מפריע לך".
אבל, שוב הציק לי המבט שלו. לא ראיתי מבט מזמין, ראיתי מבט דורש ומיד נחסמתי.
רציתי לדבר אבל המילים לא יצאו. הצלחתי להגיד: "הכול בסדר".
עמי קפץ למים ושחה כמה בריכות.
אני נשארתי בחוץ וניסיתי להירגע. אבל במקום להירגע, הטרידו אותי המחשבות: אני רוצה
להגיד לעמי שאני מרגישה שהוא לא מחשיב את דעתי, שמה שאני אומרת וחושבת מתבטל
מול מה שהוא אומר וחושב. אני רוצה להגיד לעמי שאני לא רוצה להיות בעסק ארבע פעמים
בשבוע אחר הצהרים ולהגיע הביתה בשעה שבע בערב. אני רוצה להגיד לעמי שרציתי לצאת
לנופש הזה עם הילדים, רציתי לפצות אותם וגם אותי על הזמן שאני בעבודה במקום להיות
איתם בבית. את כל הדברים האלה רציתי להגיד לעמי ולא יכולתי.
עמי יצא מהבריכה נוטף מים ושופע עליצות. הוא הביא לנו גלידה מהמתקן. ליקקנו את
הגלידה מהגביע וגם את זו שנזלה עלינו וצחקנו. האווירה קצת היפשירה. "עמי, כיף לי לצחוק
איתך. למה לפעמים אני נחסמת?" "סמדר" ושוב המבט, "למה את נחסמת? תהיי גלויה
איתי" "אבל כל מה שאני אומרת אתה מבטל" אמרתי. "אני לא מבטל, אני פשוט לא מסכים
איתך". שוב השתתקתי. שוב הגוש הזה בגרון. אין לי חשק וגם אין לי כוח להתווכח אתו.
עכשיו האווירה טובה, אני לא רוצה לקלקל אותה.
עלינו לחדר, התלבשנו יפה וירדנו לארוחת ערב. חדר האוכל היפה והמלצרים האדיבים
הישרו אווירה נעימה. המלצר שלנו מזג לנו יין לגביעי זכוכית יפים ולאחר שלגמנו כוס ועוד
כוס כתוספת, הרגשתי השתפרה. כשסיימנו את הארוחה יצאנו לסיור קצר באזור ורוח נעימה
ליטפה את פנינו.
כשחזרנו ועלינו לחדר חיכו לנו על השולחן בקבוק יין ושני גביעים. עמי פתח את הבקבוק
והישקנו כוסיות. מרגע שלגמתי מהיין, ירדה עלי שלווה אמיתית, התפוגג הלחץ, נעלמה
המועקה ולאט לאט חזרה סמדר הקודמת. פסעתי עוד צעד לכיוון השחרור ואמרתי לעצמי
"כך צריך לצאת לנופש וכך צריך לחיות את החיים."
"סמדר, אני אוהב אותך ואני אוהב לראות אותך שמחה ומשוחררת". עמי אמר.
נכנסנו למיטה, דיברנו, צחקנו ואהבנו. נזכרנו בשנים הראשונות שלנו כשעוד היינו חופשיים
ממחויבויות ושמחנו בחיינו הנוכחיים, בעסק המתפתח ובילדים המקסימים ונרדמנו חבוקים.
בבוקר קמנו ליום חדש אבל אצלי חזרה המועקה, משהו ישב לי על הלב. "מה קורה לך,
סמדר?" שאלתי את עצמי. "למה את לא מרגישה את התחושה הקלילה שהרגשת אמש?
מה עשה לך אתמול את ההרגשה הנעימה הזאת?"
על השולחן עמד הבקבוק מאתמול ובאחד הגביעים עוד נשאר מעט יין. כשעמי היה במקלחת
הוספתי יין לגביע ושתיתי. הרגשתי השתפרה.
ירדנו לארוחת הבוקר ולפני שאאבד את האומץ אמרתי לעמי: "אני באה לעסק כל בוקר וזה
בכיף. אחר הצהריים אני רוצה לבוא רק פעמיים בשבוע, אני רוצה להיות יותר עם הילדים"
"סמדר, דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים" היביט בי עמי, "הקמנו את העסק בעשר
אצבעותינו וחשוב שנפתח אותו עבור הילדים. העסק זקוק לך אחר הצהריים".
מה אומר? לא רציתי לקלקל את מצב הרוח ושתקתי. הרגשתי שאני מתרוקנת. רציתי כבר
לסיים את ארוחת הבוקר ולהתחיל לנסוע הביתה, אבל עמי אמר: "אנחנו בגליל, בואי נטייל
קצת, אני רוצה לעשות את נחל כזיב ולהגיע למונפורט. "עמי, כואב לי הראש ואני מתגעגעת
הביתה" אמרתי "אבל כדאי שננצל את היותנו כאן. נגיע הביתה לקראת ערב".
אני כבר מותשת, העדפתי לסתום את הפה ולהסכים, אפילו אמרתי לו: "אתה צודק".
נגררתי אחריו. אני חושבת שעמי בכלל לא שם לב שאני לא בעניין. הוא לא ראה את
המצוקה שלי. הוא גם לא התעניין בה. הוא ראה רק את רצונותיו. יתכן שהצלחתי להסוות
זאת מספיק טוב ולשחק כאילו כיף לי.
כשסוף-סוף היגענו הביתה הילדים כבר ישנו ואני צנחתי על המיטה גמורה ומותשת. עמי
חשב שהטיול בנחל כזיב היה לי קשה והוא שעייף אותי כל כך.
וביום ראשון בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, פתחתי בהיחבא בקבוק יין, שתיתי כוס, ושמתי
את הבקבוק מוסתר מתחת לכיור במטבח. הרגשתי טוב. אני לא יודעת אם עמי שם לב
שפתחתי בקבוק, בכל אופן כשנסענו לעבודה הוא אמר לי: "היה לנו כיף בסוף השבוע,
אני מקווה שנהנית אתמול בטיול, חזרת עייפה אבל ישנת טוב ועכשיו את מאוששת.
אני שמח לראות אותך כך".
"כן עמי, היה סוף שבוע נחמד, לנופש הבא ניקח את הילדים". "כן בוודאי, ניסע לכמה ימים
לאילת", אמר.

ג.
אחר הצהריים אני בבית עם הילדים. וככל שהמחוג בשעון מתקרב לשעה שבע,
הגוש בגרון הולך וגדל. היום, כשעמי עמד בפתח הדלת, כוס היין שבידי כבר הייתה ריקה.
בזמן שעמי התרחץ ארגנתי את ארוחת הערב. הרגשתי מצוין. "כמה טוב היה לנו אחר
הצהריים ביחד" סיפרתי לעמי "היה לנו זמן איכות". גיא ועדן סיפרו לעמי על משחק המחשב
החדש שקיבלו מסבא וסבתא ואני הוספתי: "וגלי כבר כמעט הולכת לבד". גיא סיפר על
המורה שלו לחשבון, עדן סיפרה על הגננת ועל הילדים ועמי היקשיב בהנאה. ישבנו ביחד
עוד כשעה, דיברנו, שיחקנו וארגנו את הילדים לשינה.
כשהבית היה שקט חזרו הפרפרים שלי לבטן. השתוקקתי כבר לפתוח בפני עמי את הבעיה
שלי וידעתי שברגע שאשתה עוד כוס יין אספר לו את האמת. אספר לו שכוס היין בבוקר
מחזיקה אותי כל היום וכוס היין בערב נותנת לי את האיזון. רציתי לדבר אתו, כפי שציפי
יעצה לי, אבל פחדתי לפתוח את הלב. פחדתי שעמי לא יבין אותי ובמיוחד פחדתי להודות
בפני עצמי בבעיית השתיה שלי. ושתקתי.
הגיע יום חדש. הבקבוק נשלף מתחת לכיור. אני מתדלקת ומתחילה את היום. היום הוא יום
שני- יום ארוך. כל היום עבדנו בעסק ולקראת ערב חזרנו ביחד הבייתה.
כשעמי התרחץ, אני שלפתי את הבקבוק מתחת לכיור ושתיתי. אני כבר לא צריכה כוס, אני
שותה ישר מהבקבוק, ואז אני חוזרת להיות סמדר האהובה. סילבי כבר רחצה את הילדים
ואנחנו מתיישבים לארוחה המשפחתית. כולם משתפים בחוויות היום והילדים שמחים שמחר
אני איתם אחר הצהריים. עמי לא כל כך מרוצה אבל מקבל. "את יודעת שהעסק מתפתח ויש
עבודה" הוא אומר. "אהיה בקשר טלפוני, אל תדאג"
בבוקר גיא קם עם חום. נתתי לו כדור והרגשתו קצת השתפרה. חיכינו שסילבי תגיע. היא
תדע לטפל בו, אני יכולה לסמוך עליה, ולא תזניח גם את גלי. "גיא מתוקי, בצהריים אני אבוא
ונלך לרופא" אמרתי. "תרגיש טוב". בדקתי שלא חסר כלום, נתתי נשיקה לגיא וגם לגלי,
לקחנו את עדן איתנו כדי להוריד אותה בגן ויצאנו. בדרך, באוטו, עמי הסתכל עלי במבט
צדדי. לא הבנתי את פשר מבטו אבל המועקה הזדחלה לה לאט-לאט. מה קורה לי, האם זה
בגלל שגיא חולה? פתאום נזכרתי שבגלל כל ההתעסקות עם גיא, שכחתי לשתות את המנה
שלי. אני עם עמי באוטו, לא אוכל להגיע לבקבוק.
כל הבוקר השתדלתי לתפקד ככל יכולתי ובצהרים הגעתי הביתה. גיא היה עם חום גבוה אבל
אני רצתי למטבח. סילבי הייתה שם. היא נתנה לעדן ולגלי לאכול. התכופפתי מתחת לכיור,
שלפתי את הבקבוק ורצתי לשירותים. לגמתי, ולאט-לאט חזרתי לעצמי. התיישבתי על הספה
בסלון לנוח ולהירגע וגיא קרא לי מהחדר. סילבי יצאה מהמטבח, הציצה לכיוון שלי ושאלה
אם הכול בסדר. "כן סילבי, אני צריכה דקה לנוח אחרי העבודה ואני כבר ניגשת לגיא".
במאמץ קמתי וניגשתי לגיא. המצח שלו בער. סילבי באה עם כוס תה וכדור להורדת חום.
סילבי מצילה אותי, נראה לי שהיא ראתה את הבקבוק מתחת לכיור אבל כבר לא היה איכפת
לי. לקחתי את גיא לרופא והרופא אמר: "גיא, חביבי, יש לך וירוס. קח שלושה ימים בבית
ואתה כמו חדש".
כשהגענו הביתה עמי כבר היה בבית. גיא נכנס מיד למיטה וגם עדן וגלי כבר היו אחרי
מקלחת מוכנות ללכת לישון.
עמי ערך שולחן זוגי חגיגי לארוחת ערב עם בקבוק יין ושני גביעים. "מה זה?" נבהלתי.
"מה החגיגה?" ועמי, עם פרצוף הפוקר שלו אמר לי: "בואי, סמדר, שבי".
הוא כנראה עלה עלי והוא יודע שאני שותה. חשבתי. מה יהיה? אני לא מסוגלת לספר, אין לי
אומץ, אני עדיין לא מוכנה. התיישבנו לשולחן ועמי מזג יין לגביעים. הישקנו כוסיות ושתינו.
המבט בעיניו היה משועשע. הוא כבר יודע והוא מוכן לקבל את זה, חשבתי.
הייתי מאד מאוכזבת. אם כבר עמי יודע שאני שותה, אני רוצה לפתוח ולספר לו מה בדיוק
מציק לי ולפתור את הבעיה שלי, אני אתמודד. אזרתי את כל הכוחות שלי ועם כוס היין ביד
אמרתי: "עמי, אני לא חושבת שזאת חגיגה, אני רוצה לשתף אותך" "רגע, סמדר" עמי עצר
אותי "קודם אספר לך שמגיע לנו מזל-טוב" "על מה?" הייתי המומה. "היום חתמתי חוזה
לשלש שנים עם חברת אביקה – חברה גדולה לחומרי ניקוי. אנחנו נלווה את הפרסום שלהם
בכל המדיות".
הייתי בשוק, לא ציפיתי. כבר השלמתי עם כך שנדבר עלי ועל הבעיה שלי, גייסתי את כל
הכוחות שלי ופתאום נשארתי שוב בריקנות. אני נשארתי עם הבעיה והפוקוס עבר אליו.
מזגתי לעצמי עוד כוס יין ושתיתי בלגימה אחת. עמי הסתכל עלי. בפליאה גם הוא לא ציפה
ממני לתגובה כזאת. הוא אף פעם לא ראה אותי שותה בתאווה כזאת, שותה מתוך הכרח.
הוא ציפה שאשמח אתו אבל לי נגמרו הכוחות. הגעתי לקצה. לא יכולתי עוד להעמיד פנים.
ההסתרה והחיים בשקר היו כבדים עלי. הנחתי את הכוס על השולחן ופרצתי בבכי.
עמי היה המום. "מה קרה, סמדר, למה את בוכה?" הרגשתי דאגה בקולו אבל לא יכולתי
לדבר. אני, סמדר הבטוחה בעצמה, זקוקה למשקה כדי לתפקד, כדי לדבר עם בעלה. אני,
עם כל העוצמות שלי, הפכתי לשבר כלי, מכורה למשקה. איך עמי יקבל את זה? איך אני
מקבלת את זה?
עמי קם אלי, חיבק אותי ואמר לי: "סמדר, אני אתך, הכול בסדר, מה קרה? ספרי לי למה את
בוכה". אבל אני שתקתי. עמי היה אובד עצות. הוא עזר לי לקום, תמך בי ועזר לי להגיע
למיטה. כיסיתי את עצמי בסמיכה ולא רציתי לראות ולדבר עם איש. הייתי עם עצמי וביכיתי
את סמדר שהייתי. ביכיתי את סמדר החזקה וניסיתי לקבל את סמדר החדשה, זו שזקוקה
לעזרה. מן שלווה ירדה עלי. עמי מבין שיש בעיה. הוא יעזור לי. המחשבה הזו הירגיעה אותי
ונרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה. עמי ישן לצידי קמתי בשקט לכיוון המטבח. הרגשתי
שאם לא אגיע לבקבוק הגוף שלי יתפרק. אבל עמי התעורר. "סמדר" הוא קם אלי "בואי נשב
ותספרי לי מה קורה" אבל אני הייתי זקוקה לכוס יין. ברקע מוחי שמחתי שעמי כבר מודע
לכך שיש בעיה והסוד הגדול כבר התגלה אבל ידעתי שהעבודה הקשה עוד לפני. אני צריכה
לפתוח בפניו את מה שמציק לי. אני צריכה לפתוח את זה קודם כל בפני עצמי ואני צריכה
לטפל בבעיית השתיה.
עמי הלך איתי למטבח, ראה אותי שולפת את הבקבוק מתחת לכיור ושותה. עמי היה המום
אבל אני נרגעתי והייתי מסוגלת לשבת אתו ולפתוח את סגור ליבי.

נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים

2. שלוש אחיות (אשמח לחוות דעת)

בס"ד

שלש אחיות
א.
פעמון הדלת צלצל ושלושה סבלים גוצים וחסונים נכנסו לבית משפחת זיו.
הם היסתכלו כה וכה, החליפו ביניהם כמה מילים והיתחילו במלאכה.
פרקו את הרהיטים והורידו אותם למשאית שחנתה ברחוב, מתחת למרפסת הסלון.
היום הם עוזבים את הדירה ביפו ועוברים למושב בגליל.
ההורים היו עסוקים בארגון כל כלי הבית בארגזים ובהשגחה על הסבלים וחנה ושתי
אחיותיה הסתובבו בדירה שהלכה והתרוקנה לאט לאט מחפציה עד שנשארה ערומה.
חנה הייתה כסהרורית בין חדרי הבית. היא עברה מחדר הילדים לסלון וחזרה לחדר הילדים
ושוב לסלון, והירגישה קטנה בתוך החלל.
היא היביטה כמהופנטת בכל ההתרחשות סביבה ולבה נמלא התרגשות וגעגוע. היא התישבה על
הרצפה בחדר הילדים הריק, במלבן שהתהווה לאחר שפינו משם את המיטה שלה.
המיטה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות אל בין הסדינים כל לילה בכל עשר שנותיה.
היא נפרדה מהתקרה הגבוהה, מהרצפה הצבעונית המרוצפת באריחים יפואיים יפהפיים,
ומהקירות הענקיים המעוטרים בדוגמת שבלונה בצבע כסף על רקע לבן.
היא נפרדה גם מקרני השמש שנכנסו דרך המרפסת הקטנה שהשקיפה לחצר האחורית.
החדר הריק והחלל הגדול הישרו עליה הוד ופחד ורגשי כבוד. כאן היא נולדה,
מכאן יצאה לגן הילדים ולבית הספר. כאן היא שיחקה עם חברותיה שלומית, רחל וריקה.
כאן, ביפו, עברו עליה עשר שנות ילדות מאושרות. ילדות של שדות ופרחים,
ילדות של שירים וריקודים, ילדות של קלאס ומחבואים.
והיום, בחופש הגדול שבין כתה ה' לכתה ו' הם עוברים דירה.
הם עוזבים את הבית הערבי הקטן ביפו ועוברים לבית חדש ורחב ידיים בגליל.
חנה קיוותה ששם בגליל, החברים החדשים בכתה יאהבו אותה ולא יגידו עליה שהיא
חולמנית ומרחפת. שם בגליל היא תפתח דף חדש. היא היבטיחה לעצמה שהיא תשתדל
לשים לב יותר לבגדים שלה ותשתדל לקחת חלק רב יותר בפעילויות הכיתתיות.
לפני שבועיים, כשארגנה את הילקוט ואת כל דברי בית הספר לקראת המעבר לדירה
החדשה היא אמרה לאמא: "אני פוחדת מהילדים החדשים" ואמא ענתה: "חנה'לה, אל תדאגי,
משנה מקום משנה מזל. לאחר שהילדים בבית הספר החדש יכירו אותך ויראו איזו ילדה
מדהימה את, הם יאהבו אותך ויקבלו אותך בשמחה לחברתם."
גם אסתי, אחותה הגדולה והיפה, שכבר נכנסת לתיכון, לכתה י', עודדה אותה ואמרה לה:
"את תראי שהכל יהיה שם יותר טוב".
וחנה אמרה לעצמה: "הלוואי שאהיה כמו אסתי המסודרת והמאורגנת, שלא מאבדת
דברים, שמתלבשת כמו דוגמנית, שתמיד מוקפת בחברות והציונים שלה מעולים".
חנה חשבה גם על נועה הקטנטונת. נועה תתחיל בבית הספר החדש את כתה א'
"אני בטוחה שנועה תקסים את לב כולם. השמחה שהיא מפזרת סביבה
יחד עם אבקת קסם של מתיקות מפילה את כולם שדודים לרגליה" חשבה.
ורק היא, חנה, ילדה קצת מוזרה, אוהבת פרחים ושדות ומרחבים ולא מסתדרת בכתה
הרעשנית עם הילדים השובבים ועם שיעורי הבית.
שלש האחיות וההורים נכנסו לרכב המשפחתי ונסעו אחרי המשאית כל הדרך עד הגליל.
המשאית נכנסה בשער המושב והרכב שלהם מיד אחריה.
קבוצת ילדים מהמושב יצאה לקראתם וקיבלה את פניהם בשמחה.
דלת הכניסה לבית הייתה מקושטת בפרחים ושלט בריסטול נתלה על הגדר:
"ברוכים הבאים".
שלש הבנות יצאו מהאוטו ורצו לכוון הבית. בית גדול וריק קיבל את פניהן.
אסתי נכנסה לאחד החדרים והיכריזה – "זה שלי".
נועה הקטנה עמדה באמצע הסלון ובכתה. חנה הירגישה שהיא הולכת לאיבוד בין
החדרים בבית הגדול. היא יצאה אל ההורים שעוד היתעכבו בחוץ עם הסבלים והנהג,
וחיכתה לידם בסבלנות עד שסיימו את העניינים ואז נכנסו לבית. כל הרהיטים והארגזים
הוכנסו פנימה והמשאית עזבה.
בני משפחת זיו עמדו בסלון ביתם החדש והסתכלו אלה על אלה בהתרגשות.
"בואו נחלק את החדרים" הציע אבא.
חנה קיבלה את החדר עם החלון הגדול המשקיף על הרי נפתלי. אסתי בחרה בחדר הגדול
שחלונו פונה לעמק החולה ונועל'ה קיבלה את החדר עם החלון הצפוני שבימים של ראות
טובה אפשר לראות ממנו את החרמון.
כל החופש הגדול הבנות היו עסוקות בסידור החדרים החדשים. את הרהיטים הם העבירו
מהדירה הישנה ביפו וכל ילדה קיבלה מההורים פריט ריהוט אחד חדש. אסתי קיבלה ארון
בגדים גדול, חנה קיבלה ספרית עץ יפה, ולנועל'ה קנו שולחן כתיבה חדש לכבוד עלייתה
לכתה א'.
בית ספר "אורנים" היה בית ספר אזורי שפתח את זרועותיו וקיבל את כל הילדים בחום
ובתשומת לב. גם בנות משפחת זיו השתלבו יפה בכיתותיהן.
אסתי נכנסה לכתה י'. כשסיימה את התיכון כאחת המצטיינות והשתחררה מצה"ל היא
נרשמה לחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
נועה, גם היא, עלתה ופרחה בכתתה. לחנה היו קצת קשיים בהשתלבות החברתית. היא לא
הירגישה נוח בקבוצה הגדולה והתוססת, אבל תמיד מצאה פתרון עם חברה אחת או שתיים.
והשנים עברו.
ב.
חנה סיימה את בחינת הבגרות האחרונה ואנחת רווחה נתמלטה מפיה.
שבע שנות לימוד בבית ספר "אורנים" היסתיימו זה עתה.
במבט לאחור היא יכולה להגיד שהדרך הייתה ארוכה ורצופת מכשולים, אך חנה
היגיעה לקו הסיום בהרגשת ניצחון.
האתגרים שניצבו בפניה, גם החברתיים וגם הלימודיים, לא היו קלים, אך היא יכלה להם.
היו לה חברים וגם הציונים שלה היו טובים. היגיע הזמן לעשות את הצעד, ולממש את
החלום שהיא חלמה עליו כל השנים. כל זמן שהיו לה מחויבויות של בית-ספר, של תנועת
נוער, היא דחתה את המימוש, עכשיו היא הירגישה שהיא מוכנה למשימה. היא יכולה
להתחיל לכתוב את הסיפור שרקמה במחשבותיה.
אבל ביום הזה, ביום האחרון ללימודים, היא רוצה לכייף ולבלות.
בבוקר היא תיכננה עם חברתה דליה לנסוע אחר הצהרים לראש-פינה, להסתובב
בגלריות ולהנות מסיום בית הספר ומהחופש.
עכשיו היא שמה פעמיה למספרה של טוני, שהייתה במרחק שני רחובות משם.
כשפנתה ימינה לרחוב אלימלך, הרחוב המוליך למספרה, צדו עיניה, מעבר לגדר של הבית
הצהוב, חבילה ארוזה מונחת, כאילו מישהו שכח אותה, או היניח אותה ומתכוון לבוא לקחת
מאוחר יותר. היא הימשיכה בדרכה והיגיעה למספרה. "טוני, תספר אותי קארה ותצבע לי את
השיער לוורוד". "או, חנה, יפה. יתאים לך מאד וורוד". כך טוני.
חנה התישבה על כיסא הספרים ולאחר שעתיים של טיפול מסור שכלל צבע, חפיפה,
תספורת ופן, היא הסתכלה במראה וראתה ראש וורוד בתספורת קארה. היא הייתה מרוצה.
בדרכה הביתה ראתה שהחבילה שהייתה מונחת מעבר לגדר של הבית הצהוב עדין נמצאת
שם. היא התקרבה וראתה שכתובת רשומה על החבילה. רחוב היסמין 3.
חנה לא היכירה את משפחת ירקוני שגרה ברחוב היסמין 3, אבל הטלפון שלהם היה באנשי
הקשר שלה ולאחר התלבטות קצרה החליטה להתקשר. קול חביב מהצד השני אמר: "כן".
"שלום, משפחת ירקוני? מצאתי חבילה שממוענת אליכם. רוצים לבוא לקחת?"
"כן, בהחלט, תודה. היכן?"
"ברחוב אלימלך 15, בבית הצהוב".
"תסכימי לחכות? בתוך דקה אני מגיע".
חנה עמדה שם עם הראש הוורוד והילקוט על הגב ומעבר לפינה היגיח בחור.
היא ראתה אותו כמה פעמים במכולת של אבנר, אבל אף פעם לא החליפה איתו מילה.
הבחור התקרב, היסתכל עליה ואמר: "סוף-סוף אנחנו נפגשים פנים אל פנים" והושיט לה
את ידו "אמנון", "חנה" היא השיבה. "תודה על שלא התעלמת. זוהי חבילת ספרים שנשלחה
לאבי והוא הביא אותה מהדואר. החבילה הייתה כבדה אז הוא היניח אותה כאן וכשהיגיע
הביתה שכח ממנה לגמרי. רק אחרי שצלצלת, הוא ניזכר שהשאיר שם את החבילה"
"כן, ראיתי אותה כשעברתי כאן בדרך למספרה וכשחזרתי, כעבור שעתיים, היא עדיין
הייתה כאן".
"כשראיתי אותך אצל אבנר, היה לך שיער ארוך ושחור. עכשיו את עם קצר וורוד –
עשית מהפך".
"היום סיימתי את בחינת הבגרות האחרונה שלי, והחלטתי שהיגיע הזמן לשינוי".
"יפה לך. גם אני סיימתי היום משהו" אמר בביישנות מסוימת.
"מה סיימת?" "סיימתי קורס קצינים". "איזה יופי, איחולי" חנה חייכה.
"תירצי לחגוג את הסיומים שלנו?"
"היום קבעתי עם דליה ליסוע לראש פינה. אפשר מחר".
אמנון וחנה החליפו מספרי טלפון.
מצוידת במספר הטלפון בכיסה, נסערת ומרוגשת, פנתה להמשיך לביתה. מחר היא תיפגש
עם אמנון, ולראשונה היא תצא לבדה לבלות עם בחור.
היא פתחה את דלת הבית ואסתי, שעמדה במטבח וטיגנה חביתה, פתחה זוג עיניים.
"איזה ראש וורוד, חנה. מה קרה?"
"לא קרה. החלטתי וזהו". חנה ראתה שאסתי מעקמת את האף אבל לא היה איכפת לה.
היא קצת התפלאה על עצמה. כל השנים היה חשוב לה מאד מוצא פיה של אחותה
הגדולה, אסתי, הסטודנטית היפה לפסיכולוגיה. עכשיו היא הירגישה שהיא קפצה מדרגה.
פתאום חשוב לה איך היא מרגישה עם עצמה יותר מאשר מה אומרת אחותה.
חנה נכנסה לחדרה, החליפה את הג'ינס בשמלה הפירחונית שקנתה בבזאר במושב, ויצאה
לפגוש את דליה בתחנת האוטובוס. כעבור שעה הן היגיעו לראש פינה.
הן טיילו בין הבתים הישנים, בחצרות ובגלריות. היה אחר צהרים נחמד, אבל מחשבותיה
של חנה היו במקום אחר. דליה, לעומתה, נהנתה מהגיחה הקצרה לעיירה.
"איזו אווירה פסטורלית, אין על ראש פינה" התמוגגה.
הן ביקרו ב"מצפה נימרוד", שמעו את הסיפור של נימרוד מפי אבא של נימרוד, ואחר-כך
היתיישבו לאכול. לקראת ערב חזרו הבייתה.
למחרת, בשעות הצהריים הטלפון צלצל. "הי חנה", "הי אמנון". "איך היה בראש פינה?"
"היה נחמד, טיילנו במושבה, נכנסנו לגלריות ואחר כך ישבנו בפיצריה וחגגנו את סיום
בית הספר". "כן. יש לי שלושה ימי חופש מהצבא ויום אחד כבר עבר. אז, אם תרצי,
נוכל להיפגש היום אחר הצהריים". "בשמחה, איפה?" "אני אבוא אליך ונלך לוואדי"
"או קיי". "בחמש אני אצלך". "או קיי".
חנה ואמנון יצאו לכוון הוואדי. הוואדי שבקצה המושב, במורד הגבעה, היה שביל הליכה
מטופח ונעים. באמצעו היה אגם גדול שבו שטו ברווזים, ולכל אורכו היו פזורים ספסלים.
בכמה נקודות חמד היו סוכות מוצלות ופינות ישיבה.
חנה ואמנון התמקמו באחת הסוכות. רגע של שתיקה ומבט, קירב ביניהם, ואמנון אמר:
"יפה לך וורוד".
"כן, זה לא רק צבע, זו אמירה". אמנון ליכסן מבט שואל.
"כל השנים הייתי ילדה טובה. מאד היה חשוב לי מה אומרים, ביחוד מה אומרת אחותי
אסתי. היום, כשהנחתי את העט בסיום המבחן האחרון הבנתי שזהו, סיימתי פרק בחיים
ובא לי קצת להשתגע. בלי חשבון לאף אחד. ובהחלטה ספונטנית, הלכתי לטוני הספר
וביקשתי ראש וורוד".
אמנון היקשיב קשב רב. הוא זכר את הילדה עם הקוקו שראה במכולת. הוא זכר שראה
אותה פעמים רבות גם בשדה מאחורי הבית שלו קוטפת חמציצים ומפזרת את שערות
הסבא של הסביונים. הוא ראה אותה גם יושבת על הסלע וקוראת ספר. ועתה, ישבה לפניו
נערה בשיא תפארתה. בוגרת ומודעת לעצמה. הוא אהב את מה שראה.
גם אמנון עבר תהליך. אמנון נכנס לצבא כנער ביישן וחרד והיום, לאחר שנתיים של אימונים
וקורסים, ולאחר אסון אחד גדול, הוא הפך לבחור.
האם חנה היכירה אותו כנער? הוא לא היה בטוח אבל הוא רצה שחנה תכיר אותו כבחור.
"כל הכבוד על האומץ. אצלינו בצבא אני לא יכול לעשות מה שבא לי. יש משמעת ויש
עונשים. בקורס הקצינים שסיימתי עכשיו הידיחו שני חיילים כי הם היתחצפו למפקד,
היביעו זילזול בתרגיל שעשינו, זרקו את הקסדות שלהם ועזבו את הבסיס"
"עד כדי כך חמור?" "כן. קדם למעשה הזה אסון עם אחד החיילים, אבל לא בא לי להיכנס
לזה עכשיו. אספר לך על כך בפעם הבאה".
סיפור האסון היה מסקרן ואפילו מפחיד, אבל חנה כאילו לא שמעה.
רק משפט אחד הידהד באוזניה: 'אספר לך על כך בפעם הבאה'. המשפט היה לה כחמצן
לנשמה וכזרם דם לגוף. היא תיפגש איתו שוב. החששות היתחילו להתפוגג.
הם ישבו בסוכה, התענגו על מזג האוויר הנפלא ועל הפריחה הנהדרת, והערב שירד
עטף אותם ברוך, וינק מהם את כל המתח.
חנה סיפרה לאמנון על חוויות שבע שנות הלימוד ב"אורנים". על הבריחות שלה לשדות
ועל חבורת הילדים שביניהם היא הירגישה את עצמה קצת שונה, לא כל כך שייכת.
אמנון סיפר לחנה על חוויות מהצבא והישתדל להתחמק מסיפורים קשים. חנה הרגישה
שהוא לא לגמרי גלוי. היא הבינה שאמנון מסתיר משהו והיא היקשיבה.
אמנון הירגיש שהסיפורים שלו נספגים בתוכה ומוצאים מנוחה.
הזמן טס, ולקראת חצות הם קמו וחזרו הביתה.
ג.
קרני השמש שחדרו לחדרה דרך החלון הגדול הדרומי שהשקיף להרי נפתלי, העירו את
חנה משינה עמוקה. זכר הערב של אתמול היה כצפיחית בדבש.
היום היא תתחיל לכתוב את הסיפור שהשתוקקה לספר. היא כבר לא מחויבת לבית-ספר
ועדיין לא מחויבת לצבא. יש לה יום חופשי.
ממרחק היא שמעה קולות. היא פתחה את דלת הבית והלכה לכוון הקולות. מכוון הוואדי
עלתה להקת ברווזים, התמקמה בגינת הבושם – הפארק של המושב, וקרקרה
במלוא גרון. חנה התיישבה על אחד הספסלים בפארק והתבוננה בחבורה העליזה.
היא הייתה רגועה. השמש ליטפה את פניה, העיניים בלעו את הירוק שמסביב,
היא נשמה את האוויר במלוא ריאותיה. הטבע הקסים אותה והידביק אותה לספסל.
"המחברת והעט מחכים לך בחדר" זמזם קול פנימי בראשה.
"הסיפור לא יברח, אתחיל אחר הצהריים" ענתה לו.
הטלפון בכיס צלצל ודליה נראתה על המסך. "הי חנוש, מה עושה?" חנה רצתה לשבת
לבד עם מחשבותיה ועם זיכרונות הערב של אתמול ולא רצתה שדליה תצטרף אליה.
"אני יושבת כאן, בגן הבושם ונהנית מהאווירה הפסטורלית. עוד שתי דקות אני חוזרת
הביתה. אני רוצה סוף-סוף להתחיל את הכתיבה שלי".
היא, אכן רצתה לחזור הביתה, לסיפור שרחש במוחה אבל לא היצליחה להתנתק מהספסל.
ממעמקי הכיס עלה צלצול נוסף. חנה לא רצתה לענות. היא רצתה להנות מהשקט.
היא היציצה לכיס ופרצופו של אמנון חייך אליה בעיניים צוחקות. ביד רועדת היא שלפה
את הטלפון מהכיס ולחצה על "קבל".
"הי חנה"
"הי אמנון"
"מחר אני חוזר לצבא. רוצה להיפגש?"
"כן, בטח" ענתה. ופתאום נבהלה מההתלהבות שנשמעה בקולה. אמנון עלול להירתע
ולברוח. אבל הייתה לה הרגשה שזה לא יקרה והיא שמחה שנתנה לרגש הפנימי שלה
לצאת. היא לא רצתה לשחק משחקים.
הייתה שתיקה מעבר לקו, נשמע כחכוח גרון, ואמנון אמר: "אני שמח שאת שמחה. אבוא
היום בחמש, כרגיל". "מעולה".
חנה ניתקה עצמה מהספסל והלכה הביתה. כשפתחה את הדלת אפף אותה ריח התבשילים
שעמדו על הכיריים. "ריח גן עדן. אמא, מה את מבשלת?"
"מעדנים" אמרה אמא. "בואו לאכול".
חנה ונועה ואמא הסבו לשלחן לארוחת צהרים. אמא התבוננה בחנה, חנה התבוננה בנועה.
נועה הייתה עכשיו נערה בכתה ו'. בדיוק כמוה כשהגיעו לגליל. אך כה שונה ממנה.
נועה הייתה נערה שובבה, ספורטאית בנבחרת בית הספר. כל עולמה היה ספורט ותחרויות
וגם היום היה משחק כדורסל של כתות ו'. בית-ספר "אורנים" מול בית-ספר "מעלות".
"חנה, תבואי לעודד אותנו היום במשחק" ביקשה נועה. אבל חנה התחמקה. היא אמרה
שקבעה עם חברה והיבטיחה: "בפעם הבאה".
אמא הסתכלה מזווית העין ושאלה בלי קול: "חנה, מה את מבשלת?"
חנה קמה ונכנסה לחדרה.
עד השעה חמש יש לה עוד כמה שעות טובות. היא יכולה בזמן הזה להתחיל לכתוב את
הסיפור שלה. אבל הכתיבה והריכוז ממנה והלאה. חנה בהתה בתקרה. כמה טוב היה
לה אתמול בפגישה עם אמנון, חשבה. היום אני אספר לו על רצוני העז לכתוב, והוא, אולי,
יספר לי עוד חוויות מהצבא.
שמש הצהריים חדרה דרך החלון הגדול וצבעה את החדר בצבעים זוהרים וחנה החליטה
להתעשת ולקחת את העט ביד. היא היתחילה לכתוב: "עשר שנים תיכנן אבישי את
הבית שיבנה לו ולדנה. הוא כבר ידע בדיוק איפה הבית ימוקם, כמה חדרים יהיו בו, ובכלל
זה כמה חדרי ילדים, ואיך יראה המטבח, מרכז החיים שלהם. הוא לא חשב לרגע שהגרוע
מכל יקרה ולא יהיה לו עבור מי לבנות את הבית..."
חנה ידעה בדיוק איך יתפתח הסיפור, אבל ההרהורים היפריעו לה לכתוב. היא היניחה את
העט וחשבה על אמנון ועל הפגישה שלהם.
אבל הסיפור, מה יהיה עליו? הוא הרי לא ייכתב לבד. בשנה האחרונה היא לא כתבה והיו
לה תירוצים טובים. היום היא כבר פנויה, ושוב היא דוחה? מה יהיה על אבישי ודנה?
חנה הירגישה שמותחים אותה משני הכוונים. אבישי ודנה מותחים מצד אחד וההרהורים
והבהייה בתקרה מותחים מהצד השני.
בשעה חמש היא יצאה לפגוש את אמנון. גם הפעם הם פסעו לכוון הוואדי. הם הלכו בשתיקה
שהייתה קצת מעיקה, אבל כשהגיעו לסוכה שלהם והתישבו זה מול זו, הם היביטו זה על זו
וחייכו ולאט לאט נשבר הקרח.
אמנון לקח את ידה וחנה סיפרה: "אתה יודע, כל השנים בוער בי הרצון לכתוב סיפור אבל
תמיד היו לי עיכובים, תמיד היה איזה משהו שקרא לי. היום, סוף כל סוף, לקחתי את העט
ביד והתחלתי לכתוב". היא שמחה שהרצון שלה התחיל היום להתממש.
לאחר הפסקה קלה היא הוסיפה "אבל המחשבות גברו עלי, ולא הצלחתי להתקדם בסיפור"
"על מה חשבת?" שאל בקריצה "עלי?"
"חשבתי גם עליך. זכר הפגישה שלנו אתמול היציף אותי"
"אני מקווה שאני לא מהווה גורם מפריע לסופרת שבדרך" עקץ אותה בחביבות "כי אם כן אז
אני מסתלק".
"אתה לא מהווה גורם מפריע. יכול להיות שאתה אפילו מהווה דלק לרצון שלי לכתוב. אני
בטוחה שלא אפסיק, יש לי כבר בראש את כל העלילה".
אמנון היביט בה ואז הסיט את מבטו והסתכל למרחק. מרחוק נשמע צחוק עליז וחבורה של
חמישה נערים התקרבה אל הסוכה. כשראו אותם בסוכה הימשיכו הלאה בעליזות.
משב רוח רענן העיף כמה עלים על הספסל ופיזר את המתח הקל שהיה באוויר.
היה ברור לשניהם שהקליק שנוצר ביניהם הוא חיבור טוב.
הוא היתכופף, הרים עלה ירוק מהאדמה, נתן לה את העלה ואמר: "תשמרי
עליו עד שאחזור בעוד שבועיים"
"אני אשים את העלה על השולחן שלי ליד מחברת הכתיבה והוא ידרבן אותי לכתוב"
"אני רואה שאני גם מביא תועלת" אמר, ולאחר הפסקה קלה המשיך בקול קצת מהסס:
"גם לצבא אני מביא תועלת כי מחר אני אמור לקבל מחלקה של טירונים ולהיות המפקד
שלהם לשבועיים הבאים". הוא שתק והיביט לתוך עיניה. נדמה היה לה שהוא מחפש
שם משהו. אולי בטחון?
"מפקד זה תפקיד אחראי ואני סומכת עליך שתצליח. אני בטוחה שהטירונים שלך יעריכו
אותך". "והמפקדים שלי?" חוסר ביטחון נשמע בקולו.
"בטח שגם המפקדים שלך".
האם חוסר הביטחון קשור לאסון שקרה? חנה לא ידעה והיא גם לא רצתה לשאול. היא
הבינה שיש כאן נקודה רגישה והיא תחכה שהוא יהיה מוכן לספר לה.
"את יודעת, כשראיתי אותך עומדת עם השיער הוורוד ליד הבית הצהוב, נראית לי כמו פייה
טובה".
"אתה רוצה שאני אגשים לך משאלות?"
"כן"
"איזו משאלה אתה רוצה שאני אגשים לך?"
"תעשי שהשבועיים הבאים יעברו עלי בכיף. בלי בעיות עם החיילים שלי ובלי בעיות עם
המפקדים שלי"
"אבראכדברה, אני אחשוב עליך במשך השבועיים האלה רק דברים טובים וזה כבר ישפיע
לטובה"
"ותתגעגעי?" "אני חושבת שכן. אתה תתגעגע?" "מאד".
"נוכל לדבר בטלפון". "לא בטוח שנוכל לדבר אבל נוכל להתכתב."
פתאום אמנון קם ויצא מהסוכה. חנה לא בדיוק הבינה מה קרה ולאן הוא הלך
אבל היה לה טוב להיות קצת לבד, להסדיר את מחשבותיה ולהירגע. הדברים שנאמרו
ביניהם היו אינטימיים וריגשיים. היא הבינה שהקשר שלהם הולך ומתהדק.
אמנון חזר, מקפיץ כדור. "החברה שהיו כאן הישאירו את הכדור אז אני כידררתי קצת בחוץ"
הם ישבו זה מול זו, החזיקו ידיים, היסתכלו זה על זו והירגישו שהאוויר סביבם
מתמלא באנרגיות טובות.
"מחר אסע לצבא עם הבטחה שלך שתחשבי דברים טובים"
"כן, רק דברים טובים"
"וכשתשבי לכתוב ותיראי את העלה שנתתי לך תזכרי שאני קורע את התחת עם החיילים
שלי ומתגעגע"
"כשאני אראה את העלה שנתת לי אתגעגע ואחשוב עליך"
"רק דברים טובים" אמר.
"רק דברים טובים" אמרה.
הם התכוונו לקום וללכת אבל אמנון עדיין נשאר לשבת. הוא אמר: "הגעתי למסקנה
שמחשבות טובות מביאות דברים טובים, ומחשבות רעות מביאות דברים רעים".
"כלומר?"
"אם יוסי לא היה רואה שחורות כל הזמן, זה לא היה קורה".
חנה לא ידעה מה לאמר. היא רק הסתכלה עליו במבט שואל.
"האסון שקרה עם יוסי הוא בעצם נבואה שהגשימה את עצמה. זה לא היה צריך לקרות".
אמר ולא הוסיף. הוא קם, נתן לה יד והם חזרו הביתה בשתיקה.
היה ברור לשניהם שיש משהו שעוד חייב להיאמר.
למחרת אמנון נסע לצבא וחנה נשארה לחשוב מחשבות טובות ולהתגעגע.
כל לילה הם התכתבו. חנה סיפרה לאמנון שהיא מתקדמת יפה בסיפור, ואמנון סיפר
לה על החיילים שלו. בין השורות חנה הבינה שהעינין עם יוסי והאסון שקרה מעסיק אותו
מאד. היא לא ידעה איך להתמודד עם זה אבל בכל מקרה ידעה שתשמע את הסיפור
פנים אל פנים ולא בהתכתבות.
ביום חמישי אמנון היגיע. אחר הצהריים הם בילו ביחד בבית שלו, בבית שלה. בערב
הם יצאו לוואדי, לסוכה שלהם. בלי הרבה הכנות אמנון סיפר: "כשהיינו בקורס קצינים
היינו שלושה בחדר. יוסי, אריק ואני. אריק היה בחור מגבעתיים, מאובזר בכל האלמנטים
הדרושים, מגרביים איכותיות ועד רכב שאיתו היגיע לבסיס.
יוסי היה חיל בודד ממשפחה הרוסה שהיגיע בכוחות עצמו להישגים מצוינים. את התיכון
הוא סיים בצורה מעולה וגם בצבא הוא קיבל חייל מצטיין בטירונות. יוסי היה מאד אמביציוזי.
כל דבר שעשה היה חייב להיות פרפקט-מושלם. מה שהיה פחות ממושלם, היה גרוע.
אין אמצע. הייתה לו אימרה קבועה: 'החיים בזבל אבל אנחנו נהפוך את הזבל לזהב'.
אנחנו היינו חברים מאד טובים. עזרנו אחד לשני גם בלימודים העיוניים בקורס
וגם באימונים. דאגנו אחד לשני.
באחד הלילות יצאנו למסע ניווטים. היינו צוות של ארבעה חיילים. יוסי ואני, אריק וארז.
היינו צריכים לחזור לבסיס עד שש בבוקר. התחלנו טוב, אבל דווקא לקראת עלות השחר
התחלנו להתברבר. לי היה ברור שנצא מזה ונצליח למצוא חזרה את המסלול, אבל יוסי
נכנס לסרטים. הוא האשים את עצמו ואותי ואת כל העולם. הוא היה בטוח שלא נצא מזה
ואם כן, נגיע בצהרים. היגענו לבסיס בשש וחצי. זה, כמובן, איחור, אבל עדין במסגרת
איחור מותר. קיבלנו נזיפה ונירשם לנו הורדת ציון.
יוסי היה מבואס. הוא רצה לקבל חניך מצטיין בקורס קצינים והנזיפה הזאת חיסלה
את הסיכוי. הוא לקח את זה מאד קשה. כולם ראו שיש כאן הגזמה, יוסי מאבד את האיזון.
היצענו לו ללכת לקב"ן, לפרוק את מה שעל ליבו. הוא ביקש מהמפקד לראות קב"ן ונקבע
לו תור. יוסי לא היגיע לקב"ן. הקב"ן הלך לחפש אותו ומצא אותו ירוי בחדר."
את כל זה אמנון סיפר בשטף אחד, בלי הפסקה ואז הוא הליט את פניו בידיו.
חנה הייתה המומה. לא היו מילים בפיה. היא רק אמרה: "איזה אסון"
ואמנון המשיך: "הדבר הזה סיחרר את כל הבסיס, וביחוד אותנו, שהיינו יחד בצוות הניווטים.
אריק וארז הלכו למפקד והתחילו לצעוק עליו איזה תרגיל ניווט לא הגיוני הוא נתן לנו.
שטח קשה ומסוכן. הם זרקו את הקסדות ועזבו את הבסיס. נישארתי לבד מכל הצוות.
יוסי היה חבר טוב שלי. הוא היה בחור מעולה ואיכותי".
הם ישבו בסוכה, החזיקו ידיים ושתקו.
בשתיקה הזאת היה הרבה תוכן. היא הייתה שתיקה של השתתפות בחוויה מטלטלת.
לא היו מילים להיאמר. האסון שאמנון שיתף אותה בו היה חזק.
הם קמו, יצאו מהסוכה וטיילו לאורך הוואדי. הם עצרו באגם, הסתכלו על הברווזים
והימשיכו ללכת לאורך הוואדי עד שהגיעו לכביש. היה כבר חצות. הם חזרו הביתה, כל אחד
לביתו. חנה התישבה לשולחן שלה, הסתכלה על העלה שלה, לקחה את העט ביד והמשיכה
לכתוב את הסיפור שלה. הסיפור קיבל תפנית חדה לכוון של הסיפור של יוסי.

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים

3. חברי ילדותי (אשמח לחוות דעת)

בס"ד

סיפור חברי ילדותי

השדה הפתוח שנשקף מחלון חדרי וריח הפרדסים שנישא עם הרוח היו חלק מזיכרונות
הילדות המתוקים שלי. החיים במושב היו חיים של טבע ושל חופש. יצאתי יחפה לחצר
שליד הבית וכל השטח מלוא העין שעמד לרשותי, היה כל עולמי. כאן שיחקתי עם החברות
וכאן בלעתי ספרים כתולעת.
"נורית" אמרה לי אמי בוקר אחד בחופש הגדול כשסיימתי את כתה ד' "אנחנו מתכוונים
לעזוב את המושב ולעבור דירה. אנחנו נגור בהרצליה ואת תלמדי בבית הספר העירוני".
"למה?" נבהלתי, "למה לעזוב את המושב?"
"אנחנו לא משתלבים בחיי החברים במושב" ניסתה אימי להסביר, "סגנון החיים שלנו שונה
משלהם". "אבל מה עם כל החברים שלי, איך אעזוב אותם? אותם אני מכירה ואיתם אני
משחקת, אני לא רוצה לעזוב". כל גופי התקומם, לא רציתי לקבל את רוע הגזירה .
כאן הבית שלנו, כאן טוב לי, כאן כל העולם שלי.
אבל הורי הסבירו לי שבמושב רוב החברים עוסקים בחקלאות ואילו אנחנו עוסקים במקצוע
חופשי.
כל היום התהלכתי מדוכדכת ומחשבות רבות התרוצצו במוחי. 'מה אעשה? איך אעזוב את
המקום שאני כל כך אוהבת? איך אעזוב את כל החברים שלי, את איתן, את נועה?'.
בסתר ליבי קיוויתי שהורי עוד ישנו את דעתם.
"אולי נגור בהרצליה אבל אני אמשיך ללמוד בבית הספר של המושב", הצעתי להורי בערב לפני
שהלכתי לישון.
"נורית מתוקה" נכנס אבי לתמונה, "בית הספר של המושב הוא בית ספר טוב אבל הוא לא דורש
מהתלמידים הישגים לימודיים גבוהים. אנחנו חושבים שמתאים לך ללמוד בבית ספר שרמת
הלימודים בו גבוהה יותר". ידעתי שהורי מחשיבים מאד את ההשכלה והבנתי שהם רוצים
בטובתי אבל הייתי עצובה. חבל היה לי לעזוב את הבית הנטוע בתוך החצר הגדולה.
הצטערתי מאד על שאני צריכה להיפרד מחברי ילדותי. במיוחד הצטערתי שאני צריכה
להיפרד מאיתן. אהבתי לשחק אתו. איתן השכן שלי, שכל יום בשעות אחר הצהריים
השתובבנו יחד. בימי הקיץ הארוכים הקמנו לנו אוהל בחצר והבטחנו זה לזו שזה
יהיה ביתנו, ובימי החורף הקרים נכנסנו לאוטובוס הגרוטאה שהיה מונח שם למשחקי
הילדים, והשתעשענו, כאילו איתן הוא הנהג ואני הגברת הנוסעת.
אבל הורי החליטו, והעמידו אותי ואת אחי הקטן בפני עובדה מוגמרת.
לקראת כתה ה' עזבנו את המושב, עברנו להרצליה, ואותי הם רשמו לבית הספר החדש
בעיר.
בשכבת הגיל שלי, כתה ה', היו שלוש כתות ובכל כתה היו כשלושים וחמישה ילדים.
כשהגעתי ביום הראשון וראיתי את הבניין הגדול ואת מאות התלמידים שהתקבצו באולם
לקראת הטקס של תחילת שנת הלימודים התמלאתי יראה ופחד. לא הייתי רגילה לגודל כזה.
לא הכרתי אף ילד והתיישבתי באודיטוריום במקום הפנוי הראשון שמצאתי. התרגשות של
תחילת שנה ריחפה באוויר. הושלך הס והמנהל, איש גדול ומפחיד, עלה לדבר.
בקול רועם הוא ברך את כל התלמידים ואיחל להם הצלחה בלימודים. "אנחנו מקווים שתהיה
לכם שנה מלאת חוויות מעשירות. שנה של למידה ושל הישגים. שנצליח שוב להוכיח, כמו
בשנים קודמות, שאנחנו בית הספר הטוב בעיר. אנחנו, צוות המורים והעובדים, נעשה
כמיטב יכולתנו כדי להעניק לכם כלים שיעזרו לכם לנווט במשימות הנדרשות, ואנחנו
מבקשים שגם אתם תשתדלו לתת מעצמכם ולנצל את כל יכולותיכם." קצת נבהלתי
מהנאום, מהציפיות ומהדרישות.
גם נציג ועד ההורים עלה לדבר. הוא איחל הצלחה למורים ולתלמידים והבטיח שיתוף פעולה
למען ההצלחה של כולם ובעיקר של הילדים. בסוף הדברים הלכה כל כתה והתרכזה סביב
המחנכת שלה בכיתתה.
אני שובצתי למחנכת לירון והייתי התלמידה החדשה היחידה בכיתה בשנה זו.
המחנכת, בניגוד גמור למנהל, הייתה מאד חביבה אלי וקיבלה אותי בסבר פנים יפות. היא
היציגה אותי בפני הילדים ואמרה לי "נורית, ספרי לנו מאיפה באת ואיך היה לחיות במקום
שממנו באת". שמחתי לספר על המושב. שמחתי לתאר את הנוף הפתוח, את הבתים
הנמוכים, את השכנים ואת החברים.
תיארתי בפרוטרוט את סגנון החיים במושב וראיתי שהילדים מקשיבים בפה פעור ובעיניים
בורקות, סקרניים ומתעניינים. עבורם המושב היה מקום רחוק ולא מוכר, מעין עולם קסום. כך
גם אני הרגשתי.
כשהמפגש הכיתתי הסתיים והתפזרנו הביתה ניגשו אלי כמה ילדים ורצו לשמוע עוד על
המושב ועל החיים בו. נראה לי שדבריי עניינו אותם ואולי גם אני, הילדה החדשה מהמושב.
כולם היו חביבים אלי ובמיוחד יעל ואסנת שקיבלו אותי בשמחה לחברתן. הן גרו ליד בית
הספר והיכירו היטב את הסביבה ואילו אני החדשה, גרתי במרחק של נסיעה באוטובוס. הן
מיד היציעו ללוות אותי לתחנה. הדבר מאד שימח אותי וחימם את ליבי. 'גם בהרצליה יש
חברות טובות' חשבתי והפכנו לשלישיית חברות.
פעמים רבות אחרי בית הספר הלכתי לאסנת. היא הראתה לי את הציורים היפים
שצירה ואת עבודות היצירה מעשה ידיה, ותמיד הרגשתי שביתה ברחוב מעלה הצבי 15 ,
קומה ראשונה, הוא ביתי השני.
גם אצל יעל בילינו הרבה יחד. יעל ידעה לפרוט על גיטרה והייתה מוקד חברתי. היינו
מתקבצים אצלה שלושתנו, ולפעמים הצטרפו עוד ילדים, היינו יושבים ושרים ויעל הייתה
מלווה אותנו בנגינה. עשינו זאת כל שנות חברותנו בכל הזדמנות.
יום חורף אחד, כשהיה קר מאד בחוץ וגשם זלעפות ירד, ישבנו אצל יעל והתחממנו
ליד התנור. יעל הוציאה את הגיטרה והתחלנו לשיר אבל אני הרגשתי מאד לא טוב, כאב לי
הראש ונתקפתי צמרמורת בכל הגוף. אמא של יעל מדדה לי את החום והתברר שאני חולה.
יש לי שלושים ותשע מעלות חום. "תתקשרי הביתה, נורית" יעל ואסנת נבהלו קצת. ואמא
של יעל אמרה "תבקשי מאמא שתבוא לקחת אותך, אני אדבר איתה ואסביר לה איך להגיע"
היא אמרה לי ונתנה לי נשיקה על המצח. "בינתיים עד שאמא תגיע תשכבי כאן ואני אדאג
לך" היא סידרה לי כורסא נוחה, כיסתה אותי בסמיכה והביאה לי כוס תה מתוק. שתיתי
וחיכיתי לאמא שתבוא לקחת אותי. מזג האוויר בחוץ היה סוער ונסיעה באוטובוס של רבע
שעה בדרך כלל, ארכה עכשיו שעה וחצי. אמא מאד העריכה את הדאגה של אמא של יעל
ואת הטיפול המסור שלה בי ונקשרו ביניהן קשרי חברות הדוקים.
ואילו אנחנו סיימנו את בית הספר היסודי וכל אחת מאיתנו הלכה לתיכון אחר. דרכנו נפרדו
והקשר נותק, אבל מידי פעם מסרנו וקיבלנו דרישת שלום זו מזו דרך אמהותינו. אני תמיד
הרגשתי שלמרות הזמן שעובר, החיבור הריגשי בין שלושתנו חי וקיים ובבוא הזמן נחזור
ונחדש אותו.
ב.
עברו השנים, גדלנו, וכל אחת התפתחה במסלול חייה. אסנת, היצירתית בעלת ידי הזהב,
שהציורים שלה קישטו תמיד את בית הספר, למדה אמנות בבצלאל. יעל, חריפת המחשבה
והתלמידה המצטיינת, למדה משפטים באוניברסיטה, ואני, שתמיד נמשכתי לשיחות נפש,
למדתי פסיכולוגיה.
ערב אחד חזרתי מהאוניברסיטה והתכוננתי להעביר כמה שעות שקטות בבית. תקופת
המבחנים הסתיימה וחופשת הסמסטר התחילה. דיברנו, מספר חברים, שנטייל במדבר
יהודה. פתחתי מפות, רציתי לראות ולתכנן את המסלול, ואז צלצל הטלפון. הרמתי ואמרתי
"הלו" "הי נורית" שמעתי מהצד השני. "יעל?" שאלתי בהפתעה גמורה "מה שלומך? היגיע
הזמן למפגש" אמרתי בלי היסוס.
היה שקט מעבר לקו. "זיהית את קולי" היא אמרה בתדהמה "חמש שנים לא היינו בקשר".
"נכון" השבתי, "אני אזהה את קולך בכל זמן ובכל מקום. יש לך ספק בכלל?" התרגשנו מאד
וכל זיכרונות בית הספר הציפו אותנו. השיחה קלחה כאילו רק אתמול נפרדו דרכנו. העלינו
חוויות מהעבר, סיפרנו מה קורה לנו בהווה ויעל אמרה "היגענו לגיל שאנחנו מחליפות
קידומת, אני רוצה לעשות לעצמי מסיבת יום הולדת עשרים. אני מזמינה חברים וכמובן גם
אותך ואת אסנת. אז בעוד שבועיים בבית הורי, רחוב המרגנית 31 הרצליה". שמחתי מאד.
מבחינתי, החיבור הרגשי נותר כשהיה וידעתי שיעל ואסנת מרגישות ממש כמוני.
יעל ארגנה לעצמה מסיבה נחמדה. היא הזמינה כמה חברי ילדות מהעבר וחברים חדשים
שלה מההווה והמפגש המחודש שלי אתה ועם אסנת היה מרגש.
כשעמדתי שם ודיברתי עם כמה חברי ילדות משותפים, פתאום ראיתי אותו בזווית עיניי,
בקצה השני של החדר. הוא עמד שם ודיבר עם חברים. 'האם אני מדמיינת? האם אכן הוא? האם זה איתן? איך הוא מגיע לכאן, למסיבה של יעל?'
ליבי החסיר פעימה.
גם הוא הבחין בי ועמדנו כך כמה שניות בוהים זה בזו. איתן הניח על השלחן את הכוס
שהחזיק בידו וניגש אלי. כשהוא חצה את החדר והתקרב אלי הרגשתי כמו שהכה בי הברק.
במשך שתים-עשרה שנה, מאז שעזבתי את המושב, לא ראיתי אותו, לא שמעתי עליו ולא
דיברנו זה עם זו, למעשה גם לא חשבתי עליו כל השנים האלה, הוא פשוט נמחק מזיכרוני.
אבל ברגע שראיתי אותו עכשיו, ברגע שהוא התקרב אלי, נוצר איזשהו קסם באוויר. כאילו
נגע בי שרביט הזהב. הרגשתי שנמצאה הנפש התאומה שלי, והרגשתי שגם הוא מרגיש
אותו דבר לגבי. העבר שלנו במושב היה חזק מהפרידה שהייתה. משהו בשורשי ילדותינו
חיבר בינינו. כל הערב היינו צמודים. איתן סיפר לי על המשפחה שלו, על אביו ועל אימו
שאותם זכרתי היטב, שתמיד קיבלו אותי בחמימות ובשמחה. הוא סיפר לי שכל האחים שלו
נשארו במושב ורק הוא, לאחר הצבא, עבר לגור בעיר. הוא לומד משפטים באוניברסיטה
ביחד עם יעל, וגר בדירת שותפים בתל אביב. איתן גדל להיות בחור נאה, חכם וחביב
ולא שוקט על שמריו.
כל תקופת משחקי הילדות המשותפים שלנו צפה ועלתה ועוררה בי גל של רגשנות.
גם אני סיפרתי לו על המשפחה שלי, על בית הספר היסודי שעברתי אליו, על החברות שלי –
יעל ואסנת.
הערב היה מבחינתי ערב מופלא והמסיבה הסתיימה. איתן ליווה אותי הביתה והפכנו לזוג.
יצאנו, בילינו, אהבנו, והחלטנו להתחתן.

ג.
בנינו את ביתנו בנתניה. איתן פתח משרד עורכי דין בתל אביב ואני הייתי פסיכולוגית
במוסד לילדים בסיכון. נולדו לנו ארבעה ילדים ובתוך מחויבויות הבית והמשפחה, החיים
התחילו להשתבש. חתול שחור עבר בינינו. משהו בתדר בינינו התקלקל, התקשורת לא
הייתה טובה ולפעמים גם הטונים עלו. כשאיתן היה חוזר מהעבודה , הבית היה עדין בשיא
הפעילות, הילדים ערניים ומשתובבים. הוא היה שוקע בכורסה עם העיתון, כאילו כל מה
שקורה מסביב לא שייך אליו. 'למה? זה גם הבית שלך' חשבתי. 'שנינו עובדים קשה אז בוא
נתחלק במטלות, אל תשאיר את הכול למשרתים שלך'.
ככל שניסיתי לדבר אתו, לפתוח את הדברים, לנקות את הפצעים שאנחנו פוצעים זה את זו
לא הצלחתי. כל מילה שאמרתי הקפיצה לו את הפיוזים והוא היה נכנס לחדר זעוף ושותק.
אני איבדתי את שמחת החיים והייתי אובדת עצות.
התקרב יום הולדת ארבעים של איתן, וחשבתי להפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית
חגיגית. אולי תשומת הלב הזאת תשפר קצת את האווירה שהתקלקלה והתעכרה. אני
אוהבת אותו, אני רוצה שהוא ידע שהוא יקר לי והוא חשוב לכולנו. מלבד זה, יש לנו ארבעה
ילדים חמודים וצריך לשמור על המשפחה.
"ילדים, אנחנו נחגוג לאבא יום הולדת, נפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית" אמרתי והילדים
שמחו. כשהגיע היום ערכנו את השולחן בחגיגיות, על המפה היפה שהילדים פרסו הנחתי
שני פמוטים עם נרות דולקים ובקבוק יין עם גביעי זכוכית גבוהים. הילדים סדרו את מערכת
כלי האוכל עם המפיות הצבעוניות וחיכינו לאיתן שיחזור מהכדורסל. בינתיים סיימתי את כל
הבישולים. כשפתחתי את דלת תנור האפיה כל המטבח נמלא בריחות נעימים של סטייק
פרגיות מתובל ועסיסי. התוספות כבר היו מוכנות על השיש וגם העוגה לקינוח. איתן פתח
את הדלת והריח שמילא את המטבח הגיע לנחיריו. "מה זה נורית? לכבוד מה הארוחה?"
"מחר יום הולדתך, רצינו להפתיע אותך". איתן באמת היה מופתע. הוא לא ציפה למחווה הזו.
הוא נתן לי נשיקה, הלך להתרחץ וניגשנו כולנו לשולחן. הארוחה התחילה במנה ראשונה ולאחריה
הרמנו כוסית וברכנו אותו באושר ובבריאות. הילדים הכינו חידון על מאורעות מחייו של אבא
ושרנו לו שירי יום הולדת. האוירה הייתה חגיגית ועליזה אבל אני הרגשתי שמתחת לחיוכים שלו
יש בור שחור ועמוק. משהו מפריע לו ואין לי יכולת להבין מה.
"נורית" הוא אמר לי בסיום הארוחה ואחרי שהילדים הלכו לישון "אני חושב שכדאי שנלך ליעוץ
זוגי, יש יעוץ כזה בטיפול קבוצתי. אני רוצה שננסה". הסכמתי. מה יש לי להפסיד. יש איזה שד
שמרחף באוויר ואני לא יודעת לטפל בו.
נרשמנו לקבוצה של מכון "דורית אביב" שמטפל בבעיות של זוגיות ומשפחה.
הגענו בערב הראשון לקבוצה של שלושים איש, חמש-עשרה זוגות. לאחר רישום וכיבוד קל
התיישבנו במעגל. שני המדריכים, גבר ואשה, הציגו את עצמם – דורית ואביב.
הם סיפרו קצת על עצמם ועל המכון שהקימו ודיברו על התהליך שנעבור. "הדבר החשוב
ביותר בתהליך", הם אמרו, "הוא שיתוף הפעולה שלכם והפתיחות. אם זה לא יתקיים תהליך
הריפוי יהיה לקוי". התחלנו עם סבב הכרות של שם, עיסוק ומצב משפחתי ולאחר מכן אמרה
דורית: "לאחר שכל אחד הציג את תעודת הזהות של עצמו אני מבקשת מאחד הזוגות או
מאחד מכם להציג את הסיבה שבגללה היגיע לכאן. כמובן, מי שרוצה, ללא לחץ. הרי סך
הכול באתם לכאן לפתור בעיה מסוימת ולפעמים קל יותר לפתוח אותה בפני אוזניים זרות.
אוזניים זרות גם יתנו נקודת מבט שונה מזו שהכרתם עד עכשיו ואולי מכאן תצמח הישועה.
בכל מקרה, אנחנו לא ננסה לתת פתרון, הפתרון תמיד יבוא מכם. אנחנו ננסה להציף את
הבעיה ולתת כלים". זוג אחד הסכים לדבר על הבעיה שלהם. הם סיפרו באריכות
ובפרוטרוט ואיתן ואני הסתכלנו זה על זו ושאלנו את עצמינו בלי קול 'האם עלינו הם
מדברים?'. שנינו הסתכלנו עליהם בהזדהות מלאה ואפילו הינהנו להם. לאחר שהם סיימו
דורית אמרה שהמפגש הזה רק פותח פתח והמפגש הבא יוקדש לתרגיל קבוצתי שנעשה בעקבות
מה ששמענו.
אנחנו חזרנו הביתה וההרגשה שלי הייתה שנוכל לפתוח את הבעייתיות בזוגיות שלנו
בקבוצה הזו וקיוויתי לטוב. גם איתן יצא בהרגשה שהסדנה הזו יכולה להועיל לנו. סך הכול
מצאנו שם אנשים כמונו עם בעיות כמונו.
במפגש הבא אביב הציג את התרגיל. הוא ביקש לרענן את מה שעלה במפגש הקודם וכל
אחד התבקש להתייחס לבעיה בתפקיד בן זוגו. לאחר הפסקה, התחלקנו לקבוצות של ארבע
זוגות. כל קבוצה הייתה צריכה לברר בתוכה, ותוך כדי דיון למצוא איזשהו מכנה משותף
לבעיות של הזוגות בקבוצה.
באחד המפגשים היותר מאוחרים התבקשנו שוב להתחלק לקבוצות ולארח בבתים. אנחנו
היינו ארבע זוגות ומיכאל ודנה הזמינו אליהם. "איפה אתם גרים?" שאלנו אותם "אנחנו גרים
בהרצליה". כששמעתי הרצליה, נדלקה לי נורה, זוהי עיר ילדותי. "באיזה רחוב אתם גרים?"
שאלתי "ברחוב מעלה הצבי" הם ענו. "שם גרה חברתי הטובה אסנת. באיזה מספר בית?"
"מספר 15 קומה ראשונה" הייתה תשובתם. "אז אתם גרים בדירה של אסנת, חברתי
הטובה, חברת ילדותי". ואכן, קבענו יום והיגענו לדירה של אסנת. ההורים של אסנת כבר
עברו לדיור מוגן. הם מכרו את הדירה למיכאל ודנה ומיכאל ודנה כמעט ולא שינו דבר בדירה.
אני כמובן מאד התרגשתי. אבל מה שהיה יותר מדהים הוא שאצל מיכאל ודנה אנחנו נפתחנו
ופרסנו את הבעייתיות שנוצרה בזוגיות שלנו. אולי כי שם אני הרגשתי קצת בבית, הרגשתי קצת
מוגנת ועם זאת, כפי שדורית ואביב אמרו, דיברנו בפני אוזניים זרות.
מסתבר שאיתן ציפה ממני, בתת ההכרה שלו, להיות יותר עקרת בית, יותר בשלנית, יותר
מאורגנת, יותר מאמא, כמו שהייתה אמא שלו, שעשתה הכול בבית. הוא חשב שכשהוא
יחזור הביתה מיום עבודה עמוס ולוחץ, הבית יהיה מאורגן ושקט וכולנו נתפנה אליו.
אבל גם אני עבדתי, אולי פחות שעות ממנו, ובכל זאת, רציתי את העזרה שלו בבית וציפיתי
שהוא יקח חלק במטלות הבית, הבית הוא של שנינו ולשנינו יש אחריות על תפקודו.
כל הדברים האלה נפרשו על השולחן.
שנינו לא היינו קשובים לצרכים הפנימיים אחד של השני. היינו כנראה מרוכזים כל אחד
בעצמו ועכשיו הייתה לנו הזדמנות ללבן את הדברים.
האמת היא שהרגשתי מה הוא מצפה ממני, אבל אני הייתי אני, לא רציתי וגם לא יכולתי
לשחק מישהי אחרת.
ברגע שהדברים נפתחו והבנו את שורש העניין הגענו שנינו למסקנה שאנחנו אוהבים זה את
זו כמו שאנחנו, אנחנו צריכים לבוא אחד לקראת השני, אבל אף אחד לא צריך להשתנות
למען השני.

ד.
למדנו לחיות זו עם זה לצד חוסר השלמות, והאהבה התעצמה. הרגשנו שהקשר בינינו יציב
וחזק מאי פעם ונעבור ביחד כל מכשול.
הילדים גדלו והתחילו לפרוח מהקן. שתי הבנות הגדולות, קרן ומעיין התחתנו ורועי הלך
לצבא. נשארנו בבית עם בן הזקונים, גיא שגם הוא כבר היה בכתה י"א, גברבר צעיר.
החיים התנהלו על מי מנוחות. איתן עשה חיל במשרד, אני התקדמתי בתפקידי כפסיכולוגית
וגיא עמד לסיים את כתה י"א. הוא למד במגמת פיזיקה, והתכונן, יחד עם חברו הטוב דויד
למבחן המסכם.
יורם, המורה הצעיר והתוסס שלהם לפיזיקה, החליט להזמין את כל עשר תלמידי המגמה
שלו אליו הביתה לציין את סוף השנה. 'הם חבורה מגובשת ומלוכדת' הוא חשב בליבו 'כל
אחד הוא אוצר שצריך לטפח'. והוא אמר להם "אחרי שנה שבה השקעתם בלימודים,
הצלחתם ועשיתם חיל, אני מרגיש שמגיע לכם שנחגוג ביחד במסיבה קטנה משלנו".
יורם השכיל ליצור עם הילדים קשרים טובים ולבביים והם שמחו לקבל את הרעיון. הם
החליטו להכין לו הפתעה. הם בנו רובוט שיודע להגיש קפה "כי" הם אמרו לו "כבחור צעיר
שגר לבד בדירה זה יהיה נחמד אם יהיה מישהו שיגיש לך כל בוקר קפה למיטה".
יום המסיבה הגיע וכל עשר התלמידים, החברים הטובים, נסעו להרצליה לביתו של יורם.
איתן ואני יצאנו לבלות עם חברים.
כשהגענו הביתה בשעה 11.00 גיא עדיין לא היה בבית. הדבר קצת הפליא אותנו אבל
החלטנו לא להיות לחוצים.
בשעה 11.30 הטלפון צלצל וגיא היה על הקו: "דויד, החבר שלנו, התמוטט והזמנו אמבולנס
ולקחו אותו לבית חולים. כולנו כאן המומים. האם אתם יכולים לבוא לקחת אותי הביתה?"
"כן, בטח, מה קרה?" שאלנו בבהלה.
ידענו על בעיות הלב של דויד לביא. דויד הוא חבר טוב של גיא. הם תמיד למדו יחד
למבחנים. דויד הוא כמו בן בית אצלינו, אנחנו מכירים אותו וגם את ההורים שלו.
וגיא אמר: "תמיד ידענו שיש לדויד בעיית לב, הוא לא הסתיר את זה והוא תמיד מאד שמר
על עצמו, ונזהר מכל דבר, אבל הבנו מהפרמדיק שהוא קיבל עכשיו פתאום איזשהו דום לב".
"בסדר גמור, גיא, אין שום בעיה, אנחנו נבוא, אנחנו כבר יוצאים. מה הכתובת של יורם?"
שמתי את הטלפון על רמקול כדי שגם איתן ישמע את הכתובת שיהיה יותר בטוח להגיע.
"רחוב המרגנית 31 הרצליה" אמר גיא.
הייתה שתיקה. ביחד עם ההלם על מה שקרה לדויד היינו בהלם על הכתובת שגיא אמר.
האם שמענו נכון? יורם המורה לפיזיקה גר ברחוב המרגנית 31 הרצליה, בביתה של יעל,
חברתי הטובה, חברת ילדותי.
הוא גר במקום בו הייתה פגישתנו המחודשת, במקום בו פרחה אהבתנו לפני שלושים שנה.
הסתכלנו זה על זו כלא מאמינים אבל מיד התעשתנו ואמרנו "כבר יוצאים" ויצאנו לנקודת
ההתחלה.

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים

4. המורה לפסנתר - (אשמח לחוות דעת)

בס"ד
קומה I דויד עזרא/ דני וגלי מלכי והילדים תמר ועידו
קומה II סופי ודימה והבן מישה/ מירי פרץ וביתה סיגל
קומה III מלכה ואדי/ אורנה ואריה והבנות דנית ועדן
קומה VI הסטודנטיות יפעת ונופר/ יורם ורינה סרור הילדים: אבי, יעל ואסנת

סיפור המורה לפסנתר
א.
מן הדירה בקומה השנייה בקעה כל היום מוסיקה קלאסית. אם זה דיסקים טובים וחזקים או פריטה
מלטפת על פסנתר.
מירי פרץ, שגרה בדירה ממול, אהבה את המוסיקה ששמעה. כל יום בשעה ארבע, כשחזרה עם
ביתה סיגל בת השלוש מהגן, היא עמדה בחדר המדרגות, הקשיבה למוסיקת הדיסקים של דימה
או לנגינת הפסנתר של סופי, ורק לאחר מספר דקות של הנאה והתרגעות, היא פתחה את דלת
דירתה ונכנסה הביתה.
בימים האחרונים דויד השכן לא בא עם האוטו שלו, בדרכו הביתה מהעבודה, לקחת אותן מהגן והיא
נאלצה לחזור עם סיגל ברגל בחום הכבד, ודקות המוסיקה המעטות האלה בחדר המדרגות היו
דקות המנוחה שלה. "כשסיגל תהיה בת שש אני אלמד אותה בשמחה פסנתר" אמרה לה סופי
כשראתה אותה עומדת כך, מאזינה ונהנית. "עוד שלוש שנים זה המון זמן" ענתה לה מירי "מי יודע
מה יהיה עד אז". סופיה ידעה שלמירי יש בעיות עם הגרוש שלה. הוא לא משלם לה את דמי
המזונות שמגיעים לה. "בקושי יש לה כסף לאוכל, אז איך יהיה לה כסף לשיעורי פסנתר עבור
סיגל?" אמרה אתמול לדימה.
גם למשפחה של סופי לא קל מבחינה כלכלית. דימה, שהיה ברוסיה מנהל תזמורת, הפך כאן
לשומר בחניון. סופיה, שהייתה פסנתרנית, כאן היא מורה לפסנתר. יש לה כמה תלמידים
מהשכונה אבל היא רוצה שיהיו לה עוד תלמידים, "ושיבואו ילדים גם משכונות אחרות" קבלה
באזני דימה "כמו דנה שמגיעה משכונת פסגות". דנה היא בת דודה של יפעת הסטודנטית שגרה
בבנין בקומה רביעית מול משפחת סרור. יפעת שמעה את המוסיקה שבקעה מהדירה, סיפרה על
כך לדנה ודנה נרשמה אצל סופיה ללמודי פסנתר.
"או קי, סופי" דימה ענה לה, "נדבר עם אורי מהמתנ"ס, הוא יעשה פירסום ויבואו עוד ילדים מעוד
שכונות בעיר". דימה רצה לעזור לסופי בעינין שיעורי הפסנתר. הוא חלם על היום שבו יוכל
להתפטר מהחניון ולחזור לעסוק במוסיקה, במקצוע שלו שבו הוא ראה את יעודו.
עוד מעט מגיעים התלמידים. סופיה סידרה את החדר של מישה, החדר עם הפסנתר, והכינה אותו
לשיעורים. מישה השתדל לא להיות בבית כשאמא שלו מלמדת. הוא מצא לו עיסוקים משלו.
היום לדוגמא, הוא באימון של נבחרת הנוער בכדורגל ביחד עם אבי סרור, החבר שלו מהכיתה שגר
בבניין בקומה רביעית מול יפעת.
דנה היגיעה לשעור. היא התישבה על כסא הפסנתר ורצתה להתחיל לנגן את הקטע שהכינה בבית
אבל סופיה היניחה יד על כתפה ואמרה לה "רגע, דנה, אני רואה שאת חרוצה ומוכשרת, עבדת יפה
כל השנה, אני רוצה לכבד אותך בתפקיד" דנה הסתכלה בה בסקרנות. "בסוף השנה אנחנו נקיים
קונצרט תלמידים ואני רוצה שאת תהיי המנגנת הבכירה". "תודה" אמרה לה דנה "איזה יופי, אני
ממש שמחה". וסופי אמרה "אנחנו נתחיל עכשיו ללמוד את הקטעים שתנגני בקונצרט".
השעור התחיל והסתיים ודנה החליטה שלפני שהיא הולכת הביתה היא תעלה ליפעת ותשתף
אותה בהתרגשות בכל מה שסופי אמרה לה. כשפתחה את דלת הדירה ויצאה לחדר המדרגות היא
שמעה מריבה קולנית בוקעת מקומה שלישית, מהדירה של אורנה ואריה. היא עלתה ליפעת,
הקולות גברו והן שמעו את שמות הבנות, דנית ועדן, משורבבים לשיח הצעקני. "נופר, השותפה
שלי בדירה, היא עובדת סוציאלית" אמרה יפעת, "כשהיא תחזור אני אספר לה מה ששמענו, אולי
צריך לערב את הרווחה".
הן נכנסו לדירה, ודנה ספרה לה על הקונצרט שסופי מתכננת לסוף השנה. "אני מקווה שגם אני
מוזמנת לקונצרט כי אני בכל מקרה מתכוונת לבוא" אמרה לה יפעת והלכה למטבח להביא גלידה.
יפעת הייתה קצת מעורבת בחוגי הילדים כי היא הייתה בת זוג של אורי, מנהל המתנ"ס העירוני. הן
ישבו וליקקו גלידה, וראו טלוויזיה.
בינתיים נופר הגיעה עם סל מהמכולת ובזמן שהיא פרקה את המצרכים למקרר, דנה ויפעת סיפרו
לה על הצעקות ששמעו מביתם של אורנה ואריה בקומה שלוש. "וזו לא פעם ראשונה שיש שם
צעקות ושמות הבנות משורבבים למריבה" אמרה יפעת. "האם לא כדאי להפעיל את הרווחה?"
"אני אחראית על אזור אחר אבל אשאל במשרד מה לעשות", נופר השיבה. הן ישבו שלושתן
ופטפטו ודנה קמה ללכת הביתה. היא פתחה את הדלת ואבי בדיוק עלה במדרגות. הוא הגיע
מהאימון, עם התיק הממותג והתלבושת הסגולה עם סמל הקבוצה. אבי כבר נער בן שבע-עשרה,
גבוה ומוצק. בשנה הבאה הוא רוצה להיכנס לקבוצת הבוגרים. דנה ראתה אותו וליבה החסיר
פעימה. גם אבי היה כולו נרגש. הם עמדו זה מול זו, חסרי נשימה ואז, דנה הסתובבה וירדה
במדרגות ואבי ניכנס הביתה.
ריח מאפה עלה בנחיריו. המשפחה חיכתה לו עם ארוחת הערב, אבל אבי חטף את הטבלט שהיה
מונח בצד ואמר: "אני יורד להחזיר לדויד עזרא את הטבלט שלקחתי אתמול" והוא רץ מהר וירד
במדרגות, הוא הגיע למדרכה מתנשף וראה את דנה מתרחקת לכוון השכונה שלה. הוא עמד דקה,
בהה בגבה המתרחק ואז עלה לקומה הראשונה, החזיר לדויד עזרא את הטבלט ויצא בלי להגיד
מילה. דויד עזרא גם הוא לא הסתכל על אבי ולא דיבר אתו. הוא בכלל שכח מהטבלט הוא היה עסוק
בתחבושת שעל רגלו.
גם מישה חזר עכשיו הביתה מהאימון, והבית היה ריק. אבא דימה כבר נמצא בחניון, שם הוא גובה
עשרים שקלים מכל מכונית שנכנסת, ואמא סופיה הלכה לתלמיד שלה. מישה לקח משהו לאכול
ועלה למלכה ואדי בקומה שלישית. בכל הזדמנות הוא עולה אליהם, יושב איתם, קורא להם
מהעיתון או מהספר, או רואה איתם טלוויזיה, ומדבר איתם על חדשות ועל פוליטיקה. הם משלמים
לו על כך, וכך יש לו דמי כיס.
למלכה ואדי יש שלושה ילדים. שני הבנים חיים בחו"ל עם משפחותיהם, והבת הגרושה שלהם גרה
בצפון הארץ. מלכה ואדי נשארו לבדם לעת זקנה. גם מישה מרגיש בודד במשפחתו הקטנה. אבא
עובד כל לילה בחניון, ואמא טרודה עם התלמידים שלה.
טוב לו אצל מלכה ואדי. הם אומרים לו שהוא כמו הבן שלהם והוא מספר להם על תוכניותיו.
הוא סיפר להם שבעוד שנה הוא מתגייס והוא רוצה לעשות את הצבא במסלול של ספורטאי מצטיין
בכדורגל. ההורים קיוו שהוא יהיה מוסיקאי אבל הכדורגל משך אותו יותר.
בעזרת הכדורגל ודרך החברות שלו עם אבי סרור הוא השתלב יפה בכיתה ובחברה. הוא ואבי
חברים טובים.
לאבי יש שתי אחיות, יעל בת שתים-עשרה ואסנת בת עשר. סופי היציעה לאמא רינה, ללמד את
הבנות פסנתר "אם אלמד את שתיהן אני אעשה הנחה" היא אמרה, אבל רינה היציעה ששתי
הבנות תילמדנה יחד באותו שעור במחיר של שיעור אחד וסופי הסכימה.
כשהבנות לומדות, מישה מפנה את החדר ועולה למלכה ואדי.
אתמול, כשהבנות למדו אצל סופי ומישה היה אצל מלכה ואדי, שוב נשמעו צעקות מהדירה ממול.
מלכה ידעה שנופר דיברה כבר עם הרווחה ועובדת סוציאלית אמורה להגיע אליהם הערב לשיחת
רקע. השיחה נקבעה לשעת ערב שקטה כשהילדות ישנות. כך סיפרה אורנה למלכה בבוקר
כשעמדו שתיהן בדלתות פתוחות זו מול זו בקומה. אורנה גם סיפרה שכל המריבות שלהם הן על
חינוך הילדות. "אריה רוצה שהן תעשינה הכול לבד, הוא לא רוצה שאני אפנק אותן. אבל אני
אומרת לו שדנית בסך הכול בת חמש ועדן בת שלוש. אני עוזרת להן לאכול, עוזרת להן להתלבש.
זה לא נקרא פינוק. אבל אריה, שחי לבד כל השנים, בלי הורים תומכים, חושב אחרת ועושה
צעקות. נראה מה תגיד העובדת הסוציאלית".
כך סיפרה אורנה למלכה באותו בוקר.
עכשיו המריבות נרגעו וגם השיעור של יעל ואסנת הסתיים. יעל ואסנת עלו הביתה לקומה רביעית
ומישה ירד לביתו בקומה שניה.
בקומה הראשונה דויד עזרא מטפל בפצע שלו ברגל. אין מי שיחבוש לו את הרגל. דויד עזרא גר לבד.
לפעמים הוא דופק אצל משפחת מלכי שגרה ממול ומדבר עם דני על מכוניות ועל ספורט. לדני יש
מוסך באזור התעשיה ודויד מוסר לו את המכונית שלו לטיפול וסומך עליו גם בעניין המחיר. בבוקר
גלי, אשתו של דני, נכנסה אליו וחבשה לו את הרגל. "הפצע לא מגליד" היא אמרה לו: "הפצע שלך
הזדהם, אתה צריך לראות רופא, צריך לטפל בזה". "אפילו לקופת חולים קשה לי ללכת" אמר לה
דויד. "דני יבוא מחר בבוקר וייקח אותך, זה בדרך למוסך שלו". דויד היה אסיר תודה. הפצע ברגל
הטריד אותו מאד. הוא לא טיפל בו כראוי ובגלל זה המצב החמיר וכבר שלושה ימים שהוא לא הולך
לעבודה. דויד הוא מחסנאי ראשי בסופר השכונתי ובתפקידו הוא מתרוצץ כל היום בין המדפים,
והפצע ברגל לא מאפשר לו לעבוד כראוי. העובדה שהוא נשאר בבית מעציבה אותו גם כי בגלל זה
הוא לא יכול לקחת את מירי וסיגל במכונית שלו בדרכו חזרה מהעבודה, והן נאלצות ללכת ברגל
מהגן הביתה בחום הכבד.


ב.
סופי התחילה בהכנות לקונצרט. היא הצליחה להחדיר בתלמידיה רצון עז ואהבה לנגינה והם
התכוננו בבית שעות ארוכות. הם רצו לתת הופעה טובה.
היו לה שישה תלמידים והיא יעדה להם חמישה קטעים. אביתר יתחיל במחרוזת שירי חגים.
אחריו ינגן עמי סונטינה של בטהובן. אחר-כך ירדן, בת השש, תנגן תרגיל קטן של שופן.
אחריה תנגנה האחיות יעל ואסנת בארבע ידיים קטע מ"הדנובה הכחולה" של שטראוס,
ואחרונה חביבה תנגן דנה את "מארש טורקי" של מוצארט.
היה צריך לדאוג לאולם, ודימה נרתם לעזרה. הם שכרו את האולם של המתנ"ס, ליום רביעי
האחרון של חודש יוני משעה שלוש אחר הצהרים.
דימה היציע שהם יזמינו לקונצרט גם את ילדי החוג למוסיקה, "כדאי להעמיק את החינוך
המוסיקלי של הילדים" הוא אמר לאורי, מנהל המתנ"ס ואורי קיבל את הרעיון באהדה רבה
והיציע שדימה יבוא מחר בחמש, כשהילדים בחוג, וידבר איתם בעצמו. דימה אכן בא. הוא
ביקש מהמורה שתתן לו כמה דקות מהשיעור ואמר לילדים: "ביום רביעי אנחנו מקיימים
קונצרט, ילדים מנגנים בפסנתר, ואני שמח מאד להזמין אתכם להופעה. כבוד גדול יהיה לנו לראות
אתכם יושבים ומקשיבים ואני בטוח שגם אתם תהנו". בדברים שאמר דימה לילדים ובאופן שהוא
אמר אותם, הוא היצליח להחדיר בהם סקרנות וגאווה להיות מוזמנים, והם היבטיחו לבוא.
היה צורך לדאוג גם לכבוד קל. סופי ודימה הכינו רשימה והמשפחות בחרו מתוכה מה להביא:
קערת פרות, צלחת ירקות, עוגות, עוגיות ושתיה חמה וקרה.
כל ילד יכול להזמין בנוסף לבני משפחתו, חבר אחד או שניים וסופי הזמינה את שכנתה מירי
וביתה סיגל. מירי שמחה על ההזמנה ותכננה לקחת את סיגל מהגן, לקנות עוגה בסופר ולהגיע
למתנ"ס. אין לה רכב אבל הכול קרוב.
יום הקונצרט היגיע.
סופי ודימה היגיעו מוקדם לאולם. סידרו, הכינו, ערכו את הכיסאות לנוחיות הקהל ופרסו מפה
יפה על שולחן הכיבוד. הם קישטו את האולם בבלונים וסרטים וליד הפסנתר היניחו זר
פרחים יפה.
הם רצו לגייס גם את מישה לעזור בהכנות, אך לצערם מישה התחמק ועלה לאבי. אבל לאבי
היו תוכניות אחרות. הוא רצה ללכת לקונצרט. הוא רצה לפגוש את דנה והיה לו תירוץ טוב
להיות בקונצרט, האחיות שלו, יעל ואסנת, מופיעות.
מישה חשב להיכנס למלכה ואדי אבל גם שם הוא לא יכול היה להיות כי הבת שלהם היגיעה
מהצפון עם הבן הקטן.
מישה החליט ללכת לקונצרט ולשבת בקהל באנונימיות, כאחד השומעים.
הקהל התחיל להגיע. ראשונים היגיעו בני משפחת סרור. הילדות יעל ואסנת, ההורים יורם
ורינה וכמובן אבי. אחריהם היגיעו כל האחרים ואבי ראה את דנה נכנסת עם הוריה ואחיה
הקטן. דנה לבשה חולצה ירוקה מדהימה ומכנסי ג'ינס. השיער שלה היה פזור על כתפיה
ואבי היביט בה מהופנט. יפעת, בת הדודה, גם היא היגיעה ביחד עם אורי בן זוגה מנהל
המתנ"ס, ושניהם התישבו ליד ההורים של דנה.
האולם אט-אט התמלא, כולם היו חגיגיים והתרגשות גדולה ריחפה באוויר.
הילדים המופיעים ישבו עם סופי על הבמה ליד הפסנתר, ודימה עלה לדבר: "אנחנו שמחים
מאד לראות אתכם ונרגשים יחד עם הפסנתרנים הצעירים של סופי להופיע בפניכם. אנחנו
יודעים שהילדים התכוננו, מאחלים להם הצלחה ובטוחים שהם יתנו את המיטב ושכולנו נהנה
מההופעה. כמובן שאנחנו מחכים למחיאות הכפיים ולעידוד שלכם. אז, שיהיה בהצלחה".
בזמן שדימה דיבר, סופי הסתכלה על הקהל ושמחה לראות את כולם. את ההורים, את
האחים ואת החברים. את מירי פרץ היא לא ראתה בין האנשים והיא קצת התפלאה אבל היא
שמחה לראות את קבוצת הילדים מהחוג למוסיקה של המתנ"ס.
היא ראתה גם את מישה יושב בקהל והיא שמה לב שהוא נועץ מבטים בתמר מלכי, השכנה
מהקומה הראשונה שלומדת בחוג למוסיקה.
ההתרגשות הייתה בשיאה. דימה היזמין את אביתר, התלמיד שפותח את הקונצרט לעלות
לנגן, והקונצרט התחיל. האוירה הייתה קסומה וחגיגית ובזה אחר זה עלו הילדים לנגן, לפי
הזמנתו של דימה. כל הילדים ניגנו בצורה מושלמת. כל ילד, בסיום קטע הנגינה שלו, קם
מכיסא הפסנתר, קד לקהל, כפי שסופי לימדה אותו, והקהל מחא כפיים בהתלהבות.
ההצלחה הייתה מעל ומעבר למשוער. ההורים הנרגשים חיבקו את הילדים והירעיפו עליהם
תשבחות. ואחר-כך ניגשו לדימה ולסופי והודו להם מקרב לב. הם הודו לסופי על המסירות
והאכפתיות לילדים ולדימה הם הודו על הארגון המעולה של כל האירוע.
לבסוף הם התכבדו בכל הטוב שהיה על שולחן הכיבוד והתפזרו אט-אט לביתם.
גם אורי המנהל, שישב בקהל, התרשם מאד מהאירוע המושקע והמוצלח. הוא היזמין את
דימה וסופי לשיחה אצלו במשרד "יש לי משהו טוב להציע לכם" אמר להם, "נקבע פגישה
לשבוע הבא".


ג.
ביום רביעי, יום הקונצרט, מירי התלבשה יפה והלכה לאסוף את סיגל מהגן.
היא נכנסה איתה לסופר לקנות עוגה והתכוונה להגיע למתנ"ס. אבל כשעמדה בתור בקופה סיגל
פתאום רצה לתוך החנות ומירי ראתה שהיא מחזיקה בידו של דויד עזרא. כשסיימה לשלם ראתה
את שניהם עומדים ומחכים לה ליד היציאה מהחנות.
"את לבושה יפה, מירי" אמר לה דויד כשהתקרבה אליהם. "אולי נצא שלושתנו לבית קפה".
סיגל שמעה את דבריו של דויד וקפצה משמחה.
"אנחנו מוזמנות לקונצרט התלמידים של סופי" מירי אמרה לו. "אני רוצה ללכת, כבר קניתי עוגה
לכיבוד" "העוגה זו לא בעיה, תיקחי אותה הביתה. את לבושה יפה, סיגל מאד רוצה, והפצע שלי
ברגל כבר נירפא, אז יש לנו שלוש סיבות טובות לחגוג".
מירי התלבטה. כבר כשקיבלה את ההזמנה היא חשבה שלסיגל לא תהיה סבלנות לשבת כל
אחר הצהריים ולשמוע את הילדים מנגנים. היא חששה שסיגל תפריע. ההצעה של דויד נראתה לה
יותר מתאימה והיא החליטה לקבל את הזמנתו.
הם נכנסו לאוטו של דויד, נסעו לבית קפה נחמד בפאתי העיר והתישבו בפינה מבודדת.
לסיגל הם היזמינו מנת ילדים – סלט קטן וצ'יפס, ולהם הם היזמינו סלט גדול וקיש פטריות.
הם קינחו לעצמם בקפה ולסיגל בגלידה. האווירה הייתה נעימה.
תמיד הייתה להם שפה משותפת ותמיד היה להם נחמד ביחד. אבל עכשיו מירי
ראתה את הדינמיקה בין דויד לסיגל. היא ראתה שהוא מתייחס אליה מאד יפה והיא ראתה
שסיגל אוהבת את חברתו. מירי הירגישה שנעים לה ונעים לסיגל. השיחה קלחה והזמן עבר.
גם דויד הירגיש טוב ונוח בחברת מירי וביתה ופתאום אפפה אותו מן שלווה, ותחושה של
השלמה גורלית ירדה עליו. הוא הירגיש שנכון לו להיות עם מירי וסיגל.
הם היביטו זה בזו וחשו, כל אחד מהם, שקורה פה משהו, שנוצר פה תא משפחתי קטן וחמים.
בלי לומר מילה, הם קמו, החזיקו ידיים ונצמדו בחיבוק עז.
מירי הבינה שדויד הוא המשענת שלה, ודויד ידע שמירי היא הבית שלו. וסיגל הקטנה פיזזה
ביניהם.
ובאולם, הקהל התחיל להתפזר. אבי חיפש את דנה ומשפחתה וראה את ההורים שלה
מדברים עם סופי. דנה לא הייתה לידם. הוא יצא לחפש אותה ברחבה שבחוץ וראה את יפעת
יושבת על הספסל. הוא עמד בצד והסתכל ודנה התקרבה ליפעת.
אבי עזר עוז וניגש אליה. הרעד שחש אז בחדר המדרגות חזר אליו ובעצמה חזקה יותר.
"ניגנת מאד יפה" הוא אמר לה. "תודה, גם האחיות שלך ניגנו יפה". "באתי לא בגלל האחיות
שלי". אמר לה. "אז למה באת?" "באתי בגללך. רציתי לשמוע אותך ולפגוש אותך".
"אתה זוכר אותי מחדר המדרגות?" שאלה. "מאז חדר המדרגות אני לא יכול לשכוח אותך".
דנה חייכה וקצת היסמיקה ולאחר שתיקה קלה היא אמרה "גם אני". שוב ניתר ליבו של אבי.
הוא היה קצת נבוך ולא ידע איך להמשיך, ודנה אמרה: "אנחנו לומדים באותו בית-ספר,
אנחנו יכולים להיפגש בהפסקות". "אבל עכשיו מתחיל החופש הגדול אז בואי ניפגש מחר".
ההורים של דנה יצאו לרחבה ודנה אמרה: "אנחנו הולכים הביתה. אתה רוצה לבוא אלי?"
דנה ואבי הלכו יחד. המבוכה ניכרה עליהם וגם ההתרגשות.

ובמקום אחר באולם מישה רצה לפגוש את תמר. הוא מצא אותה עם החברות שלה משחקות
עם הכלב של אביתר. הכלב חיכה בחוץ עד תום הקונצרט ועכשיו הוא שמח לשחק עם הבנות.
מישה הצטרף לחבורת הבנות וכולם השתעשעו יחד.
גם החבורה הזו התחילה להתפזר ומישה ותמר הלכו יחד לכיוון הבית שלהם.
כשהגיעו לקומה הראשונה ותמר עמדה להיכנס לביתה היא אמרה למישה: "שמחתי שהצטרפת
אלינו". "ראיתי אותך יושבת בשורה הראשונה בקהל והחלטתי שאני רוצה שנהיה חברים".
הוא הושיט לה את ידו ומעין ברית נכרתה ביניהם.
דימה וסופי חזרו הביתה בתחושה של התרוממות רוח. הם ידעו שהקונצרט היצליח מאד.
מכל הכיוונים הם קיבלו מחמאות. ההורים הרעיפו עליהם תשבחות, הילדים היו מאושרים ואורי
היביע את הערכתו ושמחתו שאירוע כל-כך מוצלח היה במתנ"ס שתחת ניהולו.
אורי הזמין אותם לפגישה במשרדו ביום רביעי של השבוע שלאחר מכן.
סופי ודימה לא רצו לפתח ציפיות, אבל הם שיערו שהפגישה תביא איתה בשורות טובות.
ביום רביעי בשעה חמש הם ישבו במשרד מול אורי המנהל והוא אמר להם:
"הקונצרט שקיימתם היה מוצלח מאד ומאורגן באופן יוצא מן הכלל טוב.
בישיבת מנהלים שקיימנו באגף התרבות של העירייה עלה רעיון לפתוח בעיר קונזרבטוריון.
אני יודע, דימה, שברוסיה היית מנהל תזמורת וראיתי שיש לך כישורי ארגון וניהול.
אני הצעתי למנות אותך למנהל הקונזרבטוריון"
סופי ודימה היביטו זה על זו, ואחר כך על אורי, ושניהם יחד, באופן ספונטני הינהנו כלפיו
והביעו את הסכמתם.
"אני מבין שיש לך תעודת מנהל תזמורת מרוסיה. תצטרך לעבור קורס קצר גם כאן בארץ
ומיד לאחריו תוכל לקבל את התפקיד. אתה תצטרך להקים את הקונזרבטוריון מאפס.
תצטרך לארגן את המקום, לראיין את המורים ולהקים את הצוות הניהולי. אני מאחל לך הצלחה"
אורי קם, הושיט להם את ידיו והם לחצו ידיים.
סוף-סוף דימה ישתחרר מעבודתו בחניון וישתלב בעסקי המוסיקה שבה הוא ראה את ייעודו.

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים

5. אשמח לחוות דעת (סיפור ארוך)

בס"ד

סיפור : נגלה לי סוד גדול
א.
"צריך להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים," אמרה לי אימי תמיד, וכך גם ניהלה את חייה.
"אם תרצי להיות מאושרת – תהיי מאושרת," חיזק אבי את דבריה כשישבנו יום אחד בחדרי
וניהלנו שיחה פילוסופית על החיים.
ואז צלצל הטלפון.
"שלום יעל, זה יוני."
"שלום יוני," עניתי.
"קיבלתי את מספר הטלפון שלך מאלי ואשמח שניפגש."
"גם אני אשמח," עניתי.
היה לו קול נעים. החלפנו בינינו מספר משפטים, הוא סיפר לי קצת על עצמו, אני סיפרתי על עצמי
וקבענו להיפגש. דרך חוטי הטלפון זלג אלי מן חוסר ביטחון נערי שמצא חן בעיני והישרה עלי סוג
של רוגע. הוא לא מוחצן ומלא בבטחון עצמי כמו קובי, ניסיתי לנתח את אופיו, וסקרנותי התעוררה.
אולי הוא יהיה האחד לקשר יציב ואמיתי.
אלי כבר הכין אותי, הוא אמר לי שיוני שונה מקובי. "יוני יותר שקט, יותר סולידי, אני חושב שתאהבי".
כך אמר לי.
השבוע עבר, התכוננתי והתרגשתי ויוני הגיע. נכון, לא היו לו כתפיים רחבות ולא שיער שופע,
אבל עיניו היו טובות ואהבתי את זה. לחיצת ידיים, היסוס ראשוני, מילים בודדות ויצאנו למסעדה.
גיששנו את תחילת היכרותנו והשיחה קלחה. שמחתי כשהחלטנו שנמשיך להיפגש. פעמיים או שלוש
בשבוע יוני היה מגיע עם הב.מ.וו. הקטנה והנחמדה שלו. יצאנו, בילינו, והקשר הלך והתהדק. הייתה
לנו שפה משותפת ונהנינו לבלות ביחד. אבל עדיין הרגשתי שיש מעצורים, כאילו קיר שקוף חוצץ בינינו.
כל היום התלבטתי עם עצמי. חששתי שמה שמקשר בינינו הוא חוט דק ושברירי ולא חבל עבה ויציב,
כמו שאני באמת רוצה. אבל קול פנימי בתוכי אמר לי: 'את יכולה לשנות את המצב. אם את באמת
רוצה את יכולה להפוך את החוט הדק והשברירי לחבל עבה מלא בתוכן וברגש'.
ובלילה במיטה, כשהאירועים וחוויות היום עולים במוחי וחולפים כמו בסרט, שוב עולה
דמותו של יוני ואני רואה אותו בעיני רוחי ניצב עם הרגליים על הקרקע ומילה שלו יצוקה בסלע.
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, אם יוני אמר או הבטיח משהו הוא יקיים.
והתכונה הזו שובה את ליבי.
אז למה את מהססת? שואל הקול הפנימי, למה את רואה רק את מה שחסר? חסרה לך הספונטניות?
חסרה לך הקלילות שהייתה בקובי, קובי הכריזמטי שהיה מלא בביטחון עצמי? אבל קובי הרי
אמר לך שלא תוכלי להכיל אותו, ונפרד ממך. יוני שקול יותר וטוב לך עם זה. את אוהבת את ההרגשה
הזאת. נכון, אני עונה לעצמי, יוני משרה עליי ביטחון. הראש מתווכח עם הלב. מה עושים?
בערב יום חמישי יצאנו לטיילת, השקיעה הייתה מרהיבה, יוני החזיק את ידי ושאל אותי כבדרך אגב
מה דעתי על נישואין, "יוני" אמרתי לו "אנחנו לא מספיק מכירים, הקשר שלנו עוד לא חזק"
ניסיתי להתחמק אבל יוני המשיך "את יודעת שאני אוהב אותך" ומיד הוא היציע שניסע לטיול.
"לאן?" שאלתי, "ניסע לקיסריה" הוא ענה.
היה יום חורפי, השמים היו מעוננים וגשם איים לרדת, אך את התוכנית שלנו לא שינינו.
נכנסנו לאוטו ונסענו צפונה, לקיסריה.
הדרך הייתה אפורה ויפה, העננים רכנו מעלינו אך התחשבו בנו ולא המטירו גשם.
יוני שאל אם קר לי והידליק את החימום באוטו, אחר-כך הוא הדליק את הרדיו ומוסיקה ישראלית
נעימה התנגנה לה, אינטימיות וחמימות אפפו אותנו. עיני נמשכו כמאליהן אל יוני שישבתי לצידו,
אל הידיים האוחזות בהגה, הידיים שדאגו לי שיהיה לי נעים ונוח, שטיפלו בחימום וברדיו.
הן היו ידיים בוטחות ויציבות, הרגשתי שאני בידיים טובות.
כשהגענו לקיסריה, ירדנו אל החוף. הרוח הכתה בפנינו, אך אנו מצאנו לנו פינה מוגנת על המצוק.
ישבנו והיבטנו אל האופק, אל הגלים המתנפצים, אל הים הגועש. גם ליבי געש.
הרגשות והמחשבות סערו בתוכי. האם יוני הוא בחיר ליבי? האם אני אוהבת אותו כמו שהייתי רוצה
לאהוב? אולי אני רק משכנעת את עצמי לאהוב אותו ומבטיחה לעצמי שיהיה לי טוב איתו?
אני מכירה את התכונות הטובות שלו, אני לעומתו מרחפת, היום אמרתי משהו ומחר כבר שכחתי.
ואני הרי תבנית של בית הוריי, אבי היה איש טוב ומשפחתי, לבבי וחם, אבל הוא לא הצליח בעסקים
והמצב הכלכלי בבית היה קשה. הוא היה נוהג להבטיח לנו הרים וגבעות, אך שוכח משום מה
לקיים אותן. הוא לא הצליח לטעת בי את התחושה שהבית הוא אי של יציבות.
"יוני," אמרתי לו על המצוק בקיסריה, "אתה נותן לי ביטחון, טוב לי איתך."
יוני הסתכל עלי וחיוך של שביעות רצון התעגל בזוויות פיו.
האוויר היה קר. יוני חיבק אותי וכך ישבנו, הסתכלנו על הים הפתוח ונתנו למחשבות לעוף.
היום נטה לערוב, השמים התלקחו כאש בשלל צבעי הקשת, וכשכדור השמש הבוער נשק למים הכהים
ידעתי שיוני ואני נתחתן.
יוני ואני התחתנו.
הציפיות היו גבוהות אבל משהו השתבש. בעצם מבחינתי, כבר מההתחלה משהו היה משובש.
הייתה לי חיבה והערכה עמוקה אל יוני אבל הייתי צריכה לשנן לעצמי כל הזמן את המנטרה ההיא:
'אם תרצי להיות מאושרת – תהיי מאושרת'. ידעתי שיוני טוב בשבילי, אבל האם גם הלב ידע זאת?
עשיתי הפרדה בין הראש לבין הלב, הפרדה שהייתה לי הכרחית.
נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים והחיים היו טובים ונוחים. אני עבדתי כמורה ויוני היה
המפרנס העיקרי. הוא הקים עסק משגשג שאפשר לנו חיי רווחה ונוחות. הוא ידע לפנק, זכר לציין
ימי הולדת וימי נישואין. קנינו תמיד את הדברים הטובים ביותר.
הרגשתי שיוני אוהב, שהוא נותן את כל הנשמה לזוגיות ולמשפחה ורוצה באמת ובתמים בהצלחתנו.
אבל אני, מה קורה איתי? משהו היה חסר לי. אהבה, איפה את אהבה?
רציתי בעל שיהיה חופשי בחברה, ויוני היה שקט ועצור. רציתי בעל שיזרום איתי בספונטניות,
ויוני היה מחושב ונוקשה. פנטזתי על בעל מתחשב יותר ומפרגן, גם אם לפעמים זה לא כל-כך נוח לו,
כמו שראיתי בבית הוריי.
קשה להיות בזוגיות בלי לאהוב, אבל כנראה שקשה שבעתיים לחיות בלי להיות נאהב.
אינני מחפשת אשמים, לא ביוני ובנוקשות שלו ולא בי וברצון שלי בקלילות.
זאת הייתה המציאות שלנו לאורך שלושים שנות הנישואין.
עד שבוקר שישי אחד העסק התפרק.
במחשבה ראשונה סברתי שזהו חוסר אחריות. יש לנו משפחה לגדל, יש לנו ילדים לחתן,
איך עושים דבר כזה?
אבל יוני, כמו יוני, מחליט ועושה. הוא חתך את הקשר.
היה כואב, היה קשה, אבל רק כך היצלחנו לרפא את השבר ולמצוא את התיקון.
וכך זה קרה:
יום שישי בבוקר. יושבים במטבח, שותים קפה ושותקים.
"ביום ראשון יבוא הביתה מהנדס מהעירייה לבדוק אפשרות לבנות מרפסת," אמרתי.
שתיקה –
"ביום ראשון אני עוזב את הבית. נפריד את החשבונות ואת תוכלי לעשות לך איזה מרפסת שאת רוצה."
--- בום ---
יום ראשון הגיע. מזוודה קטנה ושלום.
איך אני מתמודדת עם המציאות החדשה הזו?
הרגשות סוערים בתוכי, הבטן מתהפכת.
האם זה מבושה? לא .
האם זה משמחה? בוודאי שלא .
כל גופי רעד. כל כולי הייתי בתחושה קשה של צער עמוק וכאב גדול. למה הבאנו את עצמינו למצב הזה?
למה לא ידענו לנהל את חיינו על מי מנוחות? אנחנו הרי לא שונאים זה את זו. אני יודעת
שיוני הוא איש טוב וגם אני אישה טובה. למה האווירה בינינו הייתה כל כך קשה? כל כך בלתי
נסבלת? איך זה שהיתלקחנו במריבות אינסופיות? ועכשיו התוצאות - נשרפנו ואוכלנו.
בסתר ליבי ידעתי שיוני עושה את הצעד הנכון, באומץ רב ובגבורה. הוא עושה את מה שליבו אומר לו
שצריך לעשות.
אבל אני הייתי מפוחדת, הייתי עצובה עד דמעות ומבולבלת. לא ידעתי איך יראו חיי מכאן ואילך.
הרגשתי כאילו תהום נפערה לרגלי ואני חייבת לשמור על עצמי שלא אפול לתוכה.
לאחר מספר ימים, כשקצת התאוששתי צלצלתי אליו ובקשתי ממנו שיחזור הביתה.
אבל יוני ענה: "לא יעל, הגענו לנקודה שבה אנחנו חייבים להיפרד. אין טעם להמשיך בצורה כזאת".
האמת היא שהוקל לי במקצת. ידעתי שיוני צודק ועם כל הקושי שבפרידה, אין מנוס מהצעד הזה.

ב
אט-אט החיים נכנסו למסלולם ואני מצאתי את עצמי מתמודדת לא רע עם המציאות החדשה.
אולי, חשבתי לעצמי, במעשה שיוני עשה הוא היציל אותי, אולי עכשיו אהיה חופשיה למלא את חיי
באושר ואהבה. והתחלתי לחפש אהבה. אבל איפה אמצא את האהבה?
שלמה? אילן? בנצי? כל גבר והשריטה שלו, כל גבר והשק שהוא נושא על גבו.
בפרק ב' בזוגיות אנחנו שני אנשים מצולקים שצריכים למצוא את החיבורים העדינים ביניהם.
והשנים עוברות.
ואז פגשתי את דן.
דן, גבר נאה, גבוה ורחב כתפיים, מקרין לבביות וחום. לא עוד נוקשות וחוסר התחשבות.
דן חופשי וחברותי, מפרגן ומשתף. אנחנו מאותה תפוצה, אותו סגנון חיים, בית ההורים דומה.
אפילו המראה החיצוני שלו הזכיר לי את אבא שלי. חשבתי לעצמי שתהיה לנו שפה משותפת
והבנה הדדית. סוף סוף יהיה לי בן-זוג כלבבי. הרגשתי כאילו שבתי הביתה.
דן מגיע אליי ומציע שניסע ליחידת הדיור הקטנה שלו. יחידה של חדר, סלון ומטבח.
מסתבר שהמצב הכלכלי שלו די מזופת והוא לא מסתיר את זה. לא רק שאין לו כסף,
אין לו דירה וגם המכונית שלו היא בבעלות משותפת עם קולגה מהעבודה.
אבל הוא עובד ויש לו הכנסה קבועה. הוא לא צריך להישען עליי.
אנחנו מדברים כל יום בטלפון. מספרים זה לזו את חוויות היום, את התחושות והרגשות.
אני רואה שדן לא מציע שניפגש. לא באמצע השבוע וגם לא במוצאי שבת. קצת מוזר לי.
הוא נבוך ממצבו הכלכלי? הוא לא מעוניין בקשר? זה לא מה שהוא משדר. הרי רק
אתמול הוא שלח לי את השיר: "dance me to the end of love" של ליאונרד כהן וכתב לי –
"ליפה בנשים."
וכשאני מזמינה אותו והוא יושב אצלי במטבח לארוחת ערב, הוא מספר לי שיהיה בשבת אצל בתו,
שרית. "יופי, תהנה עם הנכדים החמודים שלך" אני אומרת, קצת מאוכזבת, ואחר-כך שואלת:
"במוצאי שבת תבוא?" "כן," הוא עונה לי. אבל למה אני מרגישה שאם לא הייתי שואלת
הוא לא היה מציע ולא היה מגיע? סתם חששות, אני מרגיעה את עצמי,
הרי אתמול הוא סימס לי: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות."
במוצאי שבת הוא הגיע, הוא נראה מדהים בז'קט החום ובמכנסים הבהירים, ופני אורו. ישבנו בסלון,
הטלוויזיה זימזמה ברקע ואנחנו היינו בשלנו- צחקנו, פטפטנו ושיתפנו בחוויות השבת.
"את יודעת," דן אמר לי, "הייתה שבת מקסימה, שיחקתי עם נועם ואיילה והיה כיף,
אבל באיזשהו מקום הרגשתי גם קצת לא נוח." "למה?" שאלתי מופתעת.
"כי גיורא חושב שהוא הכי חכם בעולם וכולם טיפשים. לא נעים לי להיות במחיצתו".
אני מתפלאת. איך ייתכן שהבת שלו מאפשרת לבעלה לזלזל כך באביה?
"אולי הייתה אי-הבנה" אני מעלה השערה, "אולי תנסה לברר אתם." דן מהנהן.
נראה לי שהוא מסכים איתי.
ושוב טלפונים, ושוב דיבורים, עד שאני מציעה שנצא למסעדה עם דוד ואלה, החברים שלו.
"רעיון מצוין," הוא אומר. קבענו ויצאנו. פגשנו את דוד ואלה בכניסה למסעדה ונכנסנו פנימה.
באותו רגע קפאו עיניו של דן. באחד השולחנות ישבה גרושתו עם שלושת ילדיהם ובני זוגם.
דן ניגש אליהם. ראיתי שהוא מדבר איתם, פונה אל גרושתו, לוחץ את ידה ומחליף אתה כמה
מילים. כשהוא חזר אלינו הוא סיפר שיש לה היום יום הולדת והילדים חגגו לה. "איחלתי לה מזל טוב"
אמר, והלכנו כולנו לקצה השני של המסעדה, שלא יהיה קשר עין. ראיתי את שפת הגוף הנינוחה שלו
במפגש האקראי עם ילדיו ועם גרושתו. זה לימד אותי קצת על היחסים הלבביים בתוך המשפחה
ואהבתי. הערב עבר בנעימים.
ושוב טלפונים, ושוב דיבורים, ושוב אני מציעה הצעות. הפעם לסרט. כשיצאנו מהסרט ונכנסנו לבית
קפה דן הרגיש שמשהו מציק לי. "במה אני יכול לעזור לך, יעל?" שאל בחביבות האופיינית לו.
השתדלתי לדבר בנעימות, לא רציתי להתלונן, אבל המילים פרצו : "שבוע ימים אנחנו מדברים בטלפון
ואני לא שומעת ממך משהו כמו: מתי נתראה, אני רוצה לראות אותך, בואי נעשה משהו ביחד".
מי יבין ללב אישה החוששת שהיא רואה בבן-זוגה את אביה הפסיבי והנגרר.
אבל דן מחייך ומשיב, "את חושבת שאם לא הייתי רוצה להיות איתך הייתי בא?"
ולחיזוק הוא שולח בלילה אס.אמ.אס.: "את גילית לי מה זאת אהבה."
תירגעי, אני אומרת לעצמי, אל תעשי פיל מזבוב, אז את היא זו שמציעה להיפגש, ואת היא זו שמתכננת
את התוכניות. אז מה? דן מפנק אותך ואוהב אותך ושולח לך אס.אמ.אסים מרגשים.
ואכן, למחרת דן מתקשר ובפיו הצעה: "מה דעתך שניסע לטיול?" "כן," שמחתי,
"ניסע לדרום, לעוטף עזה שסופג טילים ובלוני תבערה. ניסע לחזק אותם". "רעיון מצוין" דן משיב.
קבענו ונסענו.
ביקרנו בשדרות ובסעד, בכפר עזה ובכפר מימון. בכל מקום ראינו שדות שחורים, עצים שרופים וחנויות
סגורות. דלת פתוחה של קיוסק קרצה לנו ונכנסנו פנימה.
"הם לא ישברו אותנו" אמר לנו המוכר בגאווה, "אנחנו כאן לתמיד." קנינו אצלו כמה שוקולדים
ופיצוחים להביא הביתה מתנות לילדים ולנכדים וגם כדי לעודד אותו, לחזק קצת את עסקיו.
אחר כך שוטטנו ברחובות השוממים ובפינה התגלתה לנו מסעדה נחמדה עם שולחנות ערוכים המחכים
לסועדים. ניכנסנו והיזמנו ארוחת צהרים. שוחחנו עם בעל המקום וגם הוא סיפר לנו עד כמה
המצב קשה "בשנה שעברה המסעדה הייתה מלאה ושוקקת חיים במשך כל שעות היום ועכשיו
תראו," הוא אמר והחווה בידיו סביב, "המסעדה כמעט ריקה."
לאחר שהודינו לו ואיחלנו לו הצלחה הצעתי שניסע לבקר את איתן ורחל בנו וכלתו שגרים
בקיבוץ יבנה. "הם גרים לא רחוק מכאן" אמרתי "הזדמנות עבורך לראות את הנכדים שלך".
אבל הילדים לא היו בבית. "הם נסעו ליום בילוי עם סבתא" אמרה רחל והוסיפה בחביבות
"לא נורא, בואו תשבו, נשתה קפה, יש עוגה טובה, ובהזדמנות זו נכיר את זוגתך". שמחתי להזמנה,
דן היה קצת מאוכזב שהוא לא פגש את הילדים אבל הייתה לנו שעה שקטה ונעימה לשוחח בניחותא
ולהכיר. השארנו את השוקולדים שקנינו וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים.
היה לי כיף לטייל ולבלות והשתדלתי לסלק מראשי את המחשבה המטרידה שאני נשאתי את הטיול
על גבי ודן היה מטייל פסיבי.
ובערב - האס.אמ.אס: "כמו שתמיד כיף לי איתך, כך היה גם אתמול בטיול. ומכאן, אנחנו נמריא
והשמים הם הגבול". איזה אס.אמ.אס. יפה.
למחרת היגיעו בני משפחתי לארוחת ערב. דן שיחק עם הילדים ושוחח עם כולם. 'הוא באמת
משתדל ומשתלב יפה במשפחתי', חשבתי לעצמי ושמחתי. הילדים קיבלו את השוקולדים שקנינו להם
וכולנו נהנינו. ובמהלך השבוע, כמו תמיד, שיחות טלפון כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום.
עבודה, ילדים, רגשות, חלומות. רציתי שדן יגיד לי שהוא רוצה לראות אותי, שהוא מתגעגע,
אבל אמרתי לעצמי: "יעל, אל תצפי."
"אני מתגעגעת," אמרתי לו, "מתי תבוא?"
"גם אני מתגעגע, אבוא מחר," השיב.
יופי, חשבתי, אולי ניסע לים, נטייל על הטיילת, נראה את השקיעה, אולי דן יציע משהו אחר. אולי.
למחרת, בשמונה וחצי בערב, דן מופיע. ואני, כמו בלון נפוח שהוציאו ממנו את האוויר,
מאוכזבת וכועסת.
"למה כל-כך מאוחר?" אני שואלת.
"באיזו שעה התכוונת שאגיע?" הוא משיב בשאלה.
"חשבתי שתבוא אחר הצהרים, בחמש או בשש. קיוויתי שנצא לאיזה מקום."
"בפעם הבאה" אומר לי דן, מתיישב ולוחש על אזני: "בלילה אפייס אותך."
ליבי מנתר, הוא יודע לנגן על מיתריו, אבל במוחי מתרוצצות המחשבות. כשאנחנו ביחד
הוא כל-כך אוהב, מרעיף עליי מילים טובות ויודע לענג אותי ברגעים האינטימיים שלנו, נופת צופים.
אך כשצריך לקבוע עמדה כלשהי, כשצריך להחליט דברים או לעשות מעשים,
הוא כעלה נידף ברוח. הוא לא קיים.
ובפעם הבאה הוא מגיע, רץ, ממהר ומתנשף. "רצית שאגיע בשש. איחרתי רק ברבע שעה. מה האסון
הגדול?" "מה זה רציתי שתגיע בשש? ומה אתה רצית?" שאלתי בכעס.
ושוב אותה תשובה: "אם לא הייתי רוצה להיות פה, לא הייתי בא."
והתשובה הזו מרגיזה אותי עוד יותר, אבל אני משתדלת להתאפק ולדבר בנחת. "אני יודעת שאתה
רוצה להיות איתי, אני מרגישה את זה ואני שמחה. אבל לא זה העניין. העניין הוא שאנחנו נפגשים רק
כשאני יוזמת את המפגשים ואתה אדיש לגמרי. אם ניפגש – טוב, ואם לא ניפגש – גם טוב."
ועוד, אני חושבת אך לא אומרת, כשאני מתכננת לנו תכנית ומבררת אתו אם מתאים לו, הוא עונה לי:
'מה שתבחרי לעשות, זה באמת לא משנה לי'. למה זה לא משנה לו? לא איכפת לו מה אנחנו עושים?
"איפה הרצון האישי שלך? איפה הצרכים שלך?" אני שואלת אותו כמה ימים אחר כך.
"יעל, הרצון האישי שלי הוא שאת תהיי מרוצה", הוא משיב.
"אבל אני רוצה מולי אדם עם צרכים ורצונות משלו", אני אומרת לו, "אדם עם דעות משלו .
אני לא פוחדת מחילוקי דעות, כשיש אהבה, אפשר להסתדר".
אבל דן חוזר, "זהו רצוני וכך אני מרגיש טוב. אם את לא תהיי מרוצה, גם אני לא אהיה מרוצה".
ולמחרת, איך לא, אס.אמ.אס.: "השקית אותי בסם האהבה ונתת לי חומר למחשבה".
אני מרגישה קצת מתוסכלת. אני לא מרגישה את המחויבות שלו להצלחה שלנו, להצלחת הזוגיות.
אנחנו בזוגיות כבר שלוש שנים והקשר תקוע. נכון- יוצאים, מבלים, יש אהבה ויש אינטימיות,
אבל זה לא מספק אותי.
אני רוצה קשר יותר משמעותי, רוצה שהפרטנר שלי יהיה אדם עצמאי בדעותיו, אדם עם עמוד שדרה,
אדם שיש לו צרכים ויש לו דעות, ולא איזו בובה נגררת.
הטלפון מצלצל. יוני על הקו. יוני יודע שאני בזוגיות עם דן, הוא גם מכיר אותו. ליוני ולי יש קשר טלפוני
מידי פעם, בדרך כלל בקשר לילדים ודן ידע זאת.
"יעל", הוא אומר לי, "הזמנתי את הילדים לארוחת ליל שבת בעוד שבועיים לכבוד יום הולדת חמש
של גיא ואני רוצה להזמין גם אותך".
אני מסכימה, בוודאי, יום הולדת של נכדנו. אני משערת שקצת קשה ליוני לארח את הילדים לבדו
ואני שמחה להיות איתם. ובכלל, חשוב לי שיהיה ליוני קשר טוב עם הילדים. הילדים של שנינו.
צלצלתי לדן ושוחחנו, כמו בכל יום. סיפרתי לו על השיחה שלי עם יוני והוא לא אמר דבר.
המשכנו בשיחה כרגיל. חשבתי, קיוויתי, שהוא יציע לבוא אליי לשבת הקרובה,
רציתי שהוא יראה לי שהוא רוצה לחזק את החיבור בינינו. אבל זה לא קרה.
כשהוא בא אליי במוצאי שבת, לאחר שבת של בדידות ושל מחשבות, אמרתי לו את אשר על ליבי:
"אתה שולח לי אס.אמ.אסים יפים ומרגשים מאוד ואומר לי מילות אהבה, אבל הקשר שלנו דורך
במקום כבר למעלה משלוש שנים וקשר שדורך במקום הוא קשר שהולך לאחור, זוגיות שלא מתפתחת
היא זוגיות שמתפוררת".
"יעל, הזוגיות שלנו לא מתפוררת. אם את רוצה, אפשר לדבר על מגורים משותפים".
'אם את רוצה…,' שמעתי והתאבנתי. לא באופן הזה חשבתי שדן יציע לי לעבור לגור ביחד.
חשבתי שהוא יעשה זאת מתוך מחשבה תחילה, בהחלטה מושכלת, במקום רומנטי כלשהו
ולא כך פתאום, לאחר שאני מדברת אתו על הזוגיות המתפוררת שלנו. נעלבתי עד עמקי נשמתי.
'אם את רוצה...,' כמו בפעמים קודמות, הוא מעביר את האחריות אליי.
בתחילת הקשר התענגתי על התחושה שחזרתי הביתה. אבל בדיוק מה שלא אהבתי בבית הוריי
חוזר אליי עכשיו בבן-זוגי.
גם מצבו הכלכלי הגרוע של דן הוא השתקפות של בית הוריי.
האם זה מה שאני באמת רוצה? והרי לא הצלחתי לסלוח לאבי בדיוק על הדברים האלה.
וכל-כך שמחתי כשפגשתי את יוני לפני שלושים וחמש שנה וגיליתי שהוא הניגוד המוחלט.
הוא נחוש, הוא החלטי, הוא יוזם והוא אמין.
ואז התקרבו חגי תשרי.
"צריך לתכנן את ראש השנה", אמר לי דן.
או.קי., אם צריך לתכנן – אז תתכנן, חשבתי בליבי ולא אמרתי דבר. אני הרי יודעת למה הכוונה.
דן זורק מילה והוא מתכוון שאני אתפוס אותה ואוציא אותה אל הפועל, כמו שהיה בחג השבועות כשדן
אמר לי "אני אהיה במקום שיהיו בו שיעורים מעניינים" ואני מיד היצעתי לו שיהיה אצלי כי כאן
השיעורים מעניינים. גם עכשיו, הוא רוצה שאני אציע שנהיה ביחד בראש השנה.
אבל לי אין חשק לעשות בשבילו את העבודה. אם הוא רוצה שנהיה ביחד שיואיל נא ויגיד:
בואי נהיה ביחד בראש השנה. אני רוצה לשמוע את הדברים מפיו.
אבל הימים עברו ואף אחד מאיתנו לא אמר דבר. ראש השנה הגיע וכל אחד בביתו. אוכל לבד, ישן לבד.
מה הטעם בזוגיות כזו, חשבתי לעצמי. זוגיות עם בדידות.
ועוד חשבתי לעצמי, גם אם הייתי מזמינה את דן אליי לחג, הייתי מרגישה את הבדידות, כי הבדידות
נוכחת כשאין השתוקקות משני הצדדים להיות ביחד, ואני לא מרגישה את ההשתוקקות שלו. יש לי
הרושם שהתכונה הזאת של השתוקקות, של רצון עז, לא קיימת אצלו, הוא פועל לפי הצרכים של הצד
השני. בארוחת החג, כשכל בית ישראל הסב לארוחה חגיגית ואני נגררתי לבית אחותי, הבנתי.
זו לא הזוגיות שאני רוצה. אני רוצה זוגיות משמעותית יותר, מלאה יותר.
זוגיות שיש בה אחריות הדדית לקשר. זוגיות שבה שנינו נושאים את המשא.
אני רוצה גבר שלא ימנע מלהביע רצונות, שאיפות ותוכניות ויחתור גם לממש אותם.
לא מעניין אותי להיות עם גבר פסיבי וחסר יוזמה, שיושב בעגלת החיים ונותן לבת-הזוג
למשוך אותה לבדה.
למחרת החג, כשדן צלצל אליי, אמרתי לו שמבחינתי הזוגיות שלנו הסתיימה.
"לא מתאים לי להיות לבד בשבתות ובחגים.
לא מתאים לי לאכול לבד.
לא מתאים לי ללכת לישון לבד.
ובעיקר לא מתאים לי שבן-זוגי לא מביע רצון שנהיה ביחד ולא משתדל למען זה."
"אבל אמרתי לך שצריך לתכנן את ראש השנה," השיב לי דן.
"נכון, אמרת לי, ובכן, אם צריך לתכנן, אז תתכנן. מה אתה רוצה ממני?
ולמה אתה מדבר איתי ברמזים?"
"אמרתי לך גם שהקשר שלך עם יוני מפריע לי ואם זה ייפתר, אז תדירות המפגשים שלנו תעלה."
"אף פעם לא אמרת לי שמפריע לך שאני מדברת עם יוני, גם לא כשסיפרתי לך במפורש שנאכל ביחד
בשבת". והרי זה בדיוק הפוך, חשבתי לעצמי, אם היית מראה יותר איכפתיות, יותר רצון לחזק את
הזוגיות שלנו, הקשר שלי עם יוני היה דליל יותר. ועוד חשבתי, יש לנו ילדים משותפים לעולם ועד יהיה
לנו קשר כלשהו. אך שתקתי. הרגשתי שכבר אין טעם בדיבורים ולא הוספתי.
אם קודם לכן עוד עלתה במוחי המחשבה שיכול להיות שאני עושה טעות שאתחרט עליה, בכל זאת, הוא
טוב אלי ונעים לי אתו, הרי שאחרי הדברים שקרו ונאמרו, נסתם הגולל.

ג.
למחרת החג היה לי תור לטיפול עיניים בירושלים. התור נקבע כבר מזמן ודן, בטובו, אמר
שהוא בכל זאת מוכן לקחת אותי.
בדרך דיברנו על הקשר שלנו, קשר שנמשך יותר מארבע שנים, ועל הסיבות לפרידה. אמרתי לו שהרבה
דברים אני אזכור לטובה, בעיקר את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור. "תמיד הערכתי זאת והיום יותר
מתמיד". דן אמר לי שהוא חשב שהזוגיות איתי תהיה כבר לתמיד.
וזו הייתה פגישתנו האחרונה.
בנסיעה, נמשכו עיני להסתכל על דן, על הגבר הנאה שישבתי לצידו, על הידיים הנאות המונחות
על ההגה ופתאום נגלה לי סוד גדול.
לעזאזל מראה חיצוני, לעזאזל גם יכולות חברתיות. איך ייתכן שאהיה שבויה בשטויות של גיל
הטיפש-עשרה.
איך לא ראיתי את האמת הפשוטה, שמה שחשוב באמת זו האחראיות לחיים ולמשפחה, המסירות
והכבוד ההדדי, היצר לפעול ולהתקדם.
ומיד עלתה לפני דמותו של יוני. האם יתכן שיש בי רגש אליו? האם, למעשה, יוני הוא הבית שלי?
עוף השמים הוליך את הקול. יוני שמע שנפרדתי מדן.
הוא טילפן אלי ובפיו הצעה מעניינת.
"מה דעתך, יעל, שבשבת חול-המועד סוכות נלך לבית-מלון ונזמין את הילדים לארוחה?"
ליבי החסיר פעימה. זכרתי כמה נהניתי מהיוזמות והרעיונות שלו.
הרגשתי כמה זה היה חסר לי עם דן.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי ליוני: "כן". הזמנו חדר במלון.
או-אז נפתח הסכר והקשר שלי ושל יוני פרץ בכל הכוח, וכל הפוטנציאל שהיה גלום בו,
והיה סגור ונעול במשך שלושים שנות נישואינו ושתים-עשרה שנות הפירוד שלנו, התממש.
בחדר, במלון, באינטימיות שיצרנו, פגשתי מחדש את יוני.
יוני שארגן לנו את ארוחת השבת המקסימה והמיוחדת הזאת עם הילדים והנכדים.
יוני שדאג לי והזכיר לי לקחת עליונית כדי שלא יהיה לי קר כשחיכינו לילדים שיבואו.
יוני עם הנוקשות וההחלטיות, השקט והעוצמה - שני צדדים של אותה מטבע.
שיתפנו האחד את השנייה בכל התחושות והרגשות שחווינו ועברנו בשנות הפרידה,
וגם בתובנות שגיבשנו בתקופה הזו. למדנו מחדש זה את זו וידענו באמת זו את זה.
גיליתי את האהבה וחיברתי בחזרה את הראש ואת הלב.

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים