ביקורת ספרותית על מנגינת כלולות מאת אברהם אוחנה

---

גילוי נאות, אברהם, מחבר הספר, הוא חבר טוב מסימניה.
את הספר קיבלתי ממנו לפני כמה שנים אך נתבקשתי שלא להעלות את הביקורת לאתר.
הפעם במלאת 6 שנים לפטירתה של אחותי ענת ז"ל ביקשתי את הסכמתו להעלות את הביקורת.


כשאחזתי בספר לראשונה תחושת שלווה מוזרה עטפה אותי, כריכת הספר גרמה לי לתחושת עצבות לא מוסברת.
כשהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי מאין הגיעו תחושות אלו. הם הגיעו מכתיבתו הכל כך מיוחדת והעשירה של הסופר אברהם אוחנה.
קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים על החרדים חלקן עוררו בי תגובות קשות ועל חלקם אף לא טרחתי לכתוב.
זהו הספר הראשון וכנראה גם היחידי בו קראתי על החברה הזו, הכל כך סגורה מנקודת מבט מאוד מיוחדת ואשר מציגה את החברה הזו לאו דווקא כמו שרובנו חושבים ומכירים.

לאחר מבול הביקורות ובכלל הבאז התקשורתי שהיה בעקבות התאבדותה של יוצאת החברה הסגורה הזו, לאו דווקא מאותה חצר, לשבת באתנחתא ולהחזיק את הספר מנגינת כלולות.....בשבילי פתח צוהר לחברה שכנראה מעט מאתנו מכירים באמת.

מנגינת כלולות - תוכן כללי

פייגה, (ציפורה) צעירה כבת 16 , בעלת אמות מידה שכבר אינן קיימות במחוזותינו ואילו בי יש משאלה, הרי זו היא...לזכות ולהכיר ילדים (בשבילי היא עודנה ילדה) בגיל הזה ואשר מדברים בנועם הליכות, בנימוס ובכבוד שכזה.
פייגה מגיעה לגיל בו עליה להינשא, אימהּ אישה נאורה, רופאה-מיילדת במקצועה, מחליטה ביחד עם אביה של פייגה לדחות את נישואיה של פייגה עד לגיל 19.
פייגה, שביום מין הימים שומעת מנגינת פסנתר, אשר שובה אותה, מחליטה להיכנס אל הבית ממנו נשמעת המנגינה, היא פוגשת שם את שפרה, אישה קשישה, פסנתרנית שבעברה הרחוק הייתה מהמפורסמות בעולם. קשר טהור נרקם בין השתיים, ופייגה מתגלה ככישרון גדול בנגינה .
באחד הימים, שלפני ארוסיה, בזמן בו אימה יושבת אבלה על מות אביה, (סבהּ של פייגה), היא מוצאת פתק קטן אשר נופל לו ממחברת התווים. בפתק נרשם כי בחור - חילוני - העונה לשם צביקה מעוניין להיפגש איתה. פייגה, שגדלה בעולם כל כך סגור, יודעת כי אסור לה להיפגש איתו וקורעת את הפתק לחתיכות קטנות ומשליכה אותן לאשפה. אולם הדבר אינו נותן לה מנוח, פייגה מרגישה כי זו יד אלוהים / תחושה פנימית (כל אחד שיבחר את המושג שמתאים לו) מחליטה ברגע אחד ללכת ולהיפגש עם צביקה ולו רק בכדי לומר לו כי "אשת איש" היא, הלא היא מאורסת.
אמרה ועשתה.

ביום המחרת כאשר המשפחה האבלה טרודה בשעות הערב, בקבלת מנחמים, פייגה חמקה מביתה ונפגשה עם צביקה לשיחה של שתי דקות בלבד, והבהירה שהיא מאורסת לאיש, ואין לאדם אחר רשות לשנות זאת.
במפגש הקצר בין השניים, צביקה נותן בידה פתק נוסף ובו פרטיו וכתובתו. את הפתק היא מוסרת לשפרה (הפסנתרנית) שתשמור לה אותו - לכל צרה שלא תבוא.
בסגנון עתיק, בשפה עשירה, במילים כל כך יפות ומגוונות שכבר אינן נשמעות במחוזותינו שוזר אברהם את חייהם של פייגה, שפרה, צביקה ושאר הדמויות.
את הספר קראתי ללא שום הפסקה, בלתי אפשרי היה להניחו מהיד, שלווה ורוגע הרגשתי, אפילו דפדוף הדפים נעשה באיטיות, לא רציתי שהספר ייגמר, ומצד שני כל כך רציתי לדעת מה קורה בסוף?

אני רוצה להמשיך ולכתוב על חייה של פייגה, אבל לא אעשה זאת אשאיר לכם את החוויה המדהימה הזו לגלות בעצמכם ואפילו להשכיל מעט כיצד חברה כל כך סגורה ועוד ממאה שערים יודעת להתמודד עם מצבים שאינם פוסחים גם עליהם וכל זאת בצורה נאורה, מכובדת, ונכונה!

הביקורת המקורית נכתבה - כטיוטה - כאמור לפני למעלה מ- 3 שנים, אולם מצאתי לנכון לפרסמה דווקא בעיתוי הזה, בו מלאו בדיוק 6 שנים למותה הטראגי של אחותי ענת ז"ל.
וזאת משום מעשי החסד הרבים, והנתינה הרבה של גיבורי וגיבורות הספר שהם בעלי תאימות רבה לאחותי היקרה ז"ל שכל זמנה ומרצה, הקדישה לנתינה ברמות הגבוהות ביותר, ומעשה החסד-בסתר שלה.

תהא ביקורת זו, לעילוי נשמתה של אחותי ענת, שאזכרתה השנתית בעוד ימים בודדים.

» ביקורות נוספות של רחלי (live)
» ביקורות נוספות על מנגינת כלולות